אנטוני בלאנט – מרגל סובייטי בשירות בית המלוכה הבריטי – בשלבי כתיבה

מאת: צפריר עפרוני

רבות דובר על פרשות הריגול סביב מרגלי קיימברידג' שגויסו לטובת שרותי המודיעין של ברה"מ לפני מלחמת העולם ה-2. אחד החשובים בהם, אם כי פחות בולט מקים פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין, היה אנטוני בלאנט, שפעל בשרות מוסקבה במשך שנים רבות כשהוא מסייע לשאר חבריו לרשת. אלא שנוסף לאדוניו בברה"מ, אותם שירת נאמנה במשך כשלושה עשורים, בלאנט, כאדם משכיל שתחום עיסוקו היה ההיסטוריה של האמנות, שירת במידה רבה גם את האינטרסים של בית המלוכה הבריטי, מלאכה שעסק בה בדבקות מעט מוזרה על רקע היותו כלי מרצון בידי מדינה זרה אידיאולוגיה שתכליתן היתה הפלת המלוכה. במסגרת אותו שרות עבור בית המלוכה הבריטי, בלאנט קיבל לאחר מלחמת העולם ה-2 את התואר "אוצר האמנות" של בית המלוכה הבריטי, במסגרתו הוטל עליו לטפל בכל חפצי האמנות שהיו בארמונות בית וינדזור. בתוך כך, היה אירוע שהתרחש מיד עם סיום המלחמה ובו אתמקד, במסגרתו נשלח בלאנט באופן חשאי לגרמניה הכבושה בשליחות חשאית של בית המלוכה, שככל הנראה לא הייתה קשורה כלל להיבטים האומנותיים של תפקידו המלכותי.

אנתוני בלאנט כסוכן סובייטי –

אנטוני בלאנט –  25.9.1907-26.3.1983. אוצר בית המלוכה האחראי על חפצי האמנות שברשות הארמון. נחשף כסוכן שגוייס בשנות ה-30 לשרות הקומינטרן וה-NKVD. בתמונה עם המלכה אליזבת ה-2 עימה היו לו קשרי ידידות. 

עריקתם לברה"מ ב-1952 של עובד משרד החוץ הבריטי דונלד מקלין וחברו גאי ברג'ס, הכתה בהלם את המנגנון הממלכתי בבריטניה ובמיוחד את שרותי המודיעין שלה. פרשה זאת שבאה לאחר סדרה של פשלות קודמות הביאה למעשה להקפאת הקשרים המודיעיניים של בריטניה עם השותפים בארה"ב, זאת מאחר ובארה"ב החלו לחשוד שלא ניתן לסמוך עוד על השותפים הבריטיים. העריקה המתוקשרת של השניים שהיו תחת מעקב מזה זמן, הציפה חשד שמישהו עם ידע על המתרחש, הזהיר אותםמבעוד מועד ובכך איפשר את הימלטותם על מעבר למסך הברזל. אחד האנשים אליהם כוונו החשדות היה אנטוני בלאנט. אלא שרק לאחר עריקתו של הרולד "קים" פילבי לברה"מ ב-1963, החשדות קיבלו ביסוס ממשי והוא החל לעבור סדרה של תחקורים שנערכו על ידי אנשי שרות הביטחון הבריטי M.I.-5.

הראשון שחקר את בלאנט היה חוקר בכיר באגף הריגול-הנגדי הסובייטי בשם ארתור מרטין. בשלב מסוים, לאחר שהחקירה לא התקדמה, מרטין הבטיח לבלאנט חסינות מהעמדה לדין ובלבד שיחשוף באופן מלא את השתלשלות העניינים שהביאו לגיוסו לטובת הסובייטים ופירוט פעילותו בשרותם. כמו כן, בלאנט נדרש לחשוף את הדמויות שגויסו על ידו ושותפיו למעשי הריגול. עם התרחבות החקירות באותה עת, בניסיון לחשוף חפרפרות סובייטיות שהיו סימנים שהושתלו בשרותי המודיעין הבריטיים, חקירת בלאנט הועברה לידיו של פיטר רייט, הקצין הטכני הראשון של שרות הביטחון הבריטי, שבאותה עת עסק במסגרת M.I.-5 במחקר מודיעיני בנושא החדירה הסובייטית לקהילת המודיעין הבריטית.

סיר אנתוני בלאנט בחברת אוצרות האמנות עליהם היה מופקד בבית המלוכה.

בכיר שרות הבטחון הבריטי לשעבר, פיטר רייט העיד ב-1987 בספרו האוטוביוגרפי Spy Catcher, שבניגוד לסוכנים הסובייטיים האחרים שנחקרו בבריטניה, חקירתו של בלאנט נשאה אופי אחר לגמרי. כדי להשיג את שיתוף הפעולה שלו, הוחלט לבצעה בלשכתו של בלאנט במכון האמנות "קורטוואלד" שבלאנט שימש אז כמנהלו ולא בחדר חקירות של שרות הביטחון כמקובל. במסגרת ההכנות למפגשים עם בלאנט, הותקנו בלשכה שלו מיקרופונים חבויים על מנת שניתן יהיה לתעד את המפגשים וכדי שניתן יהיה לבצע הערכה מודיעינית בזמן אמת לדבריו ולהכווין את השאלות במפגשים הבאים.  על רקע היכרותו של רייט את אישיותו של בלאנט הוחלט על קו חקירה מתון ולא מתעמת. אט אט בלאנט החל להיפתח ולהרים את המסך על נסיבות גיוסו לטובת ה-NKVD והאופן בו פעל. אחת הפרשיות שעלתה במהלך תחקורו של בלאנט היתה נסיעתו בשליחות בית המלוכה הבריטי לגרמניה, סמוך לסיום הקרבות באירופה בסוף מלחמת העולם ה-2. הנסיעה מיוחדת ויוצאת דופן שכן, בלאנט באותה עת היה מסופח מטעם MI-5 למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית בפלישה לאירופה SHAEF. ככזה, בלאנט עבד במטהו של הגנרל אייזנהאואר, שם עסק לכאורה בתחום הלוחמה הפסיכולוגית. ראוי לציין שבעת שפעל באירופה לא היה לבלאנט כל קשר ישיר עם בית המלוכה, קשר שהחל להירקם ערב פרוץ המלחמה.

פיטר רייט – גוייס ב-1949 כקצין הטכני הראשון של שרות הבטחון הבריטי MI5. לאור כישלונות רבים של מבצעים בהם היה מעורב החל לחשוד בדבר חדירה סובייטית ל-MI5. בהמשך החל לעסוק במחקר מודיעיני בנוגע לחשדות האלה. במסגרת עיסוקו זה, חקר מ-1964 ואילך את אנתוני בלאנט לאחר שנחשף כסוכן סבייטי שגוייס בקיימברידג' בשנות ה-30. במסגרת חקירה זו נתקל בפרשה במהלכה נסע בלאנט לאחר המלחמה מטעם ארמון המלוכה לגרמניה במשימה חשאית גם שרות הבטחון מודר ממנה.

בשנת 1964, פיטר רייט ששימש עד אז כקצין הטכני הראשון של MI5, עבר לעסוק במחקר מודיעיני לצורך איתורן של עדויות לחדירה סובייטית לממסד הבריטי ובעיקר לשירותי המודיעין הבריטיים. הדבר נעשה במסגרת עבודת המחקר המודיעיני שלו באגף D של שרות הביטחון הבריטי MI5. כך אירע שבאחד הימים הוא נקרא להגיע למשרדו של מייקל אדין, שהיה באותה עת המזכיר הפרטי של המלכה. הפגישה שהוגדרה כפגישת תדרוך מטעם בית המלוכה, התקיימה במשרדו של אדין בארמון המלוכה. עפ"י עדות רייט, אדין הקרין במהלך השיחה מידה של קורקטיות יבשה משולבת במעט מתח. רייט מספר בסיפרו שאדין הבטיח לו שבית המלוכה מוכן לשתף פעולה עם כל נתיב פעולה בו יבחר לפעול עם אנטוני בלאנט. "המלכה עודכנה בנוגע לסר אנטוני והיא שבעת רצון עם כל דרך שתינקט כדי להגיע לחקר האמת" אמר אדין. אלא שאז באה תוספת שנשמעה אז לרייט די מוזרה: "מעת לעת, אתה עשוי להיתקל במהלך חיפושיך בכל הקשור לבלאנט, בדברים המתייחסים לנסיעה מסויימת שלו לאחר המלחמה לגרמניה מטעם הארמון. בבקשה, אל תחקור בכיוון הזה. חייב להיאמר, הדבר אינו נוגע כלל לנושאי ביטחון".

מייקל אדוארד אדין – 30.9.1910-30.4.1984
שימש כמזכיר הפרטי למלכה אליזבת ה-2 בשנים 1953-1972. בפגישה בארמון וינדזור, הפציר באיש MI5 פיטר רייט, להמנע מלחקור אודות נסיעה מסויימת של אנתוני בלאנט לגרמניה הכבושה בשרות בית המלוכה.

רייט מתאר בהמשך הדברים, כיצד בסיום המפגש אדין ליווה אותו לדלת ברשמיות ולמעשה נפטר ממנו. רייט טען שבמשך כל מאות שעות השיחה שרייט ניהל עם בלאנט, הוא לא הצליח לברר מה היה נושא אותה משימה החשאית שמילא בלאנט מטעם הארמון בגרמניה הכבושה.

בלאנט מוצב ל-SHAEF –

כדי לברר את מהות אותה נסיעה מיסתורית של בלאנט לגרמניה לאחר המלחמה, יש לחזור לשנת 1944, סמוך לפלישה לנורמנדי. עם התקדמות כוחות בעלות הברית לאחר הנחיתה בנורמנדי ביוני 1944, הלך וגבר הצורך לשים את היד על כמויות גדולות של חפצי אמנות יקרי ערך שבכירי המשטר הנאצי שדדו מקורבנותיהם. כדי להתמודד עם המשימה הוחלט להקים עוד במאי 1944 במסגרת SHAEF יחידת משנה שתכליתה היתה לאתר ולתפוס יצירות אמנות שדודות שנקראה Monuments And Fine Arts section  (SHAEF -MAFA). בראש היחידה הקטנה הועמד סא"ל ליאונרד וולי, ארכיאולוג שקנה את פירסומו בחפירות שערך במסופוטמיה וגילוי שרידי העיר העתיקה אור (כשדים). וולי שהבין את חשיבות המשימה שהוטלה עליו גייס לצוותו את טובי חוקרי האמנות בבריטניה של אותה תקופה בהם עמיתו, היסטוריון האמנות אליס ווטרהאוס.

סר אליס ווטרהאוס – 16.2.1905-7.9.1985 פרופ' ווטרהאוס עמד בראש MAFA, היחידה לאיתור אצרות אמנות שדודים על ידי הנאצים. ווטרהאוס גייס לשורות היחידה את אנתוני בלאנט שנודע בהתמחותו בציירים צרפתיים דוגמת פוסאן.

אחד המקומות בהם אותרו מועמדים ליחידה היה MI-5 – שרות הבטחון הבריטי שצרכי המלחמה הביאו לגיוס טובי המוחות האקדמיים בבריטניה לשרות הבטחון. באותה עת סרן אנטוני בלאנט שרת ב-MI5 ביחידה שעסקה בתפיסת שקי דואר דיפלומטי של הנציגויות השונות שעל אדמת בריטניה, פתיחתם, הוצאת מסמכים רלוונטיים מהם, צילומם והשבתם לשקים מבלי שהבלדרים שלהם יהיו מודעים לכך. עדויות מאנשים ששרתו באותה יחידה מספרות שבלאנט הצטיין בהסחת דעתם של הבלדרים בעת נסיעות רכבת לצורך סילוק השקים הדיפלומטיים. למרות ששרות הבטחון לא היה להוט לשחרר אנשים לטובת גופים אחרים, בלאנט שוחרר בסופו של דבר בעקבות התערבות מגבוה והוא הועבר ל-MAFA. יתכן והסיבה להיענות מצד השרות טמונה על פי עדות בלאנט עצמו במהלך תחקוריו, בעובדה שבאותה עת, סיום המלחמה המתקרב, רמת הפעילות של היחידה הקטנה ירדה ולמעשה כבר לא היו צריכים כל כך את שרותיו.

כך התגלגל בלאנט לפעילות שתשרת את עניינו שנים מאוחר יותר כאשר נחקר על ידי חוקרי MI-5 דוגמת ארתור מרטין ופיטר רייט אודות היותו סוכן NKVD: למעשה קבלת חסינות מהעמדה לדין בתמורה לשמירת חיסיון גילויים מביכים אודות קשרי בית המלוכה הבריטי עם המשטר הנאצי לפני פרוץ מלחמת העולם ה-2 ובמהלך השלב במלחמת העולם ה-2 שנודע כ"מלחמה המזוייפת" ב-1940.

מכתבי המלכה ויקטוריה וקשרי בית ווינדזור בגרמניה –

ההיסטוריון הבריטי פרופ' יו טרוור-רופר 15.1.1914 – 26.1.2003. שירת במלחמת העולם ה-2 ב-MI5. בסוף המלחמה ולאחריה עבר לשרת בצבא הכיבוש בגרמניה. העיד כיצד אנתוני בלאנט השיג מקרובי בית המלוכה הבריטי בגרמניה תכתובות מביכות שנגעו לבית המלוכה הבריטי בנוגע לקשרים עם המשטר הנאצי

על אופי הנסיעה של בלאנט לגרמניה העיד ההיסטוריון הבריטי יו טרוור-רופר ששרת במהלך המלחמה ב-MI5. לקראת סיום המלחמה עבר לשרת ב-SHAEF תחת איש MI5 "דיק" ויייט שהפך יותר מאוחר לראש הארגון. לטענת טרוור-רופר שהוצגה ב-1979 בכתבה בעיתון הבריטי Sunday Times, בלאנט נשלח לגרמניה בשליחותו של המלך הבריטי ג'ורג' ה-6. מטרת הנסיעה היתה על פי טרוור-רופר, להשיג ולהשיב לבריטניה התכתבויות ארוכות ואינטימיות בין המלכה ויקטוריה לביתה הבכורה "ויקי" שנישאה ב-1858 לקייזר וליהלם ה-2. ג'ורג' ה-6 כמו אימו, נהגו להתכתב עם קרוביהם בגרמניה וביקרו רבות בטירות בית האסה שלאחר המלחמה, היו בשטח הכיבוש האמריקאי. טרוור-רופר העיד עוד שבלאנט תיאר בפניו את ביקוריו בטירות וכיצד סעד על שולחנם של בני משפחת האסה.

 

סר אוון מורסהד – 28.9.1893 – 1.7.1977 הספרן הראשי של בית המלוכה הבריטי. באביב 1945, יחד עם אנתוני בלאנט השיגו מטירת משפחת האצולה האסה שבגרמניה, תכתובות מביכות ורגישות הנוגעות לבית המלוכה הבריטי בשנים שקדמו למלחמת העולם ה-2 ולשלבים הראשונים שלה.

לאחר פירסום דברי טרוור-רופר ב-Sunday Times, כתבי העיתון הצליחו לראיין את הנסיך הגרמני הקשיש וולפגאנג מהאסה. לדבריו, אכן יום אחד הגיעו באביב 1945 לטירתו כשהם רכובים על משאית צבאית סר אוון מורסהד (באותה עת הספרן הראשי של בית המלוכה הבריטי) ואנתוני בלאנט. הוא לא היה בטוח בנוגע לתאריך המדוייק, אולם הוא העיד הוא בטוח שהיה זה לאחר שחיילי ארמיה 3 בפיקודו של גנרל פאטון הגיעו לגזרת כפרי קרונברג, בשבוע האחרון של מרץ 1945. על פי נקודת הזמן הזאת, הביקור המדובר ארע בסוף אפריל, תחילת מאי 1945, אז שימשו הטירות מהמאה ה-19 חיילים אמריקאים למטרות נופש.

על פי עדות הנסיך וולפגאנג מהאסה, אוון מורסהד הציג בפני הקצינים האמריקאיים שהיו אחראיים על הטירה מכתב מהמלך ג'ורג' ה-6 בו הוא מבקש מבן דודתו הקשיש לקבל לידיו מכתבים "רגישים" לצורך העברתם לשמירה בבריטניה. לאחר התדיינות משפחתית ולמרות התנגדות בקרב חלק מבניה, ניתן האישור והחוליה המסתורית של בלאנט ומורסהד נסעה לטירת פרידריקסהוף הסמוכה. בזמן שבלאנט התדיין עם הקצינה האמריקאית  שהיתה ממונה על מחנה הנופש בטירת פרידריקסהוף והעסיק אותה, מורסהד ושאר אנשי החוליה עלו במדרגות המתפתלות לעליית הגג, שם איתרו שתי תיבות בהן היו התכתובות המדוברות.

טיב היחסים של בית המלוכה עם גרמניה –

עם עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, צאצאי בית המלוכה הגרמני נפלו גם תחת השליטה של המשטר הנאצי. היטלר מאד האמין בחשיבות קשרי הדם של בתי המלוכה וניסה לנצל אותם לטובתו בשורה של מקרים, במיוחד במשברים שארעו לפני מלחמת העולם ה-2. לצורך קידום האינטרסים הגרמניים, היטלר רתם הנסיך פיליפ שבעצמו היה נאצי נלהב כששהוא מעניק לו דרגת גנרל ב-SA. לאחר "ליל הסכינים הארוכות" בו חוסלה צמרת הארגון הנסיך פיליפ נותר במעמדו ולא נפגע. ככל הנראה היה זה הודות לעובדה שאישתו היתה ביתו של המלך אומברטו מאיטליה שהצילה את חייו. זו גם הסיבה שהיטלר בחר בנסיך פיליפ לצורך שמירת הקשר עם שארי הדם המלכותי ברחבי אירופה וכמתווך בשורה של פרשות בינלאומיות בהן היתה מעורבת גרמניה. כך למשל, היטלר השתמש בו יחד עם מוסוליני כמתווך במהלך משבר האנשלוס באוסטריה ובהמשך במהלך המשבר בצ'כוסלובקיה. כך נוצר מצב בו היה זה טבעי מבחינת היטלר לשוב ולעשות בנסיך פיליפ שוב שימוש במהלך המגעים עם הדוכס מוינדזור, עימו חלק קירבת דם בהיותו נינה של המלכה הבריטית ויקטוריה.

טירת פרידריקסהוף (ידועה גם כטירת קרונברג). משכנה של משפחת האצולה האסה. כיום משמש המקום כמלון יוקרתי.

גילוי העובדה הזאת התרחש במהלך ראיון משנת 1979 שנערך עם הנסיך הישיש וולפגאנג מטעם העיתון הבריטי Sunday Times. בראיון, הנסיך וולפגאנג אמנם נמנע מלאשר באופן ישיר שהנסיך פיליפ היה מתווך מטעם היטלר במלוא מובן המילה, אולם הוא תיאר את תפקידו של הנסיך פיליפ כ"תיווך לא רשמי". לדבריו "זה לא היה תיווך במובן הרגיל של המילה, אלא שיחות שנערכו עם המלך אדוארד ה-8 באמצעות אחיו אדוארד, הדוכס מקנט.

כאן ראוי לציין, שבני בית האסה, כמו גם בני ווינדזור היו רדופי פחדים עזים בעקבות הדחת בית רומאנוב וציחתו של הצאר ניקולאי יחד עם כל משפחתו בעקבות המהפיכה הבולשביקית כשהחשש מהבולשביקים ליווה את המלך ג'ורג' ה-5 עד למותו. כאשר אדוארד ירש את כס המלוכה ב-1936, היטלר הסיק שזה הזמן ליזום מגעים עם הבריטים, זאת באמצעות המלך החדש וחסר הניסיון. המלך אדוארד ה-8, כמו אחיו הצעיר ואיש אמונו ג'ורג', היתה לו חיבה רבה לגרמניה. למרות תדמיתו הציבורית כפטרונם של חסרי התעסוקה והעניים, אדוארד היה אנטי-קומוניסט מושבע והוא הא ין בכל ליבו שהנאצים הצילו את גרמניה ממהפיכה.

כגרמנופיל האמין אדוארד במשטר אוטוריטרי. ככזה, גם העריץ את מנהיגותו של היטלר שלדעתו עמדה בניגוד לשרים בריטיים חסרי יכולת לפתור את בעיותיה הכלכליות והחברתיות של בריטניה. כתוצאה מכך, להיטלר לא היתה כל בעייה מהותית להקים ולקיים אפיק קשר חשאי עם אדוארד. דבר זה התקיים כאשר היה אדוארד היה כבר מלך וגם לאחר ויתורו על הכתר, כדוכס מווינדזור, כל זאת באמצעות בן דודתו הנסיך פיליפ מהאסה ודרך קארל-אדוארד, הדוכס מסאקס-קובורג-גותה.

הנסיך קארל-אדוארד שהיה חבר ללימודים של אדוארד ה-8 בקולג' באיטון, היה גם כן נאצי נלהב והוא קיבל כהערכה דרגת קצונה בכירה ב-SS. ככזה, קארל-אדוארד ביקר תכופות בלונדון שם נהג להמצא בקירבתו של המלך אדוארד ה-8 בשעותיו הראשונות לאחר הכתרתו, כשבאותו הזמן, הצבא הגרמני נערך לכניסה ולהשתלטות על חבל הריין. באמצעותו למד היטלר שלרווחתו שהוא חופשי לפעול ולקרוא תגר על מערכת הסכמי וורסאי ולא לחשוש מתגובה צבאית.

בשנים האחרונות התברר גם שהמלך אדוארד ה-8 לפני שויתר על הכתר, פעל בנחישות לפתח מדיניות חוץ בריטית "לא רשמית" ביחס לגרמניה כשהוא מתכוון לתזמר אותה יחד עם הפיהרר, דרך בן דודתו. קארל-אדוארד העיד עם שובו לברלין שהמלך אדוארד ביקש "שיבקר אותו בתכיפות כדי שעניינים חשאיים יבוררו במהירות גבוהה יותר וכך ימצאו את פתרונם". נראה היה שהמלך אדוארד ה-8 היה מוכן להתעלם ממגבלות חוקתיות במידת הצורך. "מי המלך כאן, בולדווין או אני?" התבטא באזני קארל-אדוארד. "אני מבקש לדבר עם היטלר ואעשה זאת כאן או בגרמניה. אמור לו זאת בבקשה".

מבחינת היטלר, אדוארד היה נכס שראוי היה להשקיע בו רבות. כפי שהיטלר עצמו התבטא: "המלך (אדוארד) הוא אדם כלבבי ואדם שמבין היטב את ה-Fuhrerprinzip, שהיה נכון ליישם אותו בארצו (בריטניה)". את הויתור על הכתר הגרמנים ראו כאבדן מצער של נכס חשוב. אלא שלכך נמצא פיתרון בדמות הסיבה לויתור על הכתר: הגרושה האמריקאית ווליס סימפסון עצמה. סימפסון האמביציוזית בעלת השיק, הפכה במהרה מטרה לחיזורים נמרצים מצד האגודה האנגלו-גרמנית ושל השגריר הגרמני בלונדון עצמו.

עם הויתור על הכתר ולאחר שהמלך ג'ורג' ה-6 סיר להעניק לה תואר "הוד רוממותה", היטלר מיהר לנצל את המצב העכור שנוצר בבריטניה והזמין את הזוג לביקור אצלו. הדוכס ובת זוגו מיהרו להיענות להזמנה כדי לפצות אותה בכך שתקבל במהלך הביקור טיפול מלכותי. הביקור הפרטי גרם בבריטניה לחששות שהתממשו כשהתועמלנים הנאצים עשו בביקור בן השבועיים שימוש והציגו אותו ככזה שקיבל אישור מבית המלוכה. להשתוממותם של בכירים בממשל הבריטי, הדוכס הצטלם לצידם של גרינג  וגבלס כשהוא מציג גירסה משלו למועל היד.

דמות חשובה שליווה את הדוכס ובת זוגו במהלך ביקורם בגרמניה, היה בעל הון אמריקאי בשם צארלס בודו Charles Bedaux. בוו השאיל לבני הזוג את טירתו שם קיימו את טכס הנישואים שלהם. בודו גם הפך לבן לוויה קבוע וחלק מהפמליה שנישרכה בעקבותיהם במהלך סיוריהם באירופה. בודו מת ב-1942 בנסיבות לא ברורות כאשר נעצר על ידי שרות הבטחון של ממשלת צרפת החופשית בצפון אפריקה כשנחשד בקיום קשרים עם גרמניה הנאצית והיותו סוכן חשאי של ממשל וישי.

על פי כל הסימנים, ארמון וינדזור, משכנם של שני בני הזוג, הפך למרכז של אינטריגות שמקורן היה בברלין. יום לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, בודו אמר בארוחת ערב בארמון ריץ למכר שלו ש"המצב באירופה הולך ומתברר ואם תישאר לצידי אדאג לך". בודו שהמשיך להתלוות לבני הזוג עמד במקביל בקשר הדוק עם שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושליחו אוטו אבץ שהצרפתים גירשו מפרי ב-1939.

מסמכים שנתפסו הראו שבודו עמד במרכזם של מהלכים שמקורם היה בגרמניה שתכליתם ליצור מה שכונה "חזית לקידום השלום". חזית שאמורה היתה לכלול את בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה. למעשה, בודו שימש צינור להעברת מסרים חשאיים בין היטלר לארמון וינדזור.  הדבר עולה ממסר מינואר 1940 מהשגריר הגרמני בהאג לתת מזכיר במשרד החוץ הגרמני הבארון ארנסט פון ויצקר. "באמצעות קשר אישי עם הדוכס מוידזור" כותה הדוכס פון זק-בורקסרוזה, "מתברר כי הדוכס מוינדזור לא מרוצה מהתפקיד שניתן לו כחלק מחיל המשלוח הבריטי". הדוכס מוסיף גם שנוצרו קשרים ידידותיים עם (הדוכס מוינדזור) שיאפשרו בעתיד ובנסיבות מתאימות להפוך ליותר משמעותיים".

חיל המשלוח בצרפת

במסגרת ההסכמים שהיו בין צרפת ובריטניה, שיגרה בריטניה לאחר הכרזת המלחמה על גרמניה, חיל משלוח לצרפת כדי לסייע בהגנתה ולהיערך להתקפה גרמנית צפויה. כנושא דרגת מייג'ור-ג'נרל, הדוכס היה בעל גישה למפקים הבכירים ביותר במפקדתו של הגנרל מוריס גמלאן, רמטכ"ל הצבא הצרפתי. כך, ידע הדוכס מוינדזור ממקור ראשון מה האופן בו נערך הצבא הצרפתי כדי לקדם מתקפה גרמנית. הוא גם הכיר היטב את "תכנית D" שהתוותה את האופן בו אמור היה להיערך חיל המשלוח הבריטי בצרפ בכיוון צפון כדי לקדם אפשרות להתקפה גרמנית מכיוונה של בלגיה. קידום הכח הבריטי לשם, אמור היה לגרום קשיים חמורים לצבא הגרמני במקרה ונסה לתקוף דרך יערות הארדנים. ואכן, הארדנים היו המקום ממנו תקף כח השריון בפיקודו של היינץ גודריאן ב-10 במאי 1940 כחלק מההתקפה על צרפת.

בפברואר 1940, הגרמנים שינו את תכניותיהם המקוריות וקבעו שתתבצע פריצה דרך יערות הארדנים לכיוונה של בלגיה מתוך כוונה להגיע לחוף הים ובכך לכתר את חיל המשלוח הבריטי. סיבה לשינוי הזה יכולה להיות נעוצה באופן בו התנהל הדוכס עצמו שלא נמצא בחזית עם חייליו כשהוא עוצר פעם אחר פעם ל"הפסקות תה" ולקפיצותת מוזרות לפריס שם ישב בבתי קפה. במהלך אותן "קפיצות לפריס הוא נפגש עם בן לווייתו המליונר האמריקאי בודו. אותו בודו, הקפיד בכל החודשים שקדמו להתקפה הגרמנית, מה שכונה "המלחמה המזוייפת", לנסוע להאג ולהפגש עם השגריר הגרמני שם שהקפיד לדווח לברלין על מעשיו של הדוכס. כך למשל, ב19 בפברואר 1940, השגריר העביר לברלין דיווח של הדוכס כיצד מתכוונות בריטניה וצרפת להתמודד עם מתקפה גרמנית צפויה. הדיווחים האלה עמדו ככל הנראה מאחורי השינויים בתכניות ההתקפה הגרמניות שהביאו במאי למיטוט צאו של גמלן ולכיתור חיל המשלוח הבריטי בכיס דנקרק.

בהמשך, לאחר הפינוי החפוז של חיל המשלוח הבריטי מדנקרק, הדוכס מוינדזור המשיך לעמוד בקשרים עם ברלין, זאת כששהה בפורטוגל. שם, הדוכס עמד בקשר עם גורמים במודיעין הצבאי הדרמני אבווהר. על פי מסמכיו שפורסמו בשנים האחרונות, מתברר שהמגעים נסובו סביב סביב המצב שישרור בבריטניה לאחר הפלישה הגרמנית הצפויה וכיבוש האי הבריטי. דובר שם שבעקבות הפלישה הגמרנית, הדוכס מוינדזור וזוגתו יחזרו לגרמניה, שם יומלכו כמלך והמלכה של בריטניה.

 

 

 

מבצע בלזם – תיחקור העולים ממדינות מזרח אירופה

מאת: צפריר עפרוני

על פי פירסומים שונים מתקיימים לאורך השנים, בין קהילת המודיעין של ישראל וזו האמריקאית, קשרים הדוקים ואינטימיים שמתבטאים בשיתוף פעולה הדוק. מצב זה לא היה היה כך בראשית ימיה של מדינת ישראל. מצידה של ארה"ב הופגן כלפי ישראל יחס צונן שלא לומר חשדני עקב הרקע הסוציאליסטי של הנהגתה ומוסדותיה באותן שנים. סקירה זאת באה לתאר את ניצני השינוי שהיו שהביאו לשינוי ביחסים בין שתי המדינות וקהילות המודיעין והבטחון שלהן.

באחד מימי חודש אפריל 1952 הגיע לראשונה לביקור עבודה בישראל אדם בשם ג'יימס ג'יזוס אנגלטון. אנגלטון היה באותה עת כוכב עולה באגף הריגול הנגדי של סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב, ה-CIA. ביקור זה הפך לימים, ציון דרך בקשרים ההדוקים בין קהילות המודיעין של ארצות הברית ומדינת ישראל. בביקור של אנגלטון שנמשך כשבוע ימים, ביקש האורח האמריקאי לפגוש דמויות מרכזיות בקהילת המודיעין הישראלית הצעירה ובמיוחד בשרות הבטחון, כדי לבחון את תיפקודם ולתהות על קנקנם. אחת הדמויות עימה התעקש אנגלטון להפגש, היה עמוס מנור, או בשמו המקורי ארתור מנדלוביץ' שהיה באותה עת ראש מטה 2 ("אגף זרים/מזרח אירופה"). המפגש ביניהם שהתמשך על פני מספר ימים, הפך לימים מקשר מקצועי בין שותפים מודיעיניים, לידידות והערכה הדדית עמוקים. בואו של אנגלטון לישראל סימן את תחילת מיסודו של הקשר המתהווה בין ה-CIA ושרות הבטחון הכללי של מדינת ישראל הצעירה. מה שעמד במוקד הביקור היה מבצע תיחקור העולים ממדינות מזרח אירופה לישראל בידי מתחקרי השב"כ והעברת מידע מודיעיני אודות ברה"מ וגרורותיה במזרח אירופה שהופק בתיחקורים לארה"ב. מבצע זה שכונה "בלזם" שאותו הוביל במשך שנים רבות מנור, פתח צוהר הצצה עבור ארה"ב והמערב לנעשה מעבר למסך הברזל וסיפק תובנות אודות הנעשה שם.

 

הרקע למבצע "בלזם" –

ג'יימס ג'יסוס אנגלטון -שרת ב"משרד לשרותים אסטרטגיים" OSS  במהלך מלחמת העולם ה-2. לאחר הקמת ה-CIA ב-1947, הצטרף ב-1949 לאגף הריגול הנגדי של הסוכנות ועמד בראשו משנות ה-50 עד פרישתו ב-1974. החזיק במשך שנים רבות ב"תיק הישראלי" ב-CIA והתעקש על בלעדיות בקשר עם הצד הישראלי כשהוא עוקף פעמים רבות את תחנת ה-CIA בתל אביב ואת האגף הטריטוריאלי שכיסה את ישראל והאזור.

מאז הקמתה, נקטה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, מדיניות של אי הזהות במאבק הבין גושי שהתחולל אז בין ארה"ב וברה"מ. עם זאת, למרות הרקע הסוציאליסטי שהיה לרבים בהנהגת ישראל ובהם דוד בן גוריון, הנטיה היתה לכיוונה של ארה"ב. הנטיה הזאת באה על רקע העובדה שלמרות התמיכה הסוביייטית בהקמת מדינת ישראל, ברה"מ הלכה והגבירה את תמיכתה במדינות ערב ונקטה קו יותר ויותר תוקפני כלפי ישראל. כמו כן, שנות שלטונו האחרונות של מנהיג ברה"מ יוסף סטאלין, התאפיינו נוסף לקו אנטי ישראלי גם בגישה תוקפנית על סף האנטישמיות כלפי מליוני היהודים שחיו אז בברה"מ ומדינות הגוש הסובייטי.  על רקע זה, מדינת ישראל נקטה בקו זהיר תוך הימנעות מצעדים פומביים שעלולים היו לסכן את היהודים שחיו שם, במשולב עם פניה זהירה לכיוונה של ארה"ב.

מצד שני, מדיניותה של ארה"ב כלפי מדינת ישראל התאפיינה בקו מסוייג וחשדני. מבחינה מדינית, נתגלעו בין שתי המדינות חילוקי דעות בשורה של סוגיות דוגמת בינאום ירושלים, שאלת שיבת הפליטים והניתוק הנגב ממדינת ישראל, סוגיות שארה"ב צידדה בהן. מעבר לכך, מדינת ישראל נתפסה בעיניים אמריקאיות (במיוחד מחלקת המדינה וה-CIA) כמדינה "ורודה", קרי מדינה בעלת מאפיינים סוציאליסטים ונטיה של רבים בה לקומוניזם הסובייטי. מפלגות כמפ"ם ומק"י צויינו כתומכות מובהקות בברה"מ ובמשתמע מכך, אנטי אמריקאיות. גם גורמים שונים בחברה הישראלית באותה עת דוגמת הקיבוצים וההסתדרות נתפסו כבעלי מאפיינים סוציאליסטיים שתומכים בקומוניזם. אחיזתם בצבא, במיוחד של הקיבוצים, היתה בעיניים אמריקאיות גורם לא חיובי במערך הכוחות על רקע המלחמה הקרה. על רקע זה, ב-CIA ראו את השרותים החשאיים של ישראל ככאלה החדורים על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים והמז' אירופאיים. תפיסה זאת התבססה על רקע העובדה שרבים בשרותים החשאיים הישראליים, היו יוצאי מז' אירופה וברה"מ. ככאלה נתפסו על ידי האמריקאיים כסיכון בטחוני פוטניציאלי. חשוב להבין, כי התפיסה הזאת באה על רקע גילויים רבים של חדירה סובייטית לממסדים המודיעיניים, בטחוניים ומדיניים של ארה"ב, בריטניה ושותפות מערביות אחרות. התפוצצות פרשות כמו קלאוס פוקס, גיי ברג'ס, דונלד מקלין וקים פילבי במדינות המערב, תרמו גם לחשדנות הזאת.

טדי קולק – ציר מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון בתחילת שנות ה-50. קולק עמד בקשר עם ג'יימס אנגלטון, איש אגף הריגול הנגדי ב-CIA. באחת הפגישות ביניהם, התריע בפני אנגלטון כי קים פילבי היה בעל קשרים הדוקים עם הקומינטרן והמודיעין הסובייטי בוינה של שנות ה-30. אנגלטון התעלם מהאזהרה שהתבררה  מאוחר יותר כנכונה.

גישושים ראשונים לכיוונה של ארה"ב מצידה של ישראל התקיימו כבר בשנים 1947-49.  ראובן זסלני-שילוח ניסה כיועצו לענייני מודיעין של דוד בן גוריון, לחדש קשרים עם המודיעין האמריקאי שהחלו במהלך מלחמת העולם ה-2, אולם ללא הצלחה. טדי קולק ששימש ציר מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון, ניסה ב-1951 לקדם את הקשרים המדיניים עם ארה"ב. הוא הצליח לכונן קשר ראשוני עם ג'יימס אנגלטון שעבד ב-CIA. בשלבים מאוחרים יותר, התברר כי אנגלטון ממלא ב-CIA תפקיד בכיר באגף הריגול הנגדי ויותר מאוחר עמד בראשו. על רקע המגעים עם אנגלטון, ראוי לציין ארוע בו קולק הגיע למטה הישן של ה-CIA כדי להפגש עימו. בעודו פוסע במסדרון, הבחין בקצהו בדמותו של איש MI6 הבריטי, הרולד "קים" פילבי. קולק הצליח לחמוק מהמפגש עם פילבי וכאשר פגש את אנגלטון שאל אותו מה עושה פילבי בבניין? קולק ציין באזני אנגלטון את העובדה כי הכיר את פילבי בוינה בשנות ה-30, לפני שקולק עלה לפלסטינה. קולק הוסיף וציין באזני אנגלטון כי פילבי היה קשור באופן הדוק לחוגי קומינטרן וכאלה שפעלו בשרות המודיעין הסובייטי באותה עת בוינה. אנגלטון שבאותה עת היה חסיד נלהב של פילבי, פטר את האזהרה של קולק כדבר בטל. כאן ראוי לציין, שבמהלך מלחמת העולם ה-2, פילבי שעבד בריגול הנגדי של MI6, שימש כחונך ומנטור של אנגלטון עת שהה אנגלטון בבריטניה מטעם ה-OSS [ארגון מודיעין חוץ אמריקאי שהוקם ביוני 1941. ניתן לראות בו כסבו של ה-CIA] אליה נשלח לצורך הכשרתו בעבודת המודיעין. יותר מאוחר התבררה אזהרתו של קולק כנכונה, עת פילבי נחשף כמרגל של ה-NKVD/KGB מאז שנות ה-30.

במאי 1951, בן גוריון ששהה בארה"ב לרגל ביקור, נפגש בתיווכו של טדי קולק, עם ראש ה-CIA גנרל וולטר בידל סמית. בפגישה הצליח בן גוריון לשכנע את בידל סמית למסד סוג של קשר של ה-CIA עם השרותים החשאיים של ישראל. ראוי לציין כי בד"כ, ב-CIA נהוג היה שקשרים כאלה היו באחריות האגפים הטריטוריאליים של הארגון. על רקע החשדנות כלפי ישראל במחלקת המדינה וה-CIA בפרט, הוטל על ג'ימס אנגלטון כאיש אגף הריגול נגדי לקיים את הקשר. ג'יימס ("ג'ים") אנגלטון, היה דמות רבת פנים ואניגמטית. מחד, איש "ליגת הקיסוס", בוגר אוניברסיטאות ייל והרוורד, איש ספרות ושירה שהתחנך על ברכיו של המשורר עזרא פאונד. מצד שני, כאיש מודיעין, היה חשדן מטבעו, אנטי קומוניסט קיצוני ובעל נטיה לראות בכל דבר מעשה קונספירציה. למרות ידידותו הקרובה עם קים פילבי, ראה את קהילת המודיעין הבריטית כחדורה ככברה על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים. חשיבה דומה עמדה ברקע החשדנות הבסיסית שלו כלפי ישראל וארגוני המודיעין שלה. קבלת "התיק הישראלי" על ידו נעשתה בחוסר רצון עז והטלת ספק בעצם הצורך בקשרים עם גופי קהילת המודיעין הישראלית.

סימלו של OSS "המשרד לשרותים אסטרטגיים", ארגון מודיעין החוץ של ארה"ב שהוקם במהלך מלחמת העולם ה-2. פורק לאחר סיום המלחמה ועם התגברות המלחמה הקרה, ירשה את מקומו ב-1947 "סוכנות המודיעין המרכזית" CIA.

מידע מסחרי מהגוש המזרחי מועבר לארה"ב כבסיס לקשרים עימה –

במקביל נקבע מהצד הישראלי לאחר דיונים בין ראובן זסלני/שילוח וראש המוסד וועדת ראשי השרותים, איסר הראל, כי עמוס מנור, ראש מטה 2 (אגף מזרח אירופה) בשב"כ, יהיה זה שיעמוד בקשר עם אנגלטון ויעסוק במידע מודיעיני אודות מז' אירופה שיופק מעולים שיגיעו ממדינות הגוש המזרחי. ראוי לציין שבאותה עת כבר התקיים קשר ראשוני עם ארה"ב, כאשר מאז שנת 1949 הועבר למחלקה הפוליטית בשגרירות ארה"ב בתל אביב, מידע אודות עיסקאות מסחריות דרך צד שלישי בין גורמים שונים בעולם, לברה"מ ומדינות הגוש המזרחי. אנשי עסקים וסוחרים ישראליים שסחרו באותה עת עם מזרח אירופה וברה"מ, נידרשו לספק מידע אודות העיסקאות, שוויין, מה נסחר ועבור מי בגוש המזרחי. זמן קצר לאחר ביקורו של בן גוריון בארה"ב, אנגלטון קיבל לידיו משלוח ראשון של מידע מודיעיני שעסק בעיקר באותו "סחר משולש". בחומר נכללו צילומי מסמכים, תעודות משלוח וכדומה ללא עיבוד ראשוני וכן חומר נוסף שעבר עיבוד. החשיבות במידע זה נבעה מכך שסוכנויות המודיעין המערביות התקשו מאד לפעול מעבר למסך הברזל ובמיוחד בברה"מ. עקב המידע הזעום שהיה בידי ארה"ב והמערב אודות היריבים מהגוש הקומוניסטי, אנגלטון מצא במידע הזה עניין רב וראה בו פוטנציאל רב לעתיד. בעקבות העברת המידע לארה"ב, משרד המסחר האמריקאי שהיה מופקד על המידע אודות "המסחר המשולש" ואכיפת האמברגו על מזרח אירופה, שיגר שליח ששיבח בפני מנור ושילוח את איכות המידע ועודד אותם להמשיך בפעילות. בעקבות ההתחלה החיובית בנושא "המסחר המשולש", נחתם בסוף 1951 בוושינגטון הסכם שת"פ מודיעיני בין שתי המדינות שיתבסס על תיחקור עולים שיגיעו לישראל מהמדינות שמעבר למסך הברזל. על בסיס ההסכם, מדינת ישראל החלה בתהליך תיחקור שיטתי של עולים ולמבצע ניתן השם "בלזם".

תחילת מבצע בלזם –

בית סורסוק ברחוב בוסטרוס ביפו(כיום רחוב רזיאל). לאחר הקמת המדינה שכן בו עד 1975 מטה השב"כ ובו בין השאר מטה 2.

כאמור, בראש מבצע בלזם הועמד עמוס מנור, כפי שסוכם במארס 1951 בין איסר הראל וראובן שילוח. עקב כך, מנור נאלץ לשמש בתפקיד כפול: מתחילת יום העבודה בבוקר ועד אחר הצהריים שימש כראש מטה 2. בשעה שלוש או ארבע אחר הצהריים נהג לצאת את משרדו ברחוב בוסטרוס ביפו ועבר למשרתו האחרת – מתחקר עולים. ככל שחלף הזמן כמות המידע שהופק גברה והיה צורך להגדיל את מצבת העוסקים בתיחקורים, ניתוח החומר, תירגומו, עריכתו והדפסתו כדוחות מודיעיניים. רמת הסיווג היתה הגבוהה ביותר עקב רגישות הנושא. החשש מזליגת המידע אודות המידע לברה"מ והחשש מהתגובה ממנה יכלו לסבול יהודי ברה"מ, הצריכה רמת מידור מקסימלית כשרק איסר הראל ואולי עוד אדם אחד או שניים בשרות הביטחון  ידעו על המבצע ועל תיפקודו הכפול של מנור. מתחקר ראשון שגוייס לצד מנור למבצע בלזם היה צבי אהרוני, שמילא תפקיד זה במקביל לתפקידו כראש יחידת החוקרים בשב"כ. בתחילה התיחקורים התקיימו בחדר אחד ויותר מאוחר בשני חדרים בדירה שנישכרה בצפון תל אביב.

עמוס מנור (ארתור מנדלוביץ') – 8.10.1918-5.8.2007
שימש כראש מטה 2 (אגף מז' אירופה), סגן ראש השב"כ ובשנים 1953-1963 ראש שרות בטחון כללי. לאורך שנותיו בשב"כ, הוביל את מבצע התיחקורים של העולים ממז' אירופה.

החומרים שהתקבלו משני המתחקרים הראשונים, מנור ואהרוני, המחישו ל-CIA את הפוטנציאל הרב שהיה גלום בתיחקורים. מנור עצמו העיד כי המבצע התמלא בתוכן תוך זמן קצר וחצי השנה הראשונה היתה הצלחה מסחררת. בתגובה לדוחות שנשלחו, הגיע לארץ שליח של ה-CIA כדי לתדרך את העוסקים במלאכה כיצד לערוך את הדוחות ולהתאימם למתכונת הדוחות רצויה ב-CIA. באפריל 1952 הגיע לארץ ג'יימס אנגלטון שביקש ללמוד מי העוסקים במלאכת התיחקורים, לתהות על קנקנם ולמקד אותם בעבודת התיחקור. אולם היתה לאנגלטון סיבה חשובה אחרת להגעתו ובמיחוד להתעקשותו לפגוש אישית את עמוס מנור. מדברים שהעביר לו טדי קולק, הבין שהעומד בראש מבצע התיחקורים הינו עולה חדש שזה מקרוב הגיע מרומניה. אנגלטון נחרד מהאפשרות שאדם שהגיע מרומניה הקומוניסטית עוסק בעבודה הכל כך רגישה. עמוס מנור עצמו סיפר על כך לימים:

"הוא [אנגלטון] השתכן במלון "השרון" בהרצליה, שהיה אז המלון היחיד של חמישה כוכבים. אבל את רוב הזמן עשה בדירה הקטנה שלי, שני חדרים ברחוב פינסקר [בתל אביב]. מתוך שבעת ימי הביקור, ארבעה מהם הוא עשה אצלי. הוא היה מגיע ב-11 בלילה ונשאר עד 4 בבוקר [כשאנגלטון שותה ויסקי כוסית אחר כוסית], ואז הייתי מסיע אותו חזרה למלון… לימים… הוא סיפר לי למה באמת בא לארץ. הוא הבין מטדי [קולק] שמבצע "בלזם" מתנהל על ידי, עולה חדש מרומניה והוא נחרד מכך… הוא בא בעצם לבדוק אותי, זו גם היתה הסיבה שהאחריות לקשר הוטלה עליו… הם [האמריקאים] חשדו בנו. אבל בסוף הביקור הרגשתי שהוא מתרשם חיובית ואמר לטדי ולשילוח שהוא מרוצה ממני כאחראי למבצע. בשל האופי שלי, המוחצנות שלי, יצא מכאן רגוע. ישב איתי עשר שעות ותחקר אותי. אחר כך לקח אותי לוושינגטון ושאל אותי שאלות אישיות יחד עם אישתי… לאחר הרבה שנים אמר לי שלא יכול להיות שאיש בעל פתיחות כשלי מסוגל לחיות חיים כפולים." על פי מנור, ביקורו של אנגלטון, שינה את יחסו לישראל ולמנור בפרט מהקצה לקצה: "הוא יצא מכאן מכור לנו… הוא נורא חשש שמחצית מעובדי השרות הם סוכנים סובייטיים… ויצא עם רושם שמצא כאן אנשים מוכשרים, מסורים, בעלי מוטיבציה בלתי רגילה" כאלה שאין הוא צריך לחשוד בהם.

התרחבות המבצע –

המבנה בו שכנה היחידה שעסקה בתיחקור העולים במסגרת מבצע "בלזם" (רחוב ג' לימים אלברט מנדלר 14) בקריה, תל אביב

הביקוש האמריקאי לחומרי "בלזם" יצר את הצורך בהקמת יחידה ממודרת, חיצונית לשב"כ שתעסוק בתיחקורי העולים. עמוס מנור עסק בגיוס עובדים נוספים ליחידה ועד מהרה מצבת כח האדם שלה מנתה 15 עובדים, מחציתם מתחקרים ששלטו בכל השפות בהן דיברו העולים מארצות הגוש הקומוניסטי והאחרים עסקו בתירגום החומר לאנגלית, עריכה והדפסת הדוחות וכדומה. עם התרחבות פעילות היחידה ומצבת כח האדם שלה, היה צורך למצוא משכן מתאים ליחידה. לצורך כך אותר מבנה ברחוב ג' [כיום אלברט מנדלר 14] בקריה בתל אביב. לאחר דין ודברים עם מינהל הבינוי במשרד הבטחון מלווים בלא מעט ויכוחים,  וקביעה קטגורית של בן גוריון עצמו ששם תישכון היחידה, היחידה עברה למבנה והחלה לפעול שם.

הבסיס לבחירת המתוחקרים, התבסס על רשימות שמיות שהתקבלו ממקורות שונים. למעשה היו שתי קטגוריות כלליות של המתוחקרים:

א. עולים שעבדו בשרותי המודיעין המזרח אירופיים, במיוחד ה"סיקוריטטה" של רומניה וה-UB הפולני. מנור העיד שעצם היותם של המתוחקרים עובדי השרותים החשאיים במז' אירופה, לא פסלה אותם על הסף מאחר ועבודה בגופים אלה היתה דרך לשרוד במציאות הקשה של אחרי מלחמת העולם השניה במז' אירופה.

ב. "אחרים" – כאלה שלא היו מנהלים או מהנדסים בכירים, אלא פועלים וחשמלאים שעבדו במקומות שונים שעליהם האמריקאים לעיתים לא שמעו כלל. מנור העיד שהיו מתקנים שהתיחקורים גילו לאמריקאים את עצם קיומם לראשונה, דבר שעורר שם סנסציה.

על פי מסמך ארכיוני מפברואר 1954 צוינו 11 תחומי איסוף ראשיים (בהם צבא, בטחון, תעשיה וכלכלה) שרובם נפרטו לקטגוריות משנה נוספות. כך למשל בתחום התחבורה נכללו נושאי משנה כמו: תחבורה יבשתית, ימית ואוירית, מבנה מוסדות התחבורה, תחנות רכבת, רכבות, שדות תעופה, ימאות, מספנות, נמלים. על פי אותו מסמך, נשלחו עד למועד כתיבתו 1352 דוחות חקירה, כמחציתם נגעה לרומניה ואף 111 דוחות בנושאים הקשורים לסין.

היחידה שהיתה כאמור חיצונית לשרות הבטחון הכללי, הפכה לאחר מספר שנים ליחידה שירותית מן המניין. מטה היחידה המתמקם בצמוד ללשכת ראש השרות. עמוס מנור ניהל אותה כל העת גם כשהפך לסגן ראש השרות ויותר מאוחר כראש שרות בטחון כללי. הוא המשיך לגייס אישית אנשים ליחידה וראיין את המועמדים לעבודה בה. מנור גם הקפיד להפגש עם נציג ה-CIA בארץ ובפגישות עימו העביר לו את הדוחות שהופקו וקיבל את ההנחיות [צי"ח – ציון ידיעות חיוניות] לנושאים והמשימות המבוקשים על ידי ה-CIA, כמו גם את הדגשים בתיחקורים.

פעילות איסוף במדינות מזרח אירופה –

נוסף לתיחקורי העולים, התרחבה הפעילות גם לאיסוף מודיעיני בארצות מזרח אירופה שמעבר למסך הברזל. עד אז התקבלו בקשות ספציפיות אד הוק מהצד האמריקאי דוגמת השגת כסף רומני או ספר טלפונים הונגרי, שככל הנראה נועדו לודא את מידת הרצינות והמהימנות של הצד הישראלי. בבסיס הרעיון להרחבת הפעילות היה ניצול הכסות הדיפלומטית הלגיטימית של הנציגויות הישראליות במזרח אירופה. החל משנת 1952 נשלחו לנציגויות ישראל בגוש המזרחי קציני איסוף מיוחדים בכיסוי דיפלומטי, דוברי שפת המקום, שהיו מודעים היטב לדרכי הפעולה והיכולות של שרותי המודיעין המקומיים. בתחילה הוצבו בנציגויות ברומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה ופולין, מהן התקיימה עליה לישראל, עילה ליהדות המקומית להגיע לשגרירות. זו הסיבה שפעילות כזאת לא התקימה בנציגות במוסקבה מאחר ומרוסיה לא היתה עליה. כמו כן, רמתם של השרותים הסובייטיים עלתה בהרבה על זו של שאר מדינות הגוש המזרחי דבר שגרם לחשש מחשיפת הפעילות שם.

דוגמה לפעילות האיסוף במזרח אירופה מצויה במסמך מ-1954:

"בחודשים האחרונים השתפרו לעין ערוך טיב וכמות החומר הבא מאנשינו מאחורי מסך הברזל… 162 דוחות נשלחו, יותר ממחציתם בחודשים האחרונים. החומר בדרך כלל בעל ערך טקטי, ועל אף קשיי המקום הנו מוסמך. ראויים לציון הדחות על מכרות האורניום בבולגריה, בנייני משרד הפנים ושרותי הבטחון בבולגריה והונגריה, כמו כן מחקר רציני על הרפואה ומערכת המשפט בבולגריה וכו'. גם נושאים קונקרטיים, עליהם נתבקשנו לערוך ברורים מעבר למסך, בוצעו בהצלחה…"

ראוי לציין כי חלק מהחומר שהושג והועבר לארה"ב, הופץ למרות התנגדות של אנגלטון, גם לשרותים זרים אחרים, דוגמת MI6 הבריטי. בינואר 1962 פורסם בביטאון האיגודים המקצועיים בברית המועצות, "טרוד", מאמר שנשא את הכותרת "ציונות – מסכה למרגלים". במאמר היה תיאור של "ניצול עולים תמימים וחקירתם על ידי ישראל, כדי לספק מודיעין לאמריקאים ולבריטים". בעקבות פרסום זה הורה בן גוריון, בהמלצת איסר הראל, על הפסקת תחקורי העולים מחשש לעתיד העליה מברית המועצות וממדינות הגוש המזרחי האחרות. התחקורים חודשו שנתיים מאוחר יותר.

הישגים ראשונים לצד הישראלי מהקשרים עם ה-CIA –

יחסים בין שרותי מודיעין של מדינות שונות, מבוססים במידה רבה על יחסי "תן וקח", בודאי בראשית קיומה של מדינת ישראל וגופי קהילת המודיעין שלה. קהילת המודיעין של ישראל ניסתה לבסס את מעמדה מול ארה"ב, בהבינה כי לרשות ארה"ב משאבים רבים שעשויים יהיו לשרת את יכולות גופי המודיעין הישראליים שהיו אז בחיתוליהם.

כאשר נחתם הסכם המודיעין הראשון בין ארה"ב, ראובן שילוח עמד על כך שבהסכם יכלל סעיף בו ארה"ב תסכים להכשיר קציני מודיעין ישראליים בהכשרה טכנית, נושאי מבצעים וחקירות. הצד האמריקאי שהיה חשדן כלי הצד הישראלי, לא מיהר להסכים ליישם את הסעיף והקשר היה חד צדדי במשך זמן מה. כאשר ג'ים אנגלטון ביקר בישראל ב-1952 והתרשם לטובה מפרוייקט תיחקורי העולים, עמוס מנור לחץ עליו ליישם את הסעיף. לבסוף הגיעה הסכמה מכיוון ה-CIA, ככל הנראה בעקבות לימוד הזכות של אנגלטון על הצד הישראלי. ב-9 בספטמבר 1952 יצאה מהארץ קבוצה קטנה של 5 חניכים ראשונים: ארבעה אנשי שב"כ וקצין אחד מאמ"ן לקורס מודיעין ראשון בארה"ב שהועבר על ידי ה-CIA. בלונדון חבר אליהם איש שב"כ נוסף והם הגיעו לניו יורק ב-13 בספטמבר, משם המשיכו לוושינגטון שם התקיים הקורס.

הקורס נתקל בשלב הראשון בקשיים ואי הבנות רבים משני הצדדים. לטענת החניכים רוב החומר שהועבר בקורס, היה לא רלוונטי לעבודתם והיה ברמה נמוכה. חילוקי הדעות יצרו מתחים רבים עד כדי רצון של החניכים להפסיקו ולחזור לארץ. לאחר שלארץ הגיעו מברקים של החניכים בהם דרשו לחזור לארץ, מנור נאלץ להגיע במיוחד לוושינגטון כדי לרגיע את הרוחות ולהסדיר את העניינים. על פי בקשתו של מנור, הועברו בהמשך הקורס נושאים הלרוונטיים לעבודת שב"כ כמודיעין מסכל, במיוחד נושא הריגול הנגדי. משלב זה, הקורס נמשך באוירה הרבה יותר רגועה והסתיים בהצלחה מרובה. לדברי מנור, הקורס והחומר שנלמד בו, היוו תשתית לכתיבת תורת העבודה של השרות ומקור חשוב לפיתוח קורסים פנימיים שהועברו בהמשך בשרות. כמו כן, הקשר עם ה-CIA הועיל בהכנסת טכניקות חדשות לאישוש ממצאי חקירות למשל באמצעות עריכת היכרות עם תחום בדיקות הפוליגרף. לשם כך יצא לארה"ב החוקר ויקטור כהן לקורס פוליגרף ובסיומו חזר לארץ עם מכשיר פוליגרף ראשון שהוכנס לעבודת השב"כ. בדיקות הפוליגרף הפכו למכשיר מסייע בחקירות ואימות מידע שהתקבל במהלך עבודת השב"כ.

נוסף לעניין הרגעת הרוחות בקורס המודיעין הראשון, מנור ניצל את הביקור כדי להפגש עם ראש ה-CIA גנרל בידל-סמית וסגנו אלן דאלס. בפגישה נוכח מנור בדבר החשיבות הרבה שהצד האמריקאי ייחס לחומר שהופק בישראל מתיחקורי העולים. ניתן לומר שמבצע "בלזם" היווה את הבסיס והתשתית לכינון הקשרים ההדוקים בין קהילת המודיעין הישראלית הצעירה, ל-CIA ובהמשך ליתר גופי קהילת המודיעין האמריקאית.

 

  • הסקירה מבוססת על הספר ימי עמוס – ראש שירות הבטחון הכלי השלישי – עמוס מנור. המבצעים והפרשיות (1953-1963) מאת: יאיר שפיגל

ביקור כרושצ'וב בבריטניה ותעלומת היעלמות הצוללן הבריטי

מאת: צפריר עפרוני

בעת כתיבת שורות אלה,  מתבררת בקופנהגן, דנמרק, פרשה מוזרה במהלכה נעלמה עיתונאית שבדית שיצאה להפלגה על גבי צוללת שנבנתה באופן עצמאי בידי יזם דני ידוען. ימים לאחר היעלמה של העיתונאית, נמצאה גופת אשה ערופת ראש וכרותת גפיים שיותר מאוחר זוהתה על ידי הרשויות הדניות כגופת העיתונאית. כיום אותו ידוען שארח אותה על סיפון הצוללות, חשוד על ידי המשטרה השבדית ברציחתה על רקע שאינו ידוע כרגע. לפרשה זאת יש מאפיינים המזכירים במידה מסוימת פרשה שהתרחשה לפני 61 שנים בנמל פורטסמות' שבבריטניה בעת ביקורם של מנהיגי ברה"מ באותה עת, ניקיטה כרושצ'וב וגאורגי מלנקוב. במהלך אותה פרשה, נמצאה במי הים לא רחוק מנמל סאות'המפטון, גופה חסרת ראש וחלק מגפיה. יותר מאוחר, הגופה זוהתה כזו של הצוללן הבריטי המפורסם וגיבור מלחמת העולם ה-2, קומאנדר ליונל "באסטר" קראב.

 

קומאנדר ליונל "באסטר" קראב (28.1.1909 – 19.4.1956?). צוללן בריטי, גיבור מלחמת העולם ה-2. נעלם במשימת צלילה לא רשמית  בשרות MI6, לבדיקת המשחתת הסובייטית "אורג'וניקידזה". בעת ביצוע הפעולה, קראב היה בגיל 46, מעשן כבד, בעל משקל עודף, שותה אלכוהול ובכושר לקוי. על רקע זה, היתה התנגדות לגייסו לפעולה אולם ניקולאס אליוט שעמד בראש הפעולה התעלם ממנה.                                             
ניקולאס אליוט (15.11.1916 – 13.4.1994) – קצין MI6. עמד בראש הפעולה במהלכה נעלם הצוללן ליונל "באסטר" קראב. כשהתברר שקראב נעלם, פנה בבקשה בהולה על סף ההיסטריה ל-MI5 לסייע לכסות על הפעולה ולהעלים עדויות להתרחשותה. בהמשך היה ראש תחנת MI6 בביירות, בה צולמה התמונה. כידידו של קים פילבי הגן עליו כשחשדו בפילבי שהינו סוכן סובייטי. כשהתברר שפילבי אכן מרגל סובייטי, אליוט יצא לביירות, שם חילץ מידידו פילבי את ההודאה שלו בחשדות.

ההנהגה הסובייטית מגיעה לביקור בבריטניה על גבי הספינה המסקרנת –

במהלך חודש אפריל 1956 התקיים בבריטניה ביקורם של מנהיגי ברה"מ ניקיטה כרושצ'וב וגיאורגי מלנקוב, ביקור שנועד למתן את המתחים בין שתי המדינות על רקע המלחמה הקרה. השניים הגיעו לבריטניה בהפלגה על גבי ספינת המלחמה 'אורג'וניקידזה' לה נילוו שתי ספינות מלחמה סובייטיות נוספות. הספינות עגנו בנמל פורטסמות' שם הוקצה להן אזור נפרד כשה'אורג'וניקידזה' צמודה לרציף ושתי האחרות צמודות אליה. הסיירת 'אורג'וניקידזה' מדגם סברדלוב, היתה באותה תקופה די חדשה בצי הסובייטי והתאפיינה בין השאר, במהירות גבוהה יותר ממה שהיה מקובל עד אז לספינות מסוגה. בפיקוד האדמירליות הבריטית היתה סקרנות רבה אודותיה ובמיוחד לגבי מבנה מערכת המדחפים של הספינה. כדי לברר את המבנה שלהם, הוגשה ע"י מודיעין הצי הבריטי, בקשה דחופה לשרות המודיעין הבריטי MI6, להוציא לפועל פעולה חשאית לבחינת המדחפים של ה'אורג'וניקידזה'. עם זאת, היתה באותה עת מגבלה חמורה שהעמידה את הפעולה הזאת בבעיה קשה. לקראת ביקורם של כרושצ'וב ומלנקוב בבריטניה, ראש הממשלה הבריטי אנטוני אידן שהיה נחוש להביא להצלחת הביקור בכל מחיר, הוציא הנחיה מפורשת לראשי שרותי המודיעין הבריטיים להמנע מכל פעולה שעשויה לסכן את הצלחת הביקור.

ראש ממשלת בריטניה אנטוני אידן ומנהיג ברה"מ ניקיטה כרושצ'וב בפתח דאונינג 10

התעלמות MI6 מהנחיית אידן –

אולם, למרות הנחייתו המפורשת של ראש הממשלה הבריטי, ג'ון סינקלייר, שהיה באותה עת מנהל MI6, היה נחוש בכל זאת להוציא את הפעולה לפועל. אחת הסיבות לכך היתה, המצב הקשה בו היה שרוי הארגון בראשו עמד באותה עת, זאת לאחר סדרת שערוריות שפקדו את הארגון באותן שנים. הארגון היה תחת רושם מפוקפק שהשתרר בציבור, בתקשורת ובקרב ארגונים מקבילים בארה"ב ובמערב, בין השאר בעקבות סדרת חשיפות של מרגלים בשרות ברה"מ בלב הארגון ומשרד החוץ: קים פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין. פרשות אלה ציירו את קהילת המודיעין הבריטית בכלל ואת MI6 במיוחד, כחדורים ככברה על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים וכחובבניים חסרי תקנה. בין ההשלכות לכך, היתה הסכנה הדי מוחשית שארה"ב, שותפתה של בריטניה במלחמת העולם ה-2 ולמעשה מצילתה, תנתק עימה את הקשרים המיוחדים בתחומי הבטחון, המודיעין והגרעין.

לצורך הוצאת הפעולה לפועל שבראשה עמד קצין ה-MI6 ניקולס אליוט, אנשי MI6 יצרו קשר עם הצוללן קומאנדר ליונל "באסטר" קראב וגייסו אותו באופן לא רשמי לביצוע צלילה לצורך בחינת שידרית ה'אורג'וניקידזה' ומערכת המדחפים שלה. קראב שהיה יוצא חיל הים המלכותי, נחשב באותה עת לדמות אגדתית בבריטניה וזכה לסדרה מכובדת של אותות הוקרה והצטיינות בזכות פועלו במלחמת העולם ה-2. (בהקשר הארץ-ישראלי, ליונאל קראב עמד במחצית השניה של שנות ה-40 בראש יחידת צוללנים בנמל חיפה שתפקידה היה לבדוק את תחתיות ספינות הצי הבריטי בנמל מחשש למעשי חבלה של הפל-ים במסגרת תנועת המרי העברי והפגיעה באניות גירוש המעפילים). אלא שבאותה תקופה קראב היה כבר בגיל 46, סבל ממשקל עודף והיה מעבר לשיאו. למרות אזהרות של גורמים שונים להמנע מהפעולה ובוודאי לא עם קראב, בשרות המודיעין הוחלט בכל זאת להמשיך בפעולה.

ג'ון סינקלייר (29.5.1897 – 22.3.1977) – מנהל MI6 בעת ביקור כרושצ'וב בבריטניה. הודח מתפקידו על ידי ראש הממשלה הבריטי אנטוני אידן על רקע התעלמותו של סינקלייר מהנחייתו של אידן להמנע מכל פעולה שתסכן את הצלחת ביקורו של כרושצ'וב.

היעלמות קראב וניסיונות הכיסוי על הפעולה –

קראב יצא לצלילה המתוכננת ב-19 באפריל 1956, מסירה שהושטה על ידי קצין של הצי הבריטי שהסכים לבקשת קראב לסייע לו. הפעולה התבצעה כאשר פיקוד בסיס חיל הים המלכותי הסמוך לנמל פורטסמות' בו עגנה האורג'וניקידזה, לא היה מודע לעצם קיומה. קראב צלל לעבר הספינה הסובייטית כשהוסכם עם הקצין המלווה על חזרתו לאחר פרק זמן קצוב לסירה. לאחר שלא חזר בזמן שנקבע ולאחר המתנה ארוכה נוספת, הקצין המלווה נאלץ לעזוב עם הסירה את המקום וחזר למלון ששניהם שכרו בעיר פורתסמות' תחת שמותיהם האמיתיים… קראב נעלם ללא כל סימן!

בשעות הערב התקיימה על סיפון ה" אורג'וניקידזה" ארוחת ערב חגיגית שערך קברניטה עם קצינים מהצי הבריטי. במהלך הארוחה הוא הפנה את תשומת ליבם לכך שמלחי הספינה הבחינו בצוללן שצלל מתחתיה והוא אף הגיש תלונה רשמית על כך. ימים ספורים לאחר היעלמו של קראב, כשהתברר היקפה של השערוריה המתפתחת, האדמירליות הבריטית פרסמה הודעה לאקונית בה נאמר שקומאנדר קראב נעלם במהלך משימה שגרתית לבחינת מנגנון צלילה חדש שהתקיימה בסביבות נמל פורטסמות'. מייד כאשר התברר שקראב נעלם, ניקולאס אליוט והגורמים ב-MI6 שעמדו מאחורי ביצוע הפעולה, פנו עפ"י עדויות של אנשים שנכחו בפגישה, בבהילות שגבלה בהיסטריה, לשרות הבטחון הבריטי MI5 כדי לסייע לכסות על הפרשה. שרות הבטחון הבריטי נעתר לבקשה ופתח במבצע כיסוי והשתקת הפרשה שכלל בין השאר ניקוי חדר המלון בו שהו השניים מחפציהם והעלמת עדויות ברישומי המלון אודותיהם שכללו חיתוך דפי יומן המלון בהם היו רישומים קראב והקצין המלווה מהצי הבריטי בשמותיהם האמיתיים.

אפריל 1956 – הסיירת הסובייטית מדגם סברדלוב "אורדג'וניקדזה" עוגנת בנמל פורתסמות' במהלך ביקורם של מנהיגי ברה"מ ניקיטה כרושצ'וב וגיאורגי מלנקוב בבריטניה.
ריצ'רד "דיק" גולדסמית ווייט (20.12.1906 – 21.2.1993) – ראש MI5 1953-1956.  ב-1956 מונה כמחליפו של ג'ון סינקלייר בראשות MI6 בעקבות פרשת היעלמותו של "באסטר" קראב.

תפנית בפרשה –

פרשת היעלמות קראב קיבלה תפנית משמעותית 14 חודשים לאחר היעלמותו, אז נמצאה על ידי שני דייגים מספר קילומטרים ממקום ההיעלמות, גופה חסרת ראש ששתי ידיה כרותות והיא עטויה בחליפת צלילה. ממצאי הבדיקה הפתולוגית נותרו חסויים יותר מ-50 שנה אולם עולה ממנה כי סימנים דוגמת צלקות ישנות שאובחנו על הגופה, הביאו את הבודקים למסקנה שמדובר בגופתו של ליונל קראב. חליפת הצלילה אותה לבש קומאנדר קראב בעת צלילתו, היתה חסרת שרוולים והוא נמנע מלעטות ברדס גומי על ראשו למעט מסכת צלילה. על פי הממצאים, הגופה ששהתה במים כ-14 חודשים נרקבה היכן שלא היה עטויה בחליפת הצלילה. כך, הטורסו נותר מוגן כמו גם הרגליים. למרות שלאחר ההעלמות נפוצו שמועות כגון כאלה שטענו כי קראב נתפס על ידי הסובייטים והועבר לברה"מ שם נחקר, לא נמצא להן כל ביסוס. גם טענת ווטרנים של הצי הסובייטי שטענו כי הוא נהרג במהלך עימות תת מיימי, במהלכו נחתך צינור האויר שלו, נמצאו כלא מבוססים.

סר רוג'ר הוליס (2.12.1905 – 26.10.1973)  ראש שרות הבטחון הבריטי  1958-1965. נחשד כסוכן של ה-GRU, חשד ממנו לא נוקה.

השלכות הפעולה –

לפרשת היעלמותו של קומאנדר "באסטר" קראב, היו השלכות רבות ונרחבות: בהיבט המדיני, מטרת ביקורם של כרושצ'וב ובולגאנין בבריטניה, שנועדה למתן את המתח והחשדנות בין ממשלות בריטניה וברית המועצות, לא הושגה והיחסים בין המדינות נותרו מתוחים כשהיו, אם לא מתוחים יותר. היו גם השלכות פנים בריטיות. בעקבות כישלון המשימה של קראב ובמיוחד על רקע הוצאתה לפועל בניגוד להנחייתו המפורשת של ראש הממשלה אידן, מנהל MI6, ג'ון סינקלייר, נקרא לדאונינג 10 והודח מתפקידו. את מקומו תפס "דיק" ווייט שכיהן באותה עת כראש שרות הבטחון הבריטי MI5.

את מקומו של וויט בראש שרות הבטחון תפס סגנו, רוג'ר הוליס, דמות שנויה במחלוקת שאודותיה קיימים חשדות כי שימש מאז סוף שנות ה-30, סוכן של מודיעין הצבאי הסובייטי GRU. למהלך ההצלבה בין השניים והצבתו של ווייט בראש MI6 היו השלכות בקהילת המודיעין הבריטית. בתוך MI6 ווייט התקבל כנטע זר ובדחיה, זאת במיוחד על רקע היריבות ארוכת השנים בין שני הארגונים, עוד מתקופת הקמתם ב-1909. הדחתו של סינקלייר שהיה מקובל בקרב רבים ב-MI6, יצרה תחושות מרירות בארגון והיתה סיבה לפרישת מספר בכירים, חלקם כאלה שראו עצמם כיורשים טבעיים של סינקלייר. ווייט עצמו כראש MI6, לא חזר על ההצלחה שמיוחסת לו כראש MI5 וכהונתו היתה צל חיוור לתקופתו בשרות הבטחון.

אולם, קידומו והצבתו של רוג'ר הליס, סגנו של ווייט ב-MI5, הביאה לתוצאות שיש הרואים בהן כפגיעה החמורה בארגון בכל תולדותיו. לאורך שרותו, הוליס היה אחראי על הפעילות נגד הריגול הסובייטי בממלכה הבריטית ובאימפריה המצטמצמת. פעילותו התאפיינה בחוסר יוזמה במקרה הטוב, ובמקרה היותר גרוע, כזו שפגעה באינטרסים הבריטיים ואלו של המערב בכלל. עד כדי כך שבמהלך שנות ה-50 ואילך עד לפרישתו, היו בארגון ובשותפים לעבודה בארגונים המקבילים בארה"ב, שחשדו כי הוליס הינו למעשה סוכן של המודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU. חשדות אלה שהלכו והצטברו, הביאו לכך שהוא נחקר פרונטלית מספר פעמים בשנות ה-60 וה-70 כחשוד בריגול. ולמרות שהחקירות אודות הוליס לא הצליחו לבסס את החשדות נגדו, הוא גם כלל לא נוקה מחשד עד למותו ב-1973. כל תקופת כהונתו של הוליס כראש שרות הבטחון הבריטי, התאפינה בשיתוק הארגון עקב חוסר אונים מול פעילות המודיעין הסובייטית על אדמת בריטניה ועקב צילם הכבד של החשדות נגדו.

בשולי הדברים: ליונל "באסטר" קראב והמאבק הבריטי בהעפלה –

בשנים שלאחר מלחמת העולם ה-2, הישוב היהודי המאורגן בארץ ישראל שתחת המנדט, פתח במסע נרחב להבאת ניצולי השואה מאירופה לארץ ישראל במסגרת מה שנודע כמפעל "ההעפלה". ממשלת הלייבור בראשות קלמנט אטלי ושר החוץ ארסט בווין, הנהיגו מדיניות קשוחה שתכליתה מניעת הגעת המעפילים לחופי הארץ בכל מחיר. חיל הים המלכותי הבריטי מציד, היה עמוד השדרה של הניסיון הבריטי לסכל את הפלגות ספינות המעפילים וכן, בגירושם של אלא שנילכדו, למחנות מעצר בקפריסין באמצעות ספינות גירוש. המחלקה הימית של הפלמ"ח, ה"פל-ים", פתחה בהוראת הפיקוד העליון של ההגנה, במסע פגיעה באותן ספינות גירוש, בד"כ באמצעות הצמדת מטעני חבלה לתחתית הספינות בעת עגינתן בנמל חיפה. למרות הצלחה מסויימת ופגיעה בספינות הגירוש, הפעולות הללו ניתקלו בקשיים מרובים, הן מפאת חוסר ניסיונם של המבצעים, העדר ציוד מתאים וכן כתוצאה מהפעלת אמצעים לסיכול הפעולות על ידי חיל הים הבריטי.

אחד האמצעים לסיכול פעולות החבלה של הפל-ים, היה הפעלת יחידת צוללנים של הצי המלכותי הבריטי שפעלה בנמל חיפה באותן שנים. בראש היחידה עמד ליוטננט קומנדר ליונל קראב. תפקיד יחידת הצוללנים היה לבצע סריקות של תחתיות הספינו שעגנו בנמל חיפה ולנסות לאתר מטעני חבלה שהוצמדו לספינות.

התמונות המצורפות צולמו ב-1947, בשיא המאבק של הפל-ים לפגוע בספינות הגירוש. מקורן ב: http://www.mcdoa.org.uk/news_archive_24.htm

צוות הצוללנים הבריטיים בנמל חיפה – 1947. ליונל קראב, מפקדם, עומד במרכז.

 

 

צוללן בריטי לבוש ציוד צלילה לפני ירידה לצלילה לבחינת ספינות בריטיות בנמל חיפה – 1947

 

 

אנשי יחידת הצוללים בנמל חיפה – 1947. ברקע ספינת המלחמה HMS Chevron

 

 

אנשי יחידת הצוללנים על גבי סירת שרות בנמל חיפה. בתמונה נראים מצופים המסמנים רשת הגנה למניעת חדירת צוללנים.  ברקע ספינות הגירוש שהיו יעד חבלה של הפל-ים. – 1947

 

 

ספינת מעפילים שנתפסה על ידי חיל הים הבריטי עוגנת בנמל חיפה – 1947.

 

ספינת מעפילים שנתפסה על ידי חיל הים הבריטי בנמל חיפה. ברקע הכרמל – 1947

 

 

המבנה בנמל חיפה ששימש כמחסן הציוד של יחידת הצוללנים הבריטית – 1947.