מאת: צפריר עפרוני
רבות דובר על פרשות הריגול סביב מרגלי קיימברידג' שגויסו לטובת שרותי המודיעין של ברה"מ לפני מלחמת העולם ה-2. אחד החשובים בהם, אם כי פחות בולט מקים פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין, היה אנטוני בלאנט, שפעל בשרות מוסקבה במשך שנים רבות כשהוא מסייע לשאר חבריו לרשת. אלא שנוסף לאדוניו בברה"מ, אותם שירת נאמנה במשך כשלושה עשורים, בלאנט, כאדם משכיל שתחום עיסוקו היה ההיסטוריה של האמנות, שירת במידה רבה גם את האינטרסים של בית המלוכה הבריטי, מלאכה שעסק בה בדבקות מעט מוזרה על רקע היותו כלי מרצון בידי מדינה זרה אידיאולוגיה שתכליתן היתה הפלת המלוכה. במסגרת אותו שרות עבור בית המלוכה הבריטי, בלאנט קיבל לאחר מלחמת העולם ה-2 את התואר "אוצר האמנות" של בית המלוכה הבריטי, במסגרתו הוטל עליו לטפל בכל חפצי האמנות שהיו בארמונות בית וינדזור. בתוך כך, היה אירוע שהתרחש מיד עם סיום המלחמה ובו אתמקד, במסגרתו נשלח בלאנט באופן חשאי לגרמניה הכבושה בשליחות חשאית של בית המלוכה, שככל הנראה לא הייתה קשורה כלל להיבטים האומנותיים של תפקידו המלכותי.
אנתוני בלאנט כסוכן סובייטי –
עריקתם לברה"מ ב-1952 של עובד משרד החוץ הבריטי דונלד מקלין וחברו גאי ברג'ס, הכתה בהלם את המנגנון הממלכתי בבריטניה ובמיוחד את שרותי המודיעין שלה. פרשה זאת שבאה לאחר סדרה של פשלות קודמות הביאה למעשה להקפאת הקשרים המודיעיניים של בריטניה עם השותפים בארה"ב, זאת מאחר ובארה"ב החלו לחשוד שלא ניתן לסמוך עוד על השותפים הבריטיים. העריקה המתוקשרת של השניים שהיו תחת מעקב מזה זמן, הציפה חשד שמישהו עם ידע על המתרחש, הזהיר אותםמבעוד מועד ובכך איפשר את הימלטותם על מעבר למסך הברזל. אחד האנשים אליהם כוונו החשדות היה אנטוני בלאנט. אלא שרק לאחר עריקתו של הרולד "קים" פילבי לברה"מ ב-1963, החשדות קיבלו ביסוס ממשי והוא החל לעבור סדרה של תחקורים שנערכו על ידי אנשי שרות הביטחון הבריטי M.I.-5.
הראשון שחקר את בלאנט היה חוקר בכיר באגף הריגול-הנגדי הסובייטי בשם ארתור מרטין. בשלב מסוים, לאחר שהחקירה לא התקדמה, מרטין הבטיח לבלאנט חסינות מהעמדה לדין ובלבד שיחשוף באופן מלא את השתלשלות העניינים שהביאו לגיוסו לטובת הסובייטים ופירוט פעילותו בשרותם. כמו כן, בלאנט נדרש לחשוף את הדמויות שגויסו על ידו ושותפיו למעשי הריגול. עם התרחבות החקירות באותה עת, בניסיון לחשוף חפרפרות סובייטיות שהיו סימנים שהושתלו בשרותי המודיעין הבריטיים, חקירת בלאנט הועברה לידיו של פיטר רייט, הקצין הטכני הראשון של שרות הביטחון הבריטי, שבאותה עת עסק במסגרת M.I.-5 במחקר מודיעיני בנושא החדירה הסובייטית לקהילת המודיעין הבריטית.
בכיר שרות הבטחון הבריטי לשעבר, פיטר רייט העיד ב-1987 בספרו האוטוביוגרפי Spy Catcher, שבניגוד לסוכנים הסובייטיים האחרים שנחקרו בבריטניה, חקירתו של בלאנט נשאה אופי אחר לגמרי. כדי להשיג את שיתוף הפעולה שלו, הוחלט לבצעה בלשכתו של בלאנט במכון האמנות "קורטוואלד" שבלאנט שימש אז כמנהלו ולא בחדר חקירות של שרות הביטחון כמקובל. במסגרת ההכנות למפגשים עם בלאנט, הותקנו בלשכה שלו מיקרופונים חבויים על מנת שניתן יהיה לתעד את המפגשים וכדי שניתן יהיה לבצע הערכה מודיעינית בזמן אמת לדבריו ולהכווין את השאלות במפגשים הבאים. על רקע היכרותו של רייט את אישיותו של בלאנט הוחלט על קו חקירה מתון ולא מתעמת. אט אט בלאנט החל להיפתח ולהרים את המסך על נסיבות גיוסו לטובת ה-NKVD והאופן בו פעל. אחת הפרשיות שעלתה במהלך תחקורו של בלאנט היתה נסיעתו בשליחות בית המלוכה הבריטי לגרמניה, סמוך לסיום הקרבות באירופה בסוף מלחמת העולם ה-2. הנסיעה מיוחדת ויוצאת דופן שכן, בלאנט באותה עת היה מסופח מטעם MI-5 למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית בפלישה לאירופה SHAEF. ככזה, בלאנט עבד במטהו של הגנרל אייזנהאואר, שם עסק לכאורה בתחום הלוחמה הפסיכולוגית. ראוי לציין שבעת שפעל באירופה לא היה לבלאנט כל קשר ישיר עם בית המלוכה, קשר שהחל להירקם ערב פרוץ המלחמה.
בשנת 1964, פיטר רייט ששימש עד אז כקצין הטכני הראשון של MI5, עבר לעסוק במחקר מודיעיני לצורך איתורן של עדויות לחדירה סובייטית לממסד הבריטי ובעיקר לשירותי המודיעין הבריטיים. הדבר נעשה במסגרת עבודת המחקר המודיעיני שלו באגף D של שרות הביטחון הבריטי MI5. כך אירע שבאחד הימים הוא נקרא להגיע למשרדו של מייקל אדין, שהיה באותה עת המזכיר הפרטי של המלכה. הפגישה שהוגדרה כפגישת תדרוך מטעם בית המלוכה, התקיימה במשרדו של אדין בארמון המלוכה. עפ"י עדות רייט, אדין הקרין במהלך השיחה מידה של קורקטיות יבשה משולבת במעט מתח. רייט מספר בסיפרו שאדין הבטיח לו שבית המלוכה מוכן לשתף פעולה עם כל נתיב פעולה בו יבחר לפעול עם אנטוני בלאנט. "המלכה עודכנה בנוגע לסר אנטוני והיא שבעת רצון עם כל דרך שתינקט כדי להגיע לחקר האמת" אמר אדין. אלא שאז באה תוספת שנשמעה אז לרייט די מוזרה: "מעת לעת, אתה עשוי להיתקל במהלך חיפושיך בכל הקשור לבלאנט, בדברים המתייחסים לנסיעה מסויימת שלו לאחר המלחמה לגרמניה מטעם הארמון. בבקשה, אל תחקור בכיוון הזה. חייב להיאמר, הדבר אינו נוגע כלל לנושאי ביטחון".
שימש כמזכיר הפרטי למלכה אליזבת ה-2 בשנים 1953-1972. בפגישה בארמון וינדזור, הפציר באיש MI5 פיטר רייט, להמנע מלחקור אודות נסיעה מסויימת של אנתוני בלאנט לגרמניה הכבושה בשרות בית המלוכה.
רייט מתאר בהמשך הדברים, כיצד בסיום המפגש אדין ליווה אותו לדלת ברשמיות ולמעשה נפטר ממנו. רייט טען שבמשך כל מאות שעות השיחה שרייט ניהל עם בלאנט, הוא לא הצליח לברר מה היה נושא אותה משימה החשאית שמילא בלאנט מטעם הארמון בגרמניה הכבושה.
בלאנט מוצב ל-SHAEF –
כדי לברר את מהות אותה נסיעה מיסתורית של בלאנט לגרמניה לאחר המלחמה, יש לחזור לשנת 1944, סמוך לפלישה לנורמנדי. עם התקדמות כוחות בעלות הברית לאחר הנחיתה בנורמנדי ביוני 1944, הלך וגבר הצורך לשים את היד על כמויות גדולות של חפצי אמנות יקרי ערך שבכירי המשטר הנאצי שדדו מקורבנותיהם. כדי להתמודד עם המשימה הוחלט להקים עוד במאי 1944 במסגרת SHAEF יחידת משנה שתכליתה היתה לאתר ולתפוס יצירות אמנות שדודות שנקראה Monuments And Fine Arts section (SHAEF -MAFA). בראש היחידה הקטנה הועמד סא"ל ליאונרד וולי, ארכיאולוג שקנה את פירסומו בחפירות שערך במסופוטמיה וגילוי שרידי העיר העתיקה אור (כשדים). וולי שהבין את חשיבות המשימה שהוטלה עליו גייס לצוותו את טובי חוקרי האמנות בבריטניה של אותה תקופה בהם עמיתו, היסטוריון האמנות אליס ווטרהאוס.
אחד המקומות בהם אותרו מועמדים ליחידה היה MI-5 – שרות הבטחון הבריטי שצרכי המלחמה הביאו לגיוס טובי המוחות האקדמיים בבריטניה לשרות הבטחון. באותה עת סרן אנטוני בלאנט שרת ב-MI5 ביחידה שעסקה בתפיסת שקי דואר דיפלומטי של הנציגויות השונות שעל אדמת בריטניה, פתיחתם, הוצאת מסמכים רלוונטיים מהם, צילומם והשבתם לשקים מבלי שהבלדרים שלהם יהיו מודעים לכך. עדויות מאנשים ששרתו באותה יחידה מספרות שבלאנט הצטיין בהסחת דעתם של הבלדרים בעת נסיעות רכבת לצורך סילוק השקים הדיפלומטיים. למרות ששרות הבטחון לא היה להוט לשחרר אנשים לטובת גופים אחרים, בלאנט שוחרר בסופו של דבר בעקבות התערבות מגבוה והוא הועבר ל-MAFA. יתכן והסיבה להיענות מצד השרות טמונה על פי עדות בלאנט עצמו במהלך תחקוריו, בעובדה שבאותה עת, סיום המלחמה המתקרב, רמת הפעילות של היחידה הקטנה ירדה ולמעשה כבר לא היו צריכים כל כך את שרותיו.
כך התגלגל בלאנט לפעילות שתשרת את עניינו שנים מאוחר יותר כאשר נחקר על ידי חוקרי MI-5 דוגמת ארתור מרטין ופיטר רייט אודות היותו סוכן NKVD: למעשה קבלת חסינות מהעמדה לדין בתמורה לשמירת חיסיון גילויים מביכים אודות קשרי בית המלוכה הבריטי עם המשטר הנאצי לפני פרוץ מלחמת העולם ה-2 ובמהלך השלב במלחמת העולם ה-2 שנודע כ"מלחמה המזוייפת" ב-1940.
מכתבי המלכה ויקטוריה וקשרי בית ווינדזור בגרמניה –
על אופי הנסיעה של בלאנט לגרמניה העיד ההיסטוריון הבריטי יו טרוור-רופר ששרת במהלך המלחמה ב-MI5. לקראת סיום המלחמה עבר לשרת ב-SHAEF תחת איש MI5 "דיק" ויייט שהפך יותר מאוחר לראש הארגון. לטענת טרוור-רופר שהוצגה ב-1979 בכתבה בעיתון הבריטי Sunday Times, בלאנט נשלח לגרמניה בשליחותו של המלך הבריטי ג'ורג' ה-6. מטרת הנסיעה היתה על פי טרוור-רופר, להשיג ולהשיב לבריטניה התכתבויות ארוכות ואינטימיות בין המלכה ויקטוריה לביתה הבכורה "ויקי" שנישאה ב-1858 לקייזר וליהלם ה-2. ג'ורג' ה-6 כמו אימו, נהגו להתכתב עם קרוביהם בגרמניה וביקרו רבות בטירות בית האסה שלאחר המלחמה, היו בשטח הכיבוש האמריקאי. טרוור-רופר העיד עוד שבלאנט תיאר בפניו את ביקוריו בטירות וכיצד סעד על שולחנם של בני משפחת האסה.
לאחר פירסום דברי טרוור-רופר ב-Sunday Times, כתבי העיתון הצליחו לראיין את הנסיך הגרמני הקשיש וולפגאנג מהאסה. לדבריו, אכן יום אחד הגיעו באביב 1945 לטירתו כשהם רכובים על משאית צבאית סר אוון מורסהד (באותה עת הספרן הראשי של בית המלוכה הבריטי) ואנתוני בלאנט. הוא לא היה בטוח בנוגע לתאריך המדוייק, אולם הוא העיד הוא בטוח שהיה זה לאחר שחיילי ארמיה 3 בפיקודו של גנרל פאטון הגיעו לגזרת כפרי קרונברג, בשבוע האחרון של מרץ 1945. על פי נקודת הזמן הזאת, הביקור המדובר ארע בסוף אפריל, תחילת מאי 1945, אז שימשו הטירות מהמאה ה-19 חיילים אמריקאים למטרות נופש.
על פי עדות הנסיך וולפגאנג מהאסה, אוון מורסהד הציג בפני הקצינים האמריקאיים שהיו אחראיים על הטירה מכתב מהמלך ג'ורג' ה-6 בו הוא מבקש מבן דודתו הקשיש לקבל לידיו מכתבים "רגישים" לצורך העברתם לשמירה בבריטניה. לאחר התדיינות משפחתית ולמרות התנגדות בקרב חלק מבניה, ניתן האישור והחוליה המסתורית של בלאנט ומורסהד נסעה לטירת פרידריקסהוף הסמוכה. בזמן שבלאנט התדיין עם הקצינה האמריקאית שהיתה ממונה על מחנה הנופש בטירת פרידריקסהוף והעסיק אותה, מורסהד ושאר אנשי החוליה עלו במדרגות המתפתלות לעליית הגג, שם איתרו שתי תיבות בהן היו התכתובות המדוברות.
טיב היחסים של בית המלוכה עם גרמניה –
עם עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, צאצאי בית המלוכה הגרמני נפלו גם תחת השליטה של המשטר הנאצי. היטלר מאד האמין בחשיבות קשרי הדם של בתי המלוכה וניסה לנצל אותם לטובתו בשורה של מקרים, במיוחד במשברים שארעו לפני מלחמת העולם ה-2. לצורך קידום האינטרסים הגרמניים, היטלר רתם הנסיך פיליפ שבעצמו היה נאצי נלהב כששהוא מעניק לו דרגת גנרל ב-SA. לאחר "ליל הסכינים הארוכות" בו חוסלה צמרת הארגון הנסיך פיליפ נותר במעמדו ולא נפגע. ככל הנראה היה זה הודות לעובדה שאישתו היתה ביתו של המלך אומברטו מאיטליה שהצילה את חייו. זו גם הסיבה שהיטלר בחר בנסיך פיליפ לצורך שמירת הקשר עם שארי הדם המלכותי ברחבי אירופה וכמתווך בשורה של פרשות בינלאומיות בהן היתה מעורבת גרמניה. כך למשל, היטלר השתמש בו יחד עם מוסוליני כמתווך במהלך משבר האנשלוס באוסטריה ובהמשך במהלך המשבר בצ'כוסלובקיה. כך נוצר מצב בו היה זה טבעי מבחינת היטלר לשוב ולעשות בנסיך פיליפ שוב שימוש במהלך המגעים עם הדוכס מוינדזור, עימו חלק קירבת דם בהיותו נינה של המלכה הבריטית ויקטוריה.
גילוי העובדה הזאת התרחש במהלך ראיון משנת 1979 שנערך עם הנסיך הישיש וולפגאנג מטעם העיתון הבריטי Sunday Times. בראיון, הנסיך וולפגאנג אמנם נמנע מלאשר באופן ישיר שהנסיך פיליפ היה מתווך מטעם היטלר במלוא מובן המילה, אולם הוא תיאר את תפקידו של הנסיך פיליפ כ"תיווך לא רשמי". לדבריו "זה לא היה תיווך במובן הרגיל של המילה, אלא שיחות שנערכו עם המלך אדוארד ה-8 באמצעות אחיו אדוארד, הדוכס מקנט.
כאן ראוי לציין, שבני בית האסה, כמו גם בני ווינדזור היו רדופי פחדים עזים בעקבות הדחת בית רומאנוב וציחתו של הצאר ניקולאי יחד עם כל משפחתו בעקבות המהפיכה הבולשביקית כשהחשש מהבולשביקים ליווה את המלך ג'ורג' ה-5 עד למותו. כאשר אדוארד ירש את כס המלוכה ב-1936, היטלר הסיק שזה הזמן ליזום מגעים עם הבריטים, זאת באמצעות המלך החדש וחסר הניסיון. המלך אדוארד ה-8, כמו אחיו הצעיר ואיש אמונו ג'ורג', היתה לו חיבה רבה לגרמניה. למרות תדמיתו הציבורית כפטרונם של חסרי התעסוקה והעניים, אדוארד היה אנטי-קומוניסט מושבע והוא הא ין בכל ליבו שהנאצים הצילו את גרמניה ממהפיכה.
כגרמנופיל האמין אדוארד במשטר אוטוריטרי. ככזה, גם העריץ את מנהיגותו של היטלר שלדעתו עמדה בניגוד לשרים בריטיים חסרי יכולת לפתור את בעיותיה הכלכליות והחברתיות של בריטניה. כתוצאה מכך, להיטלר לא היתה כל בעייה מהותית להקים ולקיים אפיק קשר חשאי עם אדוארד. דבר זה התקיים כאשר היה אדוארד היה כבר מלך וגם לאחר ויתורו על הכתר, כדוכס מווינדזור, כל זאת באמצעות בן דודתו הנסיך פיליפ מהאסה ודרך קארל-אדוארד, הדוכס מסאקס-קובורג-גותה.
הנסיך קארל-אדוארד שהיה חבר ללימודים של אדוארד ה-8 בקולג' באיטון, היה גם כן נאצי נלהב והוא קיבל כהערכה דרגת קצונה בכירה ב-SS. ככזה, קארל-אדוארד ביקר תכופות בלונדון שם נהג להמצא בקירבתו של המלך אדוארד ה-8 בשעותיו הראשונות לאחר הכתרתו, כשבאותו הזמן, הצבא הגרמני נערך לכניסה ולהשתלטות על חבל הריין. באמצעותו למד היטלר שלרווחתו שהוא חופשי לפעול ולקרוא תגר על מערכת הסכמי וורסאי ולא לחשוש מתגובה צבאית.
בשנים האחרונות התברר גם שהמלך אדוארד ה-8 לפני שויתר על הכתר, פעל בנחישות לפתח מדיניות חוץ בריטית "לא רשמית" ביחס לגרמניה כשהוא מתכוון לתזמר אותה יחד עם הפיהרר, דרך בן דודתו. קארל-אדוארד העיד עם שובו לברלין שהמלך אדוארד ביקש "שיבקר אותו בתכיפות כדי שעניינים חשאיים יבוררו במהירות גבוהה יותר וכך ימצאו את פתרונם". נראה היה שהמלך אדוארד ה-8 היה מוכן להתעלם ממגבלות חוקתיות במידת הצורך. "מי המלך כאן, בולדווין או אני?" התבטא באזני קארל-אדוארד. "אני מבקש לדבר עם היטלר ואעשה זאת כאן או בגרמניה. אמור לו זאת בבקשה".
מבחינת היטלר, אדוארד היה נכס שראוי היה להשקיע בו רבות. כפי שהיטלר עצמו התבטא: "המלך (אדוארד) הוא אדם כלבבי ואדם שמבין היטב את ה-Fuhrerprinzip, שהיה נכון ליישם אותו בארצו (בריטניה)". את הויתור על הכתר הגרמנים ראו כאבדן מצער של נכס חשוב. אלא שלכך נמצא פיתרון בדמות הסיבה לויתור על הכתר: הגרושה האמריקאית ווליס סימפסון עצמה. סימפסון האמביציוזית בעלת השיק, הפכה במהרה מטרה לחיזורים נמרצים מצד האגודה האנגלו-גרמנית ושל השגריר הגרמני בלונדון עצמו.
עם הויתור על הכתר ולאחר שהמלך ג'ורג' ה-6 סיר להעניק לה תואר "הוד רוממותה", היטלר מיהר לנצל את המצב העכור שנוצר בבריטניה והזמין את הזוג לביקור אצלו. הדוכס ובת זוגו מיהרו להיענות להזמנה כדי לפצות אותה בכך שתקבל במהלך הביקור טיפול מלכותי. הביקור הפרטי גרם בבריטניה לחששות שהתממשו כשהתועמלנים הנאצים עשו בביקור בן השבועיים שימוש והציגו אותו ככזה שקיבל אישור מבית המלוכה. להשתוממותם של בכירים בממשל הבריטי, הדוכס הצטלם לצידם של גרינג וגבלס כשהוא מציג גירסה משלו למועל היד.
דמות חשובה שליווה את הדוכס ובת זוגו במהלך ביקורם בגרמניה, היה בעל הון אמריקאי בשם צארלס בודו Charles Bedaux. בוו השאיל לבני הזוג את טירתו שם קיימו את טכס הנישואים שלהם. בודו גם הפך לבן לוויה קבוע וחלק מהפמליה שנישרכה בעקבותיהם במהלך סיוריהם באירופה. בודו מת ב-1942 בנסיבות לא ברורות כאשר נעצר על ידי שרות הבטחון של ממשלת צרפת החופשית בצפון אפריקה כשנחשד בקיום קשרים עם גרמניה הנאצית והיותו סוכן חשאי של ממשל וישי.
על פי כל הסימנים, ארמון וינדזור, משכנם של שני בני הזוג, הפך למרכז של אינטריגות שמקורן היה בברלין. יום לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, בודו אמר בארוחת ערב בארמון ריץ למכר שלו ש"המצב באירופה הולך ומתברר ואם תישאר לצידי אדאג לך". בודו שהמשיך להתלוות לבני הזוג עמד במקביל בקשר הדוק עם שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושליחו אוטו אבץ שהצרפתים גירשו מפרי ב-1939.
מסמכים שנתפסו הראו שבודו עמד במרכזם של מהלכים שמקורם היה בגרמניה שתכליתם ליצור מה שכונה "חזית לקידום השלום". חזית שאמורה היתה לכלול את בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה. למעשה, בודו שימש צינור להעברת מסרים חשאיים בין היטלר לארמון וינדזור. הדבר עולה ממסר מינואר 1940 מהשגריר הגרמני בהאג לתת מזכיר במשרד החוץ הגרמני הבארון ארנסט פון ויצקר. "באמצעות קשר אישי עם הדוכס מוידזור" כותה הדוכס פון זק-בורקסרוזה, "מתברר כי הדוכס מוינדזור לא מרוצה מהתפקיד שניתן לו כחלק מחיל המשלוח הבריטי". הדוכס מוסיף גם שנוצרו קשרים ידידותיים עם (הדוכס מוינדזור) שיאפשרו בעתיד ובנסיבות מתאימות להפוך ליותר משמעותיים".
חיל המשלוח בצרפת –
במסגרת ההסכמים שהיו בין צרפת ובריטניה, שיגרה בריטניה לאחר הכרזת המלחמה על גרמניה, חיל משלוח לצרפת כדי לסייע בהגנתה ולהיערך להתקפה גרמנית צפויה. כנושא דרגת מייג'ור-ג'נרל, הדוכס היה בעל גישה למפקים הבכירים ביותר במפקדתו של הגנרל מוריס גמלאן, רמטכ"ל הצבא הצרפתי. כך, ידע הדוכס מוינדזור ממקור ראשון מה האופן בו נערך הצבא הצרפתי כדי לקדם מתקפה גרמנית. הוא גם הכיר היטב את "תכנית D" שהתוותה את האופן בו אמור היה להיערך חיל המשלוח הבריטי בצרפ בכיוון צפון כדי לקדם אפשרות להתקפה גרמנית מכיוונה של בלגיה. קידום הכח הבריטי לשם, אמור היה לגרום קשיים חמורים לצבא הגרמני במקרה ונסה לתקוף דרך יערות הארדנים. ואכן, הארדנים היו המקום ממנו תקף כח השריון בפיקודו של היינץ גודריאן ב-10 במאי 1940 כחלק מההתקפה על צרפת.
בפברואר 1940, הגרמנים שינו את תכניותיהם המקוריות וקבעו שתתבצע פריצה דרך יערות הארדנים לכיוונה של בלגיה מתוך כוונה להגיע לחוף הים ובכך לכתר את חיל המשלוח הבריטי. סיבה לשינוי הזה יכולה להיות נעוצה באופן בו התנהל הדוכס עצמו שלא נמצא בחזית עם חייליו כשהוא עוצר פעם אחר פעם ל"הפסקות תה" ולקפיצותת מוזרות לפריס שם ישב בבתי קפה. במהלך אותן "קפיצות לפריס הוא נפגש עם בן לווייתו המליונר האמריקאי בודו. אותו בודו, הקפיד בכל החודשים שקדמו להתקפה הגרמנית, מה שכונה "המלחמה המזוייפת", לנסוע להאג ולהפגש עם השגריר הגרמני שם שהקפיד לדווח לברלין על מעשיו של הדוכס. כך למשל, ב19 בפברואר 1940, השגריר העביר לברלין דיווח של הדוכס כיצד מתכוונות בריטניה וצרפת להתמודד עם מתקפה גרמנית צפויה. הדיווחים האלה עמדו ככל הנראה מאחורי השינויים בתכניות ההתקפה הגרמניות שהביאו במאי למיטוט צאו של גמלן ולכיתור חיל המשלוח הבריטי בכיס דנקרק.
בהמשך, לאחר הפינוי החפוז של חיל המשלוח הבריטי מדנקרק, הדוכס מוינדזור המשיך לעמוד בקשרים עם ברלין, זאת כששהה בפורטוגל. שם, הדוכס עמד בקשר עם גורמים במודיעין הצבאי הדרמני אבווהר. על פי מסמכיו שפורסמו בשנים האחרונות, מתברר שהמגעים נסובו סביב סביב המצב שישרור בבריטניה לאחר הפלישה הגרמנית הצפויה וכיבוש האי הבריטי. דובר שם שבעקבות הפלישה הגמרנית, הדוכס מוינדזור וזוגתו יחזרו לגרמניה, שם יומלכו כמלך והמלכה של בריטניה.
אופ-אד מאחורי הדברים ומה שבינהם 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.