בשבועות האחרונים נמצאת בראש הכותרות פרשת היעלמותו וחיסולו של העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י. לפרשה הזאת יש קווים רבים המזכירים פרשה קודמת שהתרחשה לפני 53 שנים בפריס.
ב-29 באוקטובר 1965 נעלמו עקבותיו של מרוקאי בשם מהדי בן ברקה במהלך שהותו בבירה הצרפתית. על פי עדויות שונות, בן ברקה שהיה מתנגד למשטרו של חסן ה-2 מלך מרוקו , היה אמור להיפגש עם צוות טלוויזיה שקבע להיפגש עמו במסעדה פריסאית ולקיים עמו ראיון אודות הפעילות האופוזיציונית שלו.
מלך מרוקו חסן ה-2
בן ברקה היה מנהיג מרוקאי בולט בעל פופולריות לא מעטה בקרב הציבור המרוקאי. פעילותו והפופולריות שלו, נתפסו בבית המלוכה המרוקאי כסיכון פוטנציאלי להמשך שלטונו של המלך הצעיר באותה עת חסן ה-2. לאחר שצעדיו הוצרו במרוקו, בן ברקה נאלץ לגלות ממרוקו והוא השתכן בפריס. שם המשיך בפעילותו באופן פומבי והוא החל להיתפס כמהפכן מרוקאי – מעין גרסה של צ'ה גווארה. בין שהחששות היו מבוססים או לא, הוחלט בבית המלוכה להביא לכך שבן ברקה יחדל להוות איום בצורה של חיסולו הפיסי. על המבצע הופקד ראש השירותים החשאיים של מרוקו גנרל מוחמד אופקיר.
מהדי בן ברקה
לפרשה יש גם צד ישראלי כשאנשי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים יצרו עם בן ברקה קשר בז'נבה והצליחו לפתות אותו להגיע לפגישה בפריס עם אותו "צוות טלוויזיה" מפוברק. לפי פרסומים שונים, מוחמד אופקיר פנה אל ראש המוסד דאז מאיר עמית וביקש ממנו לחסל את בן ברקה. עמית, סירב אך הסכים לעשות מעין מחווה שהתבטאה באותה יצירת קשר והנעת בן ברקה להגיע לפגישה בפריס. הרקע להסכמת עמית לבקשה המרוקאית, היה הקשרים המתהדקים עם מרוקו והמלך חסן ה-2 שנתפסו כגשר בין ישראל לעולם הערבי. כמו כן, הקשר המתהדק עם בית המלוכה סייע לא מעט בשמירת שלומם של יהודי מרוקו ובאפשרות להעלאתם לישראל באופן מחתרתי ובידיעת השלטונות המרוקאיים. כמו כן, אנשי מוסד ושב"כ עסקו בהכשרת אנשי השירותים החשאיים של מרוקו ולאנשי המוסד הותר לפעול על אדמת מרוקו.
עם הגעת בן ברקה לבית הקפה הפריסאי, הוא הובא ע"י שוטרים צרפתיים ששיתפו פעולה עם המודיעין המרוקאי בתואנת שווא לווילה בפאתי פריס. שם הוא נחקר ועונה ולבסוף נרצח. גופתו הועברה בטיסה למרוקו שם בפיקוחו של מוחמד אופקיר הגופה הושמדה, ככל הנראה באמצעות המסתה בחומצה.
גנרל מוחמד אופקיר – ראש השרותים החשאיים של מרוקו ויד ימינו של המלך חסן ה-2
עדויות לפרשה הגיעו לישראל והיא הושתקה על ידי הצנזורה. אלא שעורכי השבועון "בול" מקסים גילן ושמואל מור פרסמו פרטים אודותיה. שני העורכים נעצרו על פי התקנות לשעת חירום והם הועמדו לדין בגין פגיעה בביטחון המדינה וריגול חמור. בעסקת טיעון הסעיפים הומרו בסעיף של פרסום ידיעה סודית ונגזרה על כל אחד הם שנת מאסר.
במקביל התחולל מאבק בצמרת המודיעינית הישראלית. איסר הראל ששרת אז כיועץ ראש הממשלה אשכול לענייני מודיעין טען כי אסור היה לישראל להיות מעורבת בעניין והוא תבע לערוך חקירה על מידת אחריות ראש המוסד מאיר עמית במעורבות הישראלית בפרשה. ראש הממשלה אשכול, טען שלא ידע על הפרשה ואילו ראש המוסד עמי טען מנגד כי עדכן את אשכול על הפרשה לפני תחילת הפעולה.
מוחמד אופקיר שעמד בקשרים עם המוסד הישראלי ואף פורסם שביקר בישראל מספר פעמים, שימש כיד ימינו של המלך חסן ה-2 במשך שנים לא מעטות לאחר הפרשה. אלא שבשנות ה-70 נחשד כי הוא זומם להפיל את חסן ה-2 ולרצוח אותו. בסופו של דבר אופקיר חוסל על ידי הטמנת פצצה במטוס בו טס.
מקסים גילן – עורך השבועון "בול" בו חשף את מעורבות ישראל והמוסד בפרשת חיסולו של בן ברקהמאיר עמית – ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים
ראיון עם אלברט סודאי, לשעבר ראש מדור מדיני, ענף מצרים, אמ"ן/מחקר, 6.10.1973
מועד הראיון: 26/5/2014
מראיין: צפריר עפרוני
'אלברט חושב כמו ערבוש'. דברים אלה מיוחסים לסא"ל יונה בנדמן, רע"ן מצרים במחלקת המחקר של אמ"ן ערב מלחמת יום הכיפורים. משפט זה משקף את ההתייחסות המזלזלת שרווחה כלפי אלברט סודאי שהיה אחראי על ההערכה המדינית את מצרים במחלקת המחקר של אגף המודיעין של צה"ל בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. סודאי, אז אזרח עובד צה"ל בן 42, התריע במשך תקופה ארוכה כי קביעת אמ"ן שהסבירות שמצרים תפתח במלחמה נמוכה, הינה מוטעית מיסודה. כל ניסיונותיו לערער על התפיסה ששלטה באמ"ן, נתקלו בזלזול והתעלמות, עד כדי הדרתו מדיונים חשובים שקדמו למלחמה תוך שהוא מכונה 'אלארמיסט' ו'פאניקיסט'. התוצאה ידועה וסודאי, כיום כבן 83, נושא עימו מאז כאב רב ותחושת כישלון צורבת על כי לא הצליח לנער את המערכת. מבזק החדשות של קול ישראל המודיע על פתיחת מלחמת יום הכיפורים 06.10.1973
מלחמת יום הכיפורים, מהקשות שידעה מדינת ישראל, נחתה בהפתעה כמעט מוחלטת על הציבור הרחב ועל חלק ניכר מצמרת הנהגת המדינה דאז. אולם סודאי, מהבודדים בגוף שאמור היה לספק את ההתרעה על המתקפה הקרבה, הבין משלב מוקדם יחסית שמדינת ישראל ניצבת בפני מתקפה משולבת של צבאות מצרים וסוריה. בעקבות ניתוח שערך והבנה מחודשת של מניעי נשיא מצרים דאז, אנואר א-סאדאת, תהליך שארך חודשים ארוכים, התגבשה אצל סודאי ההכרה שסאדאת מכין את צבאו בשיטתיות ליציאה למלחמה נגד ישראל, תוך התאמת תכניות המלחמה ליכולות הצבא המצרי. ההבנה וההכרה שהמלחמה הינה בלתי נמנעת, הביאה את סודאי להתעקש לנסות לשכנע את מפקדיו לשנות את קביעתם שהסבירות לפרוץ מלחמה נמוכה, ניסיון שהביא אותו למסלול התנגשות עימם שכאמור נכשל .
אלברט סודאי, בביתו באור יהודה, מאי 2014 צילום: צפריר עפרוני
41 שנים לאחר שוך הקרבות, אני פוסע בלב שכונה שקטה באור יהודה בה מתגורר סודאי. דממת הבניין המשותף בו הוא גר, על גינותיו המטופחות, המדשאות הגזומות בקפידה והניקיון המבהיק, הכמעט אנטיספטי, מהווים ניגוד חד לדרמה שסודאי עמד במרכזה. עם צאתי מפתח המעלית בקומה בה הוא מתגורר, אני מבחין בסודאי שמקבל אותי בפתח דירתו. לחיצת ידו רפה ורכה. למרות שבשיחה מקדימה כבר אמר לי כי הוא לא מרגיש בטוב והיו לו בדיקות רפואיות לעבור, עדיין, הופתעתי לראות את דמותו השחה. כדי להמחיש את מצבו, הצביע על ההליכון שעמד בפינת החדר ואמר שהוא נעזר בו לאחרונה. ובכל זאת, למרות החולשה הגופנית, מצאתי אדם חד וצלול שהאמת שלו לגבי ההתרחשויות לפני אותה מלחמה ברורה. מצאתי גם שיש לו דברים קשים ונכוחים על ההתנהלות המדינית של ישראל כיום. סודאי שעד כה מיעט להתראיין ולדבר לציבור הרחב אודות התנהלות המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים, טוען שיש לא מעט אי דיוקים והטעיות בדברים שנאמרו והתפרסמו, חלקם, מתוך כוונת מכוון להטות את הנרטיב של המלחמה.
שריון מצרי חוצה את תעלת סואץ לעבר הגדה שבשליטה ישראלית
אלברט סודאי נולד ב-1931 בבגדד למשפחה יהודית מבוססת. אביו היה בעליה של חברת הובלות ומסחר, לה היו משרדים ברחבי כל המזרח התיכון במקומות כמו דמשק, ביירות, חיפה וטהרן. אלברט, ושמונת אחיו ואחיותיו זכו לחינוך טוב בהשוואה למקובל בקהילה היהודית בעירק. סודאי: "את התיכון העירקי לא השלמתי [עקב חברותו במחתרת היהודית – צ.ע.]. אנחנו למדנו בביה"ס היהודי "שמאש" שנחשב הכי משובח שהיה. ביה"ס הזה הוציא תמיד את הראשון והשני במדינה בציונים. אנחנו למדנו כל השנים בשפה האנגלית ועשינו בגרות באנגלית (London Matriculations). בעקבות מלחמת השחרור, הממשלה העירקית שהפכה קיצונית, חייבה את ביה"ס ללמד את כל המקצועות ההומניים בערבית. אבל את הריאליים למדנו כל הזמן באנגלית". לדבריו, חינוך והשכלה היו ערך בסיסי חשוב מאין כמותו במשפחתו וסודאי מעיד שכל אחיו ואחיותיו רכשו השכלה אקדמית או לפחות על תיכונית.
עקב חברותו במחתרת היהודית ציונית בעירק, סודאי נאלץ לעלות בשנת 1949 לארץ בעליה בלתי ליגאלית. לאחר שהייה קצרה באירן, הגיע לארץ בפברואר 1950 למעברת כורדני שבמפרץ חיפה, שם שהתה משפחתו. ב-1951 סודאי התגייס לצה"ל לשרות צבאי סדיר בחיל הים. לאחר שיחרורו, ובניגוד להמלצת אחיו שיפנה ללימודי הנדסה בטכניון, פנה סודאי דוקא ללימודי מזרחנות, מהלך שיקבע את המשך דרכו ועתידו. 'אני, מטבעי יש לי נטיות הומניות' סודאי מעיד על עצמו כסיבה לאי קבלת המלצת אחיו ולאופי הבחירה שלו, תוך שהוא מתגאה גם בשירים שכתב למגירה.
כח מצרי עוסק בפתיחת פירצה בסוללת העפר בצד הישראלי של התעלה, באמצעות משאבות וזרנוקי מים חזקים. הפרצות הללו שימשו להעברת שריון מצרי לצד הישראלי לאחר שחצו את התעלה על גשרים צפים שהוקמו עליה. בשנים שלפני פרוץ המלחמה המצרים רכשו בגרמניה משאבות מים חזקות לצורך ההתמודדות עם סוללת העפר שצה"ל הערים לאורך גדת התעלה. כששאלו בגרמניה לשם מה הרוכשים צריכים את המשאבות, התשובה שניתנה היתה: "לצורך כיבוי שרפות בקומות העליונות של גורדי שחקים בקהיר".
בהמלצת חבר, סודאי הגיש מועמדות והתקבל ב-1956 למחלקת המחקר באגף המודיעין של צה"ל. ב-1958 החל לעבוד במדור מצרים (לימים ענף 6), אותו ליווה לסירוגין לאורך תקופת עבודתו במחלקת המחקר, עד לאחר מלחמת יום הכיפורים. כאן ראוי לציין שמחלקת המחקר של אמ"ן היתה ועודנה (לאחר מלחמת יום הכיפורים גדלה לכדי חטיבה באגף המודיעין) הגוף האחראי על לימוד וניתוח המידע המודיעיני המתקבל מממקורות שונים של כלל גופי קהילת המודיעין במדינת ישראל. על בסיס ניתוח החומר שמתקבל, מחלקת המחקר הופקדה על גיבוש הערכות מודיעין שונות עבור הקברניטים ומקבלי ההחלטות הצבאיים והאזרחיים ובכלל זה הופקדה על הכנת מסמך ההערכה המודיעינית החשוב ביותר, הערכת המודיעין הלאומית. כמו כן, היתה ועודנה הגוף האחראי על יסוד הערכותיה, למתן ההתרעה על האפשרות של פרוץ מלחמה.
גמאל עבדל נאצר משקיף לעבר גדת תעלת סואץ שבשליטת ישראל
– 1970, גמאל עבדל נאצר נפטר וסאדאת מחליף אותו – 'אתה יודע אלברט, יש לך מין אמפתיה לצד השני':
העיסוק בניתוח וגיבושה של הערכה מודיעינית אודות היריב, מצריך את העוסקים בכך להיות בעלי יכולת להבין בין השאר, תהליכים ושינויים העוברים על היריב. יכולת זו קשה שבעתיים כאשר מתקיים שוני לשוני ותרבותי בסיסי בין המעריך והמוערך. לטענת סודאי, הדבר מצריך את המעריכים המודיעיניים, להיות בעלי יכולת להתנתק ולצאת מעורם על מנת שיוכלו להבין את הצד השני. לדבריו, יכולת זו חסרה מאד במחלקת המחקר של אמ"ן בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. סודאי: אחרי שעזבתי את אמ"ן [אחרי המלחמה – צ.ע.], האחראי עלי בגוף אליו התקבלתי אמר לי באחת ההזדמנויות: 'אתה יודע אלברט, יש לך מין אמפתיה לצד השני', ואני חייב לומר שזה מאד נכון. תמיד כשעסקתי בהערכת הצד השני, ניסיתי להיכנס לנעליו ולחשוב מה אני הייתי עושה במקומו אילו הייתי במצבו.
גמאל עבדל נאצר וסגנו אנואר א-סאדאת צילום: AP
כך היה כאשר, מי שהיה לימים פרופסור, המזרחן ד"ר שמעון שמיר הוזמן על ידי ענף מצרים באמ"ן/מחקר לכתוב הערכה חיצונית על אנואר א-סאדאת עת החליף את נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר, לאחר פטירתו ב-1970. לצורך כך, שמיר קיבל לידיו חומרים מודיעניים שהצטברו על סאדאת באמ"ן, מהם הצטיירה דמותו של סאדאת כאדם אפור, נעדר כריזמה וחלש. כאן סודאי יוצא להגנתו של שמיר. סודאי: אני כלל לא בא בטענות לשמיר. זה מה שהצטייר מהחומר שהיה ברשותנו באותה עת אודות סאדאת. צריך להבין שבאותה עת גם במצרים לא התיחסו לסאדאת ברצינות. ידענו למשל, על בדיחות שהתרוצצו אז במצרים, גם בתוך חוגי השלטון, שמאד זילזלו בסאדאת. כך למשל, מה היה הכתם במצח שלו? אמרו שזה כי נאצר נהג לתת לו מכות במצח וקרא לו 'חמאר, חמאר' (חמור). וזו רק דוגמה אחת.
מוחמד אנואר א-סאדאת בשיחה בכפרו מית אבו אל-כום
אולם, ככל שחלף הזמן, דעתו של סודאי על סאדאת הלכה והשתנתה לחלוטין, זאת משהחל לתת דעתו גם להיבטים נוספים לאלה שעלו מדוחות המודיעין. מהחומרים הללו השתמע שאין בכוונת סאדאת לוותר על השבת חצי האי סיני לריבונות מצרים, גם אם פירוש הדבר יציאה למלחמה. לצורך כך היה על סודאי לצאת מעורו ולנסות להבין את נבכי נפשו של סאדאת. סודאי: תראה, אנואר א-סאדאת ביסודו היה פלאח והיו לו את התכונות של פלאח. אני: חשובה לו האדמה? סודאי: בדיוק כך! ק-ד-ו-ש-ת ה-א-ד-מ-ה! סודאי נדרך ורוכן לעברי כשהוא מתאר מה סייע לו להגיע למסקנה הזאת: 'אני, נהגתי בין השאר לקרוא בעיתונים המצריים שהגיעו אלינו, גם את הדברים ה"שוליים" והלא חשובים לכאורה כמו סיפורים ושירים, ענייני חברה, וגם ידיעות פשע. והנה במקרה, צדה את עיני ידיעה קטנה על ארוע באיזה כפר בדרום מצרים. 16 הרוגים! ועל מה?! שמה, לכל פלאח היו כמה פדאנים של אדמה (פדאן – יחידת שטח של כ-4 דונם). ולכל פלאח כמה נשים. ולכל אשה, כמה וכמה ילדים. אז כל פלאח עם כמה פדאנים עלובים של אדמה, היו לו 20, 30 ילדים ואפילו יותר, מכמה נשים. ואחרי מותו צריך להתחלק באדמה. אז, בגלל הכמה פדאנים ואני לא יודע כמה עשרות ילדים, 16 אנשים נהרגו! ועל מה ולמה? ע-ל ה-א-ד-מ-ה! וסאדאת, שאהב להציג עצמו בגאווה כפלאח, אמר זאת מפורשות כשהתראיין לטלוויזיה האמריקאית: 'אדמת מצרים קדושה!' והוסיף 'אני לא אוותר על אינץ' אחד של אדמה!'. כאן על פי עדותו, חל השינוי בתפיסה של סודאי את אנואר א-סאדאת, שנתפס באותה עת בעיני רבים בישראל, כדמות חיוורת וכתחליף זמני לגמאל עבדל נאצר עד אשר תגיע דמות אחרת, עם עוצמה, שתתפוס את השלטון.
ראש המשלה גולדה מאיר בביקור בתעלת סואץ מלווה על ידי הרמטכ"ל חיים בר-לב ואלוף פיקוד הדרום אריאל שרון
– 1970-71, שליחות יארינג מול "מוטב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח":
במהלך השיחה עימו, מדברי סודאי עולה כי הוא רואה בראש הממשלה גולדה מאיר שהחליפה את לוי אשכול אחרי פטירתו ב-1969 ובשר הבטחון משה דיין, כאחראיים המרכזיים לדחיקת סאדאת לפינה בכך שהעמידו תנאים והתניות בלתי אפשריים מבחינת סאדאת למהלכי תיווך ולהצעות פישור שהועלו. גישה זו העלתה, לתפיסת סודאי, את מצרים על הנתיב של יציאה למלחמה. סודאי: חשוב לזכור כי ב-1971 נשלח [למזה"ת לאחר כניסת הפסקת האש בתעלה לתוקף – צ.ע.] בתמיכת ארה"ב, שליח האו"מ גונאר יארינג, כדי לשכנע את גולדה להגיע להסכמים חלקיים, במסגרתם ישראל תחזיר את סיני. ומה היתה התשובה שלה? 'אנחנו מוכנים לסגת' היא אמרה. ואז היא הוסיפה דבר, שהיא, כמי שהיתה בעברה שרת חוץ, היתה צריכה להבין שהוא מוטעה: 'אבל לא נחזור לגבול הבינלאומי'. ההתניה הזו הגיעה כמובן לסאדאת. סודאי מתאר גם את התבטאויותיו הפומביות של משה דיין דוגמת 'מוטב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח' ככאלה שהיתה להם תרומה מכרעת לתחושת סאדאת שאין לו דרך אחרת להתניע את התהליך המדיני מלבד פניה למהלך צבאי, או כפי שזה כונה: 'שבירת הקיפאון המדיני'.
מטוס קרב-הפצצה מתוצרת סובייטית מדגם MIG-23.
על פי סודאי, סאדאת ניסה ולא השיג הסכמה סובייטית לספק למצרים מטוסי תקיפה ארוכי טווח מדגם מיג 23. מטוסים אלה אמורים היו לאזן את מטוסי הפאנטום האמריקאיים שנקלטו באותה עת בחיל האויר הישראלי ואמורים היו להוות זרוע ארוכת טווח שתוכל לתקוף בסיסים ישראליים מרוחקים ולאיים על ישראל גופא. מבחינת התפיסה והתיכנון המצריים, היכולת לאיים אוירית על ישראל ולפעול בעומק שטחה, היתה תנאי מוקדם למהלך יבשתי כולל לכיבוש כל סיני. בתגובה לסירוב הסובייטי, סאדאת החליט ב-1972 לנקוט צעד דרסטי במסגרתו סולקו ממצרים היועצים הצבאיים הסובייטים שהיו מוצבים על אדמתה ולשנות את האוריינטציה המצרית לכיוונה של ארה"ב. אולם לפני סילוק היועצים, סאדאת הצליח לקבל מברה"מ סוללות טילי קרקע-אויר מתקדמות SA-3 ו-SA-6 שכיסו רצועה של כ-15 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ. סוללות הנ"מ הללו היו בעלות ניידות גבוהה (במיוחד ה-SA-6), דבר שהקשה מאד על יכולת חיל האויר הישראלי לזהות ולתקוף אותן. קדם לכך, בליל כניסת הפסקת האש לתוקף ב-1970, מהלך של הזזת סוללות הנ"מ המצריות שהתבססו בעיקר על טילים סובייטים מדגם SA-2 וקידומן לקירבת תעלת סואץ, צעד שהיווה הפרה מפורשת שלה. בעקבות מהלך זה נוצר מצב בו כל הצד המזרחי של התעלה כוסה ע"י סוללות הטילים המצריות. תוצאת צעדים אלה, עם פרוץ המלחמה נפגע קשות חופש הפעולה של חיל האויר לאורך תעלת סואץ כתוצאה מקשיים באיתור מיקום סוללות הנ"מ שהחליפו את מיקומן באופן תדיר. בעקבות מהלכים אלה, הצבא המצרי נהנה ממרחב חופשי מאיום אוירי ישראלי בעת צליחת תעלת סואץ ובכך הוקל עליו לבצע מהלך מוגבל ממזרחה. זה היה למעשה השינוי המרכזי בתפיסה המצרית של אופן ביצוע המהלך המלחמתי, שינוי אותו המחקר באמ"ן לא הפנים את משמעותו.
חלק מסוללת טילי נ"מ נייחת מתוצרת סובייטית מדגם SA-3 Goa. למצרים היו גם סוללות SA-3 ניידות.משגרים ניידים של טילי נ"מ מתוצרת סובייטית מדגם SA-6 Gainful
– 1972, ארה'לה עוזב את אמ"ן וזעירא מגיע – השלטת המושג "דעת המחקר": 'חוקר המודיעין חייב להיות אחוז בחרדה, "חרדה קדושה"… …איבדנו מן החרדה הזאת בעקבות מלחמת ששת הימים; בטחון עצמי שחצני, יוהרה, קנו את מקומם. אלמלא כן, אפשר שמלחמת יום הכיפורים היתה נחסכת מאתנו'. דברים שכתב יצחק אורון, מי שעמד בראש המרכז למחקר מדיני (ממ"ד) של משרד החוץ ובראש חטיבת המחקר במוסד.
אלוף אהרון יריב,ראש אמ"ן בשנים 1964-1972 מקור: אתר מל"מ
בתקופת האלוף אהרון (אהר'לה) יריב, שכיהן כראש אמ"ן דומיננטי במשך 8 שנים עד שנת 1972, חוזקו מערכי האיסוף, שופרו עבודת ההערכה במחלקת המחקר ומנגנון הדיווח והפצת המידע בין גופי המודיעין. סודאי מעיד שאהרון יריב, ארה'לה בפיו, היה מאד פתוח לשמוע מגוון של דיעות ונהג לקיים דיונים בהם ניתנה האפשרות להתבטא בחופשיות גם בניגוד לדעה הרווחת. סודאי מוסיף עוד כי יריב התיחס לניתוחיו ברצינות רבה ועשה לו מנהג לרדת מדי פעם במיוחד מלשכתו למשרדו של סודאי ולהאזין לו שם בצורה לא פורמלית.
עם הגיעו של אלי זעירא, מחליפו של יריב כראש אמ"ן, חל שינוי קיצוני באופן ההתיחסות למגוון הדיעות במחקר ובכלל זה גם לניתוחיו ודיעותיו של סודאי. לדברי סודאי, סביב זעירא התגבשה קבוצה מצומצמת של אנשים במחלקת המחקר שכללה בין השאר את עוזרו למחקר וראש המחלקה תא"ל אריה שלו, עוזרו של שלו להערכה אל"מ גדעון גרא, ראש ענף מצרים (ענף 6) סא"ל יונה בנדמן ועוד כמה דמויות. קבוצה זו התאפיינה בהשלטת דעתה באופן בלתי מתפשר וכתוצאה מכך דעות אחרות ומנוגדות לה דוכאו ולא קיבלו ביטוי מספק בדיונים, אם בכלל. במסמכי ההערכה שהופצו מטעם מחלקת המחקר, הדבר בא לידי ביטוי במושג "דעת המחקר", כותרת תחתיה לא ניתן ביטוי לניתוחים ודיעות מנוגדות ששררו אז במחלקה.
"אלברט חושב כמו ערבוש" –
אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן 1973 צילום: דו"צ
התקופה שלאחר מלחמת 6 הימים התאפיינה בבטחון עצמי מופרז ובזילזול כללי בצבאות ערב. סודאי מעיד בשיחה עימו גם על יחס כללי מזלזל, במיוחד מצד יונה בנדמן (יוצא יחידה 101), שהתפתח כלפיו ככל שסודאי התמיד בעמדתו שפני מצרים למלחמה, זילזול שהתבטא באופנים שונים. סודאי מספר למשל, ששנים אחרי המלחמה שמע מקצינה ששירתה תחתיו במדור המדיני כיצד בנדמן התבטא כלפיו שלא בפניו בזלזול: סודאי: אני הערכתי את בנדמן כאדם וכאינטלקטואל. הוא היה איש תרבות שאהב כמוני למשל מוסיקה קלאסית. אבל, מסתבר שהיתה לו ראיה עדתית מעוותת. אחת הקצינות שהיתה כפופה לי, שפגשתי אותה לפני מספר שנים כאשר ביקרתי את מצבת אישתי באתר ההנצחה של קהילת המודיעין, סיפרה לי כיצד בנדמן התבטא כלפי באחת ההזדמנויות לפני קצינים ובנוכחותה, ש'אלברט חושב כמו ערבוש'. מה פירושו?! אני: מה, "פנטזיות מזרחיות"? סודאי: לא, לא. חוץ מזה שזה מעליב, זה ביטוי מובהק לזלזול האופייני שרווח אז כלפי הערבים: 'פחדנים' ודברים כאלה. משתמע מכך שאלברט גם כן פחדן ולכן אני פאניקיסט ואלארמיסט. הכל מתחבר ביחד.
פורום ראשי מחלקת המחקר של אגף המודיעין בצה"ל. מקור: הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה / אורי בר יוסף
– אפריל-מאי 1973, כוננות "כחול-לבן" – 'אתה יודע כמה עולה לגייס מילואים?':
הנשיא אנואר א-סאדאת והמטכ"ל המצרי בדיוני תכניות המלחמה. משמאלו שר המלחמה אחמד איסמעיל עלי וסגן הרמטכ"ל מוחמד עבדל ע'ני אל-גמאסי
במהלך הראיון עימו, סודאי טוען כי טיב ואופי היחסים הקרובים בין ראש אמ"ן הנכנס אלי זעירא, שראה עצמו מועמד טבעי לרמטכ"לות לאחר סיום תפקידו של הרמטכ"ל אלעזר, לבין שר הבטחון משה דיין, הינם גורם חשוב מאד ליכולת להבין את התנהלות זעירא לפני המלחמה. במקביל לכך ובמידת חשיבות לא פחותה, חשוב מאד להבין גם את רמת השפעתו העמוקה ויכולת השכנוע הרבה של יונה בנדמן על אלי זעירא. על פי סודאי לדמויותיהם של זעירא ובנדמן יש תפקיד מפתח להבנת הסיטואציה. סודאי: ראש אמ"ן זעירא, מאד אהב לשמוע את יונה בנדמן. לבנדמן היה קול בס ויכולת שכנוע רבה. הוא היה איטנלקטואל שאהב מוסיקה קלאסית, והיתה לו השפעה על זעירא. מצד שני, לאלי זעירא היתה קירבה רבה לדרג הפוליטי, במיוחד למשה דיין, שבנדמן בעברו היה ראש לישכתו. וזעירא, אחרי תפקיד ראש אמ"ן, ראה עצמו מועמד לרמטכ"ל . לכן, כאשר העליתי את הסוגיה ושאלתי בדיונים 'למה לא מגייסים מילואים?' הוא ענה אותם דברים שדיין אמר: 'אתה יודע כמה עולה לגייס מילואים?' אני: כך גם נאמר באפריל-מאי 73, במהלך כוננות "כחול-לבן". סודאי: ואני אומר לך, באפריל-מאי גייסנו [מילואים – צ.ע.] והמצרים עקבו אחרינו איך אנחנו עושים את זה. מאד יתכן שאם לא היינו מגייסים מילואים, המלחמה היתה פורצת אז. לא ניתן להוכיח אחרת! אני הייתי מהדוחפים לגייס מילואים באפריל-מאי, זה נכון! ואולי לכן הם היו נגדי. גם יונה בנדמן אמר לי: 'אתה יודע כמה עולה לגייס מילואים?' וכאן סודאי נחרץ בדבריו ואומר: 'זה לא מתפקידו של המודיעין לקבוע בענייני עלויות. זה תפקיד הדרג המדיני'.
– יום רביעי, 3 באוקטובר – שיחת מסדרון, 'הכנת כבר את דרג ב'?'
התקופה שקדמה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים ובמיוחד בשבוע שקדם לה, התאפיינו בדיונים מרובים באמ"ן שהתמקדו בין השאר בשאלת כוונותיו של נשיא מצרים סאדאת. דיונים אלה והמחלוקת שנסובה סביב הסוגיה האם פני מצרים למלחמה, התקיימו במחלקת המחקר ובצמרת אמ"ן, כאשר לרבים מחוצה להם, לא היתה כל ידיעה וכל מושג על עוצמת הויכוח ועצם קיומו. סודאי: כשחזרתי בסביבות שנת 1971 לאמ"ן אחרי שהייתי מושאל לגוף אחר, מינו אותי מינוי זמני כקצין מטה לענייני המזרח התיכון בדובר צה"ל. דובר צה"ל היה שייך אז למודיעין, ואני פגשתי את אחד החברים שלי מדובר צה"ל ביום הרביעי הזה שלפני המלחמה. שאלתי אותו 'הכנת כבר את דרג ב' (מילואים)?' החבר התפלא ושאל אותי 'למה?' ואני עניתי לו 'תהיה מלחמה'. רק אחרי המלחמה סיפר לי אותו חבר שהוא הלך וסיפר לדובר צה"ל את מה שאמרתי. למשמע הדברים דובר צה"ל הרים טלפון לראש אמ"ן, אלי זעירא וזעירא אמר לו בתגובה: 'עזוב…' ואני, מה שאני לא מבין, למה הוא (זעירא) לא קרא לי ושאל אותי?
– יום חמישי 4 באוקטובר 1973, יונה בנדמן מונע מסודאי לפגוש את ראש אמ"ן:
בראיון עימו, סודאי מעיד כי לאחר מינויו של אלי זעירא לראשות אמ"ן כמחליפו של אהרון יריב, החל תהליך עקבי במהלכו סודאי הודר מדיונים שעסקו בין השאר גם בתחום אותו כיסה. תהליך ההתעלמות ממנו ומידורו גבר ביתר שאת כאשר החל סודאי לעמוד על טענתו שהמלחמה קרבה. בשבועות שקדמו לפרוץ המלחמה, משהתחוור לסודאי שהיא בלתי נמנעת, נמנע ממנו להשמיע את דבריו ולבטא את דעתו בפורומים הרלוונטיים באמתלות שונות. כך גם ארע ביום חמישי, 4 באוקטובר, יומיים לפני פרוץ המלחמה. סודאי מספר כי היה לו ויכוח וחילוקי דעות עמוקים עם הבוס שלו, רע"ן 6 (מצרים) סא"ל יונה בנדמן. חילוקי הדעות ביניהם נגעו לחוסר נכונותו של בנדמן לשנות את הערכת אמ"ן/מחקר/ענף 6 כי הסבירות למלחמה עם מצרים נותרה נמוכה. סודאי: אמרתי לבנדמן 'אני לא מקבל את מה שאתה אומר. אני רוצה לעלות ולדבר ישירות עם ראש אמ"ן'. רציתי לתאר (לזעירא) את מה שאספתי, את התמונה בכללותה ולומר להם: 'בואו נגיד שלא תהיה מלחמה. 50% יש סיכוי? אז צריך גיוס מילואים'. לדברי סודאי, יונה בנדמן השיב לכאורה בחיוב לדרישתו לפגוש את זעירא. סודאי מתאר כיצד המתין במשרדו שעות ארוכות לקריאה לפגישה שביקש. בסביבות השעה 8 בערב ראה את בנדמן יורד חזרה מהישיבה עם ראש אמ"ן זעירא. סודאי: שאלתי אותו 'לא קראת לי?' ולדברי סודאי (אותם גם אמר בפני ועדת אגרנט) בנדמן השיב: 'אוי, שכחתי'… למשמע הדברים סודאי מספר שעזב כועס את המקום ונסע לביתו. סודאי מספר עוד שלימים קרא בסיכומי ועדת אגרנט, שבנדמן העיד בפני הועדה כי אמר באותו ערב לרמ"ח המחקר אריה שלו, ש'אלברט רצה לפגוש אותך וחיפשנו אותו, אבל הוא כבר הלך הביתה'.
יממה לפני פרוץ המלחמה הסבירות למלחמה עדיין נותרה נמוכה. סיכום מסמך ההערכה, אמ"ן/מחקר 5.10.1973 (לחצו כדי להגדיל) מקור: ויקיפדיה
בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר נפגש בלונדון ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים צבי זמיר עם סוכן המוסד אשראף מרוואן, זאת עפ"י דרישתו של מרוואן. אשראף מרוואן, חתנו של נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר, הציע את שרותיו לישראל והמוסד החל להפעילו כסוכן החל משנת 1969 כשהוא מקבל את שם הקוד "המלאך". במהלך עבודתו עבור המוסד, מארוואן העביר ידיעות איכותיות על המתרחש בתוך החוג הפנימי של הנהגת מצרים ובכך איפשר לישראל הצצה אל הנעשה שם. לפני הפגישה עם זמיר, מארוואן העביר למוסד התרעה כי המצרים צפויים לתקוף בצורת מילת הצופן 'כימיקלים'. בפגישה פנים אל פנים שהתקימה בחדר מלון בלונדון, זמיר קיבל ממרוואן הבהרות והתרעה יותר ממוקדת כי ההתקפה צפויה להתקיים בשבת 6 באוקטובר, 'סמוך לאור אחרון' כדברי מרוואן. סודאי, בהתיחסו להתרעת מרוואן, מבטל מכל וכל את טענת ראש אמ"ן דאז זעירא, שמרוואן היה סוכן כפול. יותר מכך, לטעמו של סודאי, טענת זעירא כלל לא רלוונטית מאחר וכמות הידיעות ממקורות נוספים היתה רבה ואיכותית, כך שהמסקנה המתבקשת היתה צריכה להיות שפני מצרים למלחמה. סודאי: אני היכרתי את נושא הפעלת מרוואן, ואני אומר את זה היום כמו שאמרתי את זה תמיד, כולל לזעירא: כלל לא משנה אם מרוואן כפול או לא! היה לנו מודיעין מגוון ובכמויות. מחלק ממנו מודרתי, כמו בעניין פגישת חוסין וגולדה. היה לנו גם חומר האזנות מעולה מיחידת האיסוף המרכזית 848 (לימים יחידה 8200). הכנו גם מעין אינדקס של "סימנים מעידים" שאם נזהה את קיומם, נוכל לומר 'זה יכול להוביל למלחמה'. אני חייב לומר שעד ערב המלחמה, נימנו אחד לאחד כל הסימנים המעידים מלבד אחד: אי-כיבוי אבוקת האש בשדה הנפט המצרי "מורגן" במפרץ סואץ. כלומר, התמונה ממרוואן ומצירוף כלל פרטי הפאזל היתה קיימת! וסודאי רוכן לעברי ושואל: ואם התמונה קיימת וברורה, למה היתה ההתעקשות לקבוע "סבירות נמוכה למלחמה"?! ניתן היה לנסח את זה אחרת: 'גברה הסבירות למלחמה' או 'יש סימנים שאנחנו לא יכולים עדיין להסביר'.
המברק ששלח ב- 6.10.1973 בשעה 04:00, ראש המוסד צבי זמיר למזכיר הצבאי של רה"מ ישראל ליאור ובו התרעת אשרף מרוואן. בשולי העמוד הערות בכתב ידו של פרדי עיני, רל"ש רמס"ד. מקור: ארכיון המדינה
מברקו של רמס"ד צבי זמיר בנוגע להתרעת מרואן – עמוד 2 מקור: ארכיון המדינה
מברקו של רמס"ד צבי זמיר בנוגע להתרעת מרואן – עמוד 3 מקור: ארכיון המדינה
מברקו של רמס"ד צבי זמיר בנוגע להתרעת מרואן – עמוד 4 מקור: ארכיון המדינה
סיום המברק ששלח בבוקר 6.10.1973 רמס"ד צבי זמיר ובו התרעת אשרף מרוואן. מקור: ארכיון המדינה
בהקשר זה, סוגיית חשיפת זהותו של אשרף מרוואן ע"י אלי זעירא בספרו ובפורמים שונים, מביאה את סודאי להתבטא בבוטות: 'אלי זעירא הוא פושע! לא בגלל המלחמה ותוצאותיה, אלא בגלל עצם חשיפתו של מרוואן. זו בגידה! הבסיס של כל הסכם מודיעיני עם מקור שמגייסים, הוא האמון שנבנה עימו. אם אתה (כמי שגייס והפעיל מקורות) חושף מקורות, כולם יפחדו להיות איתך בקשר. לכן אני אומר שמדובר בבגידה'.
אשראף מארוואן לוחץ את יד חותנו גמאל עבדל נאצר צילום: AP
– יום שישי, 5 באוקטובר – המופתי מתיר את הפסקת צום הרמדאן:
"בבל", בסיס יחידה 848, יחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן באום חשיבה.
בשיחה עימו, סודאי מתאר תהליך שהתרחש בתקופה סמוך לפרוץ המלחמה, במהלכו ידיעות שהצביעו על מלחמה מתקרבת לא זכו להתיחסות מספקת או שלא זכו כלל להתיחסות בתהליכי ההערכה מצד גורמים שונים במחלקת המחקר. פועל יוצא מכך הוא היעדרם במסמכי ההערכה השונים שהופצו לצרכנים השונים. סודאי מתאר לדוגמה סיטואציה בה ביטלו ידיעה חשובה שמקורה היה האזנות שביצעה יחידה 848, ידיעה שהצביעה על ארוע דרמטי חסר תקדים בצבא המצרי: סודאי: ביום שישי, ערב יום כיפור, קיבלנו מידע בדוק ומהימן לפיו המופתי העליון של הצבא המצרי הוציא פאתווא אשר מתירה את הפסקת צום הרמדאן. בשבילי, זו היתה ההוכחה. עליתי בריצה לחדרו של עוזר ראש אמ"ן למחקר תא"ל אריה שלו כשעוזרו להערכה, אל"מ גדעון גרא, יושב בחדר הצמוד עם חלון פתוח ומאזין לשיחה. הראיתי לאריה שלו את הידיעה ושאלתי אותו: 'ראית את זה?
תא"ל אריה שלו, עוזר ראש אמ"ן למחקר, 1973 צילום: דו"צ
שלו הביט במסמך וענה לי בניחותא: 'בדקנו את זה וזה בסדר. היו כבר דברים כאלה'. אני חייב לומר שאני במודיעין משנת 56, ולא שמעתי עד אז על דבר כזה. מאז המלחמה, כל השנים הדבר ניקר בי והתפלאתי מי היה האסמכתא לכך? כשנה לפני ששלו נפטר, הוא הזמין אותי לתערוכת ציורים שלו ושם שאלתי אותו: 'תגיד לי פעם אחת, עם מי התייעצת ואמר לך שזה בסדר?' הוא ענה לי: 'גדעון גרא'. לדברי סודאי, אל"מ גדעון גרא שכיהן כעוזרו של אריה שלו לענייני הערכה אמנם ידע ערבית אולם לא היה בר סמכא בתרבות האיסלמית ברמה כזו שהיה יכול לשמש סמכות לקבוע דבר כזה.
– יום שישי, 5 באוקטובר בצהריים – 'אנחנו נהיה כאן בשבת':
ההכרה כי המלחמה עומדת לפרוץ ובקרוב לא חילחלה ונותרה עניין בו האמינו מתי מעט ובהם סודאי. הוא מתאר אנקדוטה בה ביום שישי, כיממה לפני פרוץ המלחמה, הוא נתקל בגיסתו בקריה בתל אביב. סודאי: אתה יודע מה? גם גיסתי עבדה במודיעין באותו הזמן. כשיצאה ביום שישי, ערב יום הכיפורים, ללכת הביתה, איחלה לי 'צום קל' או משהו כזה. עניתי לה 'אנחנו עוד נהיה כאן בשבת'. אני: איך גיסתך הגיבה? סודאי: היא לא הבינה, או שהופתעה ולא ידעה מה להגיד. מה יכלה לעשות? ואני, כבר באותו הלילה קראו לי לחזור.
בעקבות התרעת מרוואן ההערכה מעודכנת וצופה מתקפה מצרית "לפני אור אחרון". אמ"ן/מחקר, לקט מודיעין 6.10.1973 07:30. (לחצו כדי להגדיל) מקור: וויקיפדיה
– 'מה אתה מבין, זה צבא, זה חישובים':
אגף המודיעין של צה"ל בכלל ומחלקת המחקר שלו בפרט, הינם גופים צבאיים הכפופים לשרשרת הפיקוד הצבאית. מטבע הדברים, מי שמשרתים בהם ברובם המכריע הם אנשי צבא: סדיר, קבע ומילואים. סודאי טוען בשיחה עימו, כי עצם היותו אזרח עובד צה"ל ולא איש צבא קבע תרמה לטענתו גם היא לחוסר התיחסות מספקת ובסופו של דבר ליחס מזלזל: סודאי: 'כשחזרתי לדסק המצרי ב-1970 או 71 אחרי שהייתי מושאל בגוף אחר, הכנתי מסמך מחקר שהעריך שהמצרים מכירים בכך שאין להם יכולת לכבוש את כל סיני. על כן, סביר יהיה שינסו לעשות סוג של מהלך צבאי [מוגבל – צ.ע.] לכיוון המעברים [מעברי הגידי והמיתלה – צ.ע.]'. התגובה שקיבל סודאי על המסמך שהגיש היתה מזלזלת ונאמר לו שכאזרח הוא לא מבין בעניינים הצבאיים ולכן טועה. סודאי: בתגובה נאמר לי 'מה אתה מבין, זה צבא, זה חישובים שאתה לא מבין בהם'. מסקנתו של סודאי מארוע זה, שכדי למנוע מצבים דומים, חייבים להציב בתפקיד כזה איש צבא ולא אזרח. מסקנה נוספת שלו היתה שעל המעריכים להיות בעלי ידע נרחב ועמוק בשפה הערבית ובמיוחד להתמצא בעגות והלהגים שלה ששונים ממדינה למדינה.
– 'או שאני משוגע או שכולם משוגעים!':
התקופה בה סודאי הגיע להכרה כי פני סאדאת למלחמה נמשכה על פני חודשים ארוכים. סודאי מתאר לאורך השיחה עימו מצב בלתי אפשרי בו המערכת בתוכה פעל מבודדת אותו ודוחה את דיעותיו בשיטתיות ולאורך תקופה ארוכה. כיצד הצליח לשרוד ולעמוד בלחץ? סודאי: אני לא יודע! כל יום הייתי חוזר הביתה ממוטט. אמרתי לאישתי והתכוונתי לזה: 'אני מוכרח לעזוב. או שאני משוגע או שכולם משוגעים!' אבל המצב החמיר כל יום ואי אפשר לעזוב בסיטואציה כזאת. כל יום היה מאבק. ולמה הטראומה שלי?! לא הצלחתי לשכנע שאני צודק! אולי הייתי צריך לעשות משהו משוגע. אבל מה יכולתי לעשות?!
בשיחה עימו סודאי מתאר כיצד תוצאות ההתעלמות מההתרעות שהצטברו ומספר הנפגעים הגבוה, יצרו אצלו תחושות כעס קשות מאד וסערת רגשות. סודאי: הייתי ב"בור" ביום שבו התחילו לראשונה למנות ברדיו את קורבנות המלחמה. זה כל כך בער בי בפנים! עליתי מהבור למשרד הרגיל בו ישב בנדמן. באותה עת הוא כבר עבר לעבוד במחקר מודיעיני בסיסי ולא עסק כבר בנושא המצרי. אמרתי לו: 'יונה בנדמן! תפתח רדיו, תשמע מה עשית!' ועזבתי. בשלב הזה סודאי שוקע בכורסא, עוצם עיניים ומתנשם עמוקות.
– מאי 2014 – 'זה הבית השלישי שלנו. יותר לא יהיה לנו!'
כיום, למרות מצב בריאותו הלקוי, סודאי עוקב בדבקות אחר הארועים המתחוללים במדינה והוא ביקורתי מאד לגבי ההתנהלות המדינית של הממשלה.
אני: יש טענה שקיים דימיון מבחינת המצב המדיני של ישראל כיום, למצב ששרר לפני מלחמת יום הכיפורים.
סודאי: (מצביע לעברי) בדיוק כך! אנחנו הולכים ומקצינים ורואים זאת בתעמולה של הממשלה. המפלגות שחברות בה כמו "התנועה", ו"יש עתיד", ואפילו מפלגת העבודה, על מה הלכו? על הבעיות הסוציאליות ולא על הבעיה המדינית. ישראל כיום מפסידה את דעת הקהל בעולם ומרגישים את זה. יהדות ארצות הברית מפנה לנו עורף בגלל כפייות הטובה כלפיהם. הם עזרו לנו כל השנים ואנחנו לא מקבלים את הקונסרבטיבים והרפורמים. אנחנו מבודדים באירופה. ואמריקה, בחולשה כמו בתקופת קארטר. במקום לפעול בעוצמה היכן שצריך, נוהגת ברפיון כשגם על הידידים שלהם לא שומרים.
ואנחנו? מתנהגים עם האף גבוה ולא עושים חשבון (מחווה עם אצבעו מתחת לאפו בתנועה כלפי מעלה…). תראה את "תג מחיר". זה תוצאה של זה. וההטפה הדתית-לאומית. אני, לא פטריוט?! ואני אומר לך, אלה מכינים את הקבר של ישראל אם נמשיך כך. זה הבית השלישי שלנו. יותר לא יהיה לנו! והבית זה לא בית המקדש, זה שיחכו למשיח. הבית זו המדינה. מצב ידע השפה הערבית מטריד את סודאי והוא נחרץ בדבריו על הנושא. צמצום לימודי הערבית בבתי הספר, מהלך שמשרד החינוך הנהיג אותו לאחרונה, נראה לו כדבר גרוע שיפגע ביכולת להבין את הסביבה בה מצויה מדינת ישראל.
כאמור, אלברט סודאי היה מראשוני מחלקת המחקר ואגף המודיעין בכלל. אז היה האחראי המדיני במדור סוריה שהיה גם מופקד על מצרים. עימו היה דמויות נוספות שהניחו את התשתית למחקר המודיעיני דוגמת סא"ל (מיל.) ד"ר משה שמש, ששניהם שימשו ראשי המדור המדיני המצרי לסירוגין במהלך שנות ה-60. סודאי, שמש ואחרים השפיעו עמוקות על עבודת ענף מצרים. אנשים אלה היו אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה בתחום הערבי-מזרחני ששלטו בהבנת השפה הערבית על שלל דקויותיה וכן על היבטים שונים תרבותיים, חברתיים, גיאוגרפיים ואחרים של המרחב המזרח תיכוני. לטענת סודאי, כדי להתגבר על המחסור שנוצר לאורך השנים בבעלי ידע בשפה ובתרבות ערב, יש חובה ללמד ערבית ביסודיות בבתי הספר מגיל צעיר. סודאי: אני, לא הייתי מקבל למדור שלי, קצינים שלא יודעים לפחות לקרוא בעיתון בצורה סבירה. כך גם חיילות, בוגרות מגמות מזרחנות. זה היה אצלי Must!
אני: ומה עם כל ראשי הענפים?
סודאי: היו כאלה שלא היה להם ידע בערבית. היה לי למשל עוזר שעבד על הנושא הפנים מצרי ואמרו עליו: "הוא לוקח עיתונים הביתה" והסתבר שהוא לא ידע ערבית. אז התבדחנו, איך הוא היה "עובר" על העיתונים? בזה שהיה שם אותם על הרצפה והיה עובר עליהם… הבנת ערבית זה Must עבור מי שמעריך את היריב. לא חשוב איפה, הוא חייב לדעת את שפת היריב. אחרי שעזבתי את אמ"ן, ראיתי שראש הענף המדיני המצרי שם, דוקטור שאצלי עבד על לוב, לא ידע מילה ערבית. איך הוא יכול לחקור את מצרים? איך אפשר לחקור מדינה בלי לדעת מה חושב העם? איש CIA שעוסק ברוסיה, לא יודע רוסית? או כזה שעוסק בסין, לא יודע סינית?
סודאי מתריע מגישה מתנשאת ומזלזלת ששוררת כיום בארץ כלפי העולם הערבי, במידה רבה באופן דומה לגישה ששררה אז, ומתבטאת גם ביחס לתרבות ולשפה הערבית. אולם להבדיל מתקופתו, ילידי מדינות ערב, אלה שנולדו לתוך ההוויה המזרחית והערבית, שהתמצאו בעושר התרבותי ובמגוון הלהגים הערביים, כבר מזמן אינם מצויים במערכת. סודאי: בחברה הישראלית היה קיים תמיד זלזול כללי כלפי הערבית והתרבות הערבית והיום עוד יותר. אני חושב שצריך לחייב את בתי הספר ללמד ערבית ומגיל צעיר. בזמני מי שידע ערבית על בוריה, היו המזרחיים ואלו היו בעיקר ילידי עירק או מצרים. בתקופתי, הייתי הבכיר במחקר מבין המזרחיים. אני חושב שהיה גם סורי אחד, אחרים לא ידעו. והעידן הזה נגמר.
אני: אתה עדיין שומר על קשר ומבקר בארועים של המודיעין? סודאי: כמעט ולא מאז שהפסקתי לנהוג. יש כנסים שונים של מל"מ (המרכז למורשת המודיעין) אבל אני כבר שנים לא מגיע. בחודש שעבר, ביקרתי מסיבה פשוטה. זה היה יום הקדיש הכללי, ורציתי לבקר את המצבה של אישתי שנמצאת באתר ההנצחה. אז הילדים לקחו אותי כי אחרת אני לא יכול להגיע. מונית תגיע לשער, איך אני אגיע (מצביע על ההליכון) עד לשם? אז אני לא מבקר. אני מקבל את הפירסומים שלהם , את ההזמנות, אבל אני לא הולך. אבל כן, תמיד מבקשים ממני, בטלפונים. לאחר המלחמה, סודאי מונה לראש ענף 61 (ענף מדיני מצרי בזירת המערב בה נכללה מצרים). ענף 6 (ענף מצרים מלפני המלחמה) תוגבר והפך לזירת המערב כשבמקביל לענף המדיני המצרי החדש, הוקם הענף הצבאי המצרי בראשות אלקנה הר-נוף. לאחר זמן קצר, כשהוא עדיין תחת השפעת עוצמת הארועים, עבר סודאי למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים עם הקמת אגף המחקר בו, הפעם עם אחריות גדולה יותר. לשאלתי איך הרגיש שם ענה לי בחיוך: "כמו דג במים". בתפקידו החדש הוא מעיד כי זכה להכרה באיכות עבודתו מצד חבריו ובכירי הארגון. סודאי עשה בתפקידו עד שיצא לפנסיה כגימלאי של קהילת המודיעין.
במלאות 40 שנה לפרוץ המלחמה סודאי הפר את שתיקתו הפומבית ופירסם בספטמבר 2013 בעיתון "הארץ", מכתב גלוי לראש הממשלה נתניהו ובו הוא מזהיר מפני אשלית הקיפאון המדיני. עם סיום פגישתנו, סודאי ליווה אותי באיטיות לדלת דירתו ונפרד ממני. המעלית ירדה ועצרה בקומת הכניסה בחריקה ודלת המתכת שלה נפתחה. יצאתי מפתח הבניין בו הוא מתגורר אל השמש הבהירה ולרחובות השקטים. זמן רב חלף מאז אותה מלחמה וסודאי, עודו חי את המתח, התיסכול ואת דחיית דבריו. ועדיין, עולה מדבריו שדברים רבים לא השתנו מאז. עבורי, הפגישה עימו היתה חזרה 41 שנה אחורה למלחמה ההיא, לקולות ולמראות אותם חוויתי בעינים של ילד בעורף שראה את עולמם של המבוגרים סביבו מתמוטט. מלחמה שמאז אותו יום כיפור, לא שבתי לפקוד את בית הכנסת.
קפיצה כ-25 שנים מאוחר יותר.
אני משתתף בסמינר לתואר שני במסגרת התכנית ללימודי בטחון באוניברסיטת ת"א, בנושא הפתעות מודיעיניות שיוחד למלחמת יום הכיפורים. בסמינר השתתפו מרצים אורחים שהיו בלב העשיה המודיעינית בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים: עוזר ראש אמ"ן למחקר אריה שלו, רע"נ ירדן זוסיה קניאז'ר, רע"נ סוריה אביעזר יערי, קמ"ן פיקוד צפון חגי מן, רל"ש הרמטכ"ל אבנר שלו ועוד. בין השמות שנזרקו לחלל החדר במהלך ההרצאות, נשמע פעם אחר פעם גם שמו של אלברט סודאי ודמותו עוררה את סקרנותי. כאשר למדתי לפני כשנתיים בבי"ס לעיתונות "כותרת", בחרתי בסודאי כנושא לראיון לפרוייקט גמר. דברים אלה שתוארו כאן נאמרו לו ועמדו בבסיס הסכמתו להתראיין. מצאתי אדם מדהים שקולו העמוק עם המבטא העירקי הכבד צרוב בי ועד עכשיו אני מוקסם ממנו. אני אסיר תודה לו על הסכמתו.
שני דברים עמדו מאחורי קיום ראיון זה שלא סיפרתי עליהם עד כה:
ראשית, בעת מלחמת יום הכיפורים הייתי ילדון בן 10 וחצי. צפירת האזעקה ב-10 דקות לשתיים תפסה אותי כשחזרתי לביתי ברמת גן לאחר טיול לבית דודתי שהיה בשכונת ג'מוסין (שכונת תל עמל שהיתה לאחרונה בכותרות). בדרכי לשם בגשר מעל גשר הביילי שהיה אז מעל נחל איילון זהיתי מטוס קרב טס מצפון לדרום, דבר שגם לילד הצעיר נראה מוזר בצהרי יום הכיפורים. עם הגיעי לבית דודתי ראיתי אוטובוס "אגד" שעמד בסמוך והעלה חיילי מילואים שגוייסו בצו 8. כמובן שהחלטתי לחזור לביתי מהר ככל האפשר. כשהגעתי חלפו כ-10 דקות ואז נשמעה הצפירה המפורסמת שבישרה על פרוץ המלחמה.
בצאת אותו יום הכיפורים הלכתי עם אבי ז"ל שהיה אז בן 60 ולכן לא גויס, לבית הכנסת לשמוע את תפילת נעילה. בדרכנו חזרה, הרחובות היו מואפלים עם תנועת מכוניות דלילה ברחוב הרא"ה. בהביטי לעבר אבי ראיתי אדם שהיה עצם מעצמה של תנועת העבודה, שמערכת האמונות שלו קרסה עליו. זה היה הרושם הראשון שלי מאותה מלחמה. אח"כ יבואו הבשורות המרות לבתי השכנים עם זעקות השבר ודמויותיהם של גולדה, דיין ודדו מעל מסכי הטלביזיה מנסים לאחות את השברים.
אופ-אד מאחורי הדברים ומה שבינהם 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.