ביום 24 במאי 1978 עמדו בשדה בתעופה החדש באנטבה, אוגנדה, שליטה הכל יכול אידי אמין דאדא ואדם לבן ממוצא דרום אפריקאי בשם ברוס מקנזי. השניים שוחחו ביניהם ואז נפרדו כשמקנזי עולה על מטוס קל שאמור היה להביאו לקניה הסמוכה שם חי ופעל. ממש לפני שההמריא הובאה בחיפזון חבילה אל המטוס שכבר חימם את מנועיו. בחבילה היתה מתנה מאידי אמין למקנזי על שרותיו הטובים. לאחר שדלת המטוס נסגרה, המטוס המריא לאחר שקיבל רשות המראה ממגדל הפיקוח. זמן קצר לאחר המראתו, ארע במטוס פיצוץ עז שארע מעל שטחה של קניה והמטוס התרסק כשכל נוסעיו כולל מקנזי והצוות נהרגים. כך באו לסיומם חייו של אדם שפעל בצללים וסייע בין השאר להצלחת "מבצע כדור הרעם" לשיחרור החטופים באנטבה שלימים יקרא "מבצע יהונתן".
ימים טובים יותר – ראש אמ"ן מארח את רמטכ"ל צבא אוגנדה אידי אמין. לימים יתפוס את השלטון בהפיכה צבאית.ברוס מקנזי במדי חיל האויר המלכותי הבריטי במהלך מלחמת העולם ה-2
חייו ופועלו במדינות אפריקה השחורה של לאחר קבלת עצמאותן לא תאמו את הרקע ממנו הוא בא. ואולי דוקא כן. ברוס מקנזי נולד ב-1919 בעיר ריצ'מונד, מחוז נאטאל שבאיחוד של דרום אפריקה. ב-1939 התגייס לחיל האויר של דרום אפריקה ובמהלך מלחמת העולם ה-2, עבר לשרת בחיל האויר המלכותי הבריטי שם פעל בזירות של צפון אפריקה, הים התיכון, ואירופה, פעילות שהביאה לו את אות "צלב התעופה המצוינת" – DFC. לאחר סיום שרותו בחיל האויר המלכותי, מקנזי עבר להתגורר בקניה, אז עדיין מושבת כתר בריטית, שם הפך לחוואי מצליח באזור נאקורו.
מעבר לעיסוקיו המסחריים/חקלאיים, מקנזי היה פעיל גם בפוליטיקה הקנייתית לאחר קבלת עצמאותה ואף כיהן כשר החקלאות וחבר בקבינט הקנייתי הפוסט-קולוניאלי. ככזה, מקנזי היה מצוי בלב קבלת ההחלטות של האליטה הממשלתית הקנייתית. אין לכך אזכור רב, אבל בריטניה נהגה להותיר במושבות הכתר שקיבלו את עצמאותן במהלך תהליך הדה-קולוניזציה, דמויות צללים ששימשו כאנשי קשר בין הממשל המקומי לבין קהילת המודיעין הבריטית והממשל בבריטניה. בתחילה היה זה באמצעות שרות הבטחון הבריטי, MI-5, שהיה אמון על הבטחון ברחבי האימפריה, ולאחר קבלת העצמאות, דרך שרות מודיעין החוץ הבריטי, MI-6. בצורה זו, בריטניה הצליחה לשמור על האינטרסים שלה באמצעות בחישה בפוליטיקה והכלכלה המקומיות. ככל הנראה, זה היה גם התפקיד שמקנזי מילא בקניה, מקום מושבו ובמושבה לשעבר הסמוכה, אוגנדה. ידוע שמקנזי נהג לטוס באופן תדיר בין קניה לאוגנדה ובאוגנדה עמד בקשר עם ההנהגה המקומית, כולל עם השליט לימים שעלה בהפיכה, אידי אמין דאדא. ככזה, מקנזי תיווך בעסקאות נשק לחימוש הצבא האוגנדי. בהקשר הישראלי, מקנזי היה מעורב בינואר 1976 בסיוע לאיתור וסיכול פעולת טרור פלסטינאית נגד מטוס "אל על" שעמד להמריא מנמל התעופה בניירובי, קניה. החולייה הפלסטינאית תכננה לירות טילי כתף לעבר המטוס בעת המראתו כשהוא עמוס בנוסעים ודלק. לאחר מעצרם, המחבלים הוטסו בחשאי לישראלי, הועמדו לדין ונשפטו לתקופות מאסר ארוכות.
הטרמינל הישן בנמל התעופה אנטבה, אוגנדהניקולס ביווט, תת מזכיר הפנים בממשלת קניה בעת מבצע יהונתן
נסיעותיו התכופות לאוגנדה ועיסוקיו בה, הביאו אותו להכיר היטב את המתרחש בה ובמיוחד את הילכי רוחו של השליט אידי אמין. אחד המקומות אותם הכיר היטב, היה שדה התעופה באנטבה והטרמינל הישן, מקום הימצאותם של החטופים וחוטפיהם. עם ההחלטה להוציא לפועל את מבצע חילוץ החטופים, היה צורך נוסף למודיעין לקראת מבצע, גם בהכנת תשתית סיוע במעטפת המבצע. על פי דיווחים, המוסד יצר קשר עם מקנזי כדי שיספק מידע מודיעיני עבור המבצע. מקנזי התיעץ עם תת מזכיר הפנים הקנייתי, ניקולאס ביווט ויחדיו אירגנו עבור אנשי המוסד מטוס שכור כדי לבצע טיסות צילום חשאיות של הטרמנינל בו שהו החטופים. מעבר לכך, מטוסי ההרקולס C-130 ("קרנף") נצטרכו לתדלוק לאחר חילוץ החטופים כדי לאפשר את שיבתם לישראל. כמו כן, נלקחה בחשבון על ידי מתכנני המבצע שעלולים להיות נפגעים רבים במהלך הפעולה. כדי לטפל בהם היה צורך להכין תשתית רפואית בקרבת מקום. על פי דיווחים שצצו מאוחר יותר, מקנזי כדמות שהיתה מעורבת מאד בפוליטיקה הקנייתית, הסדיר את נחיתת המטוסים הישראליים בשדה התעופה של קניה, שם הוסדרו אמצעי תדלוק למטוסים ונפרש מערך רפואת חירום כהכנה לקבלת מספר נפגעים רב.
ראש הממשלה יצחק רבין ממתין בעת הגעת מטוסי ההרקולס C-130 "קרנף" מהפעולה
כאמור, מבצע החילוץ התנהל כמתוכנן ולמרות שהיה הרוג אחד בכוח הפושט, מפקד יחידת "סיירת מטכ"ל" סא"ל יונתן "יוני" נתניהו ז"ל ועוד 3 בני ערובה הרוגים, המבצע נחשב כהצלחה אדירה.
אלא שעבור שליט אוגנדה, אידי אמין דאדה ששיתף פעולה עם החוטפים, הצלחת הפעולה מתחת לאפו היתה סטירת לחי מצלצלת והוא חיפש נקמה. הראשונה היתה דורה בלוך, ישישה ישראלית שהיתה בין החטופים שאושפזה בבית החולים בקמפלה. לאחר המבצע, אנשיו של אמין הגיעו לביה"ח, חטפו אותה ורצחו אותה כשגופתה הושלכה ככל הנראה למימי אגם ויקטוריה. אלא שזה לא היה הכל. אמין חיפש נקמה גם אצל מי שאפשרו את קיום והצלחת המבצע. כך, ברוס מקנזי הפך בעיני אידי אמין לחשוד מרכזי ולמטרה לנקמה.
כך, בפגישה של אמין ומקנזי שהתקיימה בשדה התעופה החדש בקמפלה כשנתיים לאחר מבצע החילוץ, הוגשה למקנזי מתנה בדמות ראש אריה מפוחלץ, כאות תודה על שרותיו עבור אוגנדה העצמאית. בחקירת הפיצוץ שארע במטוסו של מקנזי שארע מעל שטחה של קניה, נמצא שבתוך ראש האריה המפוחלץ הוטמנה פצצה שכוונה להתפוצץ לאחר המראת מטוסו מקמפלה. בכך הסתיימו חייו של ברוס רוי מקנזי, דמות צבעונית בחיים של אפריקה הפוסט-קולוניאלית ובאותה מידה אדם שחי בצללים.
על פועלו עבור קהילת המודיעין הישראלית של האיש שתואר כסוחר ממולח ואיש שידו בכל, הוענק לברוס רוי מקנזי לאחר מותו אות "יקיר הסתר". כמו כן, ביוזמת ראש המוסד לשעבר מאיר עמית, ניטעה לזכרו של מקנזי חורשה בין מחלף גולני למחלף המוביל, סמוך לצומת בית רימון.
מאז התפרקות ברה"מ והתמוטטות הגוש המזרחי, שררה עד לשנים האחרונות במערב ובמיוחד בארה"ב, תחושת ניצחון ושביעות רצון. האויב הגדול נעלם וארה"ב נותרה לכאורה כמעצמת העל היחידה. אלא שברוסיה, היורשת של האימפריה הסובייטית, היו ועודם גורמים שרחוקים מלקבל את התחושות הללו. נהפוך הוא, כפי שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין קבע, התפרקות ברה"מ היא אסון היסטורי שחובה לתקנו.
למעשה, עוד מאמצע שנות ה-90, כשרוסיה נמצאת לכאורה על הקרשים, החלו לפעול שם לשינוי המצב והשבתו לקדמותו, זאת תוך השקעת מחשבה עמוקה ומשאבים חומריים אדירים להשגת המטרה. כך למשל, הדברים התבטאו במאמצים גוברים להחדרת סוכנים ללב הממסדים הבטחוניים בארה"ב דוגמת תכנית הגרעין האמריקאית, שנמשכו כרגיל כאילו לא ארע דבר. יצירת בסיס אידיאולוגי שיתווה את הדרך, היתה גם כן אחת המטרות והיא באה לידי ביטוי בכתיבת ספר שמהווה בנוסף לאותו בסיס אידיאולוגי גם "מפת דרכים" להגשמת הרעיונות שהועלו בו. הכוונה לספר "יסודות הגאופוליטיקה – העתיד הגיאופוליטי של רוסיה" שנכתב ב-1997 על ידי אלכסנדר דוגין. ניתן לומר על סמך בחינת הנושאים שהועלו בספר, שרבות מהתופעות שקרו בשנים האחרונות בזירה הבינלאומית כגון: אי השקט החברתי בבריטניה על רקע הברקסיט, מבצעי ההשפעה בארה"ב והחדירה הרוסית למערכת הבחירות בארה"ב ב-2015, החדירה למערכת הבחירות באיטליה, "מחאת האפודים הצהובים" בצרפת, עליית מפלגות לאומניות קיצוניות באירופה, ההשתלטות על מזרחה של אוקראינה וחצי האי קרים, המלחמה בגיאורגיה ועוד ועוד, מקורן ברעיונות שהספר מציג שהתקבלו בברכה בקרב הממסד הרוסי.
אלכסנדר גלאייביץ' דוגין (נ. 7 בינואר 1962) – מנתח פוליטי ואידיאולוג רוסי, ידוע בנטיות פשיסטיות ולאומניות קיצוניות. מטיף מזה שנים לניטרול מעמדה של ארה"ב כמעצמת על ולהחלפתה על ידי רוסיה. כמו כן מטיף להתפשטות רוסית בכל המרחב האירו-אסיאתי על חשבון מדינות דוגמת אוקראינה. על רקע מעורבותו בעידוד המשבר באוקראינה, הוטלו עליו סנקציות של מחלקת האוצר של ארה"ב ויותר מאוחר על ידי קנדה. נחשב כבעל קשרים הדוקים בקרמלין.
"יסודות הגאופוליטיקה – העתיד הגיאופוליטי של רוסיה" (Osnovy geopolitiki: Geopoliticheskoe budushchee Rossii) הוא שמו של ספר מאת אלכסנדר דוגין. הספר הפך במהרה לבעל השפעה רחבה ברוסיה בקרב חוגי הממשל, השלטון, המתכננים הצבאיים ברוסיה, בקהילת המודיעין ושרות החוץ הרוסי. מאז כתיבתו, הספר הפך לטקסט-בוק חשוב באקדמיות הצבאיות והמודיעיניות הרוסיות דוגמת האקדמיה של המטה הכללי של הצבא הרוסי ועוד. הספר שהתפרסם ב-1997, התקבל בברכה ברוסיה ומקבלי החלטות רוסיים בכירים החלו לגלות עניין בדוגין שדוגל בהתפשטות רוסית פיסית ומבחינת והשפעתית, בכל המרחב האירו-אסיאתי. דוגין מחזיק גם בהשקפות שניתן להגדירן כפשיסטיות/לאומניות קיצוניות.
דוגין הזכיר את הגנרל ניקולאי קולקוטוב מהאקדמיה של המטה כללי ככותב שותף של הספר וכהשראה עבורו, זאת למרות שקולקוטוב עצמו הכחיש זאת. כמו כן, קולונל גנרל לאוניד איוואשוב, ראש המחלקה הבינלאומית של משרד ההגנה הרוסי הוזכר כמי שעזר לערוך את הספר.
קולקוטוב התבטא וציין גם שהספר עשוי לשמש בעתיד כ"יסודות האידיאולוגים האיתנים להקמת פיקוד ודוקטרינה צבאיים חדשים". דוגין ציין שהספר אומץ כטקסט-בוק במספר מכוני מחקר חינוכיים רוסיים. גנאדי סלזניוב, יו"ר הדומא הרוסי לשעבר, לו שימש דוגין יועץ לענייני גיאופוליטיקה, קבע ש"הדוקטרינה שהגה דוגין תהפוך למחייבת בתוכניות הלימודים בבתי הספר ברוסיה".
תוכנו של הספר:
ב"יסודות הגאופוליטיקה" דוגין קורא בראש ובראשונה להקטנת השפעתה של ארצות הברית וההשפעה הטראנס-האטלנטית על "המרחב האירו-אסיאתי". בכך לבטל למעשה את המצב שנוצר לאחר מלחמת העולם ה-2 והיחסים בין מערב אירופה לצפון אמריקה. במקביל, רוסיה תבסס מחדש את השפעתה במרחב באמצעות סיפוחי שטחים שנחשבים חיוניים ובריתות עפ"י הצורך.
הספר קובע ש"הקרב על השליטה הרוסית בעולם" כלשונו, לא הסתיים ורוסיה נותרה כ"שטח ההערכות למהפכה האנטי בורגנית, אנטי אמריקנית". האימפריה האירו-אסיאתית העתידית, תהיה מבוססת על "עקרון היסוד של אויב משותף: דחיית הנטייה האטלנטית, בקרה ופיקוח אסטרטגי על ארה"ב תוך ביטול השפעתה וסירוב לאפשר לערכים ליברליים לשלוט בנו".
מבחינה צבאית, מבצעים צבאיים משחקים בעיני דוגין תפקיד משני. הספר מטיף לגיבוש ויישום תוכנית מתוחכמת של חתרנות, דה-סטביליזציה ודיס-אינפורמציה באמצעות הכוחות המיוחדים הרוסים. למבצעים אלה יסייעו שימוש אגרסיבי במשאבי הגז, נפט ושאר המשאבים הטבעיים של רוסיה כדי לאיים וללחוץ על מדינות אחרות.
הספר מציין שהיעד העתידי הסופי מבחינת רוסיה צריך להיות פינלנדיזציה של כלל היבשת האירופית, קרי הכפפתה כמרחב וסאלי לאימפריה הרוסית שתקום. להלן כמה נקודות בולטות שהספר מציין שמקבלים ציביון מיוחד לאור סדרת הארועים שארעו בשנים האחרונות באירופה וארה"ב:
המצב הרצוי באירופה (END GAME) על פי הספר –
לגרמניה יוצע לשלוט דה פאקטו על כל המדינות הפרוטסטנטיות והקתוליות שממוקמות במרכז ומזרח אירופה. מובלעת קלינינגרד שכעת נמצאת בשליטה רוסית, ניתן יהיה להעביר את השליטה בה חזרה לגרמניה. הספר משתמש במפורש במונח "ציר מוסקבה-ברלין".
צרפת תומרץ להצטרף לבלוק צרפתי-גרמני מתוך הנחה של דוגין שבשתי המדינות יש רגשות אנטי-אטלנטיים חזקים.
בריטניה והממלכה המאוחדת צריכה להינתק מאירופה.
פינלנד תאלץ להתמזג לתוך רוסיה. דרום פינלנד תמוזג לתוך הרפובליקה של קארליה וצפון פינלנד יועבר לשליטת מחוז ("אובלאסט") מורמנסק.
אסטוניה תינתן על פי דוגין לאזור ההשפעה הגרמני.
לטביה וליטא יקבלו מעמד מיוחד במרחב האירו-אסיאתי הרוסי.
פולניה אמורה לקבל מעמד מיוחד במרחב האירו-אסיאתי הרוסי.
רומניה, מקדוניה, "סרביה-בוסניה ויוון – המזרח הקולקטיבי האורתודוכסי" – יאוחדו במה שדוגין מכנה "רומא החדשה" וידחו את "המערב הרציונלי-אינדיווידואליסטי".
אוקראינה תחוסל למעשה ותסופח על ידי רוסיה כי "אוקראינה כמדינה, חסרת משמעות גיאופוליטית, חסרת חשיבות תרבותית יחודית או אוניברסלית, חסרת ייחודיות גיאוגרפית ואתנית. שאיפותיה הטריטוריאליות מהוות סכנה לכלל המרחב האירו-אסיאתי וללא פתרון לשאלה האוקראינית, יהיה מגוחך לדבר על פוליטיקה של היבשת". ככלל, דוגין קובע שאסור לאפשר את המשך עצמאותה של אוקראינה אלא אם כן תהיה מנוטרלת, בבחינת "קורדון סניטר", דבר שיהיה לדעתו בלתי קביל.
במזרח התיכון –
למרות שהמרחב של המזרח התיכון נחשב לאזור בעל חשיבות רבה לרוסיה, לא הצלחתי למצוא התייחסות לישראל.
הספר מדגיש את "הברית הרוסית – אסלאמית" במרחב שמהווה אבן יסוד לאסטרטגיה האנטי-אטלנטית". הברית מבוססת על האופי המשותף של התרבות הרוסית והאיסלמית.
אירן היא בעלת ברית חשובה. הספר עושה שימוש במושג "ציר מוסקבה – טהרן" כביטוי לחשיבותה.
לארמניה יש תפקיד חשוב: היא תשמש כבסיס אסטרטגי וחיוני יהיה ליצור את הציר המשני "מוסקבה – ירבאן – טהרן". הארמנים הם בני התרבות הארית, כמו האירנים והכורדים.
אזרבייג'ן יכולה להיות מפוצלת וחלקים מממנה יכולים להינתן לאירן.
גיאורגיה צריכה להיות על פי הספר מפורקת לגורמים: חבלי אבחאזיה ואוסאטיה כולל החלק הדרומי של אוסאטיה, ישולבו לתוך רוסיה. המדיניות העצמאית של גיאורגיה לא יכולה להיות מקובלת.
רוסיה צריכה ליצור זעזועים גיאופוליטיים בתוככי טורקיה. את זה ניתן להשיג באמצעות הכורדים, הארמנים ושאר המיעוטים המרכיבים את טורקיה.
הספר מתייחס לקווקז כטריטוריה רוסית, כולל החופים המזרחיים והצפוניים של הים הכספי (הטריטוריות של קזחסטן, אוזבקיסטן, קירגיסטן וטג'יקיסטן).
במזרח ודרום-מזרח אסיה –
סין שמייצגת איום לרוסיה, צריכה ככל הניתן להיות מפורקת למרכיביה. דוגין מציע שתחילה רוסיה תיקח את טיבט, שינג'יאן, מונגוליה ומנצ'וריה כחגורת בטחון. רוסיה צריכה להציע לסין "עזרה" בכיוון הדרומי – הודו-סין (למעט וייטנאם), הפיליפינים, אינדונזיה, ואוסטרליה כפיצוי גיאופוליטי.
על רוסיה לבצע מניפולציות על הפוליטיקה היפאנית באמצעות העברת האיים הקוריליים לרשותה ובמקביל לעודד רגשות אנטי אמריקניים בתוכה.
מונגוליה צריכה להיטמע ברוסיה ובמרחב האירו-אסיאתי.
הספר שם דגש מיוחד על כך שרוסיה צריכה לעסוק בהפצת רגשות אנטי אמריקאיים בכל מקום אפשרי: "השעיר לעזאזל העיקרי תהיה ארה"ב".
מעניין לקרוא את ההתייחסות לארצות הברית:
רוסיה צריכה לעשות שימוש בשירותים המיוחדים שלה בתוככי ארצות הברית כדי לעורר אי יציבות ובדלנות. למשל, עידוד גזענות אפרו-אמריקאית. רוסיה צריכה עפ"י דוגין "להכניס אי שקט וחוסר סדר גיאופוליטיים לתוך החיים האמריקאיים הפנימיים, לעודד כל סוגי הבדלנות ולעודד כל סוגי הקונפליקטים החברתיים, האתניים והגזעיים, לעודד תנועות התנגדות וחתרנות פנים אמריקאיות, קבוצות קיצוניות, גזעניות וקנאיות. כך תתערער היציבות הפוליטית הפנים אמריקאית. כמו כן, על פי הספר כדאי לעודד נטיות בדלניות של ארה"ב מהזירה הבינלאומית, נטיות שבלאו הכי כבר קיימות בה.
לאחר פרשת החדירה הרוסית להטיית מערכת הבחירות בארה"ב ב-2015 וסדרת הגילויים אודות קשרי דונלאד טראמפ ברוסיה, הדברים בספר מקבלים נופך מוחשי בהרבה.
הספר קובע גם, שניתן יהיה להרחיב את "הפרויקט האירו-אסיאתי" לדרום ומרכז אמריקה.
כיצד הספר התקבל:
ג'ון דאנלופ, עמית בכיר במכון הובר האמריקאי, ציין ש"הרושם שהספר עשה על דמויות מפתח באליטות הרוסיות מעיד על ההתגברות המדאיגה של הרעיונות והרגשות הפשיסטיים שניטעו בסוף תקופת ילצין ותקופת פוטין".
הספר תואר במגזין "פוריין פוליסי" כ"אחד מהספרים המוזרים, מרשימים ומפחידים שיצאו ברוסיה בכל התקופה הפוסט-סובייטית" וכ"ספר יותר מפוכח מספריו הקודמים של דוגין ועם טיעונים מוצגים היטב".
רשת החדשות האוסטרלית news.com.au תיארה את הספר ככזה שיש לקרוא אותו כרשימת צ'-ליסט לעשיה להתנהגות פוטין בזירה העולמית.
מעין סיכום:
תקופת שלטונו של וולדימיר פוטין מאז עלה לשלטון בשנת 2000, מתאפיינת במאמצים בלתי פוסקים להגביר את השפעתה של רוסיה כיורשתה של ברית המועצות, באזורים שונים ומגווונים, כולל כאן במזרח התיכון סמוך לישראל. האמצעים לכך מגוונים וכוללים שימוש בכוחות צבאיים רוסיים רשמיים ומוסווים, חיסולים של דמויות שנחשבות כסיכון, מבצעי השפעה רחבי היקף כדי להשפיע על תהליכים במדינות יריבות לטובת רוסיה ועוד ועוד.
דומה, שהמערכת האזרחית והבטחונית ברוסיה, למדה היטב את סיפרו של דוגין ועושה בו שימוש כמדריך להתנהלותה של רוסיה בזירה הבינלאומית. בהנחה שהמשטר ברוסיה לא ישתנה בטווח הנראה לעין, נראה שהמהלכים הרוסיים שראינו בשנים האחרונות ימשיכו להתקיים ואף ביתר שאת.
רבות דובר על פרשות הריגול סביב מרגלי קיימברידג' שגויסו לטובת שרותי המודיעין של ברה"מ לפני מלחמת העולם ה-2. אחד החשובים בהם, אם כי פחות בולט מקים פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין, היה אנטוני בלאנט, שפעל בשרות מוסקבה במשך שנים רבות כשהוא מסייע לשאר חבריו לרשת. אלא שנוסף לאדוניו בברה"מ, אותם שירת נאמנה במשך כשלושה עשורים, בלאנט, כאדם משכיל שתחום עיסוקו היה ההיסטוריה של האמנות, שירת במידה רבה גם את האינטרסים של בית המלוכה הבריטי, מלאכה שעסק בה בדבקות מעט מוזרה על רקע היותו כלי מרצון בידי מדינה זרה אידיאולוגיה שתכליתן היתה הפלת המלוכה. במסגרת אותו שרות עבור בית המלוכה הבריטי, בלאנט קיבל לאחר מלחמת העולם ה-2 את התואר "אוצר האמנות" של בית המלוכה הבריטי, במסגרתו הוטל עליו לטפל בכל חפצי האמנות שהיו בארמונות בית וינדזור. בתוך כך, היה אירוע שהתרחש מיד עם סיום המלחמה ובו אתמקד, במסגרתו נשלח בלאנט באופן חשאי לגרמניה הכבושה בשליחות חשאית של בית המלוכה, שככל הנראה לא הייתה קשורה כלל להיבטים האומנותיים של תפקידו המלכותי.
אנתוני בלאנט כסוכן סובייטי –
אנטוני בלאנט – 25.9.1907-26.3.1983. אוצר בית המלוכה האחראי על חפצי האמנות שברשות הארמון. נחשף כסוכן שגוייס בשנות ה-30 לשרות הקומינטרן וה-NKVD. בתמונה עם המלכה אליזבת ה-2 עימה היו לו קשרי ידידות.
עריקתם לברה"מ ב-1952 של עובד משרד החוץ הבריטי דונלד מקלין וחברו גאי ברג'ס, הכתה בהלם את המנגנון הממלכתי בבריטניה ובמיוחד את שרותי המודיעין שלה. פרשה זאת שבאה לאחר סדרה של פשלות קודמות הביאה למעשה להקפאת הקשרים המודיעיניים של בריטניה עם השותפים בארה"ב, זאת מאחר ובארה"ב החלו לחשוד שלא ניתן לסמוך עוד על השותפים הבריטיים. העריקה המתוקשרת של השניים שהיו תחת מעקב מזה זמן, הציפה חשד שמישהו עם ידע על המתרחש, הזהיר אותםמבעוד מועד ובכך איפשר את הימלטותם על מעבר למסך הברזל. אחד האנשים אליהם כוונו החשדות היה אנטוני בלאנט. אלא שרק לאחר עריקתו של הרולד "קים" פילבי לברה"מ ב-1963, החשדות קיבלו ביסוס ממשי והוא החל לעבור סדרה של תחקורים שנערכו על ידי אנשי שרות הביטחון הבריטי M.I.-5.
הראשון שחקר את בלאנט היה חוקר בכיר באגף הריגול-הנגדי הסובייטי בשם ארתור מרטין. בשלב מסוים, לאחר שהחקירה לא התקדמה, מרטין הבטיח לבלאנט חסינות מהעמדה לדין ובלבד שיחשוף באופן מלא את השתלשלות העניינים שהביאו לגיוסו לטובת הסובייטים ופירוט פעילותו בשרותם. כמו כן, בלאנט נדרש לחשוף את הדמויות שגויסו על ידו ושותפיו למעשי הריגול. עם התרחבות החקירות באותה עת, בניסיון לחשוף חפרפרות סובייטיות שהיו סימנים שהושתלו בשרותי המודיעין הבריטיים, חקירת בלאנט הועברה לידיו של פיטר רייט, הקצין הטכני הראשון של שרות הביטחון הבריטי, שבאותה עת עסק במסגרת M.I.-5 במחקר מודיעיני בנושא החדירה הסובייטית לקהילת המודיעין הבריטית.
סיר אנתוני בלאנט בחברת אוצרות האמנות עליהם היה מופקד בבית המלוכה.
בכיר שרות הבטחון הבריטי לשעבר, פיטר רייט העיד ב-1987 בספרו האוטוביוגרפי Spy Catcher, שבניגוד לסוכנים הסובייטיים האחרים שנחקרו בבריטניה, חקירתו של בלאנט נשאה אופי אחר לגמרי. כדי להשיג את שיתוף הפעולה שלו, הוחלט לבצעה בלשכתו של בלאנט במכון האמנות "קורטוואלד" שבלאנט שימש אז כמנהלו ולא בחדר חקירות של שרות הביטחון כמקובל. במסגרת ההכנות למפגשים עם בלאנט, הותקנו בלשכה שלו מיקרופונים חבויים על מנת שניתן יהיה לתעד את המפגשים וכדי שניתן יהיה לבצע הערכה מודיעינית בזמן אמת לדבריו ולהכווין את השאלות במפגשים הבאים. על רקע היכרותו של רייט את אישיותו של בלאנט הוחלט על קו חקירה מתון ולא מתעמת. אט אט בלאנט החל להיפתח ולהרים את המסך על נסיבות גיוסו לטובת ה-NKVD והאופן בו פעל. אחת הפרשיות שעלתה במהלך תחקורו של בלאנט היתה נסיעתו בשליחות בית המלוכה הבריטי לגרמניה, סמוך לסיום הקרבות באירופה בסוף מלחמת העולם ה-2. הנסיעה מיוחדת ויוצאת דופן שכן, בלאנט באותה עת היה מסופח מטעם MI-5 למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית בפלישה לאירופה SHAEF. ככזה, בלאנט עבד במטהו של הגנרל אייזנהאואר, שם עסק לכאורה בתחום הלוחמה הפסיכולוגית. ראוי לציין שבעת שפעל באירופה לא היה לבלאנט כל קשר ישיר עם בית המלוכה, קשר שהחל להירקם ערב פרוץ המלחמה.
פיטר רייט – גוייס ב-1949 כקצין הטכני הראשון של שרות הבטחון הבריטי MI5. לאור כישלונות רבים של מבצעים בהם היה מעורב החל לחשוד בדבר חדירה סובייטית ל-MI5. בהמשך החל לעסוק במחקר מודיעיני בנוגע לחשדות האלה. במסגרת עיסוקו זה, חקר מ-1964 ואילך את אנתוני בלאנט לאחר שנחשף כסוכן סבייטי שגוייס בקיימברידג' בשנות ה-30. במסגרת חקירה זו נתקל בפרשה במהלכה נסע בלאנט לאחר המלחמה מטעם ארמון המלוכה לגרמניה במשימה חשאית גם שרות הבטחון מודר ממנה.
בשנת 1964, פיטר רייט ששימש עד אז כקצין הטכני הראשון של MI5, עבר לעסוק במחקר מודיעיני לצורך איתורן של עדויות לחדירה סובייטית לממסד הבריטי ובעיקר לשירותי המודיעין הבריטיים. הדבר נעשה במסגרת עבודת המחקר המודיעיני שלו באגף D של שרות הביטחון הבריטי MI5. כך אירע שבאחד הימים הוא נקרא להגיע למשרדו של מייקל אדין, שהיה באותה עת המזכיר הפרטי של המלכה. הפגישה שהוגדרה כפגישת תדרוך מטעם בית המלוכה, התקיימה במשרדו של אדין בארמון המלוכה. עפ"י עדות רייט, אדין הקרין במהלך השיחה מידה של קורקטיות יבשה משולבת במעט מתח. רייט מספר בסיפרו שאדין הבטיח לו שבית המלוכה מוכן לשתף פעולה עם כל נתיב פעולה בו יבחר לפעול עם אנטוני בלאנט. "המלכה עודכנה בנוגע לסר אנטוני והיא שבעת רצון עם כל דרך שתינקט כדי להגיע לחקר האמת" אמר אדין. אלא שאז באה תוספת שנשמעה אז לרייט די מוזרה: "מעת לעת, אתה עשוי להיתקל במהלך חיפושיך בכל הקשור לבלאנט, בדברים המתייחסים לנסיעה מסויימת שלו לאחר המלחמה לגרמניה מטעם הארמון. בבקשה, אל תחקור בכיוון הזה. חייב להיאמר, הדבר אינו נוגע כלל לנושאי ביטחון".
מייקל אדוארד אדין – 30.9.1910-30.4.1984 שימש כמזכיר הפרטי למלכה אליזבת ה-2 בשנים 1953-1972. בפגישה בארמון וינדזור, הפציר באיש MI5 פיטר רייט, להמנע מלחקור אודות נסיעה מסויימת של אנתוני בלאנט לגרמניה הכבושה בשרות בית המלוכה.
רייט מתאר בהמשך הדברים, כיצד בסיום המפגש אדין ליווה אותו לדלת ברשמיות ולמעשה נפטר ממנו. רייט טען שבמשך כל מאות שעות השיחה שרייט ניהל עם בלאנט, הוא לא הצליח לברר מה היה נושא אותה משימה החשאית שמילא בלאנט מטעם הארמון בגרמניה הכבושה.
בלאנט מוצב ל-SHAEF –
כדי לברר את מהות אותה נסיעה מיסתורית של בלאנט לגרמניה לאחר המלחמה, יש לחזור לשנת 1944, סמוך לפלישה לנורמנדי. עם התקדמות כוחות בעלות הברית לאחר הנחיתה בנורמנדי ביוני 1944, הלך וגבר הצורך לשים את היד על כמויות גדולות של חפצי אמנות יקרי ערך שבכירי המשטר הנאצי שדדו מקורבנותיהם. כדי להתמודד עם המשימה הוחלט להקים עוד במאי 1944 במסגרת SHAEF יחידת משנה שתכליתה היתה לאתר ולתפוס יצירות אמנות שדודות שנקראה Monuments And Fine Arts section (SHAEF -MAFA). בראש היחידה הקטנה הועמד סא"ל ליאונרד וולי, ארכיאולוג שקנה את פירסומו בחפירות שערך במסופוטמיה וגילוי שרידי העיר העתיקה אור (כשדים). וולי שהבין את חשיבות המשימה שהוטלה עליו גייס לצוותו את טובי חוקרי האמנות בבריטניה של אותה תקופה בהם עמיתו, היסטוריון האמנות אליס ווטרהאוס.
סר אליס ווטרהאוס – 16.2.1905-7.9.1985 פרופ' ווטרהאוס עמד בראש MAFA, היחידה לאיתור אצרות אמנות שדודים על ידי הנאצים. ווטרהאוס גייס לשורות היחידה את אנתוני בלאנט שנודע בהתמחותו בציירים צרפתיים דוגמת פוסאן.
אחד המקומות בהם אותרו מועמדים ליחידה היה MI-5 – שרות הבטחון הבריטי שצרכי המלחמה הביאו לגיוס טובי המוחות האקדמיים בבריטניה לשרות הבטחון. באותה עת סרן אנטוני בלאנט שרת ב-MI5 ביחידה שעסקה בתפיסת שקי דואר דיפלומטי של הנציגויות השונות שעל אדמת בריטניה, פתיחתם, הוצאת מסמכים רלוונטיים מהם, צילומם והשבתם לשקים מבלי שהבלדרים שלהם יהיו מודעים לכך. עדויות מאנשים ששרתו באותה יחידה מספרות שבלאנט הצטיין בהסחת דעתם של הבלדרים בעת נסיעות רכבת לצורך סילוק השקים הדיפלומטיים. למרות ששרות הבטחון לא היה להוט לשחרר אנשים לטובת גופים אחרים, בלאנט שוחרר בסופו של דבר בעקבות התערבות מגבוה והוא הועבר ל-MAFA. יתכן והסיבה להיענות מצד השרות טמונה על פי עדות בלאנט עצמו במהלך תחקוריו, בעובדה שבאותה עת, סיום המלחמה המתקרב, רמת הפעילות של היחידה הקטנה ירדה ולמעשה כבר לא היו צריכים כל כך את שרותיו.
כך התגלגל בלאנט לפעילות שתשרת את עניינו שנים מאוחר יותר כאשר נחקר על ידי חוקרי MI-5 דוגמת ארתור מרטין ופיטר רייט אודות היותו סוכן NKVD: למעשה קבלת חסינות מהעמדה לדין בתמורה לשמירת חיסיון גילויים מביכים אודות קשרי בית המלוכה הבריטי עם המשטר הנאצי לפני פרוץ מלחמת העולם ה-2 ובמהלך השלב במלחמת העולם ה-2 שנודע כ"מלחמה המזוייפת" ב-1940.
מכתבי המלכה ויקטוריה וקשרי בית ווינדזור בגרמניה –
ההיסטוריון הבריטי פרופ' יו טרוור-רופר 15.1.1914 – 26.1.2003. שירת במלחמת העולם ה-2 ב-MI5. בסוף המלחמה ולאחריה עבר לשרת בצבא הכיבוש בגרמניה. העיד כיצד אנתוני בלאנט השיג מקרובי בית המלוכה הבריטי בגרמניה תכתובות מביכות שנגעו לבית המלוכה הבריטי בנוגע לקשרים עם המשטר הנאצי
על אופי הנסיעה של בלאנט לגרמניה העיד ההיסטוריון הבריטי יו טרוור-רופר ששרת במהלך המלחמה ב-MI5. לקראת סיום המלחמה עבר לשרת ב-SHAEF תחת איש MI5 "דיק" ויייט שהפך יותר מאוחר לראש הארגון. לטענת טרוור-רופר שהוצגה ב-1979 בכתבה בעיתון הבריטי Sunday Times, בלאנט נשלח לגרמניה בשליחותו של המלך הבריטי ג'ורג' ה-6. מטרת הנסיעה היתה על פי טרוור-רופר, להשיג ולהשיב לבריטניה התכתבויות ארוכות ואינטימיות בין המלכה ויקטוריה לביתה הבכורה "ויקי" שנישאה ב-1858 לקייזר וליהלם ה-2. ג'ורג' ה-6 כמו אימו, נהגו להתכתב עם קרוביהם בגרמניה וביקרו רבות בטירות בית האסה שלאחר המלחמה, היו בשטח הכיבוש האמריקאי. טרוור-רופר העיד עוד שבלאנט תיאר בפניו את ביקוריו בטירות וכיצד סעד על שולחנם של בני משפחת האסה.
סר אוון מורסהד – 28.9.1893 – 1.7.1977 הספרן הראשי של בית המלוכה הבריטי. באביב 1945, יחד עם אנתוני בלאנט השיגו מטירת משפחת האצולה האסה שבגרמניה, תכתובות מביכות ורגישות הנוגעות לבית המלוכה הבריטי בשנים שקדמו למלחמת העולם ה-2 ולשלבים הראשונים שלה.
לאחר פירסום דברי טרוור-רופר ב-Sunday Times, כתבי העיתון הצליחו לראיין את הנסיך הגרמני הקשיש וולפגאנג מהאסה. לדבריו, אכן יום אחד הגיעו באביב 1945 לטירתו כשהם רכובים על משאית צבאית סר אוון מורסהד (באותה עת הספרן הראשי של בית המלוכה הבריטי) ואנתוני בלאנט. הוא לא היה בטוח בנוגע לתאריך המדוייק, אולם הוא העיד הוא בטוח שהיה זה לאחר שחיילי ארמיה 3 בפיקודו של גנרל פאטון הגיעו לגזרת כפרי קרונברג, בשבוע האחרון של מרץ 1945. על פי נקודת הזמן הזאת, הביקור המדובר ארע בסוף אפריל, תחילת מאי 1945, אז שימשו הטירות מהמאה ה-19 חיילים אמריקאים למטרות נופש.
על פי עדות הנסיך וולפגאנג מהאסה, אוון מורסהד הציג בפני הקצינים האמריקאיים שהיו אחראיים על הטירה מכתב מהמלך ג'ורג' ה-6 בו הוא מבקש מבן דודתו הקשיש לקבל לידיו מכתבים "רגישים" לצורך העברתם לשמירה בבריטניה. לאחר התדיינות משפחתית ולמרות התנגדות בקרב חלק מבניה, ניתן האישור והחוליה המסתורית של בלאנט ומורסהד נסעה לטירת פרידריקסהוף הסמוכה. בזמן שבלאנט התדיין עם הקצינה האמריקאית שהיתה ממונה על מחנה הנופש בטירת פרידריקסהוף והעסיק אותה, מורסהד ושאר אנשי החוליה עלו במדרגות המתפתלות לעליית הגג, שם איתרו שתי תיבות בהן היו התכתובות המדוברות.
טיב היחסים של בית המלוכה עם גרמניה –
עם עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, צאצאי בית המלוכה הגרמני נפלו גם תחת השליטה של המשטר הנאצי. היטלר מאד האמין בחשיבות קשרי הדם של בתי המלוכה וניסה לנצל אותם לטובתו בשורה של מקרים, במיוחד במשברים שארעו לפני מלחמת העולם ה-2. לצורך קידום האינטרסים הגרמניים, היטלר רתם הנסיך פיליפ שבעצמו היה נאצי נלהב כששהוא מעניק לו דרגת גנרל ב-SA. לאחר "ליל הסכינים הארוכות" בו חוסלה צמרת הארגון הנסיך פיליפ נותר במעמדו ולא נפגע. ככל הנראה היה זה הודות לעובדה שאישתו היתה ביתו של המלך אומברטו מאיטליה שהצילה את חייו. זו גם הסיבה שהיטלר בחר בנסיך פיליפ לצורך שמירת הקשר עם שארי הדם המלכותי ברחבי אירופה וכמתווך בשורה של פרשות בינלאומיות בהן היתה מעורבת גרמניה. כך למשל, היטלר השתמש בו יחד עם מוסוליני כמתווך במהלך משבר האנשלוס באוסטריה ובהמשך במהלך המשבר בצ'כוסלובקיה. כך נוצר מצב בו היה זה טבעי מבחינת היטלר לשוב ולעשות בנסיך פיליפ שוב שימוש במהלך המגעים עם הדוכס מוינדזור, עימו חלק קירבת דם בהיותו נינה של המלכה הבריטית ויקטוריה.
טירת פרידריקסהוף (ידועה גם כטירת קרונברג). משכנה של משפחת האצולה האסה. כיום משמש המקום כמלון יוקרתי.
גילוי העובדה הזאת התרחש במהלך ראיון משנת 1979 שנערך עם הנסיך הישיש וולפגאנג מטעם העיתון הבריטי Sunday Times. בראיון, הנסיך וולפגאנג אמנם נמנע מלאשר באופן ישיר שהנסיך פיליפ היה מתווך מטעם היטלר במלוא מובן המילה, אולם הוא תיאר את תפקידו של הנסיך פיליפ כ"תיווך לא רשמי". לדבריו "זה לא היה תיווך במובן הרגיל של המילה, אלא שיחות שנערכו עם המלך אדוארד ה-8 באמצעות אחיו אדוארד, הדוכס מקנט.
כאן ראוי לציין, שבני בית האסה, כמו גם בני ווינדזור היו רדופי פחדים עזים בעקבות הדחת בית רומאנוב וציחתו של הצאר ניקולאי יחד עם כל משפחתו בעקבות המהפיכה הבולשביקית כשהחשש מהבולשביקים ליווה את המלך ג'ורג' ה-5 עד למותו. כאשר אדוארד ירש את כס המלוכה ב-1936, היטלר הסיק שזה הזמן ליזום מגעים עם הבריטים, זאת באמצעות המלך החדש וחסר הניסיון. המלך אדוארד ה-8, כמו אחיו הצעיר ואיש אמונו ג'ורג', היתה לו חיבה רבה לגרמניה. למרות תדמיתו הציבורית כפטרונם של חסרי התעסוקה והעניים, אדוארד היה אנטי-קומוניסט מושבע והוא הא ין בכל ליבו שהנאצים הצילו את גרמניה ממהפיכה.
כגרמנופיל האמין אדוארד במשטר אוטוריטרי. ככזה, גם העריץ את מנהיגותו של היטלר שלדעתו עמדה בניגוד לשרים בריטיים חסרי יכולת לפתור את בעיותיה הכלכליות והחברתיות של בריטניה. כתוצאה מכך, להיטלר לא היתה כל בעייה מהותית להקים ולקיים אפיק קשר חשאי עם אדוארד. דבר זה התקיים כאשר היה אדוארד היה כבר מלך וגם לאחר ויתורו על הכתר, כדוכס מווינדזור, כל זאת באמצעות בן דודתו הנסיך פיליפ מהאסה ודרך קארל-אדוארד, הדוכס מסאקס-קובורג-גותה.
הנסיך קארל-אדוארד שהיה חבר ללימודים של אדוארד ה-8 בקולג' באיטון, היה גם כן נאצי נלהב והוא קיבל כהערכה דרגת קצונה בכירה ב-SS. ככזה, קארל-אדוארד ביקר תכופות בלונדון שם נהג להמצא בקירבתו של המלך אדוארד ה-8 בשעותיו הראשונות לאחר הכתרתו, כשבאותו הזמן, הצבא הגרמני נערך לכניסה ולהשתלטות על חבל הריין. באמצעותו למד היטלר שלרווחתו שהוא חופשי לפעול ולקרוא תגר על מערכת הסכמי וורסאי ולא לחשוש מתגובה צבאית.
בשנים האחרונות התברר גם שהמלך אדוארד ה-8 לפני שויתר על הכתר, פעל בנחישות לפתח מדיניות חוץ בריטית "לא רשמית" ביחס לגרמניה כשהוא מתכוון לתזמר אותה יחד עם הפיהרר, דרך בן דודתו. קארל-אדוארד העיד עם שובו לברלין שהמלך אדוארד ביקש "שיבקר אותו בתכיפות כדי שעניינים חשאיים יבוררו במהירות גבוהה יותר וכך ימצאו את פתרונם". נראה היה שהמלך אדוארד ה-8 היה מוכן להתעלם ממגבלות חוקתיות במידת הצורך. "מי המלך כאן, בולדווין או אני?" התבטא באזני קארל-אדוארד. "אני מבקש לדבר עם היטלר ואעשה זאת כאן או בגרמניה. אמור לו זאת בבקשה".
מבחינת היטלר, אדוארד היה נכס שראוי היה להשקיע בו רבות. כפי שהיטלר עצמו התבטא: "המלך (אדוארד) הוא אדם כלבבי ואדם שמבין היטב את ה-Fuhrerprinzip, שהיה נכון ליישם אותו בארצו (בריטניה)". את הויתור על הכתר הגרמנים ראו כאבדן מצער של נכס חשוב. אלא שלכך נמצא פיתרון בדמות הסיבה לויתור על הכתר: הגרושה האמריקאית ווליס סימפסון עצמה. סימפסון האמביציוזית בעלת השיק, הפכה במהרה מטרה לחיזורים נמרצים מצד האגודה האנגלו-גרמנית ושל השגריר הגרמני בלונדון עצמו.
עם הויתור על הכתר ולאחר שהמלך ג'ורג' ה-6 סיר להעניק לה תואר "הוד רוממותה", היטלר מיהר לנצל את המצב העכור שנוצר בבריטניה והזמין את הזוג לביקור אצלו. הדוכס ובת זוגו מיהרו להיענות להזמנה כדי לפצות אותה בכך שתקבל במהלך הביקור טיפול מלכותי. הביקור הפרטי גרם בבריטניה לחששות שהתממשו כשהתועמלנים הנאצים עשו בביקור בן השבועיים שימוש והציגו אותו ככזה שקיבל אישור מבית המלוכה. להשתוממותם של בכירים בממשל הבריטי, הדוכס הצטלם לצידם של גרינג וגבלס כשהוא מציג גירסה משלו למועל היד.
דמות חשובה שליווה את הדוכס ובת זוגו במהלך ביקורם בגרמניה, היה בעל הון אמריקאי בשם צארלס בודו Charles Bedaux. בוו השאיל לבני הזוג את טירתו שם קיימו את טכס הנישואים שלהם. בודו גם הפך לבן לוויה קבוע וחלק מהפמליה שנישרכה בעקבותיהם במהלך סיוריהם באירופה. בודו מת ב-1942 בנסיבות לא ברורות כאשר נעצר על ידי שרות הבטחון של ממשלת צרפת החופשית בצפון אפריקה כשנחשד בקיום קשרים עם גרמניה הנאצית והיותו סוכן חשאי של ממשל וישי.
על פי כל הסימנים, ארמון וינדזור, משכנם של שני בני הזוג, הפך למרכז של אינטריגות שמקורן היה בברלין. יום לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, בודו אמר בארוחת ערב בארמון ריץ למכר שלו ש"המצב באירופה הולך ומתברר ואם תישאר לצידי אדאג לך". בודו שהמשיך להתלוות לבני הזוג עמד במקביל בקשר הדוק עם שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושליחו אוטו אבץ שהצרפתים גירשו מפרי ב-1939.
מסמכים שנתפסו הראו שבודו עמד במרכזם של מהלכים שמקורם היה בגרמניה שתכליתם ליצור מה שכונה "חזית לקידום השלום". חזית שאמורה היתה לכלול את בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה. למעשה, בודו שימש צינור להעברת מסרים חשאיים בין היטלר לארמון וינדזור. הדבר עולה ממסר מינואר 1940 מהשגריר הגרמני בהאג לתת מזכיר במשרד החוץ הגרמני הבארון ארנסט פון ויצקר. "באמצעות קשר אישי עם הדוכס מוידזור" כותה הדוכס פון זק-בורקסרוזה, "מתברר כי הדוכס מוינדזור לא מרוצה מהתפקיד שניתן לו כחלק מחיל המשלוח הבריטי". הדוכס מוסיף גם שנוצרו קשרים ידידותיים עם (הדוכס מוינדזור) שיאפשרו בעתיד ובנסיבות מתאימות להפוך ליותר משמעותיים".
חיל המשלוח בצרפת –
במסגרת ההסכמים שהיו בין צרפת ובריטניה, שיגרה בריטניה לאחר הכרזת המלחמה על גרמניה, חיל משלוח לצרפת כדי לסייע בהגנתה ולהיערך להתקפה גרמנית צפויה. כנושא דרגת מייג'ור-ג'נרל, הדוכס היה בעל גישה למפקים הבכירים ביותר במפקדתו של הגנרל מוריס גמלאן, רמטכ"ל הצבא הצרפתי. כך, ידע הדוכס מוינדזור ממקור ראשון מה האופן בו נערך הצבא הצרפתי כדי לקדם מתקפה גרמנית. הוא גם הכיר היטב את "תכנית D" שהתוותה את האופן בו אמור היה להיערך חיל המשלוח הבריטי בצרפ בכיוון צפון כדי לקדם אפשרות להתקפה גרמנית מכיוונה של בלגיה. קידום הכח הבריטי לשם, אמור היה לגרום קשיים חמורים לצבא הגרמני במקרה ונסה לתקוף דרך יערות הארדנים. ואכן, הארדנים היו המקום ממנו תקף כח השריון בפיקודו של היינץ גודריאן ב-10 במאי 1940 כחלק מההתקפה על צרפת.
בפברואר 1940, הגרמנים שינו את תכניותיהם המקוריות וקבעו שתתבצע פריצה דרך יערות הארדנים לכיוונה של בלגיה מתוך כוונה להגיע לחוף הים ובכך לכתר את חיל המשלוח הבריטי. סיבה לשינוי הזה יכולה להיות נעוצה באופן בו התנהל הדוכס עצמו שלא נמצא בחזית עם חייליו כשהוא עוצר פעם אחר פעם ל"הפסקות תה" ולקפיצותת מוזרות לפריס שם ישב בבתי קפה. במהלך אותן "קפיצות לפריס הוא נפגש עם בן לווייתו המליונר האמריקאי בודו. אותו בודו, הקפיד בכל החודשים שקדמו להתקפה הגרמנית, מה שכונה "המלחמה המזוייפת", לנסוע להאג ולהפגש עם השגריר הגרמני שם שהקפיד לדווח לברלין על מעשיו של הדוכס. כך למשל, ב19 בפברואר 1940, השגריר העביר לברלין דיווח של הדוכס כיצד מתכוונות בריטניה וצרפת להתמודד עם מתקפה גרמנית צפויה. הדיווחים האלה עמדו ככל הנראה מאחורי השינויים בתכניות ההתקפה הגרמניות שהביאו במאי למיטוט צאו של גמלן ולכיתור חיל המשלוח הבריטי בכיס דנקרק.
בהמשך, לאחר הפינוי החפוז של חיל המשלוח הבריטי מדנקרק, הדוכס מוינדזור המשיך לעמוד בקשרים עם ברלין, זאת כששהה בפורטוגל. שם, הדוכס עמד בקשר עם גורמים במודיעין הצבאי הדרמני אבווהר. על פי מסמכיו שפורסמו בשנים האחרונות, מתברר שהמגעים נסובו סביב סביב המצב שישרור בבריטניה לאחר הפלישה הגרמנית הצפויה וכיבוש האי הבריטי. דובר שם שבעקבות הפלישה הגמרנית, הדוכס מוינדזור וזוגתו יחזרו לגרמניה, שם יומלכו כמלך והמלכה של בריטניה.
בשבועות האחרונים נמצאת בראש הכותרות פרשת היעלמותו וחיסולו של העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י. לפרשה הזאת יש קווים רבים המזכירים פרשה קודמת שהתרחשה לפני 53 שנים בפריס.
ב-29 באוקטובר 1965 נעלמו עקבותיו של מרוקאי בשם מהדי בן ברקה במהלך שהותו בבירה הצרפתית. על פי עדויות שונות, בן ברקה שהיה מתנגד למשטרו של חסן ה-2 מלך מרוקו , היה אמור להיפגש עם צוות טלוויזיה שקבע להיפגש עמו במסעדה פריסאית ולקיים עמו ראיון אודות הפעילות האופוזיציונית שלו.
מלך מרוקו חסן ה-2
בן ברקה היה מנהיג מרוקאי בולט בעל פופולריות לא מעטה בקרב הציבור המרוקאי. פעילותו והפופולריות שלו, נתפסו בבית המלוכה המרוקאי כסיכון פוטנציאלי להמשך שלטונו של המלך הצעיר באותה עת חסן ה-2. לאחר שצעדיו הוצרו במרוקו, בן ברקה נאלץ לגלות ממרוקו והוא השתכן בפריס. שם המשיך בפעילותו באופן פומבי והוא החל להיתפס כמהפכן מרוקאי – מעין גרסה של צ'ה גווארה. בין שהחששות היו מבוססים או לא, הוחלט בבית המלוכה להביא לכך שבן ברקה יחדל להוות איום בצורה של חיסולו הפיסי. על המבצע הופקד ראש השירותים החשאיים של מרוקו גנרל מוחמד אופקיר.
מהדי בן ברקה
לפרשה יש גם צד ישראלי כשאנשי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים יצרו עם בן ברקה קשר בז'נבה והצליחו לפתות אותו להגיע לפגישה בפריס עם אותו "צוות טלוויזיה" מפוברק. לפי פרסומים שונים, מוחמד אופקיר פנה אל ראש המוסד דאז מאיר עמית וביקש ממנו לחסל את בן ברקה. עמית, סירב אך הסכים לעשות מעין מחווה שהתבטאה באותה יצירת קשר והנעת בן ברקה להגיע לפגישה בפריס. הרקע להסכמת עמית לבקשה המרוקאית, היה הקשרים המתהדקים עם מרוקו והמלך חסן ה-2 שנתפסו כגשר בין ישראל לעולם הערבי. כמו כן, הקשר המתהדק עם בית המלוכה סייע לא מעט בשמירת שלומם של יהודי מרוקו ובאפשרות להעלאתם לישראל באופן מחתרתי ובידיעת השלטונות המרוקאיים. כמו כן, אנשי מוסד ושב"כ עסקו בהכשרת אנשי השירותים החשאיים של מרוקו ולאנשי המוסד הותר לפעול על אדמת מרוקו.
עם הגעת בן ברקה לבית הקפה הפריסאי, הוא הובא ע"י שוטרים צרפתיים ששיתפו פעולה עם המודיעין המרוקאי בתואנת שווא לווילה בפאתי פריס. שם הוא נחקר ועונה ולבסוף נרצח. גופתו הועברה בטיסה למרוקו שם בפיקוחו של מוחמד אופקיר הגופה הושמדה, ככל הנראה באמצעות המסתה בחומצה.
גנרל מוחמד אופקיר – ראש השרותים החשאיים של מרוקו ויד ימינו של המלך חסן ה-2
עדויות לפרשה הגיעו לישראל והיא הושתקה על ידי הצנזורה. אלא שעורכי השבועון "בול" מקסים גילן ושמואל מור פרסמו פרטים אודותיה. שני העורכים נעצרו על פי התקנות לשעת חירום והם הועמדו לדין בגין פגיעה בביטחון המדינה וריגול חמור. בעסקת טיעון הסעיפים הומרו בסעיף של פרסום ידיעה סודית ונגזרה על כל אחד הם שנת מאסר.
במקביל התחולל מאבק בצמרת המודיעינית הישראלית. איסר הראל ששרת אז כיועץ ראש הממשלה אשכול לענייני מודיעין טען כי אסור היה לישראל להיות מעורבת בעניין והוא תבע לערוך חקירה על מידת אחריות ראש המוסד מאיר עמית במעורבות הישראלית בפרשה. ראש הממשלה אשכול, טען שלא ידע על הפרשה ואילו ראש המוסד עמי טען מנגד כי עדכן את אשכול על הפרשה לפני תחילת הפעולה.
מוחמד אופקיר שעמד בקשרים עם המוסד הישראלי ואף פורסם שביקר בישראל מספר פעמים, שימש כיד ימינו של המלך חסן ה-2 במשך שנים לא מעטות לאחר הפרשה. אלא שבשנות ה-70 נחשד כי הוא זומם להפיל את חסן ה-2 ולרצוח אותו. בסופו של דבר אופקיר חוסל על ידי הטמנת פצצה במטוס בו טס.
מקסים גילן – עורך השבועון "בול" בו חשף את מעורבות ישראל והמוסד בפרשת חיסולו של בן ברקהמאיר עמית – ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים
אחר צהריים קריר של ה-21 בספטמבר 1971 התכנסו בחשאי במעונו של ראש הממשלה הבריטי אדוארד הית' שבדאונינג 10, קבוצה של שרים ופקידי ממשל בריטיים בכירים. מטרת המפגש שהיה שיאו של מבצע שנמשך מספר רב של חודשים היתה, להחליט סופית האם ואם כן מתי, להודיע לסובייטים שמספר גדול של נציגיהם בבריטניה המועסקים בשגרירות, בקונסוליה, במשלחת הסחר ובגופים אחרים בבריטניה, יגורשו בעקבות 'מעשים שלא מקובלים' על הממשלה הבריטית – או במילים אחרות ריגול. שם הקוד למבצע המתוכנן שפרטיו היו סודיים ביותר היה, "מבצע FOOT". שלושה ימים לאחר מכן, הציג סר דניס גרינהיל, תת מזכיר קבוע במשרד החוץ הבריטי, את ההחלטה הבריטית לאיוון איפוליטוב ההמום, ששימש באותה עת כ- Charge de Affaire בשגרירות הסובייטית בלונדון. בפגישה ביניהם, גרינהיל הציג לו את רשימת המועמדים לגירוש ובה שמותיהם של 105 ממלאי תפקידים סובייטיים שהיו מוצבים בבריטניה שזוהו ע"י שרות הבטחון הבריטי MI5 כאנשי מודיעין סובייטים. אלו מהרשימה שנמצאו באותה עת על אדמת הממלכה המאוחדת, היה עליהם לעזוב אותה תוך שבועיים ממועד הפגישה. על אלו שנמצאו מחוץ לגבולות הממלכה נאסר לשוב אליה. יותר מכך, נאמר לנציג הסובייטי כי לא יותר לברה"מ להציג להם מועמדים להחלפה. "היינו סבלנים", אמר גרינהיל לנציג הסובייטי ההמום, "די והותר ובמשך זמן רב מדי".
ראש ממשלת בריטניה מטעם השמרנים אדוארד הית' (מימין) ושר החוץ בממשלתו אלק דאגלס-יום
מבצע הגירוש המאסיבי, נחשב לגירוש דיפלומטים הגדול ביותר של איזושהי מדינה. במערכת היחסים בין בריטניה וברה"מ, גירוש דיפלומטים היה ונותר מקובל. במקרים דומים שתי המדינות נהגו לגרש מתחומן מספר מצומצם של דיפלומטים בפעולות הדדיות של מידה כנגד מידה, כפי שארע מוקדם יותר באותה שנה, עת בריטניה גירשה מספר מצומצם של דיפלומטיים סובייטיים. מבצע FOOT שילח גלי הלם לא רק לקרמלין אלא בקהילה הבינלאומית של אותה תקופה בכלל. מה הביא להוצאה לפועל של מבצע כל כך רחב היקף?
בריטניה מוצפת באנשי מודיעין סובייטיים –
מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין בריטניה לברה"מ לאחר המהפיכה הבולשביקית ובמיוחד מתקופת מלחמת העולם ה-2, שתי המדינות החזיקו על אדמותיהן משלחות דיפלומטיות, קונסולריות ומשלחות סחר שייצגו את האינטרסים שלהן. אלא שבשלב מוקדם יחסית, ברה"מ החלה בתהליך שנמשך שנים רבות שהתאפיין בהרחבת המשלחות הללו בהיקפים אדירים שלא דמו כלל למשלחות של מדינות אחרות. מעבר להיבט הכמותי הבעייתי של הנוכחות הדיפלומטית הסובייטית בבריטניה, נבע ממנו היבט בטחוני שהציב את בריטניה במצב בעייתי. מאז שנות ה-30 פריסת אנשי המודיעין הסובייטי ברחבי העולם ובבריטניה בכלל זה, כללה אנשי מודיעין של אגפי מודיעין החוץ של ה-NKVD/KGB ושל המודיעין הצבאי הסובייטי GRU, שפעלו תחת כסות דיפלומטית, קונסולרית ורשמית אחרת של ברה"מ והם כונו בז'רגון הסובייטי כ"ליגאליים". ככאלה, הם נהנו מכל הפריווילגיות המוקנות במסגרת האמנות הבינלאומיות ובכלל זה חסינות דיפלומטית. נוסף להם הפעילו ה-NKVD/KGB וה-GRU מערך נרחב של אנשי מודיעין בזהות בדויה של דמויות כגון אנשי עסקים לכאורה ממדינות שאין קשר ביניהן לברה"מ שכונו "לא לגאליים", חלקם רדומים למשך שנים רבות. היו גם כאלה שפעלו תחת כסות תמימה לא דיפלומטית דוגמת עיתונאים ונציגי חברות סובייטיות. ה"לא לגאליים" פעלו לא פעם תחת סיכון עצמי רב במקרה של חשיפה. מעקב מתמשך שקיים שרות הבטחון הבריטי MI5 אחר תנועות אנשי הקורפוס הדיפלומטי הסובייטי, החל לזהות עוד מהתקופה שלפני מלחמת העולם ה-2 רבים מאותם "דיפלומטים" כאנשי מודיעין. ככל שהמלחמה נמשכה וגם לאחריה, מספריהם של אותם "ליגאליים" הלך וגדל במספרים שעברו בהרבה את מספר מקביליהם הבריטיים בברה"מ.
סר רוג'ר הוליס – ראש שרות הבטחון הבריטי MI-5 1958-65. נחשד כחפרפרת של GRU.
סיבה לפחות חלקית להיווצרות מצב זה שנמשך גם לכל אורך שנות ה-50 וה-60, נעוצה בין השאר בדמותו של סר רוג'ר הוליס. הוליס שימש בתפקיד ראש המחלקה שעסקה בחקירת נושאים קומוניסטיים וסובייטים עד סוף שנות ה-40. לאחר מכן עלה בסולם התפקידים כשהוא מכהן כראש אגף הבטחון (C), סגן ראש השרות ומ-1956 מונה לתפקיד ראש שרות הבטחון, אותו מילא עד לפרישתו ב-1965. ניתן לומר על הוליס, כי קיימים לגביו ספקות כבדים אודות מהימנותו. הכוונה לחשדות כי שימש סוכן של ה-GRU שגוייס ע"י הסובייטים במהלך לימודיו בקיימברידג' בסוף שנות ה-20. מעבר לאותם חשדות, לגביהם יש עדויות נסיבתיות תומכות לא מעטות שלא הוכחו עד תום, אך גם לא הוזמו כלל, קיימת עובדת אופן התנהלותו (שניתן לראות בה גורם מסייע לאותם חשדות). בכל הקשור לנוכחות המאסיבית של אנשי מודיעין סובייטיים על אדמת בריטניה, הוליס הציג לאורך השנים קו מתמיד ועקבי שהמעיט מאד מחומרת המצב. באופן קבוע, הוא נמנע במפגיע מלפעול באופן תקיף ומנע לא פעם פעולות שעשויות היו לפגוע באינטרסים סובייטיים, ובכלל זה בנושא מצבת הדיפלומטים הסובייטיים בבריטניה.
לשאלת גודל והיקף נוכחות קציני המודיעין הסובייטיים שהוסבו כדיפלומטים, יש חשיבות מכמה בחינות:
ראשית, על ניהול וקיום המעקב המתמיד אחר תנועות נושאי אנשי הנציגויות הסובייטיות השונות, היה מופקד מערך העוקבים והתצפיות של שרות הבטחון הבריטי MI5 כשהוא מסתייע בעוקבי ה-Special Branch של משטרת לונדון. עד שנות ה-60 של המאה ה-20, המעקב אחר התנועות הסובייטיות התבסס על חוליות ניידות, רגליות וממונעות, שנעו בעקבות האובייקטים שלהן. המכוניות שנעשה בהן שימוש למעקבים הממונעים נראו כרגילות, אולם צוידו במנועים מחוזקים. אחת לחודשיים שלושה, הן נצבעו מחדש ולכל מכונית היו מספר סטים של לוחיות זיהוי אותם החליפו כל כמה ימים ולעיתים בתדירות גבוהה יותר. עקב התנגדות ושמרנות של בכירי השרות, עיקר מלאכת העיקוב הרגלי הוטלה על עוקבים גברים. פיטר רייט שגוייס ב-1949 כקצין טכני ראשון של שרות הבטחון הבריטי, שבדק את התנהלות מערך העוקבים, עמד על כך שלעבודת העיקוב תגויסנה נשים מקרב עובדות השרות. עדיין, גם לאחר מכן, מספרם של העוסקים בעיקוב היה קטן באופן מגוחך ביחס למספר הרב של הדיפלומטים הסובייטיים שנעו ברחובות לונדון בכל שעות היממה ובכל ימות השנה. כדי להתמודד עם המעמסה, היו לא מעט מקרים שגייסו למעקבים גם את נשות עובדי השרות, לצורך קיום מעקבים בארועים מיוחדים.
עמדת תצפית אופיינית של MI5 מתחילת שנות ה-70 בדירת מיסתור צופה לעבר יעד המעקב. בעמדות כאלה היו אמצעי תצפית ותיעוד ויזואליים. כמו כן כללו אינדקס תמונות של יעדי מעקב שזוהו בעבר כדי להשוותן לאובייקטים המצולמים. מקור: אתר MI5
סוגיית הקושי הרב לקיים מעקב מהימן אחר היעדים הסובייטיים, קיבלה משנה חשיבות כשהחלה להתברר עובדת זליגת המידע לצד המזרחי אודות המעקבים. מידע זה התקבל ממקור עלום כלשהו בצמרת MI5. כאשר שונתה בראשית שנות ה-60 שיטת המעקב הבריטית (מבצע Coverpoint), עובדת שינוי אופן ביצוע המעקבים הגיעה כמעט בזמן אמת לנעקבים הסובייטיים וחבריהם מהגוש המזרחי. כך, במקום שהמעקבים אחריהם יחלו עם יציאתם משערי השגרירות הסובייטית גני קסינגטון, נקבע כי הם "יאספו" על ידי העוקבים באזור הגשרים על נהר התמזה. כך קיוו שהיעדים המזרחיים יתקשו לזהות את הזנבות שהוצמדו להם. אלא שכמעט מיד התברר, שהנעקבים זיהו את העוקבים והיה צורך לנטוש את שיטת המעקב הזאת.
מטוס Vickers Varsity ששימש ע"י MI5 מסוף שנות ה-50 ובמהלך שנות ה-60, למשימות ELINT מעקב אלקטרוני אוירי אחר משדרים סובייטיים לא חוקיים על אדמת בריטניה. שיטת מעקב זו התפתחה משימוש בציוד איכון ומעקב אחר המשדרים הסובייטיים שהותקנו בכלי רכב מסחריים מוסווים. המעקב התבסס על איכון המתנדים של המשדרים הסובייטיים שעם הפעלתם הפיקו "קרינה" אלקטרומגנטית יחודית שהסגירה את מועדי הפעלתם ומיקומם.
נוסף למידע שככל הנראה זלג לסובייטים, התעורר גם חשד שהסובייטים מצליחים להבין אחר מי מתבצע מעקב ומתי באמצעות מעקב שביצעו אחר תנועות התקשורת של מערך העוקבים של שרות הבטחון וה-Special Branch. פיטר רייט תיאר כי החל לחשוד בכך במקרה כאשר הפעיל מכשיר קשר שקלט תהודה בתדר מסויים סמוך לקונסוליה הסובייטית. לאחר שיכנועים רבים של בכירי השרות, המחלקה הטכנית בראשה עמד רייט, התקינה ציוד מעקב אלקטרוני ברכב מסחרי תמים למראה. מעקב זה שכונה Operation Rafter, זיהה הפעלת מכשיר שידור סובייטי במועדים שתאמו את תנועות העוקבים. לשיטה זו הוא קרא Movement Analysis. שיטה זו גם סייעה לו בהמשך לעקוב אחר משדרי אנשי מודיעין סובייטיים, "ליגאליים" ו"לא ליגאליים". ככל שחלף הזמן, הלך והתברר לרייט ולאלו שעבדו עימו היקף הפעילות הנרחב של הסוכנים הסובייטים על אדמת בריטניה. בשנת 1964 רייט הגיש מסמך ובו דו"ח שקבע כי בעזרת שיטת ניתוח התנועות ואופי השידורים החשאיים הסובייטיים הוא הגיע להערכה כי בבריטניה פעלו באותה עת כ-400 עד 550 אנשי מודיעין סובייטיים. סביר להניח שרובם היו זוטרים או כאלה שעסקו במשימות מודיעין פריפריאליות: מארגני דירות מסתור, בלדרים וכיוצ"ב. על פי מסמך זה, גם אם מדובר היה שכ-10 אחוזים בלבד הם מפעילי סוכנים ורשתות, הרי שמדובר בכ-50 קציני מודיעין מקצועיים ומיומנים שפעלו באופן מתמשך ללא מפרע בבריטניה. אלא שהמסמך שהגיש רייט נתקל בהתנגדות וזלזלול רב מצד צמרת שרות הבטחון.
מרטין פארניבל-ג'ונס. ראש MI5 1965-1972. כראש אגף הריגול הנגדי התמודד תוך תיסכול רב עם ההיקף הנרחב של פעילות הריגול הסובייטי על אדמת בריטניה. מבצע FOOT ב-1971 היה עבורו בבחינת פיצוי מאוחר.
התנאים שאיפשרו התמשכות הנוכחות המאסיבית של אנשי מודיעין סוביטיים –
התופעה שהתבטאה בגידול מאסיבי במספרם של אנשי מודיעין סובייטיים בכסות לגיטימית לכאורה התאפשרה הודות למספר תנאים מסייעים:
מצבת כח אדם מצומצמת של מערך העוקבים – ככל שחלף הזמן במהלך מלחמת העולם ה-2 בה ברה"מ הפכה לבעלת ברית אד הוק מול גרמניה הנאצית ולאחריה, הלכה וגברה הנוכחות הסובייטית בבריטניה. מספרם של אנשי הנציגויות הסובייטיות השונות הלך וגבר. בניגוד למקביליהם הבריטים בברה"מ שחיו תחת פיקוח הדוק של שרותי הבטחון הסובייטיים, אלו שהוצבו בבריטניה חיו בתנאים טובים בהרבה למרות שלכאורה הוצב עליהם פיקוח. כפי שרייט העיד באוטוביוגרפיה שלו, מחלקת A4 של שרות הבטחון שהיתה מופקדת על ביצוע המעקבים, מנתה בשנות ה-50 כ-100 אנשים ומספר זה לא גדל משמעותית בשנים שלאחר מכן. כמו כן, היה על העוקבים לבצע את מעקבים אחר עשרות רבות של יעדים סובייטיים ושאר מדינות הגוש המזרחי בכל ימות השנה, סביב השעון. כאשר צצו ועלו פרשות שונות שהצריכו גם הן ביצוע מעקבים, ביצועם הוטל גם כן אנשי המחלקה המצומצמת. כך הלך ונוצר מצב של עומס יתר מתמיד ומתמשך על מערך העוקבים. כתוצאה מכך למשל, לא פעם נוצר מצב בו נאלצו לא להציב עוקבים אחר דמויות שהיה צורך במעקב אחריהן, או להגביל את המעקבים בזמנים או מבחינה גיאוגרפית, כתוצאה מחוסר מתמשך בעוקבים.
חוסר התיחסות מצד בכירים ב-MI5 ומשרד החוץ הבריטי – המצב המתמשך בו הפריסה הנרחבת על אדמת בריטניה של יעדים מהגוש המזרחי יצרה כאמור הרוויה של שרות הבטחון הבריטי וחוסר מענה מתאים. פניות של MI5 למשרד החוץ הבריטי שיזום הקטנה מוסכמת עם הסובייטים של מספר הנציגים שלהם נענתה בשלילה. היה במשרד החוץ הבריטי חשש מתמיד ליזום מהלכים כאלה. פניות לבצע מהלך יזום של גרוש דיפלומטים סובייטים שזוהו כאנשי מודיעין, נענה בשלילה קטגורית מצד משרד החוץ שהסתמך על קביעה של שרות מודיעין החוץ MI6, שחשש שמהלך כזה יענה בתגובה סובייטית חריפה, דבר שיפגע בפעילות MI6 מעבר למסך הברזל. נוסף להתנגדות משרד החוץ הבריטי, גם בתוך שרות הבטחון הסוגיה לא קיבלה התיחסות מספקת ונתקלה בגרירת רגליים, במיוחד מצד ראש השרות בשנים 1956-1965 סר רוג'ר הוליס.
הרולד וילסון – ראש ממשלת בריטניה מטעם הלייבור בשנים 1964-1970 ו-1974-1976. קשריו המסחריים בברה"מ העמידו אותו תחת חשד של שרות הבטחון הבריטי. הית' חשד מצידו ששרות הבטחון מאזין לו במעונו בדאונינג 10 וחותר תחתיו.
סביבה פוליטית לא תומכת – סוגיית מספרם הרב של דיפלומטים הסובייטים בבריטניה הלכה וצברה תאוצה ככל שחלף הזמן, עד שבמחצית השניה של שנות ה-60 הפכה אקוטית. שרות הבטחון הבריטי הפנה את תשומת ליבו של הדרג המדיני בבריטניה בנוגע לחריפות הבעיה. אלא שבתקופה זאת עמד בראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון, איש מפלגת הלייבור. יחסיהם של וילסון ושרות הבטחון הבריטי היו מתוחים לכל אורך תקופת כהונתו הראשונה בשנים 1964-1970 ובתקופת כהונתו השניה בשנים 1974-1976. מבחינת שרות הבטחון הבריטי, קשריו של וילסון לפני ותוך כדי פעילותו הפוליטית, עם גורמים שונים בברה"מ היוו עילה לחשד. וילסון היה תעשיין שקיים קשרים מסחריים מעבר למסך הברזל, במיוחד בברה"מ. ככזה, אירח לא פעם דמויות מברה"מ שהיו יעד למעקב מודיעיני. קשרים אלה היו עילה לסידרה של פניות אליו מצד MI5 כדי לפחות לצמצם את נסיעותיו לברה"מ ואת קשריו שם. וילסון לא הסכים להיענות לפניות הללו וככל שחלף הזמן עד בחירתו לראשות ממשלה ב-1964 יחסיו עם MI5 הפכו מתוחים. כאשר כיהן כראש ממשלה הוא השמיע בפני מקורביו טענות ששרות הבטחון התקין במעונו ומשרדו בדאונינג 10 אמצעי האזנה, טענות שלא נמצא להן ביסוס. בסוגיית הכמות הגדולה של דיפלומטים סובייטים היו לו עם MI5 חילוקי דיעות קשים גם כן. בשנה הראשונה לכהונתו כיהן רוג'ר הוליס כראש MI5. בשנה זאת צפו ועלו חשדות בקרב דמויות בשרות הבטחון כי הוא סוכן GRU מאז לימודיו החלקיים בקיימברידג'. למרות שפנו אל הוליס מתוך השרות להעלות את סוגיית הנוכחות הדיפלומטית הסובייטית, הוא נמנע להעלות את הסוגיה לפני הדרג המדיני: שר הפנים שאחראי על MI5 ולפני ראש הממשלה וילסון. אולם, לאחר פרישת הוליס לגימלאות וכניסת מחליפו לתפקיד, מרטין פארניבל-ג'ונס, הסוגיה שבה ועלתה לפני שרי הפנים והחוץ ולפני ראש הממשלה וילסון. אולם, כאמור, גם בגלל התנגדות משרד החוץ/MI6 וגם בגלל החשדנות של וילסון כלפי שרותי המודיעין ובמיוחד כלפי MI5, הסוגיה לא קיבלה טיפול ונדחתה לאורך כל שנות כהונתו הראשונה, עד הפסדו בבחירות של 1970 והחלפתו ביוני 1970 על ידי אדוארד הית' השמרני.
עריקת אולג ליאלין ושינוי המגמה באופן הטיפול ; "לראשונה לא זיהינו את סימני טביעות אצבעותיהם הדביקות של הסובייטים" –
אדוארד הית' – ראש הממשלה הבריטי מטעם השמרנים 1970-1974. תחתיו יצא לפועל מבצע FOOT – גירוש 105 הדיפלומטים הסובייטים מבריטניה ב-1971.
אם לאורך שנות ה-50 וה-60 שררה בשרות הבטחון הבריטי תחושה מוצדקת שהם מתקשים להתמודד עם הנוכחות והפעילות של שרותי המודיעין הסובייטיים בבריטניה, הרי ששנות ה-70 נפתחו בשינוי מגמה לטובת הבריטים. בינואר 1970 הצליח ה-MI5 לגייס סוכן סובייטי מתוך שגרירות ברה"מ. היה זה קצין KGB בשם אולג ליאלין ששרת כקצין מודיעין בדרג נמוך יחסית, במחלקת החבלה ברזידנטורה של ה-KGB בשגרירות בלונדון. תפקיד המחלקה להכין ולבצע מעשי חבלה באתרים קריטיים נבחרים בבריטניה עם פרוץ מלחמה גרעינית בין ברה"מ ובריטניה. ליאלין שהופעל ע"י MI5 בהצלחה במשך כחצי שנה סיפק מידע רב אודות פעילות ה-KGB בבריטניה. בין השאר, הדבר איפשר לקבל אישור לגבי זהותם של קציני KGB ו-GRU רבים ששהו בבריטניה בכסות רשמית: דיפלומטית, קונסולרית, משלחת הסחר, סוכנות הידיעות TASS וחברת התעופה אירופלוט. אספקט נוסף לעריקתו של ליאלין היה, שלראשונה מאז פרישתו של רוג'ר הוליס ב-1965, הצליח MI5 לגייס, להפעיל ולארגן את עריקותו של עריק סובייטי ללא כל ניסיון נראה לעין לניסיונות התערבות מהצד הסובייטי. או כפי שפיטר רייט התבטא: "לראשונה לא זיהינו את סימני טביעות אצבעותיהם הדביקות של הסובייטים".
תיחקורו של ליאלין והזיהוי של אנשי המודיעין הסובייטיים שדמויותיהם כיכבו בקטלוגים שהחזיק MI5, אישר גם את האומדנים שניתנו ביחס לכמות אנשי המודיעין הסובייטיים על אדמת בריטניה, כפי שניתנו במסגרת ניתוחי ה-Movement Analysis שנים קודם לכן. הזיהוי שביצע ליאלין העלה כי בבריטניה שהו באותה עת כ-450 אנשי מודיעין סובייטיים מטעם ה-KGB וה-GRU.
אלק דאגלס-יום – שר החוץ בממשלת אדוארד הית' בעת גירוש 105 הסובייטים. כיהן כראש ממשלה בשנים 1963-1964
כאמור, עם היבחרו של אדוארד הית' לראשות ממשלה, סוגיית הנוכחות הסובייטית בבריטניה קיבלה תפנית. מעתה ההתיחסות היתה יותר רצינית וגרירת הרגליים שאפיינה את השנים הקודמות הסתיימה. הדיונים לקראת מבצע גירוש 102 הסובייטים נמשכו במשך מספר חודשים, כאשר התקיים שיח מתמיד בין דאונינג 10, שרות הבטחון, משרד הפנים ומשרד החוץ. שר החוץ הבריטי אלק דאגלסס-יום פנה אל מקבילו הסובייטי אנדריי גרומיקו מספר פעמים באופן פרטי וביקש ממנו להקטין את מצבת הדיפלומטים הסובייטיים בבריטניה באופן דיסקרטי. הבקשה נותרה ללא מענה ולמעשה לא נותרה לבריטים כל ברירה אלא להוציא לפועל את הגירוש. כאמור, בסופו של דבר הדרישה הבריטית לעזיבת ה-105 הובאה לידיעת הסובייטים בספטמבר 1971 לביצוע בתוך שבועיים.
תוצאות:
מבצע גירושם של 105 הסובייטים מבריטניה גרר אחריו תגובות חמות ואוהדות בקרב קהילות מודיעין רבות בעולם המערבי. מרטין פרניבל ג'ונס קיבל עשרות מברקי ברכה ממקביליו ברחבי העולם, כך גם שר החוץ וראש הממשלה הבריטי. אדם אחד הגיב בכעס שלא לומר בתוקפנות: היה זה מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסנג'ר שהתפוצץ מזעם על פי תיאורים שהגיעו מארה"ב, על כי לא הובא בסוד העניינים. כמו כן הכעס שלו נבע מהחשש של על הסיכון שהמהלך הבריטי יפגע קשות במאמצי הדטאנט עם ברה"מ שבאותה עת הוא שקד עליהם.
בעקבות הדרישה לעזיבתם של 105 הסובייטים שהציג בפגישה האמורה תת מזכיר החוץ היל לנציג הסובייטי והאיום לגרש עוד 200 נוספים, ברה"מ נמנעה מלהגיב באופן מעשי. ההנהגה הסובייטית הסתפקה בכינוס מסיבת עיתונאים בה בריטניה הותקפה קשות על המעשה. מבחינת הפעילות הסובייטית בכלל ובבריטניה בפרט, מידע שהושג מהסוכן הסובייטי אולג גורדיאבסקי שגוייס על ידי MI6 בתחילת שנות ה-80, הצביע על כך שבעקבות גירוש ה-105, יכולת הפעולה המודיעינית של ברה"מ בבריטניה ספגה מכה אנושה. גנרל ה-KGB אולג קלוגין שעבר לאחר התמוטטות ברה"מ לארה"ב, העיד כי בעקבות מבצע FOOT, עד התפרקותה של ברה"מ, הפעילות הסובייטית על אדמת בריטניה לא חזרה להיות כשהיתה והוא אישר למעשה את דבריו של גורדיאבסקי.
על פי פירסומים שונים מתקיימים לאורך השנים, בין קהילת המודיעין של ישראל וזו האמריקאית, קשרים הדוקים ואינטימיים שמתבטאים בשיתוף פעולה הדוק. מצב זה לא היה היה כך בראשית ימיה של מדינת ישראל. מצידה של ארה"ב הופגן כלפי ישראל יחס צונן שלא לומר חשדני עקב הרקע הסוציאליסטי של הנהגתה ומוסדותיה באותן שנים. סקירה זאת באה לתאר את ניצני השינוי שהיו שהביאו לשינוי ביחסים בין שתי המדינות וקהילות המודיעין והבטחון שלהן.
באחד מימי חודש אפריל 1952 הגיע לראשונה לביקור עבודה בישראל אדם בשם ג'יימס ג'יזוס אנגלטון. אנגלטון היה באותה עת כוכב עולה באגף הריגול הנגדי של סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב, ה-CIA. ביקור זה הפך לימים, ציון דרך בקשרים ההדוקים בין קהילות המודיעין של ארצות הברית ומדינת ישראל. בביקור של אנגלטון שנמשך כשבוע ימים, ביקש האורח האמריקאי לפגוש דמויות מרכזיות בקהילת המודיעין הישראלית הצעירה ובמיוחד בשרות הבטחון, כדי לבחון את תיפקודם ולתהות על קנקנם. אחת הדמויות עימה התעקש אנגלטון להפגש, היה עמוס מנור, או בשמו המקורי ארתור מנדלוביץ' שהיה באותה עת ראש מטה 2 ("אגף זרים/מזרח אירופה"). המפגש ביניהם שהתמשך על פני מספר ימים, הפך לימים מקשר מקצועי בין שותפים מודיעיניים, לידידות והערכה הדדית עמוקים. בואו של אנגלטון לישראל סימן את תחילת מיסודו של הקשר המתהווה בין ה-CIA ושרות הבטחון הכללי של מדינת ישראל הצעירה. מה שעמד במוקד הביקור היה מבצע תיחקור העולים ממדינות מזרח אירופה לישראל בידי מתחקרי השב"כ והעברת מידע מודיעיני אודות ברה"מ וגרורותיה במזרח אירופה שהופק בתיחקורים לארה"ב. מבצע זה שכונה "בלזם" שאותו הוביל במשך שנים רבות מנור, פתח צוהר הצצה עבור ארה"ב והמערב לנעשה מעבר למסך הברזל וסיפק תובנות אודות הנעשה שם.
הרקע למבצע "בלזם" –
ג'יימס ג'יסוס אנגלטון -שרת ב"משרד לשרותים אסטרטגיים" OSS במהלך מלחמת העולם ה-2. לאחר הקמת ה-CIA ב-1947, הצטרף ב-1949 לאגף הריגול הנגדי של הסוכנות ועמד בראשו משנות ה-50 עד פרישתו ב-1974. החזיק במשך שנים רבות ב"תיק הישראלי" ב-CIA והתעקש על בלעדיות בקשר עם הצד הישראלי כשהוא עוקף פעמים רבות את תחנת ה-CIA בתל אביב ואת האגף הטריטוריאלי שכיסה את ישראל והאזור.
מאז הקמתה, נקטה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, מדיניות של אי הזהות במאבק הבין גושי שהתחולל אז בין ארה"ב וברה"מ. עם זאת, למרות הרקע הסוציאליסטי שהיה לרבים בהנהגת ישראל ובהם דוד בן גוריון, הנטיה היתה לכיוונה של ארה"ב. הנטיה הזאת באה על רקע העובדה שלמרות התמיכה הסוביייטית בהקמת מדינת ישראל, ברה"מ הלכה והגבירה את תמיכתה במדינות ערב ונקטה קו יותר ויותר תוקפני כלפי ישראל. כמו כן, שנות שלטונו האחרונות של מנהיג ברה"מ יוסף סטאלין, התאפיינו נוסף לקו אנטי ישראלי גם בגישה תוקפנית על סף האנטישמיות כלפי מליוני היהודים שחיו אז בברה"מ ומדינות הגוש הסובייטי. על רקע זה, מדינת ישראל נקטה בקו זהיר תוך הימנעות מצעדים פומביים שעלולים היו לסכן את היהודים שחיו שם, במשולב עם פניה זהירה לכיוונה של ארה"ב.
מצד שני, מדיניותה של ארה"ב כלפי מדינת ישראל התאפיינה בקו מסוייג וחשדני. מבחינה מדינית, נתגלעו בין שתי המדינות חילוקי דעות בשורה של סוגיות דוגמת בינאום ירושלים, שאלת שיבת הפליטים והניתוק הנגב ממדינת ישראל, סוגיות שארה"ב צידדה בהן. מעבר לכך, מדינת ישראל נתפסה בעיניים אמריקאיות (במיוחד מחלקת המדינה וה-CIA) כמדינה "ורודה", קרי מדינה בעלת מאפיינים סוציאליסטים ונטיה של רבים בה לקומוניזם הסובייטי. מפלגות כמפ"ם ומק"י צויינו כתומכות מובהקות בברה"מ ובמשתמע מכך, אנטי אמריקאיות. גם גורמים שונים בחברה הישראלית באותה עת דוגמת הקיבוצים וההסתדרות נתפסו כבעלי מאפיינים סוציאליסטיים שתומכים בקומוניזם. אחיזתם בצבא, במיוחד של הקיבוצים, היתה בעיניים אמריקאיות גורם לא חיובי במערך הכוחות על רקע המלחמה הקרה. על רקע זה, ב-CIA ראו את השרותים החשאיים של ישראל ככאלה החדורים על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים והמז' אירופאיים. תפיסה זאת התבססה על רקע העובדה שרבים בשרותים החשאיים הישראליים, היו יוצאי מז' אירופה וברה"מ. ככאלה נתפסו על ידי האמריקאיים כסיכון בטחוני פוטניציאלי. חשוב להבין, כי התפיסה הזאת באה על רקע גילויים רבים של חדירה סובייטית לממסדים המודיעיניים, בטחוניים ומדיניים של ארה"ב, בריטניה ושותפות מערביות אחרות. התפוצצות פרשות כמו קלאוס פוקס, גיי ברג'ס, דונלד מקלין וקים פילבי במדינות המערב, תרמו גם לחשדנות הזאת.
טדי קולק – ציר מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון בתחילת שנות ה-50. קולק עמד בקשר עם ג'יימס אנגלטון, איש אגף הריגול הנגדי ב-CIA. באחת הפגישות ביניהם, התריע בפני אנגלטון כי קים פילבי היה בעל קשרים הדוקים עם הקומינטרן והמודיעין הסובייטי בוינה של שנות ה-30. אנגלטון התעלם מהאזהרה שהתבררה מאוחר יותר כנכונה.
גישושים ראשונים לכיוונה של ארה"ב מצידה של ישראל התקיימו כבר בשנים 1947-49. ראובן זסלני-שילוח ניסה כיועצו לענייני מודיעין של דוד בן גוריון, לחדש קשרים עם המודיעין האמריקאי שהחלו במהלך מלחמת העולם ה-2, אולם ללא הצלחה. טדי קולק ששימש ציר מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון, ניסה ב-1951 לקדם את הקשרים המדיניים עם ארה"ב. הוא הצליח לכונן קשר ראשוני עם ג'יימס אנגלטון שעבד ב-CIA. בשלבים מאוחרים יותר, התברר כי אנגלטון ממלא ב-CIA תפקיד בכיר באגף הריגול הנגדי ויותר מאוחר עמד בראשו. על רקע המגעים עם אנגלטון, ראוי לציין ארוע בו קולק הגיע למטה הישן של ה-CIA כדי להפגש עימו. בעודו פוסע במסדרון, הבחין בקצהו בדמותו של איש MI6 הבריטי, הרולד "קים" פילבי. קולק הצליח לחמוק מהמפגש עם פילבי וכאשר פגש את אנגלטון שאל אותו מה עושה פילבי בבניין? קולק ציין באזני אנגלטון את העובדה כי הכיר את פילבי בוינה בשנות ה-30, לפני שקולק עלה לפלסטינה. קולק הוסיף וציין באזני אנגלטון כי פילבי היה קשור באופן הדוק לחוגי קומינטרן וכאלה שפעלו בשרות המודיעין הסובייטי באותה עת בוינה. אנגלטון שבאותה עת היה חסיד נלהב של פילבי, פטר את האזהרה של קולק כדבר בטל. כאן ראוי לציין, שבמהלך מלחמת העולם ה-2, פילבי שעבד בריגול הנגדי של MI6, שימש כחונך ומנטור של אנגלטון עת שהה אנגלטון בבריטניה מטעם ה-OSS [ארגון מודיעין חוץ אמריקאי שהוקם ביוני 1941. ניתן לראות בו כסבו של ה-CIA] אליה נשלח לצורך הכשרתו בעבודת המודיעין. יותר מאוחר התבררה אזהרתו של קולק כנכונה, עת פילבי נחשף כמרגל של ה-NKVD/KGB מאז שנות ה-30.
במאי 1951, בן גוריון ששהה בארה"ב לרגל ביקור, נפגש בתיווכו של טדי קולק, עם ראש ה-CIA גנרל וולטר בידל סמית. בפגישה הצליח בן גוריון לשכנע את בידל סמית למסד סוג של קשר של ה-CIA עם השרותים החשאיים של ישראל. ראוי לציין כי בד"כ, ב-CIA נהוג היה שקשרים כאלה היו באחריות האגפים הטריטוריאליים של הארגון. על רקע החשדנות כלפי ישראל במחלקת המדינה וה-CIA בפרט, הוטל על ג'ימס אנגלטון כאיש אגף הריגול נגדי לקיים את הקשר. ג'יימס ("ג'ים") אנגלטון, היה דמות רבת פנים ואניגמטית. מחד, איש "ליגת הקיסוס", בוגר אוניברסיטאות ייל והרוורד, איש ספרות ושירה שהתחנך על ברכיו של המשורר עזרא פאונד. מצד שני, כאיש מודיעין, היה חשדן מטבעו, אנטי קומוניסט קיצוני ובעל נטיה לראות בכל דבר מעשה קונספירציה. למרות ידידותו הקרובה עם קים פילבי, ראה את קהילת המודיעין הבריטית כחדורה ככברה על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים. חשיבה דומה עמדה ברקע החשדנות הבסיסית שלו כלפי ישראל וארגוני המודיעין שלה. קבלת "התיק הישראלי" על ידו נעשתה בחוסר רצון עז והטלת ספק בעצם הצורך בקשרים עם גופי קהילת המודיעין הישראלית.
סימלו של OSS "המשרד לשרותים אסטרטגיים", ארגון מודיעין החוץ של ארה"ב שהוקם במהלך מלחמת העולם ה-2. פורק לאחר סיום המלחמה ועם התגברות המלחמה הקרה, ירשה את מקומו ב-1947 "סוכנות המודיעין המרכזית" CIA.
מידע מסחרי מהגוש המזרחי מועבר לארה"ב כבסיס לקשרים עימה –
במקביל נקבע מהצד הישראלי לאחר דיונים בין ראובן זסלני/שילוח וראש המוסד וועדת ראשי השרותים, איסר הראל, כי עמוס מנור, ראש מטה 2 (אגף מזרח אירופה) בשב"כ, יהיה זה שיעמוד בקשר עם אנגלטון ויעסוק במידע מודיעיני אודות מז' אירופה שיופק מעולים שיגיעו ממדינות הגוש המזרחי. ראוי לציין שבאותה עת כבר התקיים קשר ראשוני עם ארה"ב, כאשר מאז שנת 1949 הועבר למחלקה הפוליטית בשגרירות ארה"ב בתל אביב, מידע אודות עיסקאות מסחריות דרך צד שלישי בין גורמים שונים בעולם, לברה"מ ומדינות הגוש המזרחי. אנשי עסקים וסוחרים ישראליים שסחרו באותה עת עם מזרח אירופה וברה"מ, נידרשו לספק מידע אודות העיסקאות, שוויין, מה נסחר ועבור מי בגוש המזרחי. זמן קצר לאחר ביקורו של בן גוריון בארה"ב, אנגלטון קיבל לידיו משלוח ראשון של מידע מודיעיני שעסק בעיקר באותו "סחר משולש". בחומר נכללו צילומי מסמכים, תעודות משלוח וכדומה ללא עיבוד ראשוני וכן חומר נוסף שעבר עיבוד. החשיבות במידע זה נבעה מכך שסוכנויות המודיעין המערביות התקשו מאד לפעול מעבר למסך הברזל ובמיוחד בברה"מ. עקב המידע הזעום שהיה בידי ארה"ב והמערב אודות היריבים מהגוש הקומוניסטי, אנגלטון מצא במידע הזה עניין רב וראה בו פוטנציאל רב לעתיד. בעקבות העברת המידע לארה"ב, משרד המסחר האמריקאי שהיה מופקד על המידע אודות "המסחר המשולש" ואכיפת האמברגו על מזרח אירופה, שיגר שליח ששיבח בפני מנור ושילוח את איכות המידע ועודד אותם להמשיך בפעילות. בעקבות ההתחלה החיובית בנושא "המסחר המשולש", נחתם בסוף 1951 בוושינגטון הסכם שת"פ מודיעיני בין שתי המדינות שיתבסס על תיחקור עולים שיגיעו לישראל מהמדינות שמעבר למסך הברזל. על בסיס ההסכם, מדינת ישראל החלה בתהליך תיחקור שיטתי של עולים ולמבצע ניתן השם "בלזם".
תחילת מבצע בלזם –
בית סורסוק ברחוב בוסטרוס ביפו(כיום רחוב רזיאל). לאחר הקמת המדינה שכן בו עד 1975 מטה השב"כ ובו בין השאר מטה 2.
כאמור, בראש מבצע בלזם הועמד עמוס מנור, כפי שסוכם במארס 1951 בין איסר הראל וראובן שילוח. עקב כך, מנור נאלץ לשמש בתפקיד כפול: מתחילת יום העבודה בבוקר ועד אחר הצהריים שימש כראש מטה 2. בשעה שלוש או ארבע אחר הצהריים נהג לצאת את משרדו ברחוב בוסטרוס ביפו ועבר למשרתו האחרת – מתחקר עולים. ככל שחלף הזמן כמות המידע שהופק גברה והיה צורך להגדיל את מצבת העוסקים בתיחקורים, ניתוח החומר, תירגומו, עריכתו והדפסתו כדוחות מודיעיניים. רמת הסיווג היתה הגבוהה ביותר עקב רגישות הנושא. החשש מזליגת המידע אודות המידע לברה"מ והחשש מהתגובה ממנה יכלו לסבול יהודי ברה"מ, הצריכה רמת מידור מקסימלית כשרק איסר הראל ואולי עוד אדם אחד או שניים בשרות הביטחון ידעו על המבצע ועל תיפקודו הכפול של מנור. מתחקר ראשון שגוייס לצד מנור למבצע בלזם היה צבי אהרוני, שמילא תפקיד זה במקביל לתפקידו כראש יחידת החוקרים בשב"כ. בתחילה התיחקורים התקיימו בחדר אחד ויותר מאוחר בשני חדרים בדירה שנישכרה בצפון תל אביב.
עמוס מנור (ארתור מנדלוביץ') – 8.10.1918-5.8.2007 שימש כראש מטה 2 (אגף מז' אירופה), סגן ראש השב"כ ובשנים 1953-1963 ראש שרות בטחון כללי. לאורך שנותיו בשב"כ, הוביל את מבצע התיחקורים של העולים ממז' אירופה.
החומרים שהתקבלו משני המתחקרים הראשונים, מנור ואהרוני, המחישו ל-CIA את הפוטנציאל הרב שהיה גלום בתיחקורים. מנור עצמו העיד כי המבצע התמלא בתוכן תוך זמן קצר וחצי השנה הראשונה היתה הצלחה מסחררת. בתגובה לדוחות שנשלחו, הגיע לארץ שליח של ה-CIA כדי לתדרך את העוסקים במלאכה כיצד לערוך את הדוחות ולהתאימם למתכונת הדוחות רצויה ב-CIA. באפריל 1952 הגיע לארץ ג'יימס אנגלטון שביקש ללמוד מי העוסקים במלאכת התיחקורים, לתהות על קנקנם ולמקד אותם בעבודת התיחקור. אולם היתה לאנגלטון סיבה חשובה אחרת להגעתו ובמיחוד להתעקשותו לפגוש אישית את עמוס מנור. מדברים שהעביר לו טדי קולק, הבין שהעומד בראש מבצע התיחקורים הינו עולה חדש שזה מקרוב הגיע מרומניה. אנגלטון נחרד מהאפשרות שאדם שהגיע מרומניה הקומוניסטית עוסק בעבודה הכל כך רגישה. עמוס מנור עצמו סיפר על כך לימים:
"הוא [אנגלטון] השתכן במלון "השרון" בהרצליה, שהיה אז המלון היחיד של חמישה כוכבים. אבל את רוב הזמן עשה בדירה הקטנה שלי, שני חדרים ברחוב פינסקר [בתל אביב]. מתוך שבעת ימי הביקור, ארבעה מהם הוא עשה אצלי. הוא היה מגיע ב-11 בלילה ונשאר עד 4 בבוקר [כשאנגלטון שותה ויסקי כוסית אחר כוסית], ואז הייתי מסיע אותו חזרה למלון… לימים… הוא סיפר לי למה באמת בא לארץ. הוא הבין מטדי [קולק] שמבצע "בלזם" מתנהל על ידי, עולה חדש מרומניה והוא נחרד מכך… הוא בא בעצם לבדוק אותי, זו גם היתה הסיבה שהאחריות לקשר הוטלה עליו… הם [האמריקאים] חשדו בנו. אבל בסוף הביקור הרגשתי שהוא מתרשם חיובית ואמר לטדי ולשילוח שהוא מרוצה ממני כאחראי למבצע. בשל האופי שלי, המוחצנות שלי, יצא מכאן רגוע. ישב איתי עשר שעות ותחקר אותי. אחר כך לקח אותי לוושינגטון ושאל אותי שאלות אישיות יחד עם אישתי… לאחר הרבה שנים אמר לי שלא יכול להיות שאיש בעל פתיחות כשלי מסוגל לחיות חיים כפולים." על פי מנור, ביקורו של אנגלטון, שינה את יחסו לישראל ולמנור בפרט מהקצה לקצה: "הוא יצא מכאן מכור לנו… הוא נורא חשש שמחצית מעובדי השרות הם סוכנים סובייטיים… ויצא עם רושם שמצא כאן אנשים מוכשרים, מסורים, בעלי מוטיבציה בלתי רגילה" כאלה שאין הוא צריך לחשוד בהם.
התרחבות המבצע –
המבנה בו שכנה היחידה שעסקה בתיחקור העולים במסגרת מבצע "בלזם" (רחוב ג' לימים אלברט מנדלר 14) בקריה, תל אביב
הביקוש האמריקאי לחומרי "בלזם" יצר את הצורך בהקמת יחידה ממודרת, חיצונית לשב"כ שתעסוק בתיחקורי העולים. עמוס מנור עסק בגיוס עובדים נוספים ליחידה ועד מהרה מצבת כח האדם שלה מנתה 15 עובדים, מחציתם מתחקרים ששלטו בכל השפות בהן דיברו העולים מארצות הגוש הקומוניסטי והאחרים עסקו בתירגום החומר לאנגלית, עריכה והדפסת הדוחות וכדומה. עם התרחבות פעילות היחידה ומצבת כח האדם שלה, היה צורך למצוא משכן מתאים ליחידה. לצורך כך אותר מבנה ברחוב ג' [כיום אלברט מנדלר 14] בקריה בתל אביב. לאחר דין ודברים עם מינהל הבינוי במשרד הבטחון מלווים בלא מעט ויכוחים, וקביעה קטגורית של בן גוריון עצמו ששם תישכון היחידה, היחידה עברה למבנה והחלה לפעול שם.
הבסיס לבחירת המתוחקרים, התבסס על רשימות שמיות שהתקבלו ממקורות שונים. למעשה היו שתי קטגוריות כלליות של המתוחקרים:
א. עולים שעבדו בשרותי המודיעין המזרח אירופיים, במיוחד ה"סיקוריטטה" של רומניה וה-UB הפולני. מנור העיד שעצם היותם של המתוחקרים עובדי השרותים החשאיים במז' אירופה, לא פסלה אותם על הסף מאחר ועבודה בגופים אלה היתה דרך לשרוד במציאות הקשה של אחרי מלחמת העולם השניה במז' אירופה.
ב. "אחרים" – כאלה שלא היו מנהלים או מהנדסים בכירים, אלא פועלים וחשמלאים שעבדו במקומות שונים שעליהם האמריקאים לעיתים לא שמעו כלל. מנור העיד שהיו מתקנים שהתיחקורים גילו לאמריקאים את עצם קיומם לראשונה, דבר שעורר שם סנסציה.
על פי מסמך ארכיוני מפברואר 1954 צוינו 11 תחומי איסוף ראשיים (בהם צבא, בטחון, תעשיה וכלכלה) שרובם נפרטו לקטגוריות משנה נוספות. כך למשל בתחום התחבורה נכללו נושאי משנה כמו: תחבורה יבשתית, ימית ואוירית, מבנה מוסדות התחבורה, תחנות רכבת, רכבות, שדות תעופה, ימאות, מספנות, נמלים. על פי אותו מסמך, נשלחו עד למועד כתיבתו 1352 דוחות חקירה, כמחציתם נגעה לרומניה ואף 111 דוחות בנושאים הקשורים לסין.
היחידה שהיתה כאמור חיצונית לשרות הבטחון הכללי, הפכה לאחר מספר שנים ליחידה שירותית מן המניין. מטה היחידה המתמקם בצמוד ללשכת ראש השרות. עמוס מנור ניהל אותה כל העת גם כשהפך לסגן ראש השרות ויותר מאוחר כראש שרות בטחון כללי. הוא המשיך לגייס אישית אנשים ליחידה וראיין את המועמדים לעבודה בה. מנור גם הקפיד להפגש עם נציג ה-CIA בארץ ובפגישות עימו העביר לו את הדוחות שהופקו וקיבל את ההנחיות [צי"ח – ציון ידיעות חיוניות] לנושאים והמשימות המבוקשים על ידי ה-CIA, כמו גם את הדגשים בתיחקורים.
פעילות איסוף במדינות מזרח אירופה –
נוסף לתיחקורי העולים, התרחבה הפעילות גם לאיסוף מודיעיני בארצות מזרח אירופה שמעבר למסך הברזל. עד אז התקבלו בקשות ספציפיות אד הוק מהצד האמריקאי דוגמת השגת כסף רומני או ספר טלפונים הונגרי, שככל הנראה נועדו לודא את מידת הרצינות והמהימנות של הצד הישראלי. בבסיס הרעיון להרחבת הפעילות היה ניצול הכסות הדיפלומטית הלגיטימית של הנציגויות הישראליות במזרח אירופה. החל משנת 1952 נשלחו לנציגויות ישראל בגוש המזרחי קציני איסוף מיוחדים בכיסוי דיפלומטי, דוברי שפת המקום, שהיו מודעים היטב לדרכי הפעולה והיכולות של שרותי המודיעין המקומיים. בתחילה הוצבו בנציגויות ברומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה ופולין, מהן התקיימה עליה לישראל, עילה ליהדות המקומית להגיע לשגרירות. זו הסיבה שפעילות כזאת לא התקימה בנציגות במוסקבה מאחר ומרוסיה לא היתה עליה. כמו כן, רמתם של השרותים הסובייטיים עלתה בהרבה על זו של שאר מדינות הגוש המזרחי דבר שגרם לחשש מחשיפת הפעילות שם.
דוגמה לפעילות האיסוף במזרח אירופה מצויה במסמך מ-1954:
"בחודשים האחרונים השתפרו לעין ערוך טיב וכמות החומר הבא מאנשינו מאחורי מסך הברזל… 162 דוחות נשלחו, יותר ממחציתם בחודשים האחרונים. החומר בדרך כלל בעל ערך טקטי, ועל אף קשיי המקום הנו מוסמך. ראויים לציון הדחות על מכרות האורניום בבולגריה, בנייני משרד הפנים ושרותי הבטחון בבולגריה והונגריה, כמו כן מחקר רציני על הרפואה ומערכת המשפט בבולגריה וכו'. גם נושאים קונקרטיים, עליהם נתבקשנו לערוך ברורים מעבר למסך, בוצעו בהצלחה…"
ראוי לציין כי חלק מהחומר שהושג והועבר לארה"ב, הופץ למרות התנגדות של אנגלטון, גם לשרותים זרים אחרים, דוגמת MI6 הבריטי. בינואר 1962 פורסם בביטאון האיגודים המקצועיים בברית המועצות, "טרוד", מאמר שנשא את הכותרת "ציונות – מסכה למרגלים". במאמר היה תיאור של "ניצול עולים תמימים וחקירתם על ידי ישראל, כדי לספק מודיעין לאמריקאים ולבריטים". בעקבות פרסום זה הורה בן גוריון, בהמלצת איסר הראל, על הפסקת תחקורי העולים מחשש לעתיד העליה מברית המועצות וממדינות הגוש המזרחי האחרות. התחקורים חודשו שנתיים מאוחר יותר.
הישגים ראשונים לצד הישראלי מהקשרים עם ה-CIA –
יחסים בין שרותי מודיעין של מדינות שונות, מבוססים במידה רבה על יחסי "תן וקח", בודאי בראשית קיומה של מדינת ישראל וגופי קהילת המודיעין שלה. קהילת המודיעין של ישראל ניסתה לבסס את מעמדה מול ארה"ב, בהבינה כי לרשות ארה"ב משאבים רבים שעשויים יהיו לשרת את יכולות גופי המודיעין הישראליים שהיו אז בחיתוליהם.
כאשר נחתם הסכם המודיעין הראשון בין ארה"ב, ראובן שילוח עמד על כך שבהסכם יכלל סעיף בו ארה"ב תסכים להכשיר קציני מודיעין ישראליים בהכשרה טכנית, נושאי מבצעים וחקירות. הצד האמריקאי שהיה חשדן כלי הצד הישראלי, לא מיהר להסכים ליישם את הסעיף והקשר היה חד צדדי במשך זמן מה. כאשר ג'ים אנגלטון ביקר בישראל ב-1952 והתרשם לטובה מפרוייקט תיחקורי העולים, עמוס מנור לחץ עליו ליישם את הסעיף. לבסוף הגיעה הסכמה מכיוון ה-CIA, ככל הנראה בעקבות לימוד הזכות של אנגלטון על הצד הישראלי. ב-9 בספטמבר 1952 יצאה מהארץ קבוצה קטנה של 5 חניכים ראשונים: ארבעה אנשי שב"כ וקצין אחד מאמ"ן לקורס מודיעין ראשון בארה"ב שהועבר על ידי ה-CIA. בלונדון חבר אליהם איש שב"כ נוסף והם הגיעו לניו יורק ב-13 בספטמבר, משם המשיכו לוושינגטון שם התקיים הקורס.
הקורס נתקל בשלב הראשון בקשיים ואי הבנות רבים משני הצדדים. לטענת החניכים רוב החומר שהועבר בקורס, היה לא רלוונטי לעבודתם והיה ברמה נמוכה. חילוקי הדעות יצרו מתחים רבים עד כדי רצון של החניכים להפסיקו ולחזור לארץ. לאחר שלארץ הגיעו מברקים של החניכים בהם דרשו לחזור לארץ, מנור נאלץ להגיע במיוחד לוושינגטון כדי לרגיע את הרוחות ולהסדיר את העניינים. על פי בקשתו של מנור, הועברו בהמשך הקורס נושאים הלרוונטיים לעבודת שב"כ כמודיעין מסכל, במיוחד נושא הריגול הנגדי. משלב זה, הקורס נמשך באוירה הרבה יותר רגועה והסתיים בהצלחה מרובה. לדברי מנור, הקורס והחומר שנלמד בו, היוו תשתית לכתיבת תורת העבודה של השרות ומקור חשוב לפיתוח קורסים פנימיים שהועברו בהמשך בשרות. כמו כן, הקשר עם ה-CIA הועיל בהכנסת טכניקות חדשות לאישוש ממצאי חקירות למשל באמצעות עריכת היכרות עם תחום בדיקות הפוליגרף. לשם כך יצא לארה"ב החוקר ויקטור כהן לקורס פוליגרף ובסיומו חזר לארץ עם מכשיר פוליגרף ראשון שהוכנס לעבודת השב"כ. בדיקות הפוליגרף הפכו למכשיר מסייע בחקירות ואימות מידע שהתקבל במהלך עבודת השב"כ.
נוסף לעניין הרגעת הרוחות בקורס המודיעין הראשון, מנור ניצל את הביקור כדי להפגש עם ראש ה-CIA גנרל בידל-סמית וסגנו אלן דאלס. בפגישה נוכח מנור בדבר החשיבות הרבה שהצד האמריקאי ייחס לחומר שהופק בישראל מתיחקורי העולים. ניתן לומר שמבצע "בלזם" היווה את הבסיס והתשתית לכינון הקשרים ההדוקים בין קהילת המודיעין הישראלית הצעירה, ל-CIA ובהמשך ליתר גופי קהילת המודיעין האמריקאית.
הסקירה מבוססת על הספר ימי עמוס – ראש שירות הבטחון הכלי השלישי – עמוס מנור. המבצעים והפרשיות (1953-1963) מאת: יאיר שפיגל
בעת כתיבת שורות אלה, מתבררת בקופנהגן, דנמרק, פרשה מוזרה במהלכה נעלמה עיתונאית שבדית שיצאה להפלגה על גבי צוללת שנבנתה באופן עצמאי בידי יזם דני ידוען. ימים לאחר היעלמה של העיתונאית, נמצאה גופת אשה ערופת ראש וכרותת גפיים שיותר מאוחר זוהתה על ידי הרשויות הדניות כגופת העיתונאית. כיום אותו ידוען שארח אותה על סיפון הצוללות, חשוד על ידי המשטרה השבדית ברציחתה על רקע שאינו ידוע כרגע. לפרשה זאת יש מאפיינים המזכירים במידה מסוימת פרשה שהתרחשה לפני 61 שנים בנמל פורטסמות' שבבריטניה בעת ביקורם של מנהיגי ברה"מ באותה עת, ניקיטה כרושצ'וב וגאורגי מלנקוב. במהלך אותה פרשה, נמצאה במי הים לא רחוק מנמל סאות'המפטון, גופה חסרת ראש וחלק מגפיה. יותר מאוחר, הגופה זוהתה כזו של הצוללן הבריטי המפורסם וגיבור מלחמת העולם ה-2, קומאנדר ליונל "באסטר" קראב.
קומאנדר ליונל "באסטר" קראב (28.1.1909 – 19.4.1956?). צולל בריטי, גיבור מלחמת העולם ה-2. נעלם במשימת צלילה לא רשמית בשרות MI6, לבדיקת המשחתת הסובייטית "אורג'וניקידזה". בעת ביצוע הפעולה, קראב היה בגיל 46, מעשן כבד, בעל משקל עודף, שותה אלכוהול ובכושר לקוי. על רקע זה, היתה התנגדות לגייסו לפעולה אולם ניקולאס אליוט שעמד בראש הפעולה התעלם ממנה. ניקולאס אליוט (15.11.1916 – 13.4.1994) – קצין MI6. עמד בראש הפעולה במהלכה נעלם הצוללן ליונל "באסטר" קראב. כשהתברר שקראב נעלם, פנה בבקשה בהולה על סף ההיסטריה ל-MI5 לסייע לכסות על הפעולה ולהעלים עדויות להתרחשותה. בהמשך היה ראש תחנת MI6 בביירות, בה צולמה התמונה. כידידו של קים פילבי הגן עליו כשחשדו בפילבי שהינו סוכן סובייטי. כשהתברר שפילבי אכן מרגל סובייטי, אליוט יצא לביירות, שם חילץ מידידו פילבי את ההודאה שלו בחשדות.
ההנהגה הסובייטית מגיעה לביקור בבריטניה על גבי הספינה המסקרנת –
במהלך חודש אפריל 1956 התקיים בבריטניה ביקורם של מנהיגי ברה"מ ניקיטה כרושצ'וב וגיאורגי מלנקוב, ביקור שנועד למתן את המתחים בין שתי המדינות על רקע המלחמה הקרה. השניים הגיעו לבריטניה בהפלגה על גבי ספינת המלחמה 'אורג'וניקידזה' לה נילוו שתי ספינות מלחמה סובייטיות נוספות. הספינות עגנו בנמל פורטסמות' שם הוקצה להן אזור נפרד כשה'אורג'וניקידזה' צמודה לרציף ושתי האחרות צמודות אליה. הסיירת 'אורג'וניקידזה' מדגם סברדלוב, היתה באותה תקופה די חדשה בצי הסובייטי והתאפיינה בין השאר, במהירות גבוהה יותר ממה שהיה מקובל עד אז לספינות מסוגה. בפיקוד האדמירליות הבריטית היתה סקרנות רבה אודותיה ובמיוחד לגבי מבנה מערכת המדחפים של הספינה. כדי לברר את המבנה שלהם, הוגשה ע"י מודיעין הצי הבריטי, בקשה דחופה לשרות המודיעין הבריטי MI6, להוציא לפועל פעולה חשאית לבחינת המדחפים של ה'אורג'וניקידזה'. עם זאת, היתה באותה עת מגבלה חמורה שהעמידה את הפעולה הזאת בבעיה קשה. לקראת ביקורם של כרושצ'וב ומלנקוב בבריטניה, ראש הממשלה הבריטי אנטוני אידן שהיה נחוש להביא להצלחת הביקור בכל מחיר, הוציא הנחיה מפורשת לראשי שרותי המודיעין הבריטיים להמנע מכל פעולה שעשויה לסכן את הצלחת הביקור.
ראש ממשלת בריטניה אנטוני אידן ומנהיג ברה"מ ניקיטה כרושצ'וב בפתח דאונינג 10
התעלמות MI6 מהנחיית אידן –
אולם, למרות הנחייתו המפורשת של ראש הממשלה הבריטי, ג'ון סינקלייר, שהיה באותה עת מנהל MI6, היה נחוש בכל זאת להוציא את הפעולה לפועל. אחת הסיבות לכך היתה, המצב הקשה בו היה שרוי הארגון בראשו עמד באותה עת, זאת לאחר סדרת שערוריות שפקדו את הארגון באותן שנים. הארגון היה תחת רושם מפוקפק שהשתרר בציבור, בתקשורת ובקרב ארגונים מקבילים בארה"ב ובמערב, בין השאר בעקבות סדרת חשיפות של מרגלים בשרות ברה"מ בלב הארגון ומשרד החוץ: קים פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין. פרשות אלה ציירו את קהילת המודיעין הבריטית בכלל ואת MI6 במיוחד, כחדורים ככברה על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים וכחובבניים חסרי תקנה. בין ההשלכות לכך, היתה הסכנה הדי מוחשית שארה"ב, שותפתה של בריטניה במלחמת העולם ה-2 ולמעשה מצילתה, תנתק עימה את הקשרים המיוחדים בתחומי הבטחון, המודיעין והגרעין.
לצורך הוצאת הפעולה לפועל שבראשה עמד קצין ה-MI6 ניקולס אליוט, אנשי MI6 יצרו קשר עם הצוללן קומאנדר ליונל "באסטר" קראב וגייסו אותו באופן לא רשמי לביצוע צלילה לצורך בחינת שידרית ה'אורג'וניקידזה' ומערכת המדחפים שלה. קראב שהיה יוצא חיל הים המלכותי, נחשב באותה עת לדמות אגדתית בבריטניה וזכה לסדרה מכובדת של אותות הוקרה והצטיינות בזכות פועלו במלחמת העולם ה-2. (בהקשר הארץ-ישראלי, ליונאל קראב עמד במחצית השניה של שנות ה-40 בראש יחידת צוללנים בנמל חיפה שתפקידה היה לבדוק את תחתיות ספינות הצי הבריטי בנמל מחשש למעשי חבלה של הפל-ים במסגרת תנועת המרי העברי והפגיעה באניות גירוש המעפילים). אלא שבאותה תקופה קראב היה כבר בגיל 46, סבל ממשקל עודף והיה מעבר לשיאו. למרות אזהרות של גורמים שונים להמנע מהפעולה ובוודאי לא עם קראב, בשרות המודיעין הוחלט בכל זאת להמשיך בפעולה.
ג'ון סינקלייר (29.5.1897 – 22.3.1977) – מנהל MI6 בעת ביקור כרושצ'וב בבריטניה. הודח מתפקידו על ידי ראש הממשלה הבריטי אנטוני אידן על רקע התעלמותו של סינקלייר מהנחייתו של אידן להמנע מכל פעולה שתסכן את הצלחת ביקורו של כרושצ'וב.
היעלמות קראב וניסיונות הכיסוי על הפעולה –
קראב יצא לצלילה המתוכננת ב-19 באפריל 1956, מסירה שהושטה על ידי קצין של הצי הבריטי שהסכים לבקשת קראב לסייע לו. הפעולה התבצעה כאשר פיקוד בסיס חיל הים המלכותי הסמוך לנמל פורטסמות' בו עגנה האורג'וניקידזה, לא היה מודע לעצם קיומה. קראב צלל לעבר הספינה הסובייטית כשהוסכם עם הקצין המלווה על חזרתו לאחר פרק זמן קצוב לסירה. לאחר שלא חזר בזמן שנקבע ולאחר המתנה ארוכה נוספת, הקצין המלווה נאלץ לעזוב עם הסירה את המקום וחזר למלון ששניהם שכרו בעיר פורתסמות' תחת שמותיהם האמיתיים… קראב נעלם ללא כל סימן!
בשעות הערב התקיימה על סיפון ה" אורג'וניקידזה" ארוחת ערב חגיגית שערך קברניטה עם קצינים מהצי הבריטי. במהלך הארוחה הוא הפנה את תשומת ליבם לכך שמלחי הספינה הבחינו בצוללן שצלל מתחתיה והוא אף הגיש תלונה רשמית על כך. ימים ספורים לאחר היעלמו של קראב, כשהתברר היקפה של השערוריה המתפתחת, האדמירליות הבריטית פרסמה הודעה לאקונית בה נאמר שקומאנדר קראב נעלם במהלך משימה שגרתית לבחינת מנגנון צלילה חדש שהתקיימה בסביבות נמל פורטסמות'. מייד כאשר התברר שקראב נעלם, ניקולאס אליוט והגורמים ב-MI6 שעמדו מאחורי ביצוע הפעולה, פנו עפ"י עדויות של אנשים שנכחו בפגישה, בבהילות שגבלה בהיסטריה, לשרות הבטחון הבריטי MI5 כדי לסייע לכסות על הפרשה. שרות הבטחון הבריטי נעתר לבקשה ופתח במבצע כיסוי והשתקת הפרשה שכלל בין השאר ניקוי חדר המלון בו שהו השניים מחפציהם והעלמת עדויות ברישומי המלון אודותיהם שכללו חיתוך דפי יומן המלון בהם היו רישומים קראב והקצין המלווה מהצי הבריטי בשמותיהם האמיתיים.
אפריל 1956 – הסיירת הסובייטית מדגם סברדלוב "אורדג'וניקדזה" עוגנת בנמל פורתסמות' במהלך ביקורם של מנהיגי ברה"מ ניקיטה כרושצ'וב וגיאורגי מלנקוב בבריטניה.ריצ'רד "דיק" גולדסמית ווייט (20.12.1906 – 21.2.1993) – ראש MI5 1953-1956. ב-1956 מונה כמחליפו של ג'ון סינקלייר בראשות MI6 בעקבות פרשת היעלמותו של "באסטר" קראב.
תפנית בפרשה –
פרשת היעלמות קראב קיבלה תפנית משמעותית 14 חודשים לאחר היעלמותו, אז נמצאה על ידי שני דייגים מספר קילומטרים ממקום ההיעלמות, גופה חסרת ראש ששתי ידיה כרותות והיא עטויה בחליפת צלילה. ממצאי הבדיקה הפתולוגית נותרו חסויים יותר מ-50 שנה אולם עולה ממנה כי סימנים דוגמת צלקות ישנות שאובחנו על הגופה, הביאו את הבודקים למסקנה שמדובר בגופתו של ליונל קראב. חליפת הצלילה אותה לבש קומאנדר קראב בעת צלילתו, היתה חסרת שרוולים והוא נמנע מלעטות ברדס גומי על ראשו למעט מסכת צלילה. על פי הממצאים, הגופה ששהתה במים כ-14 חודשים נרקבה היכן שלא היה עטויה בחליפת הצלילה. כך, הטורסו נותר מוגן כמו גם הרגליים. למרות שלאחר ההעלמות נפוצו שמועות כגון כאלה שטענו כי קראב נתפס על ידי הסובייטים והועבר לברה"מ שם נחקר, לא נמצא להן כל ביסוס. גם טענת ווטרנים של הצי הסובייטי שטענו כי הוא נהרג במהלך עימות תת מיימי, במהלכו נחתך צינור האויר שלו, נמצאו כלא מבוססים.
סר רוג'ר הוליס (2.12.1905 – 26.10.1973) ראש שרות הבטחון הבריטי 1958-1965. נחשד כסוכן של ה-GRU, חשד ממנו לא נוקה.
השלכות הפעולה –
לפרשת היעלמותו של קומאנדר "באסטר" קראב, היו השלכות רבות ונרחבות: בהיבט המדיני, מטרת ביקורם של כרושצ'וב ובולגאנין בבריטניה, שנועדה למתן את המתח והחשדנות בין ממשלות בריטניה וברית המועצות, לא הושגה והיחסים בין המדינות נותרו מתוחים כשהיו, אם לא מתוחים יותר. היו גם השלכות פנים בריטיות. בעקבות כישלון המשימה של קראב ובמיוחד על רקע הוצאתה לפועל בניגוד להנחייתו המפורשת של ראש הממשלה אידן, מנהל MI6, ג'ון סינקלייר, נקרא לדאונינג 10 והודח מתפקידו. את מקומו תפס "דיק" ווייט שכיהן באותה עת כראש שרות הבטחון הבריטי MI5.
את מקומו של וויט בראש שרות הבטחון תפס סגנו, רוג'ר הוליס, דמות שנויה במחלוקת שאודותיה קיימים חשדות כי שימש מאז סוף שנות ה-30, סוכן של מודיעין הצבאי הסובייטי GRU. למהלך ההצלבה בין השניים והצבתו של ווייט בראש MI6 היו השלכות בקהילת המודיעין הבריטית. בתוך MI6 ווייט התקבל כנטע זר ובדחיה, זאת במיוחד על רקע היריבות ארוכת השנים בין שני הארגונים, עוד מתקופת הקמתם ב-1909. הדחתו של סינקלייר שהיה מקובל בקרב רבים ב-MI6, יצרה תחושות מרירות בארגון והיתה סיבה לפרישת מספר בכירים, חלקם כאלה שראו עצמם כיורשים טבעיים של סינקלייר. ווייט עצמו כראש MI6, לא חזר על ההצלחה שמיוחסת לו כראש MI5 וכהונתו היתה צל חיוור לתקופתו בשרות הבטחון.
אולם, קידומו והצבתו של רוג'ר הליס, סגנו של ווייט ב-MI5, הביאה לתוצאות שיש הרואים בהן כפגיעה החמורה בארגון בכל תולדותיו. לאורך שרותו, הוליס היה אחראי על הפעילות נגד הריגול הסובייטי בממלכה הבריטית ובאימפריה המצטמצמת. פעילותו התאפיינה בחוסר יוזמה במקרה הטוב, ובמקרה היותר גרוע, כזו שפגעה באינטרסים הבריטיים ואלו של המערב בכלל. עד כדי כך שבמהלך שנות ה-50 ואילך עד לפרישתו, היו בארגון ובשותפים לעבודה בארגונים המקבילים בארה"ב, שחשדו כי הוליס הינו למעשה סוכן של המודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU. חשדות אלה שהלכו והצטברו, הביאו לכך שהוא נחקר פרונטלית מספר פעמים בשנות ה-60 וה-70 כחשוד בריגול. ולמרות שהחקירות אודות הוליס לא הצליחו לבסס את החשדות נגדו, הוא גם כלל לא נוקה מחשד עד למותו ב-1973. כל תקופת כהונתו של הוליס כראש שרות הבטחון הבריטי, התאפינה בשיתוק הארגון עקב חוסר אונים מול פעילות המודיעין הסובייטית על אדמת בריטניה ועקב צילם הכבד של החשדות נגדו.
בשולי הדברים: ליונל "באסטר" קראב והמאבק הבריטי בהעפלה –
עם תום מלחמת העולם ה-2, הישוב היהודי המאורגן בארץ ישראל שתחת המנדט הבריטי, פתח במסע נרחב להבאת ניצולי השואה מאירופה לארץ ישראל במסגרת מה שנודע כמפעל "ההעפלה". ממשלת הלייבור בראשות קלמנט אטלי ושר החוץ ארסט בווין, הנהיגו מדיניות קשוחה של ישום מדיניות הספר הלבן שבבסיסה מניעת הגעת המעפילים לחופי הארץ בכל מחיר. חיל הים המלכותי הבריטי מצידו, היה עמוד השדרה של הניסיון הבריטי לסכל את הגעת ספינות המעפילים וכן, בגירושם של אלא שנילכדו, למחנות מעצר בקפריסין באמצעות ספינות גירוש. המחלקה הימית של הפלמ"ח, ה"פל-ים", פתחה בהוראת הפיקוד העליון של ההגנה, במסע לפגיעה באותן ספינות גירוש, בד"כ באמצעות הצמדת מטעני חבלה לתחתית הספינות בעת עגינתן בנמל חיפה. למרות הצלחה מסויימת ופגיעה בספינות הגירוש, הפעולות הללו ניתקלו בקשיים מרובים, הן מפאת חוסר ניסיונם של המבצעים, העדר ציוד מתאים וכן כתוצאה מהפעלת אמצעים לסיכול הפעולות על ידי חיל הים הבריטי.
אחד האמצעים לסיכול פעולות החבלה של הפל-ים, היה הפעלת יחידת צוללים של הצי המלכותי הבריטי שפעלה בנמל חיפה באותן שנים. בראש היחידה עמד מיודענו ליוטננט קומנדר ליונל קראב. תפקיד יחידת הצוללים היה לבצע סריקות של תחתיות הספינות שעגנו בנמל חיפה כדי לנסות לאתר מטעני חבלה שהוצמדו לספינות.
צוות הצוללים הבריטיים בנמל חיפה – 1947. לויטננט קומנדר ליונל "באסטר" קראב, מפקדם, עומד במרכז.צולל בריטי לבוש ציוד צלילה לפני ירידה לצלילה לבחינת ספינות בריטיות בנמל חיפה – 1947אנשי יחידת הצוללים בנמל חיפה – 1947. ברקע ספינת המלחמה HMS Chevronאנשי יחידת הצוללים על גבי סירת שרות בנמל חיפה. בתמונה נראים מצופים המסמנים רשת הגנה למניעת חדירת צוללנים. ברקע ספינות הגירוש שהיו יעד חבלה של הפל-ים. – 1947ספינת מעפילים שנתפסה על ידי חיל הים הבריטי עוגנת בנמל חיפה – 1947.ספינת מעפילים שנתפסה על ידי חיל הים הבריטי בנמל חיפה. ברקע הכרמל – 1947המבנה בנמל חיפה ששימש כמחסן הציוד של יחידת הצוללים הבריטית – 1947.
היה זה אחר צהריים אחד בשנת 1974, בשעה שפיטר רייט ששימש באותה עת יועץ מיוחד לראש שרות הבטחון הבריטי, ישב במשרדו במטה שרות הבטחון הבריטי MI5 בלונדון. רייט העיד בספרו האוטוביוגרפי SPY CATCHER כי לחדרו נכנסו שני קציני מודיעין של השרות, סגרו את הדלת אחריהם ופתחו עימו בשיחה. רייט טוען בסיפרו כי במהלך השיחה דרשו ממנו השניים לסייע להם ולדבריהם לעוד רבים בארגון השותפים לעמדתם, להוציא לפועל מהלך שיביא להפלתו של ראש הממשלה הרולד וילסון. במילים אחרות, סיוע להפיכה כנגד ממשלה נבחרת. רייט הוסיף עוד בספר, כי שני אנשי שירות הבטחון הבריטי, דרשו לקבל תיקים וחומר מודיעיני שהצטברו אצלו במהלך עבודתו שנגעו לוילסון, זאת כדי שיסייע להם להוציא לפועל את המהלך שנועד להפלתו. לפי מה שתיארו בפניו, עלה מדיבריהם שמדובר במהלך רחב שכלל אנשים וגורמים מחוץ לשרות הבטחון הבריטי MI5.
סוגיה חשובה שעלתה במסע הבחירות האחרון לנשיאות ארה"ב, נגעה להאשמות כי בתוך ה-FBI פעלו אישים כאלה ואחרים במטרה להכשיל את המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון. תקרית בולטת היתה כאשר ראש ה-FBI הורה לפרסם כשבוע לפני מועד הבחירות בארה"ב, כי הבולשת הפדרלית תפתח מחדש את חקירת פרשת האימיילים בה היתה מעורבת המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון. חלפו מספר ימים והוא שב והודיע כי החקירה נסגרה מחדש אולם כל הסימנים מראים שהדבר גרם נזק חמור מבחינת הילרי קלינטון ביחס לתמיכת הציבור ותרם למפלתה. אין זו הפעם הראשונה שה-FBI מואשם בהתערבות אסורה בפוליטיקה האמריקאית ונקיטת פעולות הנוגדות את החוקה האמריקאית. בעבר הואשם ראש ה-FBI ג'יי. אדגר הובר כי אסף חומרים מפלילים אודות דמויות פוליטיות ואף נשיאים, כדי שישמשו בבוא היום כקלפי מיקוח נגדם. ככל הנראה ההתנהלות הזאת אפשרה לו לשרוד כ-50 שנים בראש הארגון.
הרולד וילסון – ראש ממשלת בריטניה מטעם מפלגת הלייבור בשנים 1964-1970 ו-1974-1976. לפני היבחרו לראשונה כראש ממשלה, היה ידוע כבעל קשרים במדינות שמעבר למסך הברזל, בהן ברה"מ.
סוגיה נוספת שעלתה במהלך מסע הבחירות בארה"ב נוגעת לחשדות כבדים בדבר מעורבות רוסית במערכת הבחירות במטרה לפגוע בסיכוייה של הילרי קלינטון. החשדות נוגעים למבצעי חדירה של מטה המפלגה הדמוקרטית והדלפת חומרים במטרה שיפגעו בסיכויי הבחירה של הילרי קלינטון. בחינה של הפרקטיקה הרוסית כיום ובעבר הסובייטית, מראה שאין בכך חידוש ובעבר היו דיווחים על מעורבות של שרותי המודיעין הסובייטיים כדי להשפיע על דמות המנהיג שיעמוד בראשה של מדינה מערבית – לדוגמה בחירת ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון.
עלייתו של הרולד וילסון כמנהיג הלייבור באה די בהפתעה לכל מי שעקב אחר המערכת הפוליטית הבריטית בשנות ה-60 של המאה ה-20. הרולד וילסון היה תעשין בריטי חבר מפלגת הלייבור שהיו לו קשרים עסקיים מעבר למסך הברזל ובמיוחד בברה"מ. עלייתו לצמרת הלייבור ארעה לאחר שהמנהיג הקודם של מפלגת הלייבור יו גייטסקייל, נהרג בתאונת דרכים. מותו של גייטסקייל בתאונת הדרכים נתפס בידי רבים כארוע לא מקרי והיו לא מעט שחשדו שמדובר במוות שנגרם במזיד. הראשון שהעלה את התיאוריה הזאת היה העריק הסובייטי אנטולי גוליצין. לאחר עריקותו לארה"ב ב-1962, בין המבחר הנרחב של טיפים ופיסות מידע שעלו בתיחקוריו, היתה גם טענתו כי יו גייטסקייל שדגל בחיזוק הקשר של בריטניה עם ארה"ב והתקרבות אליה, נהרג בתאונת דרכים מבויימת. לטענת גוליצין, היה זה ה-KGB שניהל מבצע ארוך טווח במהלכו הביא למותו בתאונה המבוימת כדי לגלגל מהלך שיביא בסופו של דבר להחלפת גייטסקייל בדמות יותר נוחה למוסקבה. דמות נוחה כזאת היה הרולד וילסון לו היו כאמור קשרים רבים בברה"מ ובמז' אירופה.
ג'יימס חסוס (ג'סוס) אנגלטון – עמד משנות ה-50 עד פרישתו ב1974 בראש אגף הריגול הנגדי של CIA. היה חניכו וידידו של קים פילבי. חשיפת פילבי כסוכן סובייטי הפכה את אנגלטון ללוחם עיקש לחשיפת חדירה סובייטית ל-CIA ולקהילות מודיעין במערב.
עם הפיכתו של וילסון לראש ממשלת בריטניה ב-1964, ראש אגף הריגול הנגדי ב-CIA, ג'יימס חסוס (ג'יסוס) אנגלטון הגיע בדחיפות לבריטניה ופנה לפיטר רייט עימו עמד בקשר הדוק. רייט שימש באותה עת בתפקיד במסגרתו חקר מטעם שרות הבטחון הבריטי MI5 את החשדות לחדירה סובייטית לשרותי המודיעין הבריטיים. דבר זה היה בין השאר, הבסיס לקשר עם אנגלטון. לטענת אנגלטון, כך טען רייט, המידע שהגיע מגוליצין ומעריקים אחרים הצביע בברור על כך שוילסון משמש כמקור עבור המודיעין הסובייטי. על פי עדותו של רייט, אנגלטון הציע לספק הוכחות לטענות של גוליצין בנוגע לקשרי וילסון עם ברה"מ, אולם הציב תנאי לפיו תמנע גישת הדרג הפוליטי בבריטניה למידע זה. לאחר שהנהלת MI5 (בראשו עמד רוג'ר הוליס, באותה עת בעצמו חשוד בדבר היותו סוכן סובייטי) סירבה לאחר דיונים בנושא לתנאי הזה, אנגלטון הגיב בסרוב לספק כל מידע נוסף ולמעשה ניתק מגע בכל הקשור לסוגיה. מאחר ונמנע מ-MI5 מידע נוסף בנושא, הוחלט להקפיא כל עיסוק נוסף בנידון.
יוזף פרוליק – קצין מודיעין של שרות הבטחון הצ'כוסלובקי. ערק למערב וסיפק מידע אודות חדירת שרותי המודיעין של הגוש המזרחי למערב ובכלל זה לבריטניה.
חיזוק לטענה הגיע בסוף שנות ה-60 עם עריקתם למערב של שני עריקים של שרותי המודיעין הצ'כיים: יוזף פרוליק ופרנטיסק אוגוסט (שמות קוד TOP HAT ו-FEDORAבהתאמה). בתוך מגוון המידע שהופק מהם במהלך תיחקוריהם, שניהם טענו כי מפלגת הלייבור הבריטית נחדרה בכל דרגיה על ידי המודיעין הסובייטי. במהלך תיחקוריהם שנעשו בארה"ב, השניים נקבו בשמותיהם של שורת אישים בכירים במפלגת הלייבור ובאיגודים המקצועיים בבריטניה. עם זאת, הטענות נגד וילסון לא הוכחו למרות ששרות הבטחון החזיק תיק אודות וילסון במשך שנים רבות לאחר מכן.
הטענות לניסיונות קשר נגד וילסון –
ב-1976 פירסם העיתונאי והעורך הוולשי יו קודליפ ספר זכרונות אוטוביוגרפי. בספרו נטען בין השאר כי ב-1968 התבקש על ידי המו"ל רב העוצמה ססיל קינג, לזמן לפגישה חשאית מספר דמויות חשובות. בפגישה נוסף לקודליפ עצמו וקינג נכחו גם הלורד מאונטבאטן והיועץ המדעי הראשי לממשלה סולי צוקרמן. לטענת קודליפ, ססיל קינג פתח מייד עם כינוס הפגישה בתיאור הסכנות שבריטניה נמצאת בהן, להן היה אחראי לטענתו הרולד וילסון. לדברי קודליפ מאונטבאטן שאל לחוות דעתו של צוקרמן וזה ענה שהדברים עשויים להיחשב כבגידה ואז עזב את החדר. מאונטבאטן הגיב לאחר מכן באופן דומה והפגישה הסתיימה. ססיל קינג שהיה בעליו של עיתון ה"דיילי מירור", החליט לעקוף את העורך ופירסם מאמר ארוך בו קרא לנקוט פעולה אקטיבית לסילוקו של וילסון גם אם יהיה צורך לפעול מחוץ לפרלמנט. מעבר לכך, אין עדויות למהלכים יותר אופרטיביים מצד קינג כנגד וילסון.
הרולד וילסון בפגישה עם יו"ר נשיאות הסובייט העליון של ברה"מ אנסטאס מיקויאן
נוסף לקינג, היו גם עדויות כי בתוך MI5 היו גורמים שניסו להפעיל "תעמולה שחורה" (Black Propaganda) כדי להכפיש את וילסון תחת השם Clockwork Orange. מטרת מסע ההכפשות הזה נועד לכאורה לסייע למפלגת השמרנים לזכות במערכת הבחירות ב-1974. כך למשל פוזרו רמזים בפליט סטריט כי מזכירתו של וילסון, מרשה ויליאמס (לימים ליידי פולקאנדר) והרולד וילסון עצמו, היו סוכנים סובייטיים. עוד נטען כי הרולד וילסון היה תומך של ה-IRA ופעל בשרותם. ארוע נוסף בו היה חשד לכאורה שנעשה ניסון להפיל את וילסון ארע במהלך תרגיל של כוחות הבטחון הבריטיים ב-1974 שכלל בין השאר השתלטות על נמל התעופה "הית'רו", סמוך ללונדון במסווה של תרגיל לוחמה נגד טרור. על פי אותן טענות שהועלו בין השאר על ידי ליידי פולקאנדר, הדבר אמור היה להוות מסווה לקשר במהלכו יופל וילסון ואת מקומו יתפוס הלורד מאונטבאטן.
פיטר רייט (1916-1995), שימש כקצין הטכני הראשון של MI5, האחראי על מתן פתרונות טכנולוגיים למבצעי השרות. במהלך שרותו נחשף לחשדות כי רוג'ר הוליס, ראש השרות, היה סוכן של ה-GRU. ב-1987 פירסם ספר אוטוביוגרפי בשם SPY CATCHER ובו פירוט החשדות נגד הוליס.
פיטר רייט שגויס לשרות הבטחון הבריטי MI5 בשנת 1949 כקצין הטכני הראשון של הארגון, שימש לאורך תקופת שרותו בארגון גם כחוקר של חשדות לחדירה סובייטית ל-MI5. לדבריו כפי שפורסמו בספרו האוטוביוגרפי SPY CATCHER, פנו אליו בלפחות שתי הזדמנויות, אנשי MI5 כדי שיסייע בניסיון להביא להדחתו של הרולד וילסון. לטענת רייט, בפעם הראשונה פנו אליו שני קולגות לשרות הבטחון, אותם לא זיהה בשמם ואמרו לו כי "וילסון הוא איום על בריטניה" וכי "הפעם ניפטר ממנו". רייט מתאר בסיפרו כיצד נכנסו השניים לחדרו במטה השרות ודרשו שיראה להם חומרים מתוך תיקים שהיו אצלו במסגרת עבודתו. לטענתו, השניים רצו להשתמש בחומרים הללו כנגד וילסון. לדברי רייט, התכנית להדחת וילסון כללה ניסיונות להדליף מידע שנאגר בתיקי השרות במטרה לגרום לוילסון נזק לקראת בחירות 1974. רייט טוען עוד, כי התכנית קיבלה את הסכמתם ואישורם של כ-30 קציני MI5. הרעיון שעמד בבסיס ההתארגנות היה להדליף את החומרים המזיקים לשורת עיתונאים שעמדו בקשר עם MI5 וראשי איגודים מקצועיים ברחבי בריטניה, בנוגע לשורת אישים בלייבור ובמיוחד וילסון. מידע זה יצביע על כך שוילסון הוא סיכון בטחוני. כדי להשיג את האפקט הנדרש, הרעיון היה שההדלפות והמידע שעלה מהן יועלו כשאילתות של חברי פרלמנט. רייט טען שהמידע היה אגור בתיקים שהיו ברשותו והוא סירב להציגם בפני אותה קבוצת קושרים. כתוצאה מכך, הניסיון לא הגיע לבשלות ולא צלח. עם זאת, רייט טען בסיפרו כי המאפיינים של אותו קשר היו דומים מאד למאפייניו של "מכתב זינובייב", שזוייף כדי לערער את ממשלת הלייבור ב-1924. חיזוק מסויים לדברי רייט מצוי בעדותו של איש MI5 לשעבר בשם ג'יימס מילר שטען ב-1987 כי השביתה שאורגנה בצפון אירלנד ב-1974 על ידי "מועצת העובדים של אולסטר" (גוף לויאליסטי) קיבלה סיוע מ-MI5 מתוך כוונה לערער את שלטונו של וילסון.
אישור על כך ששרות הבטחון MI5 החזיק בארכיונו תיק אודות הרולד וילסון, מופיע בספר ההיסטוריה הרשמי של שרות הבטחון הבריטי Defence of the Realm שנכתב על ידי פרופ' כריסטופר אנדרו בסיועו המלא של הארגון. התיק אודותיו היה קיים מאז שנת 1945, עת וילסון נבחר לראשונה בחבר בפרלמנט. פתיחת התיק ארעה בעקבות מידע שהגיע מעובדים קומוניסטים בשרות המדינה הבריטי אשר טענו במהלך תיחקורים שנערכו להם, כי וילסון החזיק בדעות פוליטיות שאהדו את הרעיון הקומוניסטי. עם זאת, בספר שנכתב באישור ובחסות שרות הבטחון שאפשר לפרופ' אנדרו גישה לארכיונים של הארגון, אין כל אישוש לטענות הללו. כמו כן, הספר סותר את דבריו של רייט וקובע שאין אמת בטענה כי נעשו ניסיונות לקשור נגד וילסון וכי אין לכך כל עדות.
מטה הסוכנות לבטחון לאומי NSA בפורט מיד, ורג'יניה. ל-NSA מספר בסיסי מודיעין המפוזרים בכל רחבי כדור הארץ והיא עובדת בשתוף פעולה הדוק עם הסוכנות הבריטית הבריטית GCHQ. סוכנות ה-SIGINT הישראלית 8200, מוזכרת בידיעות שונות בתקשורת ככזו העובדת גם היא בשתוף פעולה הדוק עם NSA.
צפריר עפרוני
ממסמכים שהודלפו על ידי אדוארד סנאודון עולה כי סוכנויות מודיעין האותות של ארה"ב ובריטניה צותתו נוסף לראש הממשלה בינימין נתניהו, גם למגוון של חברות טכנולוגיות ישראליות, דיפלומטים של משרד החוץ וחברי כנסת. מהמסמכים עולה כי סוכנות מודיעין האותות האמריקאית NSA ואחותה הבריטית GCHQ, עסקו בירוט שיחות רחב היקף, כך עולה מדיווחים בעיתון הצרפתי "לה מונד" ובאתר האמריקאי "אינטרספט". יש לציין כי בעבר התפסמו ידיעות ש-NSA עסקה בציתות לשיחות טלפון של ראשי ממשלה ושרים ישראליים.
מטה GCHQ בצ'לטנהם, בריטניה. ידוע בכינוי The Doughnut.
על פי ההדלפות של סנאודון, מספר 2 במשרד החוץ הישראלי היה יעד לציתות וכך גם השגרירים הישראליים בניגריה וקניה. כמו כן, שתי סוכנויות המודיעין צותתו גם לשיחות של חה"כ אחמד טיבי מהרשימה המשותפת. כמו כן דווח כי . על פי הדלפותיו של סנאודון, חברות הייטק ישראליות שמתמחות בטכנולוגיות סיבים אופטיים ולייזר מתקדמות דוגמת חברת "אופיר אופטרוניקס" היו יעד לאיסוף מודיעין. יעדים נוספים לריגול היו מרכזים אקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים.
מתקן SIGINT של GCHQ בהר אולימפוס, קפריסין
"הסוכנות לבטחון לאומי" (NSA) שעוסקת באיסוף מודיעיני ממקורות אלקטרוניים ואחותה הבריטית "המטה הממשלתי לתקשורת" (GCHQ), ידוע שמשתפות פעולה עוד מתקופת מלחמת העולם השניה ומיד אחריה. שתוף הפעולה מתקיים על בסיס הסכמי BRUSA מתקופת המלחמה ו-UKUSA מסוף שנות ה-40. שיתוף הפעולה נועד היה להתמודד תחילה עם גרמניה הנאצית ויפאן על ידי חדירה לרשתות התקשורת שלהן ושבירת צפני התשדורות שלהן ובמידה מסויימת גם ציתות לתשדורות של שרותי המודיעין, משרד החוץ ומשלחות הסחר של ברה"מ במהלך מלחמת העולם השניה.
לאחר תום מלחמת העולם השניה ותחילה המלחמה הקרה, הפעילות המשותפת של שתי הסוכנויות עברה להתמודד עם מגמות ההתפשטות הסובייטית בשנות ה-50. פעילויותיהן של GCHQ ו-NSA עסקו בין השאר בניטור רשתות התקשורת של הצבא הסובייטי וצבאות ברית ווארשה וכן שבירת צפני רשתות הריגול הסובייטיות שנפרשו ברחבי העולם ובמיוחד בבריטניה וארה"ב. בבסיס הסכמים אלה, חלוקה גיאוגרפית של העולם כשכל מדינה חולקת עם שותפתה את המידע המודיעני שנאסף במהלך הפעילות. כך למשל לבריטניה בסיסי SIGINT ותיקים בבסיסי אקרוטירי ואיוס-ניקולאוס בקפריסין. בסיסים אלה החליפו בסיסים שהיו קיימים בעבר במזה"ת במקומות כמו סרפנד (צריפין) בפלסתינה, חבאניה בעירק, בסיסים שונים באירן ובסיס פאיד במצרים. הבסיסים בקפריסין בהם יש גם נוכחות רחבה של NSA, מכוונים בעיקר כלפי רוסיה (בעבר ברה"מ) וכלפי כלל המזרח התיכון, כשישראל מהווה יעד חשוב לחדירה סיגינטית.
אתר GCHQ Bude, דרום אנגליה
המידע שנאסף על ידי בסיסי ומתקני GCHQ במקומות שונים ברחבי העולם דוגמת קפריסין, מוזרם לאחר ניתוח ראשוני לצרכנים השונים בבריטניה באמצעות מטה GCHQ בצ'לטנהם, בריטניה ולצרכנים שונים במטה NSA בפורט מיד, ורג'יניה. מאחר ונדרשת פרישה גיאוגרפית חובקת עולם, הסכם UKUSA הורחב לאורך השנים וכיום כולל גם מדינות חבר העמים הבריטי נוספות דוגמת קנדה, אוסטרליה, וניו זילנד שעל אדמתן מוקמו מתקנים שונים של NSA ו-GCHQ. בסיסים שהיו במקומות דוגמת בסיס ליטל סאיי-ואן, הונג קונג, הועברו לאחר השבת המושבה לסין, למקומות אחרים דוגמת סינגפור.
"אז אמור לי עכשיו בבקשה פיטר, מדוע אתה חושב שאני מרגל סובייטי?" –
סר רוג'ר הוליס – ראש שרות הבטחון הבריטי MI-5 1956-1965. נחשד כחפרפרת של GRU.
היה זה באחד הימים בשלהי שנת 1965, כאשר פיטר רייט, הקצין הטכני של שרות הבטחון הבריטי MI5 באותה עת, נקרא לעלות ללשכתו של ראש השרות רוג'ר הוליס. הלישכה שכנה בקומה החמישית של בית לקונפילד, בניין משרדים תמים למראה ברחוב קרזון שנמצא בליבה של לונדון. לאחר המתנה בת מספר דקות בחדר מזכירתו של הוליס, הנורה מעל דלת משרדו החליפה את צבעה מאדום לירוק ומנעול הדלת השתחרר בנקישה. "אתה יכול להיכנס עכשיו, פיטר" אמרה לו המזכירה. כאשר התיישב רייט על כיסא העור מול מכתבתו של הוליס, התפנה אליו הוליס מכתיבתו כשחיוך דק נסוך על פניו ולאחר שיחה קצרה אודות פרישתו הקרבה של הוליס וכוונותיו לאחריה, ירה אליו הוליס את השאלה: "אז אמור לי עכשיו בבקשה פיטר, מדוע אתה חושב שאני מרגל סובייטי?" פיטר רייט העיד בספרו האוטוביוגרפי Spy Catcher שיצא לאור באוסטליה ב-1987, כי פנייתו הישירה של הוליס תפסהה אותו בהפתעה. זימונו של רייט להוליס, הגיע לאחר תקופה ארוכה בה רייט ניהל בחשאי ללא אישור, תחקיר עצמאי בנוגע לעברו של הוליס, מעשה שיכול היה להביא לפיטוריו המיידיים. למרות השאלה המפתיעה, רייט מתאר כיצד התעשת והחל לפרט בפני הוליס את הצטברות הסימנים המחשידים שהעידו לדעתו, כי הוליס שימש מאז סוף שנות ה-30, סוכן של המודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU. בשלב מסויים קטע אותו הוליס מהסבריו ואמר לו בחיוך: "אז מה פיטר, הצלחת לשים עלי את האזיקים". כשרייט ניסה להוסיף הסבר לדבריו, קטע אותו שוב הוליס כשהוא מרים את כף ידו ואמר: "ראה פיטר, כל שאני יכול להגיד הוא שאינני מרגל". לאחר דין ודברים קצר הסתיימה השיחה המוזרה, רייט עזב את לשכתו של הוליס ולא ראה אותו יותר עד פרישת הוליס לגימלאות. ימים מספר לאחר מכן סיים רוג'ר הוליס את תפקידו כראש MI5 ופרש לחיים אנונימיים בביתו הכפרי. מפרישה זו, הוליס נקרא למטה השרות לפחות פעמיים כדי להיחקר רשמית על ידי חוקרי MI5 בחשד ששימש סוכן סובייטי.
הארי צ'פמן פינצ'ר (1914-2014), עיתונאי חוקר בריטי שסיקר נושאי בטחון ומודיעין. עסק רבות בסוגיית החדירה הסובייטית לקהילת המודיעין הבריטית. בין השאר הצביע על ראש MI5 לשעבר, סר רוג'ר הוליס, כסוכן GRU.
כאמור, הארוע המתואר התרחש זמן קצר לפני פרישת הוליס מהארגון בו שרת מאז 1938. המפגש בין השניים, היה גם אחת מנקודות השיא בדרמה שנמשכה לסירוגין מאז שנות ה-40 וקרעה את שרות הבטחון הבריטי בין אלה שתמכו בסברה כי קיים מרגל סובייטי בדרגים העליונים של הארגון, לבין אלה שביטלו בזילזול את החשדות. במהלך השתלשלות הפרשה, הצטברו עדויות וסימנים מחשידים לא מעטים שהעידו כי שרות המודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU, הצליח לחדור לתוך MI5 ולהשתיל סוכן שהגיע עד לצמרת הארגון. הסימנים שהצטברו הצביעו על לא אחר מאשר סר רוג'ר הוליס, שכיהן בתפקיד ראש השרות מ-1958 ועד 1965 ולפני כן, במשך שנים רבות כראש אגף הריגול הנגדי.
בשלהי שנות ה-70 נחשף לאותם חשדות ולעובדת קיומה של החקירה החשאית חסרת התקדים שהתנהלה נגד הוליס, העיתונאי הבריטי הארי צ'פמן פינצ'ר. צ'פמן פינצ'ר, שהיה במשך עשרות שנים, עיתונאי חוקר בריטי בכיר ומכובד שעסק בנושאי בטחון ומודיעין, פירסם את גילגולי הפרשה וספיחיה בכתבות רבות בעיתונות הבריטית ובסדרת ספרים בנושא. הספר האחרון שבהם בנושא בשם Treachery, יצא לאור בשנת 2009 ובמהדורה מעודכנת ב-2011 ובו מידע עדכני רב, חלקו מראיונות עם קציני ביון סובייטיים בדימוס ומארכיונים סובייטיים שנפתחו לזמן מה במהלך שנות ה-90. במידע זה היה חיזוק נוסף לחשדות נגד הוליס. הספר מהווה גם כתב אשמה חריף לא רק נגד הוליס עצמו, אלא גם נגד קהילת המודיעין הבריטית, הממסד המשפטי, הפקידות הבכירה בווייטהול, הממסד הפוליטי בבריטניה ואקדמאים בריטיים, שעשו במעשה או במחדל כל שביכולתם להשתיק, לכסות ולהסתיר את הפרשה המביכה.
זמן רב חלף מאז התרחשות האירועים, הפרשה נחקרה באופנים שונים ולמרות תום המלחמה הקרה, מתברר שהסוגיה לא יושבה סופית ויש עדיין כאלה העוסקים בה. כך למשל, באפריל 2015, 50 שנה לאחר אותה שיחה מוזרה במשרדו של רוג'ר הוליס ושנה לאחר מותו של צ'פמן פינצ'ר בגיל 100, התקיים ב- Institute of World Politics בוושינגטון, יום עיון שיוחד לחשדות כלפי הוליס. יום העיון לא נועד כהגדרת מארגניו לשפוט את הוליס, אלא לבחון את העדויות. הממצאים שהוצגו בו באופן מרוכז, חלקם על ידי אנשי מודיעין אמריקאים לשעבר שהיו בקשר באותן שנים עם MI5 ורוג'ר הוליס בפרט, מצביעים על סימנים מטרידים בלשון המעטה אודות הוליס, התנהלותו לאורך השנים והעלמת העין מצד קולגות וגורמים שונים בממסד הבריטי וכאלה אליהם היה כפוף.
בית לקונפילד, רחוב קרזון פינת רחוב סאות' אודלי, לונדון. משכנו של מטה שרות הבטחון הבריטי, ה- MI5, בשנים 1945- 1976. בקומה החמישית שכנו משרדי ראש השרות, סגנו וראשי האגפים. בקומת הקרקע שכנו הארכיב והתיקיה, המקומות הרגישים ביותר בבנין. לאחר שעבר שיפוץ מקיף, המקום משמש כיום כבניין משרדים יוקרתי.
"לא יתכן שיהיו לנו כל כך הרבה כשלונות, אנחנו לא עד כדי כך גרועים" –
פיטר רייט (1916-1995), שימש כקצין הטכני הראשון של MI5, האחראי על מתן פתרונות טכנולוגיים למבצעי השרות. במהלך שרותו החל לחשוד כי רוג'ר הוליס, ראש השרות, היה סוכן של ה-GRU. ב-1987 פירסם ספר אוטוביוגרפי בשם SPY CATCHER ובו פירוט החשדות נגד הוליס.
סוגיית החשדות כי שרות הבטחון הבריטי MI5, נחדר על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים ליוותה את הארגון מאז שנת 1940. באותה שנה התקבלה התרעה על החדירה הסובייטית באופן מפורט במהלך תיחקורו של העריק הסובייטי, גנרל ה-GRU וואלטר קריביצקי. על פי עדותו, נוסף על סוכנים שונים במשרד החוץ ושרות מודיעין החוץ MI6, בתוככי מחלקת הריגול הנגדי של שרות הבטחון הבריטי MI5 פעל סוכן של המודיעין הצבאי הסובייטי GRU. חשדות אלה קיבלו בהמשך חיזוק נוסף לאחר קבלת מידע מעריקים סובייטיים שערקו לארה"ב וקנדה והם קיבלו חיזוק נוסף לאחר עריקת סוכני ה-NKVD גיי ברג'ס ודונלד מקלין לברה"מ בשנת 1952.
אחד הראשונים שהחלו לחשוד ששרות הבטחון הבריטי נחדר על ידי הסובייטים היה פיטר רייט. רייט שבמהלך מלחה"ע ה-2 ולאחריה עסק בפיתוח מערכות מכ"מ עבור הצי הבריטי, גויס ע"י MI5 ב-1949 לשמש כקצין הטכני הראשון (בתחילה במשרה חלקית וללא תשלום) כדי שיספק פתרונות טכנולוגיים עבור הארגון. היה זה רק ב-1955 כשרייט החל לעבוד ב-MI5 במשרה מלאה, זאת לאחר שהבהיר למעסיקיו כי לא יוכל למלא את מה שמצפים ממנו אלא אם יוכנס לסוד העניינים באופן מלא. הצורך בתפקיד נוצר על רקע התגברות המלחמה הקרה והקשיים שהלכו וגברו אצל שרותי המודיעין הבריטיים והמערביים בכלל, להשיג מידע מודיעיני ממקורות אנושיים ביעדים בבברה"מ ובגוש המזרחי.
במסגרת תפקידו ב-MI5, הופקד רייט בין השאר, על תכנון והתקנת מערכי האזנה ביעדים שונים של מדינות הגוש המזרחי: שגרירויות ונציגויות שונות, משרדי המפלגה הקומוניסטית הבריטית ועוד. מבצעים אלה בוצעו בבריטניה ובמדינות אחרות דוגמת קנדה, אוסטרליה וארה"ב, להן השרות סייע במסגרת שיתוף הפעולה שהיה לו עם ארגונים מקבילים. עם זאת, רייט מעיד בביוגרפיה שלו, שלמרות שהושקעה בתכנון המבצעים הללו מחשבה רבה והביצוע שלהם התנהל בדרך כלל באופן יוצא מהכלל טוב, בשורה התחתונה, למרות ההצלחות הטכניות, רובם המכריע נכשלו והסתבר לאורך זמן שלא הניבו כל מידע מודיעיני רלוונטי. כך למשל מיכשור שהותקן בהצלחה, נחשף תוך זמן קצר למרות שהיה מוסווה היטב, או שביעדים בהם הותקן ציוד האזנה, לא התבצעה בהם כל פעילות שניתן היה להאזין לה. כמו כן, חדרים להם האזינו, פונו מיושביהם למרות מצוקת מקום ששררה באותה נציגות, או שעובדים ששהו בהם נמנעו בעקביות מלדבר וכל שניתן היה לשמוע היה רחשי דפדוף ניירות, תיקתוק מכונת כתיבה או חריקת עט במהלך כתיבה. היו גם מקרים בהם טכנאים סובייטיים הגיעו ישירות לנקודות בהם הותקנו מיקרופונים ללא שיהוי וללא כל ניסיון לערוך חיפוש כלשהו במקום. באותם מקרים, כל שנותר למאזינים הבריטיים היה, לשמוע כיצד המיקרופון נשלף ונעקר ממקומו ואת הדממה שהשתררה לאחר מכן מצידו האחר של הקו.
התרחשויות אלה ודומות להן, עוררו את חשדם של רייט ויו וינטרבורן, שותפו במחלקה הטכנית למבצעים אלה באותה עת, כי מידע מסווג אודות מבצעים אלה שהיו ממודרים והיו ידועים רק למתי מעט בתוך MI5, דלף ומצא את דרכו לצד הסובייטי, ככל הנראה באמצעות סוכן שפעל לארגון. כך, בשיחה שקיימו ביניהם רייט ווינטרבורן באחת ההזדמנויות אודות הכשלונות המרובים, ווינטרבורן התבטא בתיסכול כי הוא בטוח שיש חדירה סובייטית לארגון: "לא יתכן שיהיו לנו כל כך הרבה כשלונות, אנחנו לא עד כדי כך גרועים". באותה עת, במקביל וללא כל קשר לרייט ווינטרבורן, חוקר בכיר באגף הריגול הנגדי ב-MI5 בשם ארתור מרטין שהיה מופקד על חקירות הריגול הסובייטי ומדינות הגוש המזרחי, החל גם הוא לחשוד על רקע של הצטברות ארועים שונים בהם חקירות נחלו כישלון, כי בתוך MI5 פועל סוכן סובייטי בדרגים הגבוהים של הארגון. למרות שרייט ומרטין היו מיודדים, בהתאם לנהלים הקשוחים של הארגון בו עבדו, הם לא נהגו לחלוק ביניהם מידע מסווג אודות עבודתם אלא על פי הצורך וההרשאות המתאימות ("Indoctrinations"). אולם כאמור, בעקבות שיחה מקרית שהתנהלה בין השניים, התברר לשניהם כי הם חולקים את אותו החשד נגד הוליס, חשד אליו הגיעו כאמור באופן עצמאי.
בן הבישוף מחפש את דרכו –
קלוד קוקבורן – ידידו של רוג'ר הוליס מלימודיו בקיימברדג'. השתייך לחוגי המפלגה הקומוניסטית הבריטית וככל הנראה שימש כמאתר ומגייס סוכנים עבור הקומינטרן והמודיעין הסובייטי. למרות שתקנות ה-MI5 חייבו זאת, נמנע הוליס עם גיוסו לארגון, לציין את היכרותו ההדוקה עם קוקבורן. בהמשך, כאשר הגיע לעמדת ראש הארגון, הוציא הוליס את תיקו האישי של קוקבורן מהארכיון והחזיקו בכספת האישית שבמשרדו עד זמן קצר לפני פרישתו, אז הורה על השמדתו עם עוד מסמכים שונים שהיו מצויים בתוכה.
רוג'ר הוליס שנולד ב-2 בדצמבר 1905, היה הבן השלישי מבין ארבעה של הבישוף האנגליקני ג'ורג' הוליס בעיירה טאונטאון שבווילס. לדברי אחיו הבכור, כריסטופר, שהיה לימים פרופסור להיסטוריה, משפחת הוליס היתה מאד דתית ואורח חייה השפיע על כל בני המשפחה. רוג'ר הנער התקבל ללימודים בקולג' קליפטון ומשם כפי שמצופה היה מבני המשפחה, המשיך ללמוד בשנים 1924-1926, בוורצ'סטר קולג', קיימברידג'. על פי עדות חבריו ללימודים, לימודיו בקיימברידג' התאפיינו בעיקר בשתיה מרובה, נשים, משחקי גולף בו הצטיין ורק בסוף לימודים. על פי עדויות בני מחזורו, עיקר חוג חבריו בקיימברידג' היו בעלי אוריינטציה שמאלית חזקה, בהם דמויות דוגמת קלוד קוקבורן, מוריס ריצ'רדסון וטום דריברג ואחרים, כולם דמוית ששיחקו יותר מאוחר תפקיד חשוב במפלגה הקומוניסטית הבריטית, זוהו כבעלי קשרים עם הקומינטרן ומילאו תפקיד בפעילותו של האירגון בכל הקשור לאיתור וגיוס סוכנים עבורו ועבור סוכנויות המודיעין הסובייטיות. ב-1926, כארבעה סמסטרים לפני סיום לימודיו, עזב הוליס במפתיע את לימודיו בקיימברידג', צעד חריג שגרם אכזבה עמוקה להוריו. שנים מאוחר יותר, כאשר נחקר ב-MI5 בנוגע לחשדות נגדו, טען הוליס כי עשה זאת כדי להימלט מהאוירה הלוחצת שהזכירה לו את האוירה הדתית בבית הוריו. עם עזיבתו את הלימודים בקיימברידג', הוליס שעזיבת הלימודים הציבה אותו במצב בעייתי מבחינת כישוריו ולכן הפחיתה את סיכוייו למצוא עבודה, החל לעבוד כפקיד זוטר בבנק ברקליס בלונדון. אולם כעבור פחות משנה, עזב הוליס את עבודתו בבנק ונסע כמעט חסר כל להונג קונג, שם ניסה לעבוד כעיתונאי פרילנסר. זמן קצר לאחר מכן, הוליס עבר לעבוד בשנחאיי שם התגורר באזור הבינלאומי בו התרכזו בני המדינות והמעצמות הזרות ששהו בה. שנחאיי של אותה תקופה היתה מקום אליו התנקזו אנשי עסקים, דיפלומטים, אנשי צבא, עיתונאים, פושעים ואנשי ביון ממדינות שונות. למרות שבמכתבים להוריו הוליס הציג עצמו ככתב עבור עיתון ה- Times, בדיקה שנערכה במערכת העיתון לא העלתה כל עדות לכך. לאחר שעבודת העיתונות לא הצליחה לפרנס אותו, הוליס התקבל ב-1928 לעבודה בסניף המקומי של "חברת הטבק הבריטית-אמריקאית" (BATBritish American Tobacco Company – ), עבודה שבמהלכה נסע ברחבי סין של אותה תקופה.
אורסולה (רות) קוצ'ינסקי – שם קוד "סוניה". קומוניסטית גרמניה ממוצא יהודי. קצינת מודיעין של GRU ומטעמו הפעילה רשת סוכנים, תחנת שידור, היתה בלדרית ושירתה סוכנים כבלדרית. פעלה בסין, שוויצריה, ובריטניה. בעת מגוריה באזור אוקספורד היתה על פי החשד הסייענית של מקור (כנראה רוג'ר הוליס) בתוך מטה MI5 שעבר לאזור במהלך מלחמת העולם ה-2. למרות ידיעות שהצטברו ב-MI5 על פעילותה בבריטניה, לא ננקטה כל פעולה לחשיפתה ולכידתה, דבר שהיה באחריות רוג'ר הוליס. זכתה לשורה ארוכה של אותות הצטיינות של הצבא האדום.
כאן ראוי להדגיש, עצם עובדת שהותו של הוליס בשנחאי ואופייו של חוג מכריו שם, מהותיים לצורך הבנת החשדות נגדו. העיר שנחאי של אותה תקופה היתה בין שאר, גם אחד המרכזים החשובים לפעילות סוכנויות המודיעין של ברה"מ באותה עת: זרועות החוץ של ה-NKVD והמודיעין הצבאי ה-GRU. בשנחאי התרכזו רשתות ריגול חשובות של שני הארגונים שפעלו במקביל וללא קשר ביניהם תוך מידור מוחלט. שני הארגונים קיימו בשנחאי בנפרד, פעילויות עניפות לגיוס והכשרת סוכנים שאומנו שם לפעולה במקומות אחרים ברחבי העולם. משנחאי שוגרו הסוכנים לארצות בהן הם יועדו לפעול, לעיתים בצידו האחר של העולם. על פי עדויות שנאספו על ידי פיטר רייט ואחרים, בשנחאי התרכזו דמויות חשובות בעולם הריגול הסובייטי של אותן שנים דוגמת ריכרד זורגה שהפעיל רשת ריגול חשובה שפעלה בבריטניה ויותר מאוחר עבר לפעול במזרח הרחוק ובכלל זה ביפן, אגנס סמדלי שהיתה סגניתו והמאהבת שלו ואחרים. מהדברים שעלו בחקירת עברו של הוליס על ידי פיטר רייט, התברר כי במהלך שהייתו של הוליס בשנחאיי, נכחה שם גם אישה בשם אורסולה (רות) קוצ'ינסקי-המבורגר שהגיעה לשם בהוראת ה-GRU יחד עם בעלה באותה עת, רודי המבורגר, גם הוא איש ה-GRU. מעדותו של קצין בריטי שהיה שותף לדירה של הוליס בשנחאיי אותו תישאל רייט במהלך שנות ה-60, עולה שוב כי חוג מכריו של הוליס בעת שהייתו בשנחאיי, היו ברובם אנשים בעלי אוריינטציה שמאלית חזקה, חלקם היו מי שזוהו בהמשך כממלאי תפקידי מפתח בקומינטרן.
חשוב לציין כי בחקירתו בסוף שנות ה-60, נמנע הוליס מלהזכיר כל קשר והיכרות שהיתה לו עם דמויות ששרתו את הקומניטרן ושהו באותה עת בשנחאי, רבים מהם, באותם חוגים ממש בהם נהג הוליס לשהות. כאן ראוי גם להוסיף ולהזכיר, כי החל משנות ה-30 שני ארגוני המודיעין הסובייטיים, הן ה-NKVD והן ה-GRU, פעלו על פי הנחיה מפורשת מיוחדת של מנהיג ברה"מ סטאלין. על פי אותה הנחיה, כדי שמידע שמושג על ידי הארגונים הללו יחשב כאמין, עליו להגיע במקביל ובנפרד ממקורות של שני הארגונים גם יחד. פועל יוצא מכך היה, ששני הארגונים הפעילו ברחבי העולם רשתות סוכנים שפעלו במקביל תוך מידור מוחלט. המידע שהושג הועבר לועדת הבטחון העליונה במוסקבה באמצעות מרכזי שני הארגונים, לאחר ששמות הסוכנים הושמטו מהידיעות והן עברו שיכתוב כדי למנוע זיהויים. רק אז המידע היה לעיתים נחלק בין הארגונים על פי הצורך והנסיבות. כך נוצר מצב בו בשגרירות ברה"מ בלונדון לדוגמה, פעלו מפעילים משני הארגונים מבלי שידעו כי מקביליהם בחדרים הסמוכים פעלו על אותו יעד. שיטת עבודה זאת נמשכה עד להתמוטטות ברה"מ ונראה שגם כיום נעשה בה שימוש ברוסיה.
במהלך שהותו בסין, הוליס נסע לחופשת מולדת בבריטניה, נסיעה ארוכה אותה בחר לעשות באמצעות הרכבת הטראנס-סיבירית שחצתה את ברה"מ מערבה. אחת מתחנות הביניים במסלול נסיעת הרכבת הטראנס-סיבירית היתה במוסקבה, אותה תיאר הוליס במכתב לאימו, כמקום אפרורי, דל ודי מדכא. וכאילו על דרך המקרה, באותה עת שהוליס שהה במוסקבה, רות קוצ'ינסקי נסעה למוסקבה גם היא, על מנת לעבור הכשרה נוספת במטה ה-GRU בטכניקות חדשות להפעלת תחנות שידור חשאיות. שנים מאוחר יותר בחקירתו ב-MI5, טען הוליס כי שהייתו במוסקבה נמשכה לכאורה כיממה בלבד. אולם, מעדות של נוסע שנילווה אליו, שצפה ועלתה בשנים שלאחר חקירת הוליס, מתברר כי שהייתו במוסקבה ארכה למעשה ארבע יממות, במהלכן הוליס סייר בעיר לטענתו לבד, אולם לא היה לכך כל אישור ממקור אחר. חזרתו לסין לאחר החופשה בבריטניה התבצעה גם היא באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית, שוב עם עצירת ביניים בת כמה ימים במוסקבה. זמן מה לאחר שובו לסין ב-1937, התברר להוליס כי נדבק במחלת השחפת. כתוצאה מכך הוא נאלץ לקטוע את שהייתו שם ולשוב לבריטניה. באותה עת, מאחר ולא היה טיפול תרופתי מוכר למחלת השחפת, חברת הטבק בה עבד, נאלצה לשלוח אותו חזרה לבית הבראה בבריטניה, חופשה ממנה הוליס לא שב יותר לסין.
קבלה לשרות הבטחון הבריטי MI5 –
בריגדיר-גנרל סר וורנון קל. מייסד וראש MI5 בשנים 1909-1940.
עם חזרתו לבריטניה מסין לאחר שאובחן כי נדבק בשחפת, מצא עצמו הוליס במצב לא פשוט. למרות שניסה לכאורה להשתלב בעבודה בחברת הטבק האנגלו-אמריקאית בבריטניה, הוא עזב עד מהרה את עבודתו בחברה ונותר למעשה ללא יכולת קיום עצמאית. באותה העת, הוא גם נישא למי שתהיה אישתו עד לפרישתו משרות הבטחון. למרות שהזוג הצעיר היה חסר אמצעים, הם נוסעים בפתאומיות לצרפת בתואנה של לימוד צרפתית ולאחר שהייה של כשלושה שבועות, הזוג חוזר לבריטניה. יתכן ומדובר בנסיעה תמימה, פרי גחמה של בני הזוג. עם זאת, חשוב לציין שבנקודת הזמן ההיא, שנת 1937, המודיעין הצבאי הסובייטי GRU היה בעיצומו של תהליך נרחב של עיבוי רשת הריגול שלו בבריטניה, באותה עת מדינת יעד מרכזית של הארגון, דבר שכלל בין השאר גיוס מספר רב של סוכנים. הליך גיוס הסוכנים עבור שרותי המודיעין הסובייטיים כללו אקט פורמאלי של פגישה עם המפעילים במקום נייטראלי ובטוח יחסית. באותה עת פאריס שימשה כמרכז הפעילות של ה-NKVD ו-GRU במערב אירופה. שם ניתן היה לקיים מפגשים אלה בבטחה יחסית ללא חשש ממעקב בריטי. כך למשל, "קים" פילבי נסע במיוחד לצרפת כדי לקבל מכתב המלצה לפני נסיעתו לוינה ב-1933 כדי להציגו שם לפני הנציגים המקומיים של ה-NKVD. ב-1936 ג'ון קרינקרוס, סוכן NKVD בריטי חשוב אחר, נסע במיוחד לפאריס כדי לבצע את ההליך הפורמלי של הגיוס ("חתימה" בז'ארגון של ה-NKVD וה-GRU) ולפגוש לראשונה את המפעיל שלו, עימו יעבוד בהמשך.
מיד עם חזרתו, הוליס הצעיר מנסה להציג את מועמדותו לשרות מודיעין החוץ MI6 ולשרות הבטחון MI5. חשוב להדגיש, צעד כזה היה די יוצא דופן באותה עת, שכן עצם קיומם של שני הארגונים לא היה ידוע כלל בציבור הרחב וקבלת מועמדים לגיוס נעשתה על ידי הפניה של מכרים וממליצים ולא ביוזמת המועמדים. באותה עת נהוג היה שפניות יזומות של מועמדים היו נידחות על הסף. כאמור, באותה עת ארגוני המודיעין הסובייטיים נהגו לבצע את ההליך הפורמלי של גיוס סוכנים בריטיים מחוץ לגבולות בריטניה, בד"כ בפאריס, הרחק מעיני הבולשת ושרות הבטחון הבריטי. כמו כן, לסוכנים הבריטיים ניתנה עם גיוסם הנחיה לנסות להגיש מועמדות במקביל למספר מוסדות בריטיים חשובים כגון: משרד החוץ, MI5, MI6, ה-BBC ועיתון ה-TIMES הלונדוני (שנחשב כמקורב לחוגי הממשל והשלטון הבריטי) בתקוה שיצליחו לחדור לתוכם.
ג'יין סיזמור, לימים ג'יין ארצ'ר (קתלין מריה מרגרט סיזמור). קצינת MI5 יחידה בתקופתה. עמדה בסוף שנות ה-30 בראש "מחלקת החקירות בעניינים סובייטיים וקומוניסטיים". בין השאר, ניהלה חלק מתיחקורו של עריק ה-GRU וואלטר קריביצקי. סגנה היה דסקאי צעיר בשרות בשם רוג'ר הוליס שניהל את המשך התיחקור.
פניית הוליס לגיוס ל-MI6 נתקלה על הסף בסירוב, זאת על רקע בריאותו הרעועה עקב הידבקותו בשחפת. מצב בריאותי לקוי על רקע שכזה, היווה עילה לפסילה מיידית מאחר והדבר פגע ביכולת המועמד לשרת מעבר לים, לעיתים במקומות קשים, חסרי גישה לשרותי רפואה בסיסיים. פנייתו לשרות הבטחון לעומת זאת, הביאה אותו לראיון עם מייסד וראש MI5 באותה עת, סר וורנון קל (Vernon Kell). קל הטיל על ג'יין סיזמור שעמדה בראש "מחלקת החקירות בעניינים סובייטיים וקומוניסטיים" בארגון (F Division), לקיים להוליס סוג של הערכה לא פורמלית. ארצ'ר הזמינה את הוליס להתארח באחת השבתות במועדונה למשחק טניס ידידותי. יחד עימה נכח בפגישה גם סגנה, דיק ווייט, שלימים יתקדם יהפוך לראש השרות בעצמו ודמותו תלווה את הוליס שישמש לאורך הדרך כסגנו. בעקבות המפגש, הן סיזמור והן ווייט, התרשמו כי מבחינה אינטלקטואלית הוליס לא היה אדם מבריק במיוחד וכי עשה עליהם רושם של אדם שקט ומסוייג למדי. גם ועדת קבלה של MI5 בפניה עמד הוליס, בה נכחו כל ראשי אגפי הארגון, לא התרשמה ממנו והיא דחתה את בקשתו להתקבל לארגון. אולם למרות זאת, בצעד חריג למדי, וורנון קל מחליט, לעקוף את החלטת הועדה ולקבלו לעבודה בשרות הבטחון על תנאי למשך שנה. קל קבע גם, כי במשך כל אותה תקופת מבחן, ג'יין סיזמור אמורה היתה לחנוך אותו, להכשירו ולפקח על עבודתו.
חסר ההשכלה הפורמלית הופך למומחה לעניינים סובייטיים וקומוניסטיים –
עם קבלתו ב-1938 לשרות ב-MI5, החל הוליס לעבוד כדסקאי זוטר באגף החקירות שהתמודד עם ריגול סובייטי וחתרנות קומוניסטית (F Division). כאחראית עליו וכחונכת שלו לקראת המשך עבודתו בשרות, שימשה כאמור ג'יין סיזמור. באותן שנים, המחלקה אליה השתייך הוליס עסקה בניטור ורישום מידע אודות פעילות המפלגה הקמוניסטית הבריטית וקשריה עם סוכנים זרים, בעיקר של הקומינטרן, NKVDוה-GRU. ב-2 בספטמבר 1939 (יום לאחר פרוץ מלחמת העולם ה-2) ג'יין סיזמור נישאה לטייס ה-RAF ג'ון ארצ'ר, אז גם הוטל עליה לבצע את תיחקורו של עריק ה-GRU, גנרל וואלטר קריביצקי. תחקיר זה עתיד שנים מאוחר יותר, להשפיע על תפיסת המערב את ניסיונות החדירה הסובייטיים. גנרל ה-GRUוואלטר קריביצקי, היה מופקד מטעם הארגון על כל פעילות ה-GRU ברחבי מערב אירופה (כולל בריטניה) וצפון אמריקה. ככזה, היה לו ידע אינטימי ממקור ראשון אודות סוכנים סובייטיים שהושתלו בבריטניה, שרבים מהם גויסו בצעירותם והיו רדומים למשך שנים ארוכות. בעקבות הטיהורים בבצבא האדום ובשרותי המודיעין הסובייטיים, במהלכם הוצאו להורג רבים מחבריו ומכריו, בהם ידידו הקרוב, המגייס ומפעיל הסוכנים איגנס פורצקי ("איגנס רייס"), החליט קריביצקי לערוק עם משפחתו למערב, תחילה לקנדה ובהמשך עבר לארה"ב. תיחקורו של קריביצקי שהתקיים במלון בלונדון בו התאכסן בזהות בדויה לאחר שהובא במיוחד מארה"ב, נוהל החל משלב מסויים, ע"י ג'יין ארצ'ר (כשהיא מוצגת כ"גב' מור") והיא למעשה חדלה במהלך אותם שבועות, לעסוק בענייני המחלקה האחרים. מי שהחליף אותה ולמעשה ניהל את המחלקה בהיעדרה, היה רוג'ר הוליס. כך, צבר לעצמו הוליס מוניטין של מומחה לכאורה לעניינים סובייטיים בארגון, זאת כשהוא למעשה חף מכל ידיעה של השפה הרוסית. ב-1940, הוליס קודם באופן מפתיע, כשנתיים לאחר תחילת עבודתו בארגון, לראשות המחלקה. הקידום המפתיע אירע לאחר שג'יין ארצ'ר הודחה מהשרות על ידי בריגדיר ג'אספר הארקר, מחליפו של וורנון קל כראש הארגון. סיבת הדחתה המפתיעה באה בעקבות ביקורת חריפה שהטיחה ארצ'ר בבריגדיר הארקר על רקע תיפקודו הלקוי. ארצ'ר שנודעה בכישרונותיה ויכולותיה הרבים, גויסה מיידית לעבודה בשרות מודיעין החוץ, MI6. וכך, תקופה קצרה לאחר תחילת עבודתו בשרות הבטחון הבריטי, כשהוא חסר השכלה גבוהה פורמאלית וכלל אינו דובר רוסית, מצא עצמו הוליס חולש על פעילות שרות הבטחון הבריטי נגד מאמצי הריגול הסובייטיים וניסיונות חתרנות קומוניסטית בבריטניה.
גנרל וואלטר קריביצקי. מפקד פעילות ה-GRU במערב אירופה. ערק לארה"ב ב-1938 כשהבין שזימונו למוסקבה מעיד על הכוונות לחסלו. העיד על היקף הריגול הסובייטי במערב וחדירתו לארגוני המודיעין בהם MI-5. נמצא ירוי בראשו בוואשינגטון ב-1940.
תיחקורו ב-1940 של קריביצקי ע"י ג'יין ארצ'ר, הניב מסמך מקיף בן יותר מ-90 עמודים אותו ערכה ארצ'ר, בו מפורטות בין השאר שיטות העבודה וגיוס הסוכנים של ה-GRU. לדברי קריביצקי, GRU שאף לגדל סוכנים לטווח ארוך מבפנים, שיצמחו מהדרגים הנמוכים ועד לרמות הגבוהות של ניהול ופיקוד הגופים אליהם השתייכו. לדבריו, ה-GRU היה נכון להמתין להבשלת הסוכנים, 10, 15 ואף 20 שנים ובתוך כך גם לממן לחלקם את לימודיהם, זאת במידה והיתה תיקווה כי יתברגו לעמדות מפתח במוסדות השלטון הבריטיים כמו משרד החוץ ושרותי המודיעין. כמו כן, תיאר קריביצקי את האופן בו התנהל המודיעין הצבאי הסובייטי GRUמול סוכניו ומקורותיו בניגוד למקבילו ה-NKVD. מרגע שסוכן גוייס עבור ה-GRU, התבסס הקשר עימו באופן מוחלט בעבודה באמצעות אנשי קשר דוגמת בלדרים שהעבירו את ההנחיות ואת התשובות אל ומהסוכן למפעיליו. ככלל, היתה הימנעות מוחלטת מכל קשר ישיר עם הסוכנים והמקורות, זאת בניגוד ל-NKVD. עוד מאפיין של עבודת ה-GRUהיה העסקת נשים, על פי רוב ממזרח ומרכז אירופה והימנעות מרוסיות, שישמשו כמקשרות בין המפעילים, המרכז במוסקבה והרזידנטורה לבין הסוכנים והמקורות, מתוך רצון למנוע שיוך וקישור לברה"מ במקרה של חשיפת נשות הקשר. כך גם היתה העדפה לשימוש במישלשים להשארת ואיסוף הודעות תוך הימנעות ממפגש ישיר פנים אל פנים.
במהלך תיחקורו, קריביצקי התריע על כך שבשרות הבטחון הבריטי MI5, פועל סוכן מטעם GRU. התרעה זאת שצוינה בדו"ח, לא זכתה להתיחסות. כמו כן העיד קריביצקי, כי במשרד החוץ וב-MI6, הוחדרו סוכנים בוגרי קיימברידג', התרעה שהתעלמו גם ממנה ממנה. שנים מאוחר יותר יזוהו הדמויות עליהן הצביע קריביצקי כהרולד "קים" פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין. בנוסף, קריביצקי תיאר את האופן הנפרד בו פעלו NKVDו-GRU. הדבר סתר לחלוטין את התפישה שמשלה בכיפה באותה עת בקרב אנשי קהילת המודיעין הבריטית, בדבר קיומו של ארגון מודיעין סובייטי אחד (Russian Intelligence Service – RIS). עם זאת, למרות שקריביצקי תיאר בבהירות את התיפקוד הנפרד של שני ארגוני המודיעין הסובייטיים ואף את היריבות המרה ששררה ביניהם, המשיכו במשך שנים לאחר מכן להתיחס אליהם במסמכים בריטיים שונים כאל ישות מודיעינית אחת: Russian Intelligenc Service. בנוסף לכך, תיאר קריביצקי את תפקידו של קצין ה-GRUומפעיל הסוכנים, סמיון קרמר, שפעל מתוך השגרירות הסובייטית בלונדון. קריביצקי הפריך בתיחקורו את התפישה ששררה באותה עת ב-MI5 ובקהילת המודיעין הבריטית בכלל, כי סוכנויות המודיעין הסובייטיות לא יפעילו בבריטניה סוכנים המשתייכים למפלגה הקומוניסטית הבריטית, דבר שהתעקשו לדבוק בו בבריטניה גם שנים לאחר מכן. למעשה, פעילים במפלגה הקומוניסטית של בריטניה שימשו באופן אקטיבי ורחב היקף, מאתרים ומגייסי סוכנים, אנשי קשר ובלדרים בין הסוכנים למפעיליהם וכן מספקים תמיכה לוגיסטית לסוכנים כגון הכנת דירות סתר ועוד. בעת הגשת המסמך, ג'יין ארצ'ר כבר חדלה לעבוד בשרות הבטחון ומחליפה, רוג'ר הוליס, נמנע מלהמשיך בקו האקטיבי בו נקטה ארצ'ר, אלא איפשר למסמך לצבור אבק על מדפי הארכיון למרות הגילויים החשובים שתוארו בו. כך, הוחמצה למעשה, הזדמנות פז לאתר וללכוד סוכנים מהמזיקים ביותר שהוחדרו למנגנונים הרגישים של בריטניה. יותר מכך, בינואר 1941, זמן קצר לאחר שהוליס החליף את ארצ'ר בתפקידה, GRUו- NKVD, קיבלו מידע פנימי מפורט אודות נסיבות ותוכן תיחקורו של קריביצקי שנעשה לכאורה בחשאיות מוחלטת ע"י MI5. מידע זה הביא את הארגונים הללו לשנות את שיטות עבודתם ואת שמות הקוד של הסוכנים. לימים התברר שהיה זה אנטוני בלאנט שהעביר את המידע למפעילו הסובייטי.
ארמון בלנהיים, אוקספורדשייר. אחוזת משפחת ספנסר-צ'רצ'יל. בעקבות ההפצצות הגרמניות על לונדון במלחמת העולם ה-2, הועתק לאחוזה מטה שרות הבטחון הבריטי MI5 ובכלל זה הארכיב על החומר הרגיש שבו. בארמון שרת גם רוג'ר הוליס כראש המחלקה הסובייטית בריגול הנגדי. במרחק לא רב מהארמון התגוררה באותה עת אורסולה קוצ'ינסקי שניהלה בביתה תחנת שידור חשאית בשרות ה-GRU.מיליסנט באגוט – קצינת מחקר וותיקה של MI5 שהתמחתה בענייינים הסובייטיים והקומוניסטיים. היתה מהראשונים שחשדו כי אורסולה קוצ'ינסקי הינה סוכנת סובייטית, אולם אזהרותיה זכו להתעלמות. דמותה שימשה בסיס לדמותה של "קוני זאקס" בספריו של ג'ון לה-קארה.
במהלך נובמבר 1940 רות קוצ'ינסקי, עתה נשואה לבריטי בשם לן ברטון ונושאת את שמו, מנצלת את אזרחותה הבריטית מתוקף נישואיה השניים, עוזבת את שוויצריה על פי הוראות GRU, שם היתה חלק מרשת ROTE DREI. קוצ'ינסקי עושה את דרכה לפורטוגל יחד עם ילדיה ומשם באמצעות אוניה מגיעה לבריטניה המצויה במצב מלחמה. בהתאם להוראות שקיבלה, היא מתמקמת בבית בכפר הסמוך לאחוזת בלנהיים שבמחוז אוקספורדשייר (אחוזת משפחת צ'רצ'יל). הדבר ארע שבועות מספר לאחר שמטה MI5 על הארכיון שלו, עוברים לאחוזת בלנהיים עקב ההפצצות גרמניות על לונדון. בין העוברים למטה החלופי בבלנהיים היה גם רוג'ר הוליס והמחלקה שעמד בראשה. קוצ'ינסקי מתמקמת בבית פרטי בכפר סמוך לבלנהיים ומיד יוצרת קשר עם המרכז במוסקבה באמצעות תחנת שידור שהיא מקימה כששם הקוד שלה הוא SONIA. עדויות שכנים מדברות על כך שלא ניתן היה להחמיץ את האנטנה אותה מתחה קוצ'ינסקי על גג הבית. מידע על הגעתה לבריטניה של רות קוצ'ינסקי/ברטון, קצינת GRU במשרה מלאה, הגיע לידיעת MI5 סמוך להגעתה. מיליסנט באגוט שהיתה קצינת מחקר באגף הריגול הנגדי/עניינים סובייטיים (B4b2), עקבה אחר תנועתיה של קוצ'ינסקי בהתמדה והעלתה עקב כך חשדות כבדים אודותיה, התרעות שלא זכו לכל התיחסות. חודש לאחר מכן, בעקבות בקשה מפורשת מה-FBI לאתר בבריטניה ולציין קומוניסטים בעלי אזרחות זרה העשויים לעסוק בחתרנות וריגול, הוליס מכין ושולח לארה"ב רשימה תחת הכותרת "קומוניסטים בעלי אזרחות זרה הנחשבים מסוכנים". אלא ששמה של רות קוצ'ינסקי, של אחיה יורגן, אחותה בריגיטה ואביה רוברט רנה, כולם אנשי GRU ששהו אז בבריטניה, הושמטו מתוך אותה רשימה, למרות שהיו אודותיהם תיקים מפורטים בארכיון MI5 על אותו רקע.
הוליס מקנה זיכוי בטחוני ראשון מבין רבים למרגל האטום –
קלאוס פוקס – פיסיקאי גרמני קומוניסט שמצא מקלט בבריטניה מהמשטר הנאצי. גויס כסוכן עבור ה-GRU ולאחר שהחל לעבוד בפרויקט פיתוח הפצצה הגרעינית. העביר מידע חשוב לברה"מ שסייע להקדים במספר שנים את פיתוח הפצצה הגרעינית הסובייטית. ב-1950 הודה בחקירתו כי העביר את המידע לברה"מ והורשע בריגול. נידון באותה שנה ל-14 שנות מאסר ושוחרר ב-1959 במסגרת עסקת שחרור מרגלים. עזב את בריטניה ועבר להתגורר במזרח גרמניה עד מותו ב-1988.
שנת 1941 מהווה נקודת זמן חשובה במעורבות הבריטית בפיתוח היישומים הצבאיים של האנרגיה הגרעינית ובמיוחד בנושא האפשרות לפיתוח פצצה גרעינית. כדי לקדם את המחקר הגרעיני בתחום, הוקמה בבריטניה ועדה אקדמית תחת השם MAUD שתפקידה היה לאמת את האפשרות של שימושים צבאיים באורניום. במהלך אותה שנה גויס לטובת ה-GRU הפיסיקאי הגרמני חבר המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, קלאוס פוקס. פוקס הגיע לבריטניה ב-1933כפליט מהמשטר הנאצי. עם פרוץ המלחמה ב-1939, עקב היותו נתין מדינת אויב הוא נשלח בתחילה למחנה מעצר בקנדה בו הוא מוחזק יחד עם עוד נתינים זרים. לאחר שנמצא כי אכן נמלט מאימת המשטר הנאצי הוא שוחרר ממעצרו והוחזר לבריטניה. במאי 1941, פוקס שניסה למצוא משרות מחקר אוניברסטאיות, מגויס על ידי הפיסיקאי רודולף פירלס לתכנית הגרעין הבריטית שהחלה כ-MAUD. כדי שניתן יהיה להעסיקו בתכנית ולאפשר לו גישה למידע חסוי, הוטל על רוג'ר הוליס לבצע לפוקס תחקיר רקע בטחוני. לאחר זמן קצר הוליס נותן לו זיכוי בטחוני מוחלט המאפשר לו גישה בלתי מוגבלת למידע החסוי של תכנית הגרעין הבריטית.
זו היתה הפעם הראשונה מבין לפחות עוד 6 פעמים, בהן הוליס היה מעורב באופן פעיל במתן זיכוי בטחוני לפוקס. במהלך חודש מרץ 1943 נמנע MI5 מלדווח ל- Special Branch אודות אדם בשם ג'ורג' וומאק, סוכן סובייטי מורשע שהשתחרר מהכלא לאחר ריצוי מאסרו ובכך נמנע מעקב אחר מעשיו. וומאק משיג עבודה במפעל נשק ושם מתחיל בהתססת העובדים נגד ממשלת בריטניה ובפעילות להשגת מידע חסוי אודות פיתוחי נשק. עד מהרה הנהלת המפעל מפטרת אותו ומתלוננת על כך שלא הוזהרה אודותיו. ג'יין ארצ'ר טענה יותר מאוחר, כי העובדה שהוליס שהכיר את עברו של וומאק, נמנע מלדווח עליו למשטרה, גרמה לה בפעם הראשונה לחשוד בהוליס. במהלך חודש אוגוסט, קלאוס פוקס נפגש עם סמיון קרמר, קצין ה-GRU ששימש כמפעיל סוכנים מיומן בשגרירות בלונדון, ועם ראש תחנת GRU בשגרירות ("רזידנט") איוון סקליארוב. פגישה זו מהווה למעשה את גיוסו הפורמלי של פוקס לשרות כסוכן של ה-GRU והוא מקבל את שם הקוד OTTO, אחד מבין עוד כמה שמות קוד שינתנו לו בהמשך. למרות שכבר ב-1940 קרמר זוהה בשמו על ידי וואלטר קריביצקי כקצין ביון של ה-GRU שהיה מוצב בלונדון, הוא לא הושם ע"י MI5 תחת מעקב וכך הפגישה התקיימה ללא כל הפרעה.
במהלך החודשים אוגוסט עד נובמבר שנת 1942 הוליס מפתח שוב את סימני מחלת השחפת והוא פורש להבראה בסנוטוריום מחוץ ללונדון. כתוצאה מכך, הוא מוחלף זמנית על ידי אדם בשם יו סיליטו שמקפיד לעדכן אותו מדי פעם על הנעשה במחלקה. במשך כל תקופת היעדרותו של הוליס מעבודתו, לא מתקיים כל מגע בין קלאוס פוקס ומפעיליו והוא מנותק למעשה מכל קשר עם מרכז ה-GRU. הקשר עימו מחודש שוב, זמן קצר לאחר חזרת הוליס לעבודה. באוקטובר 1941, עובד MI5 בשם די. גריפית'ס מכניס לתיקו של פוקס מזכר בו נכתב, כי מקור של MI5 מסר מידע המצביע על כך שפוקס הינו חבר המפלגה הקומוניסטית הגרמנית והוא ידוע מאד בחוגיה. גריפית'ס כותב עוד, כי יש להודיע על כך למשרד לפיתוח גרעיני. דבר לא נעשה בנידון. ממסמכים ששוחררו לפירסום על ידי MI5 לפני מספר שנים עולה כי במקביל, ב-29 לנובמבר 1942, אותו עובד MI5 בשם יו סיליטו, מגיש להוליס מזכר בו הוא מביע חשדות כבדים בנוגע לרות ברטון/קוצ'ינסקי. במסמך הוא דורש לשים אותה תחת מעקב צמוד, לצותת לקו הטלפון בביתה ולפתוח את הדואר שלה. דרישתו של סיליטו נתקלת בהתעלמות מצידו של הוליס והמסמך עם החשדות מוכנס, כמו רבים אחרים, לתיקה התפוח של רות ברטון/קוצ'ינסקי. בתוך כך, יו סיליטו חוקר אדם בשם אוליבר גרין, בריטי שהורשע וישב בכלא על זיוף תלושי דלק כדי לעקוף את הקיצוב ונחשף כסוכן שעבד עבור ה-GRU. בין הדברים שעלו בחקירתו, גרין טען כי בתוך MI5 הוחדר סוכן GRU שלמעשה מגן על פעילות ה-GRU בבריטניה. שוב, סיליטו מדווח להוליס על החשדות במזכר, אולם דבריו אינם זוכים לכל התיחסות ולא נעשה דבר כדי לאמת או להזים אותם.
גנרל-מאיור איוון סקליארוב. קצין שריון בצבא האדום ששימש בשנות ה-40 "רזידנט" GRU בשגרירות הסובייטית בלונדון. נכח יחד עם מפעיל הסוכנים סמיון קרמר בפגישת הגיוס הרשמית של מדען הגרעין הגרמני קלאוס פוקס.
נוסח הסכם שיתוף הפעולה הגרעיני האנגלו-אמריקאי מוצא את דרכו לסטאלין –
ב-1943 התכנסה בקוויבק שבקנדה ועידה בה השתתפו הנשיא האמריקאי פרנקלין דלנו רוזוולט וראש הממשלה הבריטי ווינסטון צ'רצ'יל. בועידת קוויבק הוחלט על הידוק שיתוף הפעולה בין שתי המדינות במגוון של תחומים ונושאים ובהם בנושא פיתוח הפצצה הגרעינית. עבור ממשלת בריטניה, שיתוף הפעולה עם ארה"ב היה דבר בעל חשיבות עליונה. לאחר שהמדענים הבריטיים הבהירו כי פיתוחה של פצצה גרעינית הינו דבר אפשרי מבחינה מדעית וטכנית, התבררו גם ההוצאות האדירות הכרוכות בכך. משום כך, שיתוף פעולה בתחום הגרעיני עם ארה"ב, נחשב עבור מקבלי ההחלטות הבריטיים דבר בעל חשיבות מכרעת מאחר ולרשות ארה"ב עמדו המשאבים האדירים הנחוצים. כחלק משיתוף הפעולה בתחום הגרעין, סוכם בקוויבק כי בריטניה תקבל גישה מלאה לתשתית הפיתוח הגרעיני האמריקאית במסגרת "תכנית מנהטן" ונקבע כי לשם כך היא תשלח מספר עשרות של מדענים לעבודה במעבדות ובמתקנים של התכנית. בין אותם מדענים שהיו אמורים להישלח לארה"ב, היה גם הפיסיקאי קלאוס פוקס.
משתתפי ועידת קוויבק בה הוסכם בין השאר על הגברת שיתוף הפעולה הגרעיני בין ארה"ב ובריטניה. מסמך ההסכם הגיע לידי אורסולה קוצ'ינסקי 16 ימים בלבד לאחר חתימת ההסכם והוא הועבר למוסקבה על ידה באמצעות הצפנתו ושידורו במורס. בשורה התחתונה נשיא ארה"ב פרנקלין ד. רוזוולט והמושל הכללי של קנדה "ארל אוף את'לון". בשורה העליונה ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל מימין וראש ממשלת קנדה מקנזי קינג.
מפיענוח שדרים סובייטיים וחשיפת ארכיונים ברוסיה, מתברר כי נוסח הסכם שיתוף הפעולה הגרעיני בין בריטניה וארה"ב, שנודע כ"הסכם קוויבק", הגיע במלואו 16 ימים בלבד לאחר החתימה עליו, לידיה של רות קוצ'ינסקי. עם הגעת המסמך לידיה, קוצ'ינסקי שידרה את תוכנו המלא למרכז במוסקבה מביתה שהיה סמוך למטה MI5 באוקספורדשייר. שידור המסמך היה הליך מסובך שכן הצריך את הצפנתו באופן ידנית ושידורו למרכז במוסקבה באמצעות מורס. קלאוס פוקס, אותו שירתה קוצ'ינסקי כבלדרית במהלך שהותו בבריטניה, נשלל כמדליף האפשרי מאחר ולא היה חשוף לענייני קביעת המדיניות הגרעינית בין בריטניה וארה"ב, אלא היה מוגבל לתחום המדעי/טכנולוגי הגרעיני. כאמור, קוצ'ינסקי התגוררה מספר קילומטרים בודדים מאחוזת בלנהיים, היכן שרוג'ר הוליס שירת במטה החלופי של MI5 ששכן שם. באותה עת, הוליס היה מופקד בשרות הבטחון הבריטי גם על "התיק הגרעיני" והיה האחראי מטעם MI5 על בדיקה וסינון בטחוני של הסגל העוסק בפיתוח הגרעיני, דבר שהיקנה לו את התואר הלא רשמי של המומחה הגרעיני בשרות. כך ארע שבנובמבר 1943 הוליס מספק לגורמי הועדה לאנרגיה אטומית הבריטית, עפ"י דרישת מקביליהם האמריקאים, חוות דעת המנקה את קלאוס פוקס מכל חשד כנגדו ובכך מתעלם מכל ההערות המחשידות שהצטברו בתיקו של פוקס. בינואר 1944 בהוראת סטאלין ולברנטי בריה, GRU מעביר לידי NKVD את הפעלת רשת הריגול האטומי בארה"ב. עד אז, פוקס באמצעות "סוניה" ומפעיליו מה-GRU, הצליח להעביר יותר מ-570 דפי מסמכים מסווגים בתחום של מחקר גרעיני ותיכנון הפצצה הגרעינית. בעקבות ההחלטה, סוניה חדלה למלא תפקיד בהעברת מידע הקשור לרשת הריגול הגרעיני של ה-GRU שחלק ממנה היה קלאוס פוקס. אולם למרות זאת, "סוניה" המשיכה להתגורר באותו אזור במחוז אוקספורדשייר כשתחנת השידור שלה ממשיכה לשדר למוסקבה הודעות מוצפנות ללא כל מפרע. דבר זה מצביע על קיומו של לפחות מקור נוסף אחד אותו שירתה "סוניה" עבור GRU.
הרולד אדריאן ראסל "קים" פילבי 1912 – 1988. איש שרות מודיעין החוץ הבריטי MI6. שימש סוכן KGB לאחר שגויס בשנות ה-30 במהלך לימודיו בקיימברידג'. ערק לברה"מ בשנת 1963. כיהן כראש מחלקת הריגול הנגדי של MI6 כשהוא עובד בשיתוף פעולה הדוק עם מקבילו ב-MI5 רוג'ר הוליס. לחובת פילבי הסגרת מאות סוכנים בשרות המודיעין הברייט והאמריקאי לזרועות סוכנויות המודיעין המזרחיות.
בינתיים בלונדון, הוליס עומד על כך ודוחף במרץ מהלך שבעקבותיו קים פילבי יעמוד בראש מחלקה 9 החדשה ב-MI6. מחלקה זו שנוסדה זה מקרוב בהמלצת ויוזמת הוליס, אמורה היתה לקיים מעקב אחר פעילות הריגול הסובייטי ברחבי העולם במקביל לעבודת MI5 בבריטניה וברחבי האימפריה. בעקבות מאמצי השיכנוע האינטנסיביים של הוליס, פילבי אכן מקבל את התפקיד הנ"ל, כאשר הוליס עצמו משמש בתפקיד המופקד על ניטור הריגול הסובייטי ברחבי האיים הבריטיים והאימפריה. כך, נוצרר מצב בו שניהם עובדים למעשה כצמד בשני הארגונים כשהם מתואמים ביניהם.
מבצע BRIDE / VENONA –
במהלך שנת 1944 האמריקאים ולאחר מכן הבריטים החלו במבצע שכונה בתחילה DRUG,BRIDE וכעבור מספר שנים VENONA. מבצע זה שנמשך בסודיות מירבית עד לשנות ה-80 ועצם קיומו נודע בציבור רק ב-1995, נועד לפענח תשדורות סובייטיות מוצפנות. המבצע התמקד בתחילה בתשדורות ששודרו בין התחנה בניו יורק למרכז במוסקבה וכללו את תשדורות ה- NKVD, GRU, התשדורות הדיפלומטיות של השגרירות בוושינגטון ותשדורות משלחות הסחר הסובייטיות. בסופו של דבר התשדורות שכן פוענחו מבין המאות, הביאו בין השאר, לחשיפתם של הדיפלומט הבריטי דונלד מקלין ואיש MI6 הרולד "קים" פילבי. עם זאת, מסתבר שהסובייטים למדו על עצם קיומו של מאמץ הפיענוח תוך מספר חודשים כתוצאה מהדלפה כלשהי בבריטניה. איש ה-FBI רוברט למפיר שהוצב לטפל בחשדות שעלו מהתשדורות, החל לחשוד בשלב מסוים, כי מי שהדליף אודות VENONAהיה רוג'ר הוליס.על חשדותיו סיפר למפיר לפיטר רייט במהלך התחקיר שערך וכתב על כך בספר שפירסם לאחר פרישתו מה-FBI.
מרדית' גרדנר – מפענח צפנים שהצליח לפצח צופן סובייטי משנת 1945. פיצוח זה ואחרים שבאו יותר מאוחר, חשפו מאמץ נרחב של ברה"מ להחדיר רשתות סוכנים לבריטניה, ארה"ב ומדינות נוספות במערב. תכנית פיענוח הצפנים זכתה לשם VENONA
בתוך כך, איש ה-FBI בשם אמ. ג'יי. לינץ', שלח ל-MI5 ב-24 במרץ 1944, בקשה על פי דרישתו של ראש ה-FBI ג'יי אדגר הובר, לערוך בירור ממצה אודות מעשיהם של בני משפחת קוצ'ינסקי. בניגוד למקובל ולמצופה, במקום להטיל את כתיבת התשובה על אחד מהכפופים לו, רוג'ר הוליס התעקש לענות על הבקשה האמריקאית אישית. בתשובתו ל-FBI, הוליס מתייחס בביטול לחשדות נגד משפחת קוצ'ינסקי ולגבי אורסולה עצמה, תוך שהוא מציין בתשובה באופן מפורש כי "אורסולה (רות) קוצ'ינסקי הינה לא יותר מאשר עקרת בית ביתית הדואגת לילדיה". כמו כן, הוא מציין באופן שגוי כי מועד הגעת אורסולה קוצ'ינסקי לבריטניה היה במהלך שנת 1942, בעוד שהוא ידע היטב בשלב זה מתיקה האישי, כי קוצ'ינסקי הגיעה לבריטניה בתחילת השנה הקודמת. ציון שגוי זה יוצר רושם מוטעה לגבי הזמן הקצר יחסית בו שהתה בבריטניה, דבר המקטין את האחריות המוטלת על MI5. כאשר ב-FBI עומדים על כך שהמשפחה בכל זאת תיחקר, הוליס מפנה אותם בתשובתו החדשה ל-MI6, ביודעו שאיש הקשר שיטפל בעניין הינו לא אחר מאשר הרולד "קים" פילבי. בפברואר 1945, קלאוס פוקס, שבאותה עת הפעלתו הועברה מ-GRU לידי ה-NKVD, מעביר לידיהם מסמך מפורט המהווה סיכום הבעיות הטכניות הכרוכות בבניית פצצה גרעינית. יותר מאוחר, פוקס יתואר במסמכי ה-NKVD, כמקור הבסיסי והעיקרי של ברה"מ בכל שאלת פיתוח הנשק הגרעיני. ביולי 1945 ברה"מ תקבל ממקור כלשהו, מסמך המפרט את העקרונות לבניית פצצת פלוטניום על פי הדגם שארה"ב עמדה לפוצץ בניסוי. המסמך שככל הנראה הועבר על ידי פוקס למפעיליו, כלל את תיאור מבנה הפצצה ומרכיביה שבגירסה הסובייטית, דמתה בסופו של דבר לפצצה האמריקאית.
חפרפרת ושמו Elli –
איגור גוזנקו – פקיד צופן של GRU בשגרירות ברה"מ באוטוואה, קנדה. לאחר שנדרש לחזור לברה"מ, ערק יחד עם אישתו סווטלנה בספטמבר 1945 לרשויות הקנדיות ועימו עשרות מסמכים חסויים מהשגרירות. תיחקורו המעמיק הבהיר לממשלות בריטניה, ארה"ב, קנדה ואחרות במערב את ההיקף הנרחב של מאמץ הריגול הסובייטי. הוא נתן התרעה על מספר חפרפרות סובייטיות בקהילת המודיעין והממשלה הבריטיים.
בבוקר ה-5 בספטמבר 1945 התרחש ארוע שניתן להגדירו כקו פרשת המים בגלישה לקראת המלחמה הקרה. בעקבות דרישות של מטה ה-GRU להחזיר אותו ואת אישתו לברה"מ, נוטל עימו איגור גוזנקו, פקיד הצופן של תחנת ה-GRU בשגרירות ברה"מ באוטוואה, 109 מסמכים מסווגים ממשרדו ועוזב את המקום. הוא פונה תחילה לשתי מערכות עיתונים באוטווואה ומנסה לעניין אותן לפרסם את המידע שבידיו. לאחר שנתקל בסירוב, הוא פונה למשרד המשפטים הקנדי ומנסה לפגוש את התובע הכללי הקנדי, שוב ללא הצלחה. בערבו של אותו יום כשהבין שהוא ואישתו נמצאים בסכנה שיתפסו ע"י אנשי זרוע מהשגרירות הסובייטית שערכו חיפושים אחריו, עזבו שניהם עם ילדיהם את דירתם ופנו לשכנם בבניין בבקשה שיסתיר אותם בדירתו, בקשה שהוא נענה לה. כאשר הגיעו ארבעה אנשים מהשגרירות לחפש בדירתו, המשטרה הוזעקה ע"י השכן שהסתירם ולאחר עימות קצר עם השוטרים הארבעה עזבו את המקום. לבסוף, לאחר תלאות לא מעטות, "משטרת הרוכבים הקנדית" RCMPבהסכמת אנשי ממשל, הסכימה להעניק להם מחסה והזוג שוכן בסדרה של דירות מסתור תחת שמירה חמושה. לבסוף, גוזנקו ומשפחתו הוברחו למקום מבודד בשם Camp X ששימש במהלך המלחמה מקום אימון ליחידות קומנדו ואנשי מודיעין, שם שוכנו בדירת מסתור תחת הגנה חמושה. במהלך שהותם במחנה X גוזנקו תיאר בתחקוריו את מאמצי החדירה הסובייטית לקנדה וכמו כן, לכלל הממסדים הבטחוניים והמודיעיניים במערב ובכלל זה בריטניה. אחד הפרטים שעלו בתיחקוריו היה טענתו, כי במהלך שרותו במרכז במוסקבה, שמע מחבר שעבד במקביל לו כפקיד צופן, כי בשרות הבטחון הבריטי MI5, מופעל סוכן GRU ששם הקוד שלו Elli. לטענת חברו של גוזנקו, שהיה אחראי על ניהול התשדורות בין המרכז ללונדון בנוגע לאותו סוכן, אותו Elli עמד בראש מחלקת הריגול הנגדי של MI5. גוזנקו סיפר גם כי החומר שחבור קיבל לא עבר כל עיבוד אלא הועבר כחומר גולמי בידי קצינת GRU ישירות ללישכתו של סטלין. אותה קצינה חוסלה יותר מאוחר מאחר וידעה יותר מדי. כמו כן, גוזנקו מתאר בתיחקורו כי אותו חבר הוסיף בשיחתו עם גוזנקו את המשפט "ידוע גם כי ל-Elli יש משהו רוסי ברקע שלו". סוגיית "המשהו הרוסי" ברקעו של ELLI תוסיף ותצוץ כעבור שנים כאשר לעיתונאי צ'פמן-פינצ'ר יגיע המידע אודותיה והוא יעשה בה שימוש בפירסומיו אודות הוליס. בעקבות עריקת גוזנקו, GRU ביצע הערכת ובקרת נזקים במסגרתה בין השאר חברו של גוזנקו נשפט והוצא להורג.
ניקולאי זבוטין – ראש תחנת GRU ("רזידנט") בשגרירות ברה"מ באוטוואה, קנדה ומפקדו של פקיד הצופן איגור גוזנקו. זבוטין עמד בראש רשת שהפעילה סוכנים במשרדי ממשלה בקנדה ובארה"ב, אותה חשף גוזנקו במהלך תיחקוריו.
במסגרת תיחקורו של גוזנקו, אגף הריגול הנגדי של "משטרת הרוכבים הקנדית", שגילה עניין מועט בהיבטים הבריטיים של המידע שמסר גוזנקו, יידע את שלוחת המודיעין הבריטי בצפון אמריקה British Security Coordination – BSC (ארגון בריטי חשאי שהיה מסונף ל-MI6 ופעל במלחה"ע ה-2 בארה"ב ואמל"ט כנגד גרמניה הנאצית ותומכיה), שמרכזה היה בנין רוקפלר בניו יורק. מפקדה של BSC, ויליאם סטפנסון, תעשיין קנדי במוצאו, דיווח לראש MI6 על עריקת גוזנקו והמידע שהתקבל ממנו כשמידע מתועל בתוך MI6 ע"י "קים" פילבי. בדיונים שהתקיימו ב-MI6 הוחלט לשלוח את ראש מחלקת הריגול הנגדי של הארגון לתחקר את גוזנקו ביתר יסודיות. אותו אדם היה לא אחר מאשר "קים" פילבי, שבאותו זמן התמודד עם פרשת העריקה באיסטנבול של איש המודיעין הסובייטי קונסטנטין וולקוב. לפילבי היה חשוב לנטרל את וולקוב מאחר ווולקוב הצביע על קיומו של סוכן סובייטי במודיעין החוץ הבריטי, דבר שהחשיד את פילבי עצמו. פילבי שהבין שהוא מצוי בסכנה, הציע לנסוע לאיסנבול ולשלוח לקנדה את מקבילו ב-MI5, רוג'ר הוליס, שיבצע את תיחקור גוזנקו. באותו יום, פילבי נפגש בלונדון עם מפעילו מה-NKVD ודיווח לו על פרשת וולקוב וההתפתחויות בקנדה. ה-NKVD שיגר לאיסטנבול חוליה שלכדה את וולקוב שתואר ע"י השלטונות התורכיים מובל חסר הכרה על אלונקה לספינה סובייטית שעגנה בנמל איסטנבול. על פי דיווחים שונים, וולקוב נחקר, הועמד לדין והוצא להורג.
תרגום שני חלקי מברק בין תחנת NKVD בניו יורק למרכז במוסקבה בנוגע לסידורי הבטחון עם המקורות פילבי, מקלין וברג'ס בעקבות עריקת איש ה-GRU באוטוואה איגור גוזנקו.
בעקבות המלצת "קים" פילבי על הנוגעים לדבר ב-MI6 ו-MI5, נסע לאוטוואה רוג'ר הוליס, במקום ג'יין ארצ'ר ששבה בינתיים ל-MI5 והיתה בחירה יותר טיבעית לנסוע. בהגיעו לאוטוואה, תודרך הוליס ע"י מקביליו הקנדים בנוגע לנסיבות עריקת גוזנקו. על פי תיאורים שהגיעו מקנדה אודות התנהלותו של הוליס, משהוצע לו להפגש עם גוזנקו, הוליס גילה התלהבות מועטה. בסופו של דבר הוליס נאות לפגוש את גוזנקו וקיים עימו הליך קצר של תיחקור שנמשך מספר דקות מועטות. בשלב מאוחר יותר, גוזנקו תיאר לעיתונאים כי הסיטואציה היתה מוזרה מאד בעיניו. הוא ציפה שהבריטי המסתורי, שלא הוצג בשמו והתברר לו שנים מאוחר יותר כרוג'ר הוליס, יגלה עניין וסקרנות בנוגע לדבריו והפרטים שמסר. במקום זאת, הוליס היה לקוני בדבריו, לא ניסה כלל לשאול שאלות הבהרה ומיהר לסיים את הפגישה, כאמור תוך דקות ספורות. נוסף על כך, גוזנקו תיאר את שפת גופו של הוליס ככזו המעידה על מתח רב שהתבטא בין השאר בכך שהוליס הפנה את מבטו ממנו ונמנע מליצור עימו קשר עין, כאילו הוליס חשש מזיהויו. עם שובו ללונדון, הוליס הגיש דו"ח קצר ותמציתי שכלל שני עמודים בלבד, בנוגע לפגישתו עם גוזנקו. הדו"ח התעלם לחלוטין מטענותיו של גוזנקו אותן העלה בפגישה, אודות החדירה ל-MI5. כעבור שנים, כשהוצג לגוזנקו העתק הדו"ח ע"י העיתונאי הבריטי צ'פמן פינצ'ר, גוזנקו הופתע מאד מהכתוב בו וטען שרוב הדברים שנכתבו בו לא נאמרו על ידו ודברים שכן נאמרו על ידו באותה פגישה חטופה,כלל לא נכללו בדו"ח. כמו כן, רוג'ר הוליס, על בסיס מפגש קצר עם גוזנקו, תיאר את גוזנקו תיאור שלילי מאד שהמעיט מאד בערך דבריו, מה שניתן לפרשו כניסיון להכפשת גוזנקו. בתגובה לעריקת גוזנקו, ניתנה הוראה על ידי המרכזים של ה-NKVD ו-GRU לכל תחנות הארגונים בעולם ובמיוחד לאלו שבבריטניה וארה"ב, לנתק כל מגע עם הסוכנים שהופעלו על ידם. הדבר נועד לאפשר לבצע הערכה של המצב ולמנוע חשיפת הרשתות ומפעיליהן מתוך חשש שגופי המודיעין בבריטניה וארה"ב יפעלו נגדן. בעקבות הוראה זאת, הוקפאה הפעלת הסוכנים למשך חודשים ארוכים. במקרה של ג'ון קריינקרוס, סוכן NKVD שפעל במשרד החוץ הבריטי, הדבר נמשך כשנתיים. משהתברר כי סוכניות המודיעין בבריטניה וארה"ב לא נקטו כל צעד נגד הסוכנים הסובייטיים, הקשר עימם חודש והם שבו להיות מופעלים כבעבר.
ריצ'רד "דיק" גולדסמית ווייט – ראש MI5 בשנים 1953-1956. שימש פטרונו של רוג'ר הוליס לכל אורך תקופת שרותו של ווייט בארגון. בחינה של פרשות רבות שהארגון היה מעורב בהן מראה כי השניים היו אחראיים לסדרת כישלונות מהדהדים כגון בפרשת קלאוס פוקס.
"ל-Elli יש משהו רוסי ברקע שלו" – ממסמכים שנחשפו בארכיונים סובייטים בתקופה הקצרה שניתנה לחוקרים מערביים גישה אליהם לאחר התמוטטות ברה"מ, עולה כי כחודשיים לאחר עריקת גוזנקו, ראש NKVD, ווסבולוד מרקולוב, דיווח לסטאלין וללברנטי בריה, כיאיגור גוזנקו חשף בתיחקורו את עובדת קיומו של סוכן GRU שנמצא בלב שרות הבטחון הבריטי, ה-MI5. דבר זה מבסס ומאשר את החשדות בדבר קיומו של סוכן כזה בתוככי שרות הבטחון הבריטי, ומהווה סתירה לניסיונות שהיו בבריטניה לבטל את אמיתות עדות גוזנקו. באשר למשפט האומר כי "ל-Elli יש משהו רוסי ברקע שלו", משפט אשר במשך שנים רבות לא ניתן היה לשייכו לאיש ב-MI5, עולה מצ'פמן פינצ'ר כי אחיו של רוג'ר הוליס, ההיסטוריון כריסטופר הוליס, כתב באחד מספריו שעסק במשפחת הוליס, כי במשפחת הוליס נהגו לספר לאורך הדורות כי יש למשפחה קשר דם לצאר פטר הגדול כתוצאה מילד לא חוקי שנולד למשרתת. פרט זה נעלם מעיניהם של מבצעי התיחקורים שנערכו בשנות ה-60, למרות שהספר האמור נמצא באותה עת בספריות הציבוריות בבריטניה. כתוצאה מכך שהחוקרים לא טרחו לחפש אחר הספר, המשפט לא קיבל כל התיחסות בחקירותיו של הוליס לאחר פרישתו.
התנהלותו של רוג'ר הוליס בתקופה זאת ממשיכה לעורר סימני שאלה. כך למשל באוקטובר 1945, קצין MI5 בשם מייקל סרפל בחן את תיקו של הפיסיקאי הגרמני קלאוס פוקס. כתוצאה מבדיקת תיקו, התעוררו אצל סרפל סימני שאלה כבדים אודות מהימנותו של פוקס הנוגעים לרקע הקומוניסטי של פוקס. בעקבות חשדות אלה, סרפל מעלה אותם על הכתב במזכר רשמי שניסח והעביר לממונה עליו, רוג'ר הוליס. אלא שבתגובה למזכר, דבר לא נעשה בעניינו של פוקס שבאותה עת כבר עבד בלב תכנית הגרעין הבריטית לאחר שקיבל זיכוי בטחוני על ידי הוליס. ב- 25 באוגוסט 1946 פונה קצין מודיעין בשגרירות האמריקאית בלונדון בשם ג'ון סימפרמן ל-MI5 ומגיש בקשה רשמית מטעם ה-FBI לחקור את אורסולה קוצ'ינסקי בנוגע למעשיה בבריטניה והרקע להגעתה לשם. הבקשה באה על רקע היותה של קוצ'ינסקי חברה ברשת הריגול Rote Drei שהשתייכה ל-GRU, במהלך שהייתה בשויצריה. הבקשה מועברת לרוג'ר הוליס אשר דוחה אותה בטענה כי חקירתה לא תשרת כל מטרה. בדצמבר, ג'יין ארצ'ר שחזרה בינתיים לשרת ב-MI5, בוחנת את החומר שהצטבר בארכיון השרות אודות קלאוס פוקס ומהחומר עלו חשדות כבדים שהצביעו על היותו סוכן סובייטי. החשדות שלה שגם הם מועלים על הכתב במזכר, נדחים על הסף על ידי רוג'ר הוליס וחברו משכבר הימים דיק ווייט שמשמש כל אותה עת כפטרונו בארגון. לדברי אן ארצ'ר, אשר שוחחה על העניין בשנות ה-60 עם פיטר רייט, בנקודה זאת החלה לחשוד כי רוג'ר הוליס הינו למעשה סוכן סובייטי.
עריק GRU מוסר מידע אודות אורסולה קוצ'ינסקי ומשפחתה –
אלכסנדר פוט – סוכן GRU שהוכשר על ידי סוניה כמפעיל תחנת שידור חשאית. לאחר שערק לבריטניה חשף את אורסולה קוצ'ינסקי כקצינת GRU תחת שם הקוד "סוניה".
ביולי 1947 התרחש בברלין ארוע חשוב במהלכו ערק לזרועות המודיעין הבריטי, סוכן GRU יליד בריטניה בשם אלכסנדר פוט (Foote). פוט, שהיה פעיל קומוניסטי בריטי במשך תקופה ארוכה אשר לחם במלחמת האזרחים בספרד נגד פרנקו. לאחר שובו מספרד לבריטניה, פוט נשלח לשוויצריה שם הוכשר על ידי אורסולה קוצ'ינסקי עבור ה-GRU כמפעיל של תחנות שידור חשאיות יחד עם עם פעיל קומוניסטי בריטי נוסף בשם לן ברטון. הכשרתם של פוט וברטון התבצעה במהלך שהייתם בשוויצריה כשהם מהווים את השלוחה הבריטית של רשת הריגול המפורסמת Rote Drei. עם עריקתו, פוט הועלה על מטוס של חיל האויר המלכותי הבריטי והוטס בחשאי מברלין להנובר שבלב שטח הכיבוש הבריטי. בהנובר עבר פוט תיחקור ממצה על ידי אנשי MI5 ו-MI6, כשבשלב מסוים של התחקור, רוג'ר הוליס נוטל את הפיקוד על ניהול התיחקור. במהלך תיחקורו מציין פוט מפורשות, כי אורסולה קוצ'ינסקי הינה למעשה קצינת GRU ששם הקוד שלה הוא "סוניה". עוד מסר פוט בתיחקורו, כי בהוראת מרכז ה-GRU במוסקבה, הוטל ב-1940 על קוצ'ינסקי להינשא ללן ברטון כדי שמתוקף נישואיה היא תזכה לדרכון בריטי. לדבריו, לאחר נישואיה לברטון, הוטל עליה להגיע לבריטניה ולהשתכן בסביבת אוקספורד. שם היה עליה להקים תחנת שידור חשאית שתקשר סוכני GRU עם המרכז במוסקבה. בתיחקורו שהתקיים במהלך החודשים אוגוסט עד אוקטובר 1947, פוט חשף גם את כל בני משפחת קוצ'ינסקי: האב פרופסור רנה קוצ'ינסקי, האח יורגן בעצמו קצין GRU והאחות בריגיטה ופירט בפני מתחקריו את תפקידיהם וקשריהם ההדוקים עם ה-GRU.
בשלב זה, בעקבות תיחקורו ששל פוט ומעורבות של גורמים חיצוניים בתיחקור דוגמת MI6, לא נותרה ל-MI5 ברירה, אלא לקיים הליך של חקירה גלויה ופרונטלית של אורסולה קוצ'ינסקי/ברטון. תישאולה של קוצ'ינסקי התקיים בביתה שבפירס, אוקספורד, אותו קיימו החוקרים ויליאם סקרדון ומייקל סרפל. בניגוד למקובל בחקירות מסוג זה, נוסף על כך שהיא נחקרה בביתה ולא במשרדי MI5, ביתה לא הוצב תחת מעקב לפני החקירה ולא נעשה כל ניסיון לצותת לטלפון שלה או לנתר את הדואר שלה. סקרדון, שנחשב אז לחוקר בכיר ובעל הישגים ב-MI5, ניהל את התישאול באופן מוזר ביותר תוך שהוא מדגיש חזור והדגש, לכאורה כאילו הונחה לנהוג כך, כי ידוע להם שקוצ'ינסקי חדלה לעבוד עבור GRU לאחר פלישת ברה"מ לפולניה ב-1939, זאת מאחר והתפכחה לדבריו ביחסה לברה"מ ולסטלין. התישאול, שבמהלכו קוצ'ינסקי התעקשה שאינה יודעת דבר מכל מה שהם מציינים, הסתיימה בלא שהעלתה דבר. זמן מה לאחר קיום המפגש עם קוצ'ינסקי נטען על ידי רוג'ר הוליס ודיק ווייט, כי זמן קצר לאחר קיום החקירה המוזרה, קוצ'ינסקי עזבה את בריטניה, על רקע חששה ממעצר. בעמדה זו הם המשיכו להחזיק עוד זמן רב לאחר מכן. ווייט חזר על הגירסה הזאת באזני עיתונאים דוגמת צ'פמן-פינצ'ר גם בתחילת שנות ה-80. אולם האמת שונה בתכלית: בדיקות שערכו איש MI5 פיטר ריייט בשנות ה-60 ומאוחר יותר העיתונאי צ'פמן פינצ'ר עם שכניה, מעלות כי למעשה קוצ'ינסקי נותרה בביתה שבפירס, אוקספורד עוד כשנתיים וחצי לאחר המפגש המוזר בלא שארע מאומה לה ולבן זוגה לן ברטון. היה זה רק בתחילת שנת 1950 שקוצ'ינסקי עזבה את בריטניה, כשהיא נוטלת עימה את בתה הצעירה, בעוד שבנה הגדול מיכאל, נותר בבריטניה, כדי להשלים את השנה האחרונה בלימודיו התיכוניים. לשכניה אמרה כי היא נוסעת לבקר קרובי משפחה בגרמניה והיא עתידה לחזור. נוסף לכך, התברר מדברי השכנים כי לן בעלה, נותר בדירה עוד כחודשיים וחצי לאחר עזיבתה. במהלך התקופה הזאת, נצפה על ידי השכנים כשהוא עוסק במרץ בשריפת ניירת בחצר הבית. לאחר מכן, ברטון עזב גם הוא את בריטניה והצטרף לאורסולה במזרח ברלין, שם התקבלו על ידי אחיה יורגן שדאג להם לעבודה מטעם הממשלה. שנים מאוחר יותר, קוצ'ינסקי הודתה בספרים שפירסמה במזרח גרמניה (חלקם תחת שם העת רות וורנר) ובראיונות שנערכו עימה, כי לאורך 10 השנים בהן שהתה בבריטניה, היא היתה תחת תחושה חזקה שיד נעלמה כלשהי בתוככי MI5 הגנה על פעילותה שם.
הוליס הופך לאחראי על הבטחון –
במהלך שנת 1948 מסיים רוג'ר הוליס את תפקידו בראשות אגף F ועובר לעמוד בראש אגף C של MI5 שהיה מופקד על תחומי האבטחה הפיסית ואבטחת המידע בכל זרועות השלטון ומשרדי הממשלה הבריטיים. אגף זה היה אחראי גם על עריכת הסינון ובדיקות הרקע הבטחוניות למועמדים לשרות בגופי קהילת המודיעין הבריטית ולמועמדים לעבודה בשאר משרדי הממשלה והמוסדות המסונפים לה. מן הראוי לציין כי באותה תקופה, שיטת הבדיקה שהיתה נהוגה בבריטניה למועמדים לעבודה בשרות הציבורי, התבססה על בדיקה בתיקי שרות הבטחון הבריטי בלבד. מועמדים היו רשאים להתקבל לעבודה במידה ולא נמצא בתיקים מידע רלוונטי בעייתי מבחינה בטחונית השולל את קבלתם – בדיקה נגאטיבית. לא היה נהוג באותה עת ליזום איתור סוגיות בעייתיות אצל המועמדים באמצעות עריכת תישאולים ותחקירים יזומים. כך, מתוקף תפקידו, הוליס נכח בישיבות ראשי האגפים וצמרת שרות הבטחון. נוכחותו בדיונים אלה, חשפה את הוליס לחומר ברמת הסיווג הגבוהה ביותר של שרות הבטחון ולמבצעים של אגפי השרות השונים שנידונו מעת לעת בישיבות הללו.
ויליאם סקרדון – חוקר ראשי של MI5. הצטרף לארגון לאחר סיום מלחמת העולם ה-2 ושימש בו כחוקר הראשי. נודע בין השאר בהצלחתו להשיג את הודאתו בריגול לטובת ברה"מ של הפיסקאי הגרמני קלאוס פוקס. ניהל את חקירתה המוזרה של אורסולה קוצ'ינסקי בביתה.
באוגוסט של אותה שנה, הוטל על הוליס לנסוע לאוסטרליה כדי לסייע שם בהקמת שרות הבטחון המקומי ASIO. על הקמת שרות בטחון אוסטרלי הוחלט על ידי הממשלה האוסטרלית בעקבות חשיפת רשתות ריגול סובייטיות בממשל האוסטרלי ובעקבות לחץ שהופעל מצד בריטניה וארה"ב להקמת גוף כזה בעקבות פיענוח שדרים סובייטיים שהצביעו עליהם. עם נסיעת הוליס לאוסטרליה, ולאורך כל תקופת שהותו שם, המפעילים הסובייטים מנתקים כל מגע עם סוכניהם השונים דוגמת קלאוס פוקס. כך למשל, מפעילו, אלכסנדר פקליסוב, נמנע מלקיים את המפגשים הקבועים עימו. המפגשים עם פקליסוב מחודשים יותר מאוחר, מיד לאחר שיבת הוליס לבריטניה. בפברואר 1949, הוליס נוסע בשנית לאוסטרליה כדי להמשיך במשימת הסיוע להקמת שרות הבטחון האוסטרלי. שוב, נמצא כי מפעילו של קלאוס פוקס מנתק עימו מגע בהוראת המרכז במוסקבה. הקשר עם פוקס מחודש שוב, לאחר שיבת הוליס לבריטניה. ניתוק המגע עם פוקס דמה לאופן בו מספר שנים קודם לכך, פקליסוב ניתק מגע עם הסוכן OTTO(שיותר מאוחר התברר כקלאוס פוקס) כאשר הוליס שהה בבית ההבראה עקב הופעה מחודשת של סימני מחלת השחפת. בזיכרונותיו שהתפרסמו במוסקבה, פקליסוב מודה כי מידע מדויק ועדכני אודות חקירתו של פוקס הגיע ל-NKVD מתוככי MI5 תוך כדי מהלך חקירת פוקס. פקליסוב תיאר גם במדויק את השאלות שהוצגו לפוקס על ידי חוקרו ויליאם סקרדון. הדבר מצביע על כך שלסובייטים היה מקור בתוך MI5 בעל גישה מלאה לארכיון בו היו תיקים אישיים ותיקי החקירה של הארגון. ראוי לציין כי ברור באופן פוזיטיבי, שבאותה עת לא היה ב-MI5 סוכן סובייטי למעט ELLI. כמו כן, ניתן להוציא מכלל אפשרות את קים פילבי, מאחר והוא שהה באותה עת בארה"ב כנציג MI6 ולכן לא היתה לו גישה לתיקי ה-MI5.
ב-22 באוגוסט 1949, מפצח הצפנים האמריקאי מרדית' גארדנר שעבד ב-Army Security Agency (ASA), הצליח במסגרת תכנית פיצוח הצפנים VENONA, לפענח שדר ששוגר מניו יורק למרכז NKVD במוסקבה. השדר המצביע על כך שבלב תכנית הגרעין האמריקאית קיים סוכן בכיר המעביר מידע עדכני מתוך תכנית הגרעין האמריקאית לברה"מ. שבוע לאחר מכן ברה"מ מפוצצת את פצצת הגרעין הראשונה שלה, 3-5 שנים מוקדם מהמועד שהוערך על ידי קהילות המודיעין במערב. פיצוח השדר הסובייטי מביא את איש הגרעין הבריטי מייקל פרין שהיה איש הקשר עם MI5, לחשוד כי הסוכן המדובר הינו קלאוס פוקס. בסוף ינואר 1950 קלאוס פוקס נחקר על ידי MI5 מספר פעמים. לבסוף פוקס מודה כי הוא היה סוכן סובייטי שהעביר לברה"מ מידע בנוגע לפיתוח הגרעיני למטרות צבאיות של בריטניה וארה"ב. חודש מאוחר יותר, ב-28 בפברואר 1950, אורסולה קוצ'ינסקי, קצינת המודיעין של ה-GRU שפעלה בבריטניה מאז 1941, עוזבת את בריטניה בכסות של ביקור בברלין ועוברת אל מעבר למסך הברזל. יום למחרת עזיבתה של אורסולה קוצ'ינסקי, פוקס מודה באשמה במשפטו שנערך ב"אולד ביילי" בלונדון. כתוצאה מהכשלים החמורים שהביאו להכשר הבטחוני של קלאוס פוקס (בהם היה הוליס היה מעורב באופן ישיר), ה-FBI מפסיק בהוראת ג'יי אדגר הובר, את כל שיתוף הפעולה המודיעיני עם ה-MI5. עם הפסקת שיתוף הפעולה ע"י ה-FBI, ה-NKVD מפסיק להעביר הנחיות והתראות לסוכניו בצפון אמריקה והם מקפיאים את פעילותם, ככל הנראה מחשש לבטחונם. עם חידוש העברת המידע מ-FBI וחידוש שיתוף הפעולה שלו עם MI5, ההתראות לסוכנים הסובייטיים מהמרכז במוסקבה מתחדשות. באיחור של כחודשיים ומחצה, חודרת להכרת צמרת ה-MI5 ההכרה כי ארסולה קוצ'ינסקי, קצינת ה-GRU שם קוד "סוניה", הצליחה לחמוק מבריטניה לגרמניה המזרחית והיא נמצאת מעבר למסך הברזל, בטוחה מפני הבאה לדין. מידע מביך זה אודות סופה של תחנת "סוניה", מוסתר בכל אותה העת ולא מועבר על ידי MI5 למקביליהם ב-FBI.
הוליס מקודם לתפקיד סגן ראש שרות הבטחון –
בשנת 1952 מתמנה דיק ווייט, פטרונו של הוליס, שהקריירות של שניהם היו שלובות מאז תחילת עבודתו של הוליס בשרות הבטחון, לראש הפירמידה: ראש שרות הבטחון. שוב, כפי שהיה לאורך השנים, ווייט מקדם את הוליס וממנה אותו לסגנו, תפקיד האוצר בתוכו עוצמה רבה ונגישות כמעט בלתי מוגבלת למידע הרגיש ביותר של הממלכה, בתקופה המתוחה והאינטנסיבית של תחילת המלחמה הקרה. בין החומרים שהוליס נחשף אליהם, היו תכניות החירום של הממלכה הבריטית במקרה של מלחמה גרעינית ותכניות המלחמה של המטה הכללי הבריטי. אנשים ששרתו במקביל לווייט ומתחתיו, העידו שלמרות שהיה אדם מבריק ובעל יכולות רבות, היתה לווייט נטיה למנות תחתיו אנשים בינוניים וחיוורים מבחינה מקצועית ואישיותית. ההסבר שניתן על ידי חלק מהם היה חוסר בטחון עצמי של ווייט ורצון להתבלט על רקע של כפיפים בינוניים. כך היה גם בנוגע להוליס שרבים בשרות באותה עת, העידו שמאד הופתעו ממינויו. עדויות של דמויות ששרתו באותה תקופה בשרות הבטחון העידו כי בניגוד להוליס שלא הצטיין בתיפקודו בלשון המעטה, היו אחרים, בכירים ממנו ומקבילים לו, שהיו בעלי כישורים עדיפים שהתאימו יותר לתפקיד. מינויו ואי מינוי סגן מתוכם הביא לפרישת כמה דמויות חשובות שהבינו כי סיכויהם לקידום נסתתמו. בתוך כך, היו גם כאלה שפרשו על רקע חוסר אמונם במינוי הוליס.
באותה שנה התרחש מקרה שטלטל את כלל קהילת המודיעין הבריטית ויצר מתחים עזים עם המקבילים בארה"ב. מדובר בעריקתם המפתיעה לברה"מ של איש משרד החוץ הבריטי דונלד מקלין וגיי ברג'ס, שניהם סוכנים של ברה"מ מאז לימודיהם בקיימברידג', מהלך שהיכה בהלם את שרות הבטחון שהתרשל במעקב אחריהם למרות אותות אזהרה זועקים לשמיים. מיד לאחר עריקתם, נערך בדירותיהם חיפוש ובדירתו של ברג'ס נמצאו מסמכים בכתב יד שזוהה ככתב ידו של ג'ון קרינקרוס. בחקירתו, הודה קרינקרוס בכך שריגל גם הוא עבור ברה"מ. אולם במקום להשפט ולהיענש וכדי למנוע מבוכה ציבורית לשרות הבטחון הבריטי ולממסד הפוליטי, שרות הבטחון, בידיעת התביעה הבריטית ותוך הסתרת העניין מהשותפים האמריקאים, הגיע עימו להסדר במסגרתו יתפטר מעבודתו ויעזוב את בריטניה. מהלך זה, של העלמת דמות העשויה לגרום למבוכה ולהצביע על ההתנהלות הכושלת של שרות הבטחון הבריטי, מהלך שקודם על ידי דיק ווייט ורוג'ר הוליס, עתיד בהמשך להפוך על ידי השניים, לדפוס פעולה חוזר על עצמו.
האיש שלא סיים אוניברסיטה מקודם לתפקיד מגן הממלכה –
ליונל "באסטר" קראב. צוללן בריטי, גיבור מלחמת העולם ה-2. נעלם במשימת צלילה לא רשמית מטעם MI6 לבדיקת המשחתת הסובייטית "אורג'וניקידזה".
שנת 1956 היתה שנה בה התרחש עוד ארוע שטילטל קשות פעם נוספת את כל קהילת המודיעין הבריטית, יצר משבר פוליטי קשה והביא לקידומו הלא צפוי פעם נוספת, של הוליס. באפריל של אותה שנה, מנהיגי ברה"מ ניקיטה כרושצ'וב וניקולאי בולגנין, הגיעו לביקור בבריטניה על גבי הסיירת מדגם סברדלוב "אורג'וניקדזה" שעגנה בנמל פורטסמות'. חיל הים הבריטי היה להוט מזה זמן לברר את את מבנה המדחפים שלה שאיפשרו לה לפתח מהירות גבוהה מעל המקובל לספינות מסוגה. אנשי מודיעין חיל הים שיכנעו את ראש MI6, ג'ון סינקלייר לבצע פעולה לבדיקת שידרת הספינה ומדחפיה, זאת למרות שהיתה הוראה מפורשת של ראש הממשלה אנטוני אידן, להמנע מלבצע כל פעולה העלולה לגרום למבוכה. לביצוע הפעולה שהיתה ממודרת משאר גורמי הצי, גוייס ליונל "באסטר" קראב שהיה צוללן מעוטר בעל ניסיון רב מתקופת מלחמת העולם השניה. קראב, שהיה כבר מבוגר יחסית, בעל משקל עודף ובכושר לקוי, יצא לפעולה עם מלווה וצלל מתחת לספינה.
מסיבות שלא הובררו עד תום, הפעולה ששם הקוד שלה היה Operation Claret, הסתבכה וקראב נעלם. קברניט ספינת המלחמה הסובייטית התלונן בארוחת ערב עם מארחיו הבריטיים כי מלחים של הספינה התריעו כי ראו צוללן סמוך לספינה עד שנעלם. מארחיו הבריטים הכחישו כל ידיעה על הארוע, למרות שהודעה על היעלמות קראב כבר נפוצה בצי הבריטי. בעקבות בקשות דחופות לעזרה מצד MI6, שרות הבטחון הבריטי שסיפק סיוע עקיף למבצע, הופעל כדי להעלים עדויות אודות משתתפי הפעולה שהתאכסנו במלון סמוך לנמל. מרשומות המלון בהם נרשמו קראב ומלוויו בשמותיהם האמיתיים, נחתכו הדפים הרלוונטיים וחדרם עבר סריקה יסודית ("סניטציה"). כ-14 חודשים לאחר היעלמות קראב, נמצאה גופה עוטה חליפת צלילה אולם ללא חלקים ניכרים ממנה כולל הראש. הגופה זוהתה לבסוף כזו של קראב. כתוצאה מהפעולה הכושלת שעוררה סערה ציבורית ופירסומים סנסציוניים בעיתונות הבריטית, הדיח ראש הממשלה אידן את ראש MI6 ג'וון סינקלייר. בצעד שנועד לנער את הארגון ולהביע את חוסר שביעות רצונו הרב של אידן מתיפקוד MI6, הובא דיק ווייט מתפקידו כראש שרות הבטחון MI5, לתפקיד ראש MI6. וכך, בעקבות המלצתו של דיק ווייט לראש הממשלה אידן, ארע שפרשה זו הביאה לקידומו הלא צפוי של רוג'ר הוליס. האדם שלא סיים אוניברסיטה ושלחובתו שורה של כשלונות מקצועיים, מונה לתפקיד ראש שרות הבטחון הבריטי MI5, הארגון שמופקד על בטחון הממלכה.
הסיירת מדגם סברדלוב "אורדג'וניקדזה" ולצידה המשחתת "סמאטריאצ'ין" בנמל פורתסמות' במהלך ביקורם של כרושצ'וב ובולגנין, אפריל 1956.
מידע מעריקים מהגוש המזרחי אודות סוכן ב-MI5 –
פרנטיסק טיסלר – הנספח הצבאי והאווירי הצ'כי בווושינגטון. לאחר שערק לארה"ב, העביר מידע למתחקריו ב-CIA ובו מידע בין השאר כי בדרגים העליונים של שרות הבטחון הבריטי מצוי סוכן סובייטי.
שנה מאוחר יותר, בשנת 1957 התרחש בארה"ב ארוע שכאשר ייחקרו בהמשך החשדות לחדירה סובייטית ל-MI5, יטיל הארוע את צילו על מהימנותו של הוליס כראש שרות הבטחון. באותה שנה, ה-FBI האמריקאי הצליח לגייס כסוכן את איש הניספחות הצבאית הצ'כוסלובקית בוושינגטון, אדם בשם פרנטיסק טיסלר. שם הקוד שניתן לו על ידי ה-FBI היה ARAGO. שוב, כפי שהיה במקרים דומים בעבר, ה-FBI קיבל מטיסלר ידיעות רבות ובכלל זה מידע כי בתוך שרות הבטחון הבריטי פועל סוכן סובייטי עימו מפעיליו יכולים ליצור קשר בהתראה קצרה. במכתבו של ראש ה-FBI ג'יי. אדגר הובר להוליס, הוא מוסיף עוד, כי ה-GRU יידע את הצ'כים שתכנית המעקבים החדשה ש-MI5 החל לישם בלונדון אחר דיפלומטים ואנשי מודיעין סובייטיים, ידועה ולמעשה היא חשופה לחלוטין ל-GRU הודות לאותו סוכן. תכנית זאת היווותה שינוי לנהוג בעבר, אז היה נהוג לעקוב אחר הנעקבים הסובייטיים החל מיציאתם מהשגרירות והקונסוליה הסובייטיות בלונדון. התכנית החדשה קבעה כי העוקבים הבריטיים יחלו לבצע את המעקבים על גשרי התמזה כדי למנוע את זיהויים.
על פי הודעת ה-FBI, תכנית המעקבים שאושרה זמן קצר לפני כן על ידי הוליס וששמה היה Coverpoint, הודלפה כמעט מיד עם הפעלתה ל-GRU. בניגוד למקרים דומים בעבר בהם הוליס התעלם מאזהרות אמריקאיות כי ארגונו נחדר על ידי הסובייטיים, הפעם הוליס נאלץ להראות כי הוא נוקט פעולה כלשהי כדי להתמודד עם החשדות לחדירה. לשם כך, הוליס הודיע ל-FBI כי מינה את פיטר רייט ששימש עד אז כקצין הטכני של MI5, כדי שיבדוק את החשדות שהועלו במכתב. שנה מאוחר יותר התמנה לשגרירות האמריקאית בלונדון קצין קישור מטעם ה-FBI, בשם צ'רלס "צ'רלי" בייטס. בייטס סיכם מאוחר יותר באוזני העיתונאי צ'פמן פינצ'ר, כי מאז סיום מלחמת העולם ה-2 לאורך שנות ה-50, שרות הבטחון הבריטי לא הצליח לחשוף שום מרגל סובייטי בכוחות עצמו. רק כאשר הגיע מידע שמקורו היה בארה"ב ושלא ניתן היה להתעלם ממנו, MI5 נקט בפעולות שהביאו לחשיפת מרגלים.
בחודש מאי 1961 הגיש פיטר רייט דו"ח מסכם ראשוני להוליס ובו הועלו חשדות כי בתוככי MI5, אכן פועל לפחות סוכן סובייטי אחד. מקרה נוסף בו מידע שהגיע מארה"ב ל-MI5 כפה על הארגון ועל העומד בראשו נקיטת פעולה, היה כאשר אנטולי גוליצין, עריק סובייטי שתוחקר ע"י ה-CIA, דיווח כי בתוככי האדמירליות הבריטית פעל סוכן סובייטי. חקירה שערך MI5 זיהתה כחשוד פקיד במשרד האדמירליות בשם ג'ון וואסאל. החקירה העלתה כי וואסאל גויס ע"י ה-KGB עוד כאשר שרת בשגרירות במוסקבה באמצעות סחיטה מינית על רקע היותו הומוסקסואל. בחקירה התברר כי וואסאל ריגל עבור הסובייטים תמורת כסף במשך 8 שנים מבלי שאיש זיהה את מעשיו, במהלכן העביר למפעיליו הסובייטיים מאות מסמכים חסויים, בהם תכניות מלחמה של הצי הבריטי. הריגול הנגדי ב-MI5 שאפו ללכוד את וואסאל כשהוא נפגש עם מפעילו באחת מפגישותיהם הקבועות. אולם מידע שהתגלה במהלך חקירת וואסאל הראה כי מפעילו הסובייטי של וואסאל בשגרירות ברה"מ, ניתק עימו מגע ועזב את גבולות בריטניה זמן קצר לפני מעצרו של וואסאל. דבר זה העלה חשד כי חשיפת וואסאל הודלפה מתוככי MI5. רוג'ר הוליס שתידרך את ראש הממשלה הרולד מקמילן, הציג חזות שהביעה נחישות והתרגשות אמר "תפסתי את הבן אדם, תפסתי אותו". אולם מקמילן, שמאד לא העריך את הוליס על רקע כשלים קודמים, כתב ביומנו שהלכידה היתה אך ורק הודות למידע שה-CIA העביר ולא כתוצאה מתיפקוד מזהיר של MI5, ממש כפי שהיה במקרים אחרים.
קבוצת העבודה FLUENCY לחקירת החשדות לחדירה סובייטית לקהילת המודיעין הבריטית –
בשנת 1963 הועבר פיטר רייט לאגף D שעסק בריגול נגדי, כדי לסייע בהתמודדות עם שפע המידע שהגיע מעריקים דוגמת אנטולי גוליצין. משימה נוספת שניצבה בפני רייט היתה לבצע הערכה של היקף התמיכה ואיתור הסביבה התומכת שסבבה את הסוכנים שצמחו במקומות כמו קיימברידג' ובהמשך דרכם. שותפתו לחדרון במטה MI5 היתה קצינת מחקר בשם אוולין מק-בארנט, שעסקה בניתוח החומרים. זמן קצר לאחר תחילת עבודתם המשותפת, מק-ברנט חשפה בפני רייט יומן אותו כתבה חברתה לשעבר לעבודה, בשם אן לאסט, אשר עזבה את שרות הבטחון בעקבות נישואיה. כאשר אן לאסט סיימה את עבודתה, היא הפקידה את יומנה בידיה של מק-בארנט. היומן כלל פירוט קפדני של שורה ארוכה של מקרים משנות ה-40 וה-50, אשר כולם הצביעו על כך ששרותי המודיעין הבריטיים נחדרו על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים. לדבריה של מק-בארנט, חברתה החלה לכתוב את היומן שפרטיו נאספו בהתמדה מארכיון שרות הבטחון, לאחר עריקתם של ברג'ס ומקלין לברה"מ ב-1952. היומן תיאר בפרוט רב מקרים כמו עריקת גוזנקו, פרטים אודות הסוכן Elliוהרקע הרוסי בעברו ואת ההתעלמות ממקרה זה וממקרים אחרים. אולם הפרט שמשך יותר מכל את תשומת ליבו של רייט, היה לדבריו העמוד האחרון ביומן ובו המשפט: "אם MI5 אכן נחדר, אני חושבת שהסביר ביותר הוא שמדובר ברוג'ר הוליס או בגרהם מיצ'ל" (בעת קריאת היומן היה מיצ'ל סגנו של הוליס לראשות השרות). רייט מספר בסיפרו כי חוויית קריאת היומן טילטלה אותו וגרמה לו תחושת מועקה עמוקה. לפתע, מקרים ופעולות בהם השתתף או היה עד להם, אשר נכשלו, קיבלו הסבר דרמטי – בדרג העליון של MI5 קיים ככל הנראה לפחות סוכן סובייטי אחד.
ג'יין ארצ'ר (סיזמור). בתשובה לשאלת רייט אם רוג'ר הוליס או סגנו גרהם מיצ'ל עשויים להיות מרגלים ענתה: "לא ניתן היה לסמוך על שניהם, אבל אם אני צריכה לבחור אחד משניהם, כמועמד האפשרי הייתי בוחרת ברוג'ר".
שנה מאוחר יותר, על רקע של ביקורת חריפה שהגיעה מארה"ב בנוגע למצב שרותי המודיעין הבריטיים והתיפקוד הלקוי של שרות הבטחון במיוחד, הוחלט על הקמת קבוצת עבודה אד-הוק לבדיקת החשדות לחדירה סובייטית לקהילת המודיעין הבריטית. שם הקוד של קבוצת העבודה היה FLUENCYוהיא כללה נציגים של שרות מודיעין החוץ MI6 ושל שרות הבטחון MI5. חברי קבוצת העבודה נצטוו לא לשתף איש בעבודתם והם התכנסו לאחר שעות העבודה במשרד צדדי בקומה החמישית של מטה MI5 בבית לקונפילד. בראש FLUENCY הועמד פיטר רייט והם החלו לאסוף עדויות לחדירות סובייטיות שנים רבות אחורה. חלק מהסימנים לחדירה התבררו כחשדות סרק ולא נמצא להם כל ביסוס. אולם חשדות אחרים, שנטו ליחס אותם למרגלים ידועים דוגמת "קים" פילבי או אנטוני בלאנט, התברר שלא כך הם הדברים ומדובר בדמויות אחרות אותן צריך היה לחשוף. מתוך כ-200 חשדות שנבדקו, נמצא כי 28 מתוכן היה בהם יסוד לחשד להימצאות סוכן שלא נחשף. קו משותף לכל החשדות הללו היה דפוס כרונולוגי קבוע בין השנים 1942 ל-1963. שלושת החשדות הראשונים מבחינה כרונולוגית (מקרה קונסטנטין וולקוב – 1945, מקרה איגור גוזנקו ו-Elliמ-1945, פרשת כישלון עריקת סקריפקין והוצאתו להורג בברה"מ ב-1946) היו המבוססים ביותר מכל השאר והם שהצביעו בפעם הראשונה בכיוונו של אדם אחד: רוג'ר הוליס. עם זאת, למרות היות הוליס מועמד אפשרי לחשד, לא היה בעדויות "אקדח מעשן" שעשוי היה להפליל אותו. בעקבות כך, פיטר רייט החל לערוך חקירות עצמאיות בנושא ללא קבלת אישור, דבר שיכול היה, לו היה נחשף, להביא לפיטוריו מהשרות באופן מיידי. במסגרת אותן חקירות לא רשמיות, רייט החל להוציא בחשאי תיקים מהארכיון ולרכז חומרים שעשויים היו לדעתו, לסייע לו בעבודתו. כמו כן הוא החל לקיים מפגשים עם דמויות שונות כדי שיוכלו אולי לשפוך אור על הפרשה.
אחת מהדמויות הללו היתה ג'יין ארצ'ר (לשעבר סיזמור). כפי שתואר מקודם, ארצ'ר היתה זו שבחנה את הוליס טרם כניסתו ל-MI5 והיתה האחראית עליו במחלקה שעסקה בעניינים הסובייטיים וקומוניסטיים. לאחר מעברה הכפוי ל-MI6, עבדה תקופה ארוכה במחלקת המחקר בנושאים קומוניסטיים של MI6. כאשר רייט פנה אליה בעניינו של הוליס, ארצ'ר השיבה לשאלתו אם הוליס או סגנו גרהם מיצ'ל, עשויים להיות מרגלים סובייטיים: "לא ניתן היה לסמוך על שניהם, אבל אם אני צריכה לבחור אחד מהם כמועמד האפשרי, הייתי בוחרת ברוג'ר".
תוך כדי עבודת FLUENCY, הטיל רוג'ר הוליס על חוקר בשרות הבטחון בשם רוני סימונדס, להכין דו"ח שיסכם את החשדות לחדירה סובייטית. הוליס הינחה אותו, כי בעבודתו ימנע ליצור קשר עם פיטר רייט ועם החוקר ארתור מרטין שגם הוא היה בדעה ש-MI5 נחדר ע"י הסובייטים. סימונדס עבד על הדו"ח במשך מספר חודשים ובסופו של דבר הגיש את הדו"ח להוליס. מסקנת הדו"ח היתה כי אנטוני בלאנט ששרת במהלך מלחמת העולם השניה כקצין MI5, הוא הסוכן שהוחדר לתוככי שרות הבטחון. אלא שהתיאוריה שבלאנט הוא הסוכן בתוככי MI5 היתה חסרת בסיס מאחר ובלאנט שבאותה עת נחשף אמנם כסוכן NKVD, עזב את MI5 מיד עם תום מלחמת העולם ה-2, אז חזר לתחום עיסוקו כהיסטוריון אמנות והחל לשמש כאוצר האמנות של בית המלוכה הבריטי. העדויות שעלו מעבודת FLUENCY הראו כאמור, שפעולת הסוכן הסובייטי נמשכה אל תוך שנות ה-50 וגם בעשור שלאחר מכן. נוסף לכך, לא היה כל דבר ברקע של בלאנט שעשוי היה להצביע על "משהו" רוסי כלשהו ברקע שלו, כפי שעריק ה-GRU איגור גוזנקו העיד.
הוליס פורש לגימלאות מלווה בעננת חשדות –
רוג'ר הוליס ואישתו השניה ואל, שהיתה מזכירתו במשך שנים ארוכות ועימה ניהל קשר אינטימי למרות איסור מפורש בתקנות השרות.
כפי שתואר בפתיח, בסוף 1965, ימים ספורים לפני סיום כהונתו כראש שרות הבטחון הבריטי, זימן הוליס אליו למשרדו את פיטר רייט. לאחר דברי נימוסין קצרים אודות פרישתו המתקרבת ותכניותיו לעתיד, פנה אליו הוליס ושאל אותו בחיוך: "אז אמור לי עכשיו בבקשה פיטר, מדוע אתה חושב שאני מרגל?". רייט שתיאר את הסיטואציה בספרו, סיפר כי הפניה הישירה תפסה אותו בהפתעה. לו היה מתכחש לחקירה העצמאית שערך, היה עלול לאבד את עבודתו באופן מיידי וכך גם את הפנסיה המדולדלת שלו. רייט תיאר בפני הוליס את הצטברות הסימנים המחשידים שבסופו של דבר כוונו כלפי הוליס וכיצד הגיעו אליהם. לאחר הסבר קצר הוליס קטע את רייט ואמר שכל שהוא יכול להגיד שאיננו מרגל. השיחה התנהלה עוד מעט ואז הוליס נפרד מרייט והודה לו על כנותו. זו היתה הפעם האחרונה שרייט ראה את הוליס כראש השרות וזמן קצר לאחר מכן, הוליס סיים את תפקידו ופרש לגימלאות. הוא עבר להתגורר תקופה מסויימת בכפר עם רעייתו אבל כעבור זמן מה עזב אותה וחזר להתגורר בלונדון. שני בני הזוג התגרשו לאחר שהוליס החליט שהוא חוזר לקשר האינטימי ארוך השנים שהיה לו עם מזכירתו בשרות הבטחון, ואל המונדס. קשר זה התנהל למרות שעפ"י התקנות שהיו נהוגות באותה עת בשרות, אסור היה לעובדי השרות לקיים קשרים מחוץ למסגרת הנישאין, במיוחד לא בתוך הארגון. בעבר, עובדים שלא מילאו אחר הוראה זו פוטרו לאלתר בהוראת הוליס עצמו, חלקם עובדים מצטיינים בעלי הישגים רבים. לאחר גירושיו מאישתו ואם בנו היחיד אדריאן, הוא נשא את מזכירתו ואל לאשה ועימה חי עד למותו ב-1973 מארוע מוחי חוזר.
בשנת 1966, כשנה לאחר פרישת הוליס מתפקידו כראש MI5, קבוצת העבודה FLUENCY שכאמור היתה מורכבת מנציגי MI5 ו-MI6, הגישה לראשי MI6 ו-MI5, דין וחשבון ראשון. הדו"ח מסתכם במסקנה שהתקבלה פה אחד: המלצה על חקירה מלאה לרוג'ר הוליס בחשד שהוא סוכן של המודיעין הצבאי הסובייטי GRU. המלצה חסרת תקדים זאת, הוגשה כאמור במקביל לראשי שני הארגונים. היה זה לאחר שחשוד נוסף, סגנו של הוליס, גרהם מיצ'ל שנמצא מתאים לחלק מהחשדות, נחקר ונוקה מכל חשד. מרטין פרניבל-ג'ונס, יורשו של הוליס בתפקיד, קיבל את הדו"ח לידיו. תגובתו הראשונית להמלצה היתה כי מדובר ב"דבר גרוטסקי". חשוב לומר ביחס לעבודה המאומצת של FLUENCY, כי מדובר היה בקבוצת אנשים שהתכנסו לאחר שעות העבודה הרגילות שלהם בצורה ממודרת, פעם בשבוע. עבודתה התמקדה בסוגיה ספיציפית של חשדות לחדירה סובייטית וקבוצת העבודה לא היתה יחידה קבועה שזו תכלית עבודתה.
בשנת 1969, הוחלט לפרק את קבוצת העבודה FLUENCY שמלכתחילה היתה אמורה לבדוק סוגיה ספציפית של חשד לחדירה סובייטית. במקומה הוקם בתוך שרות הבטחון גוף חקירות בשם K7 שתכליתו לחקור באופן קבוע כל חשד של חדירה סובייטית לגופי קהילת המודיעין הבריטית: MI5, MI6 ו-GCHQ. בראש K7 הועמד חוקר בשם ג'ון דיי, בעברו איש חיל הנחתים המלכותי. זמן קצר לאחר ההחלטה על הקמת K7, הגוף החדש הגיש דו"ח נוסף ובו הסכמה גורפת עם מסקנות קבוצת העבודה FLUENCY ביחס להוליס. פארניבל-ג'ונס שהגדיר בעבר את המסקנות הללו כ"גרוטסקיות", נאלץ לקבלן לאחר שגם ראש MI6 דיק ווייט, הסכים עימן. חוקרי K7 קבעו שהחקירה צריכה להיות חודרנית ועויינת מאחר ומדובר בחשדות קשים ולאור העובדה שכל הסימנים לקיומה של חדירה סובייטית פסקו לאחר פרישת הוליס לגימלאות. פרניבל-ג'ונס, שקשה היה לו לראות את קודמו בתפקיד נחקר בחשד לריגול לטובת ברה"מ, סרב להציב אותו תחת מעקב שמא ינסה ליצור קשר עם מפעילו. כך גם סרב להורות על ציתות לקו הטלפון שלו ועל פתיחת הדואר שלו. פארניבל-ג'ונס שלח להוליס מכתב זימון מנומס בו הוליס התבקש להצביע על יום שיהיה נוח עבורו להגיע למטה השרות בבית לקונפילד. כמו כן, הורה שהחוקרים בחדר החקירות ימנעו מגישה עויינת כלפי הוליס ושהחקירה תהיה עד כמה שניתן באוירה נינוחה.
שם קוד DRAT – המנהל לשעבר של MI5, סר רוג'ר הוליס נחקר כחשוד בריגול –
מרטין פארניבל-ג'ונס. ראש MI5 1965-1972. בניגוד לגישה הרכרוכית עד להחשיד נגד הריגול הסובייטי שאיפיינה את תקופת הוליס, הורה בין השאר ב-1971 על מבצע FOOT במהלכו גורשו בבת אחת מבריטניה 105 אנשי מודיעין סובייטיים בכסות דיפלומטית ואחרת. מעדויות של קציני מודיעין סובייטיים בגימלאות שנשאלו על כך שנים מאוחר יותר, עולה כי הדבר פגע אנושות במאמצי הריגול הסובייטי על אדמת בריטניה מעתה ואילך.
עם קבלת המלצות FLUENCY ו-K7, לא נותרה למרטין פרניבל-ג'ונס כל ברירה, אלא לאשר ב- 1969 את חקירתו של רוג'ר הוליס, קודמו בתפקיד וזה שהמליץ על מינויו כמחליפו, כחשוד בריגול עבור ברה"מ . החקירה נוהלה ע"י חוקר ה-MI5 בשם ג'ון דיי ונמשכה מספר ימים. בתחילה הוליס נשאל אודות עברו, נסיבות נסיעתו למזרח הרחוק, תהליך קבלתו לעבודה בשרות הבטחון ועוד. הוליס הציג בחקירתו זיכרון צלול בכל הנוגע ללימודיו האוניברסיטאיים. אולם בכל הנוגע לנסיבות שהייתו בסין, לפתע החל להציג זיכרון חלקי כשלרבות מהשאלות ענה שאינו זוכר בדיוק מה ארע וכדומה. החקירה נתקלה בקשיים מאחר ובידי החוקרים ומכיני החומר לחקירה לא היה המידע שהתברר בשנים לאחר מכן אודות חברותו הקרובה באוניברסיטה עם הקומוניסט קלוד קוקבורן. כמו כן הוא לא נשאל אודות חוג חבריו ומכריו בשנחאי. הוליס אמנם הודה כי הכיר היכרות שטחית את אשת הקומינטרן אגנס סמדלי, אולם חברתה הקרובה, אורסולה קוצ'ינסקי ששהתה בשנחאיי בתקופה שהוליס שהה שם, לא הוזכרה ע"י החוקרים ולכן הוליס לא נאלץ להתמודד עם שאלת ההיכרות עימה. מכשלה נוספת בחקירת הוליס הייתה חוסר יכולת החוקרים לקשר את עדות עריק ה-GRU לקנדה, איגור גוזנקו. המידע שהתקבל מחקירת גוזנקו התקבל על ידי קים פילבי ב-MI6 והוא כמובן העביר גירסה מצונזרת ל-MI5. כך גם לגבי סוגיית ה"משהו הרוסי בעברו של ELLI" שעלתה בחקירה בצורה שטחית והוליס טען שלא זכר דבר כזה. ככלל, הוליס טען שיש לו ספק ש-ELLI אכן היה קיים.
בניגוד לצ'פמן-פינצ'ר שנים מאוחר יותר, חוקריו של הוליס לא בדקו ולכן גם לא מצאו, כי בסיפריות הציבוריות בבריטניה קיים ספר של אחיו, ההיסטוריון כריטופר הוליס, בו סקר את תולדות משפחת הוליס. בספר זה, כריסטופר הוליס מציין מפורשות כי במשפחת הוליס קיימת מזה דורות סברה שיש להם קשר דם עם הצאר הרוסי פטר הגדול. היות וסוגיות אלה ונוספות לא עלו בחקירתו, הוליס הצליח להתחמק, תוך היסמכות על זיכרון לקוי, מהשאלות שהציגו לו חוקריו. כך, חקירתו של רוג'ר הוליס הסתיימה בלא כלום למרות שאצל החוקרים נותרה תחושה קשה שהוליס לא אמר את כל האמת. בשנת 1972, K-7, המחלקה שעסקה בחקירת חשדות לחדירה סובייטית, הגישה דו"ח נוסף ובו נקבע באופן קטגורי כי במהלך שנות ה-50 וה-60, שרות הבטחון הבריטי נחדר על ידי לפחות סוכן אחד של המודיעין הסובייטי. כמו כן, הדו"ח הוסיף כי ב-6 השנים שחלפו מאז פרישת רוג'ר הוליס, לא נמצאו כל סימנים להמשך החדירה הסובייטית.
כדוגמה להפסקת החדירה הסובייטית, הובא מקרה עריקתו של קצין ה-KGB אולג ליאלין ששרת בשגרירות הסובייטית בלונדון במחלקה שהופקדה על תכנון וארגון מעשי חבלה בבריטניה בשעת מלחמה. ליאלין שוכנע על ידי MI5, להמשיך בשרותו בשגרירות ולהעביר להם בתוך כך מידע. בעקבות מעצרו על ידי משטרת לונדון בעקבות נהיגה בשיכרות, הופסקה הפעלתו והוא ערק סופית לבריטניה. סיכום הפעלתו כסוכן העלה כי בכל תקופת הפעלתו, לא היה כל סימן לכך שב-KGB היו מודעים להפעלתו על ידי שרות הבטחון הבריטי. הדו"ח המסכם שהוגש ב-1972 ע"י K7, קובע עוד מפורשות, כי רוג'ר הוליס בהיותו ראש שרות הבטחון, מנע ואף הכשיל פעולות שעשויות היו לפגוע באינטרסים סובייטיים. עם זאת, K-7 ציינו כי לא הצליחו לספק עדות מהימנה שתוכל להביא להרשעתו בבימ"ש. ניסוח פורמליסטי זה זה התקבל על ידי פארניבל-ג'ונס, עורך דין בהשכלתו וכן על ידי דיק ווייט פטרונו של הוליס שקידמו בשרות, כקביעה שמוכיחה את חפותו של הוליס. עם זאת, קהילות המודיעין של ארה"ב, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד עודכנו ע"י MI5 לגבי מסקנות הדו"ח והן הוזמנו לבצע הערכה ובקרת נזקים בכל הנוגע לקשריהן עם הוליס. דבר זה כשלעצמו מהווה אינדיקציה כי גם בתוככי MI5 הוליס לא קיבל באמת זיכוי.
באותה שנה, מרטין פארניבל-ג'ונס פרש מתפקידו והוא הוחלף על ידי סגנו, מייקל הנלי. הנלי שהיה מעורב בחקירות סביב סוגית ELLI ולא היה משוכנע בחפותו של הוליס לאור היכרותו את חומרי החקירה, הורה לאנשי K-7 לחזור ולקיים חקירה מחודשת. בפעם הזאת אנשי K-7 הצליחו לקשור את פיסות המידע הנוגעות ל-SONIA ולהבין את חשיבותה לעניין. כמו כן, הם הגיעו למסקנה כי יתכן והוליס היה סוכן המודיעין הצבאי הסובייטי GRU ולא NKVD כפי שהיו כאלה שנטו לחשוב. בעקבות התפתחויות אלה, חוקרים של K-7 נסעו שוב לקנדה כדי לראיין את עריק ה-GRU איגור גוזנקו ביסודיות. בעקבות השיחות עימו, התחזקו עוד יותר החשדות נגד הוליס. למרות שהיו מחשבות לזמנו שוב לחקירה, הדבר לא יצא בסופו של דבר אל הפועל עקב הדרדרות קשה במצבו הבריאותי. ב-23 באוקטובר 1973, רוג'ר הוליס הלך לעולמו בביתו לאחר ארוע מוחי קשה חוזר. הוליס הובא לקבורה בכפרו כאשר בניגוד למקובל לאישיות בתפקידו ורמתו, לא נכחו כלל בהלוויתו אנשים רמי מעלה מהממשל והממסד הבריטי ובכלל זה ראש MI5 עצמו.
הפעלתו ללא כל הפרעה של ליאלין בשגרירות הסובייטית ועריקתו המוצלחת, הצטרפו לפרשת גירושם של 105 אנשי מודיעין סובייטיים מבריטניה שארעה שנה קודם לכן, ב-1971. מבצע FOOT שהביא לגירושם, נמשך במשך חודשים ארוכים במהלכם נאסף חומר רב אודות המיועדים לגירוש ונערכו דיונים בין אנשי MI5, הפרקליטות, משרד החוץ הבריטי ואנשי MI6. במהלך דיונים אלה גובשה רשימת 105 המגורשים לאחר שזוהו בוודאות כקציני מודיעין של ה-KGB ו-GRU. לצורך זיהויים נעזרו בין השאר גם באולג ליאלין שאישר מידע שהיה כבר קיים אודותיהם. למרות שהתהליך ארך זמן רב יחסית ומספר האנשים שהיו מעורבים בו ומודעים לקיומו היה גדול יחסית, לא זוהה כל ניסיון סובייטי להכשיל את מבצע הגירוש עד אשר ניתן לברה"מ האולטימטום שתבע את עזיבת ה-105 את שטח בריטניה בתוך שבועיים. כדי לסכל ולמנוע תגמול סובייטי, משרד החוץ הסובייטי הוזהר כי קיימת רשימה של עוד 200 מועמדים לגירוש שיוצא לפועל מיידית במקרה של ניסיון סובייטי לבצע פעולת תגמול. כאמור, הגירוש התבצע ללא כל תקלות וללא תגובה סובייטית מלבד מחאות עזות של אישים סובייטיים. העובדה שהצליחו להפעיל את ליאלין ללא חשיפתו במשך זמן רב והעובדה כי מבצע הגירוש לא התגלה על ידי הסובייטים מבעוד מועד, למרות פריסה בבריטניה תחת כסות דיפלומטית ואחרת של כ-400 אנשי מודיעין סובייטיים, מצביעה על כך שמידע אודותיו לא דלף ובמשתמע ניתן להבין כי החדירה ב-MI5 במידה ואכן היתה, חדלה מלהתקיים עם פרישת הוליס לגימלאות.
סמוך לפטירתו של הוליס ובעקבות סימני השאלה הקשים שעלו אודותיו, מונה מזכיר הקבינט לשעבר בורק טרנד, לערוך בדיקה של המקרה. המנדט שניתן לו נגע לאופן בו התנהלה חקירת MI5 ומידת האפקטיביות שלה ולא לעצם השאלה אם הוליס אכן היה מרגל סובייטי. טרנד שעבד לבדו, נהג להגיע למטה MI5 פעם בשבוע ולראיין דמויות שנגעו לעניין. הוא קיבל גישה לתיקים ולמסקנות קבוצת העבודה FLUENCY כשמדי פעם נהג לקרוא לדמות כזו או אחרת בשרות הבטחון, כדי להבהיר סוגיות שהצריכו בירור. במאי 1975 טרנד מגיש את מסקנותיו לראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון. הדו"ח שלא פורסם ונשמר בסודיות טיהר על פי יומנו של וילסון, את סגנו של הוליס, גרהם מיצ'ל, אולם בכל הנוגע לרוג'ר הוליס עצמו, וילסון מציין כי לא הוכרע דבר והספק לגביו נותר כשהיה.
העיתונות הבריטית מתחילה לגלות סקרנות –
ב-1981, לאחר שבסוף שנות ה-70 נחשף לעובדת היותו של הוליס תחת חקירה במשך שנים, העיתונאי החוקר הבריטי הארי צ'פמן פינצ'ר, פירסם את סיפרו Their Trade is Teachery. בספר מתוארים לראשונה בפירוט החשדות כי ראש MI5 לשעבר, סר רוג'ר הוליס היה סוכן של המודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU. הספר עורר סערה ציבורית בבריטניה ומבוכה בחוגי MI5, הפרקליטות הבריטית ומשרד ראש הממשלה. כדי לשכח את הסערה, MI5 הכין סדרת מזכרים שהוגשו לראשת הממשלה באותה עת, מרגרט ת'אצ'ר. ת'אצ'ר עשתה במזכרים שימוש והכריזה בנאום בפני הפרלמנט כי האשמות המצויות בספר הינן מצוצות מהאצבע והן צריכות להיות מכוונות כלפי אנתוני בלאנט וקים פילבי. היא מוסיפה ומצהירה, כי היא תודרכה ועודכנה על ידי הלורד טרנד כי האשמות כלפי רוג'ר הוליס בדבר היותו לכאורה סוכן המודיעין הסובייטי אינן נכונות. ב-1984 פיטר רייט מתראיין בתכנית של ה-BBC שעסקה בנושא וקובע כי הוא משוכנע ב-99 אחוזים שהוליס היה סוכן סובייטי. הוא הוסיף עוד, כי מרגרט ת'אצ'ר הוטעתה למעשה על ידי MI5 בהצהרתה בפני הפרלמנט. באותה שנה צ'פמן פינצ'ר מפרסם ספר נוסף בשם Too Secret, Too Long ובו פרטים נוספים אודות הוליס וקשריו עם אורסולה קוצ'ינסקי, במיוחד בתקופה בה שהתה באזור קיימברידג'.
עדות מייקל באט – חבר המפלגה הקומוניסטית הבריטית שהתפכח –
נפילת חומת ברלין ב-1989 וסיומה המתקרב של המלחמה הקרה, הביאו ב-1990 אדם בשם מייקל באט ליצור קשר עם צ'פמן-פינצ'ר. בסדרת פגישות ושיחות טלפון שהתקיימו ביניהם, סיפר מייקל באט לצ'פמן-פינצ'ר כי במהלך שנות ה-60 עת היה קומוניסט נלהב, התגורר כדייר משנה בביתה של דמות חשובה במפלגה הקומוניסטית הבריטית ששמה נודע כבריג'יט. כקומוניסט אדוק, היה לדבריו כבוד רב להתגורר שם ולשמש מעת לעת כשומר סף בעת שדמויות מפתח של המפלגה התכנסו שם. באט ציין עוד, כי מדי כמה חודשים בריג'יט נהגה להודיע לו כי באותו ערב אמור להגיע אדם חשוב שזהותו הוסתרה מבאט והוא אמור היה להתכונן לקבלו. אותה דמות מיסתורית היתה מגיעה תמיד בשעות הערב המאוחרות ובאט היה מקבלו ללא החלפת מילה ביניהם. על פי הוראותיה של אותה בריג'יט, לאחר קבלתו באט נהג להסתגר בחדרו ושם נותר עד לאחר עזיבת אותו זר מיסתורי.
לדברי באט, לאחר שספריו של צ'פמן-פינצ'ר התפרסמו ועוררו סערה, הוא זיהה בתמונות שהיו בהם כי אותה דמות מיסתורית שהיתה מגיעה מעת לעת, היתה לא אחר מאשר ראש MI5 סר רוג'ר הוליס. לדברי באט, קריסת הקומוניזם הביאה אותו להתפכחות ולהכרה כי חי כל אותן שנים בשקר ומכאן רצונו לחשוף את הדברים. עוד הוסיף באט, כי באחת הפעמים, בריג'יט פנתה אליו בדחיפות וביקשה ממנו להיפטר ממכשיר שהיה ברשותה. באט לקח את המכשיר ובחר לא למלא אחר הוראתה, אלא שמר את המכשיר ברשותו מאז. באט מסר את המכשיר לצ'פמן-פינצ'ר שזיהה אותו במהרה כמכשיר מתוצרת סוביטית ששימש להגדלה והקטנה של תצלומים וטקסטים עד למימדי ראש סיכה (MICRODOT) במטרה להסוותם. בדיקת המועד בו המכשיר ניתן על ידי בריג'יט למייקל באט מראה כי מדובר באותו פרק זמן בו נחשף איש MI6 ג'ורג' בלייק כסוכן סובייטי. הדחיפות להיפטר מהמכשיר נבעה ככל הנראה מחשש לחשיפתו במהלך חקירת בלייק. תמונות שצ'פמן-פינצ'ר הראה לבאט הביאו לזיהויה של אותה בריג'יט כלא אחרת מאשר בריגיטה קוצ'ינסקי, אחותה של קצינת ה-GRU אורסולה קוצ'ינסקי, "סוניה", שהתגוררה בלונדון מתוקף נישואיה לבריטי. כאן עולה התהיה, האם ניתן ליחס את פגישותיו של אותו זר מיסתורי שזוהה כרוג'ר הוליס עם בריגיטה קוצ'ינסקי, לכך שבריגיטה שימשה מזה שנים כצינור להעברת הודעות בינו לבין מפעיליו במוסקבה?
תפנית לא צפויה מאסטוניה –
קארל סורה – 1903-1945. פעיל קומוניסטי אסטוני בכיר שהיה חבר ברשת ריגול של GRU בשנחאי. על פי עדות חוקרו, אוואלד מיקסון, סורה הודה בפניו כי גייס שם בריטי צעיר בשם רוג'ר הוליס כסוכן של ה-GRU. קארל סורה מצא את מותו במרץ 1945 בעת שהיה כלוא בגרמניה במחנה ריכוז נאצי.
עדות חדשה יחסית שצפה בשנים האחרונות, אשר זכתה גם היא כמו רבות אחרות, להתעלמות מצד השלטונות בבריטניה, הגיעה מסופר ממוצא אסטוני. הפרטים אותם העביר, עשויים להוות אישור לחשדות כי רוג'ר הוליס אכן גויס לטובת ה-GRU במהלך שהותו בשנחאיי. על פי אותה עדות, הוליס גוייס בשנחאיי על ידי אסטוני בשם קארל סורה שהיה איש ה-GRU. בשנת 1996 הגיע לידי צ'פמן-פינצ'ר באמצעות הדואר, ספר בשם "AnEstonian Saga" שנשלח על ידי איינר סאנדן, האדם שגם כתב אותו בשם. הספר הינו ביוגרפיה של כדורגלן אסטוני אוואלד מיקסון שהתפרסם בשנות ה-30 של המאה ה-20. על פי אותה ביוגרפיה, מיקסון שימש במהלך שנות ה-30 במקביל להיותו כדורגלן, גם כחוקר של המשטרה החשאית האסטונית. תפקידו במשטרה החשאית היה לפקח על אנשי המחתרת הקומוניסטית שפעלו שם מטעמה של מוסקבה. כאשר הצבא האדום פלש לאסטוניה ביוני 1940, הוא הסתייע בתשתית המחתרתית של המפלגה הקומוניסטית המקומית שהיתה כבר קיימת במקום, כדי לבסס את שליטתו. בין אותם סייענים היה אדם בשם קארל סורה (Karl Säre), איש מנגנון המפלגה הקומוניסטית האסטונית שהיה לו ניסיון רב בעבודה מודיעינית ברחבי העולם בשרות ה-GRU. גלגל ההיסטוריה שב והתהפך לאחר שגרמניה תקפה את ברה"מ ביוני 1941 וכבשה בתוך כך גם את אסטוניה. הגסטפו שפשט על מרכזי המפלגה הקומוניסטית האסטונית, עצר רבים מהמפלגה ובהם את קארל סורה אשר נכלא בבית הכלא של טאלין. על פי הביוגרפיה ותצהיר חתום של אוואלד מיקסון, הוא התמנה על ידי הגרמנים לחקור את קארל סורה בכלאו בעקבות שליטתו בשפה האסטונית. מיקסון סיפר כי חקירת סורה התמשכה על פני מספר שבועות וכללה 10 ראיונות בני כשעתיים כל אחד. במהלך אותם ראיונות, בנסותו להציל את עורו, סורה חשף בפני חוקרו רבים מחבריו לתשתית המחתרתית הקומוניסטית. בין החומרים שעלו בחקירתו, סורה אישר כי שהה בשנות ה-30 בשנחאי, שם על פי עדותו, היה חלק מרשת של המודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU. אוואלד מיקסון מספר עוד, כי בחקירתו ב-1941, סורה הזכיר מספר פעמים באופן מפורש, בריטי צעיר בשם רוג'ר הוליס. אותו הוליס, שהה באותה עת בשנחאיי והיה מאהבה של חברת רשת ה-GRU בשם לואיז רים, אשת ראש הרשת קארל רים. הנקודה החשובה לענייננו היא שסורה ציין מפורשות בחקירתו, כי אותוהוליס גויס על ידו כסוכן של ה-GRU! כאשר הצבא האדום שב ב-1944 לאסטוניה, מיקסון שחשש ממאסר עקב שיתוף הפעולה שלו עם הגסטאפו, נמלט לשבדיה ומשם לאיסלנד, שם חי עד מותו ב-1993. לדברי כותב הביוגרפיה, איינר סאנדן, בביתו של מיקסון, מצוי חומר נוסף הנוגע בין השאר לפרשת הוליס אשר ממתין להמשך המחקר בנושא.
אוואלד מיקסון – שימש כחוקר במשטרה החשאית האסטונית. על פי עדותו, חקר את קארל סורה בכילאו בטאלין. לטענת מיקסון, סורה אישר בחקירתו שגייס בעת שהייתו בשנחאי בסוף שנות ה-30, בריטי צעיר בשם רוג'ר הוליס כסוכן של ה-GRU.
עקב סיועו לגסטפו ועבודתו הצמודה עם הגרמנים בתקופת כיבוש אסטוניה, אוואלד מיקסון הוכרז ע"י ברה"מ בעבר ורוסיה כיום, כחשוד בסיוע לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. אפרים זורוף, חוקר פשעי הנאצים, תבע מממשלת איסלנד את העמדתו לדין אולם תביעתו לא קיבלה כל התיחסות מצד הממשלה ברקיאביק. ממשלת אסטוניה שוללת בעיקשות את ההאשמות נגד מיקסון וטוענת כי הוא הוחשד עקב חשש של ממשלת רוסיה ולפני כן, ממשלת ברה"מ, כי מיקסון יחשוף בחקירתו את קשריו של סורה עם המודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU.
ההיסטוריה הרשמית של MI5 –
באוקטובר 2009 התפרסם בבריטניה הספר Defence of the Realm. הספר שנכתב על ידי פרופ' כריסטופר אנדרו, הינו ההיסטוריה הרשמית של שרות הבטחון הבריטי MI-5. לצורך כתיבת הספר, פרופ' אנדרו קיבל לטענתו מ-MI5 גישה חופשית לארכיון השרות, ממנו שאב מידע על רבות מהפרשיות שליוו את האירגון מאז הקמתו ב-1909. בניגוד לפירוט הרב שאנדרו נוקט בספר בכל הנוגע לסוגיות רבות בהיסטוריה של MI-5, בכל הקשור לפרשת החשדות נגד ראש השרות רוג'ר הוליס, אנדרו כותב בתמציתיות ובצמצום שהשתרע על פני כשני עמודים, כשהוא נמנע כמעט מכל פירוט. בנוגע לחשדות נגד הוליס, אנדרו מאמץ את העמדה הרשמית של הארגון כי פיטר רייט בגד בשבועת הסודיות לארגון עליה חתם עם כניסתו לעבודה בארגון עבור בצע כסף בכך שפירסם את סיפרו ברבים. במקום לסתור את הטענות שהועלו לאורך השנים הן על ידי רייט (אותו הוא בוחר לתקוף באופן אישי על רקע הפירסום ללא אישור של סיפרו של רייט Spy Catcher), על ידי העיתונאי הארי צ'אפמן-פינצ'ר בשורת ספריו ועל ידי אחרים, אנדרו בחר לאמץ את הקו הרשמי ולתקוף את הטוענים שהוליס היה סוכן סובייטי. כמו כן, פרופ' כריסטופר אנדרו מאמץ גירסאות מוטעות (שיקריות?) שהופצו על ידי גורמי ממשל בריטיים בהשראת הארגון (בהם רה"מ מרגרט ת'אצ'ר), דוגמת הטענה כי בדיקת הלורד טרנד את חקירת הוליס מצאה את הוליס חף מכל אשמה. למעשה, כל שטרנד מצא בבדיקתו היה וזה היה גם המנדט שניתן לו, שהחקירות שהתבצעו ע"י MI5 בעניינו של הוליס התנהלו כשורה. הלורד טרנד קובע עוד, כי לא ניתן להוכיח את אשמתו של הוליס (בהחלט גם לא ניקו אותו) וכפועל יוצא מכך (מדובר בראש שרות הבטחון) "יש לתת לו להינות מהספק".
תהיות ומחשבות:
הנבירה בחומרים הנוגעים לארועים אלה שארעו לפני עשרות שנים, מעלה מחשבות ותהיות אודותיהם. ראשית, מחשבות אודות הקלות בה אדם שכל הסימנים מצביעים על כך שהיה קשור קשר הדוק לגורמים קומוניסטיים בבריטניה, הצליח להכנס לקודש הקודשים של שרות הבטחון הבריטי. לא רק שהצליח להתקבל לארגון בנסיבות חשודות, הוא גם שרד שם לאורך שנים ועלה בסולם התפקידים עד למשרת ראש השרות. עדויות של בני דורו בשרות מצביעות על כך שהיו מתאימים ממנו ובעלי כישורים עדיפים ולמרות זאת, הוא זכה לשמש בתפקידים הרגישים ביותר בשרות הבטחון הבריטי, כאשר ארועים רדפו ארועים בשיא המלחמה הקרה מול הגוש המזרחי. התמונה שמתקבלת היא שהסביבה שסבבה אותו דוגמת אישים כמו דיק ווייט, שימשה עבורו כמעטפת מגוננת שגם איפשרה את קידומו, ככל הנראה במחדל ומתוך ריפיון של כלל המערכת.
דבר נוסף שעובר כחוט השני בארועים הנוגעים לרוג'ר הוליס, הוא התעקשותו להמשיך בתיפקודו הלקוי כשברור לעין שתוצאת מעשיו משרתת את האינטרס הסובייטי. כך היה למשל בזיכויו הבטחוני החוזר פעם אחר פעם (6 פעמים על פי הידוע עד כה) של מרגל האטום קלאוס פוקס על ידי הוליס עצמו, זאת למרות שבארכיון שרות הבטחון ובתיקו של פוקס עצמו הצטברו לגביו אותות אזהרה למכביר. כך גם, הדברים נכונים לגבי היעדר הטיפול בקצינת ה-GRU אורסולה (רות) קוצ'ינסקי למרות אזהרות מצד גורמים בתוך שרות הבטחון ומצד גורמים ב-FBI האמריקאי, אותה הגדיר הוליס "כלא יותר מאשר עקרת בית תמימה".
הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר לוקחים בחשבון את העדר ההתיחסות ולעיתים אף העלמת עין, מצד גורמים שונים בממסדים הפוליטיים, המשפטיים והביטחוניים בבריטניה, בנוגע לעדויות בעיתיות אודות להוליס שצפו בציבוריות הבריטית החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. למרות פירסומים אלה, בין השאר על ידי עיתונאים וחוקרים בריטיים דוגמת הארי צ'פמן-פינצ'ר ואחרים, עדיין ההתיחסות היתה מבטלת והיו ניסיונות חוזרים ונישנים לכסות על הדברים. חשיפת פעילות ריגול והפעלת סוכנים הינה אחת הפעולות היותר מסובכות של הבטחון המסכל. הסיבה לכך נובעת מהעובדה שרוב רובה של פעילות זו אינה משאירה עקבות פיסיים. כאשר אין הודאה, חשיפתה צריכה להתבצע בדרך כלל בשעת מעשה, דבר מסובך וקשה מאד לביצוע. סוגיית החשדות נגד רוג'ר הוליס נותרה עדיין בגדר חשדות בין השאר מהסיבה הזאת. עדותו של האסטוני אוואלד מיקסון בביוגרפיה שפורסמה אודותיו, מהווה את הדבר הקרוב ביותר ל"אקדח מעשן" בכל הנוגע להוליס. עדות מיקסון כי קארל סורה הודה בפניו במהלך חקירתו בידי הגסטאפו, כי בשנות ה-30, גייס בשנחאי עבור ה-GRU בריטי צעיר בשם רוג'ר הוליס, הינה עדות חשובה מאד שהיתה חסרה בפאזל. למרות שעדיין יש צורך בהצלבתה ולוודא את האותנטיות שלה, עדיין היא מקרבת מאד את העוסקים בפרשה למסקנות בנוגע להוליס ומקומו בין שאר הסוכנים הבריטיים שגוייסו לטובת המודיעין הסובייטי.
תהיה נוספת שעולה למקרא הדברים נוגעת לישראל. סמוך להתמוטטות ברה"מ ושינויי המשטר בשאר מדינות ברית וארשה לשעבר, הגיעו לישראל מאות אלפי עולים ממקומות אלה. שטף העליה החל עוד בימי מיכאיל גורבצ'וב לפני שברה"מ חדלה להתקיים וגבר לאחר פירוקה הרשמי של ברה"מ. בעבר סוכנויות המודיעין הסובייטיות ניסו להשתיל בישראל מרגלים, חלקם סוכנים שגוייסו למטרות אלה. חלק ניכר מהם נחשף על ידי פעילות שרות בטחון כללי ופעילותם הסתיימה או שהם הופעלו ע"י השב"כ כסוכנים כפולים. סביר להניח שהעליה רחבת ההיקף מברה"מ לשעבר, במיוחד בתקופה הסמוכה להתמוטטות ברה"מ, נוצלה על ידי גופי המודיעין הרוסיים לצורך השתלת סוכנים בישראל במטרה שיופעלו בעתיד, לעיתים הרחוק. אחד ממאפייני הפעולה שאפיינו את ה-KGB וה-GRU, היה חשיבה לטווח ארוך והשתלת סוכנים רדומים לשנים ארוכות. סביר להניח שכך היה ואולי עודנו, בכל הקשור לעלייה בממדינות ברה"מ לשעבר.
Thames House במילבנק, לונדון. מקום משכנו הנוכחי של מטה שרות הבטחון הבריטי MI5.
אופ-אד מאחורי הדברים ומה שבינהם 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.