יסודות הגאופוליטיקה – המקור הרעיוני להתנהגותה של רוסיה כיום

מאת: צפריר עפרוני

מאז התפרקות ברה"מ והתמוטטות הגוש המזרחי, שררה עד לשנים האחרונות במערב ובמיוחד בארה"ב, תחושת ניצחון ושביעות רצון. האויב הגדול נעלם וארה"ב נותרה לכאורה כמעצמת העל היחידה. אלא שברוסיה, היורשת של האימפריה הסובייטית, היו ועודם גורמים שרחוקים מלקבל את התחושות הללו. נהפוך הוא, כפי שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין קבע, התפרקות ברה"מ היא אסון היסטורי שחובה לתקנו.

למעשה, עוד מאמצע שנות ה-90, כשרוסיה נמצאת לכאורה על הקרשים, החלו לפעול שם לשינוי המצב והשבתו לקדמותו, זאת תוך השקעת מחשבה עמוקה ומשאבים חומריים אדירים להשגת המטרה. כך למשל, הדברים התבטאו במאמצים גוברים להחדרת סוכנים ללב הממסדים הבטחוניים בארה"ב דוגמת תכנית הגרעין האמריקאית, שנמשכו כרגיל כאילו לא ארע דבר. יצירת בסיס אידיאולוגי שיתווה את הדרך, היתה גם כן אחת המטרות והיא באה לידי ביטוי בכתיבת ספר שמהווה בנוסף לאותו בסיס אידיאולוגי גם "מפת דרכים" להגשמת הרעיונות שהועלו בו. הכוונה לספר "יסודות הגאופוליטיקה – העתיד הגיאופוליטי של רוסיה" שנכתב ב-1997 על ידי אלכסנדר דוגין. ניתן לומר על סמך בחינת הנושאים שהועלו בספר, שרבות מהתופעות שקרו בשנים האחרונות בזירה הבינלאומית כגון: אי השקט החברתי בבריטניה על רקע הברקסיט, מבצעי ההשפעה בארה"ב והחדירה הרוסית למערכת הבחירות בארה"ב ב-2015, החדירה למערכת הבחירות באיטליה, "מחאת האפודים הצהובים" בצרפת, עליית מפלגות לאומניות קיצוניות באירופה, ההשתלטות על מזרחה של אוקראינה וחצי האי קרים, המלחמה בגיאורגיה ועוד ועוד, מקורן ברעיונות שהספר מציג שהתקבלו בברכה בקרב הממסד הרוסי.

אלכסנדר גלאייביץ' דוגין (נ. 7 בינואר 1962) – מנתח פוליטי ואידיאולוג רוסי, ידוע בנטיות פשיסטיות ולאומניות קיצוניות. מטיף מזה שנים לניטרול מעמדה של ארה"ב כמעצמת על ולהחלפתה על ידי רוסיה. כמו כן מטיף להתפשטות רוסית בכל המרחב האירו-אסיאתי על חשבון מדינות דוגמת אוקראינה. על רקע מעורבותו בעידוד המשבר באוקראינה, הוטלו עליו סנקציות של מחלקת האוצר של ארה"ב ויותר מאוחר על ידי קנדה. נחשב כבעל קשרים הדוקים בקרמלין.

"יסודות הגאופוליטיקה – העתיד הגיאופוליטי של רוסיה" (Osnovy geopolitiki: Geopoliticheskoe budushchee Rossii) הוא שמו של ספר מאת אלכסנדר דוגין. הספר הפך במהרה  לבעל השפעה רחבה ברוסיה בקרב חוגי הממשל, השלטון, המתכננים הצבאיים ברוסיה, בקהילת המודיעין ושרות החוץ הרוסי. מאז כתיבתו, הספר הפך לטקסט-בוק חשוב באקדמיות הצבאיות והמודיעיניות הרוסיות דוגמת האקדמיה של המטה הכללי של הצבא הרוסי ועוד. הספר שהתפרסם ב-1997, התקבל בברכה ברוסיה ומקבלי החלטות רוסיים בכירים החלו לגלות עניין בדוגין שדוגל בהתפשטות רוסית פיסית ומבחינת והשפעתית, בכל המרחב האירו-אסיאתי. דוגין מחזיק גם בהשקפות שניתן להגדירן כפשיסטיות/לאומניות קיצוניות.

דוגין הזכיר את הגנרל ניקולאי קולקוטוב מהאקדמיה של המטה כללי ככותב שותף של הספר וכהשראה עבורו, זאת למרות שקולקוטוב עצמו הכחיש זאת. כמו כן, קולונל גנרל לאוניד איוואשוב, ראש המחלקה הבינלאומית של משרד ההגנה הרוסי הוזכר כמי שעזר לערוך את הספר.

קולקוטוב התבטא וציין גם שהספר עשוי לשמש בעתיד כ"יסודות האידיאולוגים האיתנים להקמת פיקוד ודוקטרינה צבאיים חדשים". דוגין ציין שהספר אומץ כטקסט-בוק במספר מכוני מחקר חינוכיים רוסיים. גנאדי סלזניוב, יו"ר הדומא הרוסי לשעבר, לו שימש דוגין יועץ לענייני גיאופוליטיקה, קבע ש"הדוקטרינה שהגה דוגין תהפוך למחייבת בתוכניות הלימודים בבתי הספר ברוסיה".

תוכנו של הספר:

ב"יסודות הגאופוליטיקה" דוגין קורא בראש ובראשונה להקטנת השפעתה של ארצות הברית וההשפעה הטראנס-האטלנטית על "המרחב האירו-אסיאתי". בכך לבטל למעשה את המצב שנוצר לאחר מלחמת העולם ה-2 והיחסים בין מערב אירופה לצפון אמריקה. במקביל, רוסיה תבסס מחדש את השפעתה במרחב באמצעות סיפוחי שטחים שנחשבים חיוניים ובריתות עפ"י הצורך.

הספר קובע ש"הקרב על השליטה הרוסית בעולם" כלשונו, לא הסתיים ורוסיה נותרה כ"שטח ההערכות למהפכה האנטי בורגנית, אנטי אמריקנית". האימפריה האירו-אסיאתית העתידית, תהיה מבוססת על "עקרון היסוד של אויב משותף: דחיית הנטייה האטלנטית, בקרה ופיקוח אסטרטגי על ארה"ב תוך ביטול השפעתה וסירוב לאפשר לערכים ליברליים לשלוט בנו".

מבחינה צבאית, מבצעים צבאיים משחקים בעיני דוגין תפקיד משני. הספר מטיף לגיבוש ויישום תוכנית מתוחכמת של חתרנות, דה-סטביליזציה ודיס-אינפורמציה באמצעות הכוחות המיוחדים הרוסים. למבצעים אלה יסייעו שימוש אגרסיבי במשאבי הגז, נפט ושאר המשאבים הטבעיים של רוסיה כדי לאיים וללחוץ על מדינות אחרות.

הספר מציין שהיעד העתידי הסופי מבחינת רוסיה צריך להיות פינלנדיזציה של כלל היבשת האירופית, קרי הכפפתה כמרחב וסאלי לאימפריה הרוסית שתקום. להלן כמה נקודות בולטות שהספר מציין שמקבלים ציביון מיוחד לאור סדרת הארועים שארעו בשנים האחרונות באירופה וארה"ב:

המצב הרצוי באירופה (END GAME) על פי הספר –

  • לגרמניה יוצע לשלוט דה פאקטו על כל המדינות הפרוטסטנטיות והקתוליות שממוקמות במרכז ומזרח אירופה. מובלעת קלינינגרד שכעת נמצאת בשליטה רוסית, ניתן יהיה להעביר את השליטה בה חזרה לגרמניה. הספר משתמש במפורש במונח "ציר מוסקבה-ברלין".
  • צרפת תומרץ להצטרף לבלוק צרפתי-גרמני מתוך הנחה של דוגין שבשתי המדינות יש רגשות אנטי-אטלנטיים חזקים.
  • בריטניה והממלכה המאוחדת צריכה להינתק מאירופה.
  • פינלנד תאלץ להתמזג לתוך רוסיה. דרום פינלנד תמוזג לתוך הרפובליקה של קארליה וצפון פינלנד יועבר לשליטת מחוז ("אובלאסט") מורמנסק.
  • אסטוניה תינתן על פי דוגין לאזור ההשפעה הגרמני.
  • לטביה וליטא יקבלו מעמד מיוחד במרחב האירו-אסיאתי הרוסי.
  • פולניה אמורה לקבל מעמד מיוחד במרחב האירו-אסיאתי הרוסי.
  • רומניה, מקדוניה, "סרביה-בוסניה ויוון – המזרח הקולקטיבי האורתודוכסי" – יאוחדו במה שדוגין מכנה "רומא החדשה" וידחו את "המערב הרציונלי-אינדיווידואליסטי".
  • אוקראינה למעשה תחוסל ותסופח על ידי רוסיה כי "אוקראינה כמדינה, חסרת משמעות גיאופוליטית, חסרת חשיבות תרבותית יחודית או אוניברסלית, חסרת ייחודיות גיאוגרפית ואתנית. שאיפותיה הטריטוריאליות מהוות סכנה לכלל המרחב האירו-אסיאתי וללא פתרון לשאלה האוקראינית, יהיה מגוחך לדבר על פוליטיקה של היבשת". ככלל, דוגין קובע שאסור לאפשר את המשך עצמאותה של אוקראינה אלא אם כן תהיה מנוטרלת, בבחינת "קורדון סניטר", דבר שיהיה לדעתו בלתי קביל.

במזרח התיכון –

למרות שהמרחב של המזרח התיכון נחשב לאזור בעל חשיבות רבה לרוסיה, לא הצלחתי למצוא התייחסות לישראל.

  • הספר מדגיש את "הברית הרוסית – אסלאמית" במרחב שמהווה אבן יסוד לאסטרטגיה האנטי-אטלנטית". הברית מבוססת על האופי המשותף של התרבות הרוסית והאיסלמית.
  • אירן היא בעלת ברית חשובה. הספר עושה שימוש במושג "ציר מוסקבה – טהרן" כביטוי לחשיבותה.
  • לארמניה יש תפקיד חשוב: היא תשמש כבסיס אסטרטגי וחיוני יהיה ליצור את הציר המשני "מוסקבה – ירבאן – טהרן". הארמנים הם בני התרבות הארית, כמו האירנים והכורדים.
  • אזרבייג'ן יכולה להיות מפוצלת וחלקים מממנה יכולים להינתן לאירן.
  • גיאורגיה צריכה להיות על פי הספר מפורקת לגורמים: חבלי אבחאזיה ואוסאטיה כולל החלק הדרומי של אוסאטיה, ישולבו לתוך רוסיה. המדיניות העצמאית של גיאורגיה לא יכולה להיות מקובלת.
  • רוסיה צריכה ליצור זעזועים גיאופוליטיים בתוככי טורקיה. את זה ניתן להשיג באמצעות הכורדים, הארמנים ושאר המיעוטים המרכיבים את טורקיה.
  • הספר מתייחס לקווקז כטריטוריה רוסית, כולל החופים המזרחיים והצפוניים של הים הכספי (הטריטוריות של קזחסטן, אוזבקיסטן, קירגיסטן וטג'יקיסטן).

במזרח ודרום-מזרח אסיה –

  • סין שמייצגת איום לרוסיה, צריכה ככל הניתן להיות מפורקת למרכיביה. דוגין מציע שתחילה רוסיה תיקח את טיבט, שינג'יאן, מונגוליה ומנצ'וריה כחגורת בטחון. רוסיה צריכה להציע לסין "עזרה" בכיוון הדרומי – הודו-סין (למעט וייטנאם), הפיליפינים, אינדונזיה, ואוסטרליה כפיצוי גיאופוליטי.
  • על רוסיה לבצע מניפולציות על הפוליטיקה היפאנית באמצעות העברת האיים הקוריליים לרשותה ובמקביל לעודד רגשות אנטי אמריקניים בתוכה.
  • מונגוליה צריכה להיטמע ברוסיה ובמרחב האירו-אסיאתי.

הספר שם דגש מיוחד על כך שרוסיה צריכה לעסוק בהפצת רגשות אנטי אמריקאיים בכל מקום אפשרי: "השעיר לעזאזל העיקרי תהיה ארה"ב".

מעניין לקרוא את ההתייחסות לארצות הברית:

  • רוסיה צריכה לעשות שימוש בשירותים המיוחדים שלה בתוככי ארצות הברית כדי לעורר אי יציבות ובדלנות. למשל, עידוד גזענות אפרו-אמריקאית. רוסיה צריכה עפ"י דוגין "להכניס אי שקט וחוסר סדר גיאופוליטיים לתוך החיים האמריקאיים הפנימיים, לעודד כל סוגי הבדלנות ולעודד כל סוגי הקונפליקטים החברתיים, האתניים והגזעיים, לעודד תנועות התנגדות וחתרנות פנים אמריקאיות, קבוצות קיצוניות, גזעניות וקנאיות. כך תתערער היציבות הפוליטית הפנים אמריקאית. כמו כן, על פי הספר כדאי לעודד נטיות בדלניות של ארה"ב מהזירה הבינלאומית, נטיות שבלאו הכי כבר קיימות בה.

לאחר פרשת החדירה הרוסית להטיית מערכת הבחירות בארה"ב ב-2015 וסדרת הגילויים אודות קשרי דונלאד טראמפ ברוסיה, הדברים בספר מקבלים נופך מוחשי בהרבה.

הספר קובע גם, שניתן יהיה להרחיב את "הפרויקט האירו-אסיאתי" לדרום ומרכז אמריקה.

כיצד הספר התקבל:

ג'ון דאנלופ, עמית בכיר במכון הובר האמריקאי, ציין ש"הרושם שהספר עשה על דמויות מפתח באליטות הרוסיות מעיד על ההתגברות המדאיגה של הרעיונות והרגשות הפשיסטיים שניטעו בסוף תקופת ילצין ותקופת פוטין".

הספר תואר במגזין "פוריין פוליסי" כ"אחד מהספרים המוזרים, מרשימים ומפחידים שיצאו ברוסיה בכל התקופה הפוסט-סובייטית" וכ"ספר יותר מפוכח מספריו הקודמים של דוגין ועם טיעונים מוצגים היטב".

רשת החדשות האוסטרלית news.com.au  תיארה את הספר ככזה שיש לקרוא אותו כרשימת  צ'-ליסט לעשיה להתנהגות פוטין בזירה העולמית.

מעין סיכום:

תקופת שלטונו של וולדימיר פוטין מאז עלה לשלטון בשנת 2000, מתאפיינת במאמצים בלתי פוסקים להגביר את השפעתה של רוסיה כיורשתה של ברית המועצות, באזורים שונים ומגווונים, כולל כאן במזרח התיכון סמוך לישראל. האמצעים לכך מגוונים וכוללים שימוש בכוחות צבאיים רוסיים רשמיים ומוסווים, חיסולים של דמויות שנחשבות כסיכון, מבצעי השפעה רחבי היקף כדי להשפיע על תהליכים במדינות יריבות לטובת רוסיה ועוד ועוד.

דומה, שהמערכת האזרחית והבטחונית ברוסיה, למדה היטב את סיפרו של דוגין ועושה בו שימוש כמדריך להתנהלותה של רוסיה בזירה הבינלאומית. בהנחה שהמשטר ברוסיה לא ישתנה בטווח הנראה לעין, נראה שהמהלכים הרוסיים שראינו בשנים האחרונות ימשיכו להתקיים ואף ביתר שאת.

 

 

 

מבצע Foot – גירוש 105 ה"דיפלומטים" הסובייטיים מבריטניה – ספטמבר 1971

מאת: צפריר עפרוני

אחר צהריים קריר של ה-21 בספטמבר 1971 התכנסו בחשאי במעונו של ראש הממשלה הבריטי אדוארד הית' שבדאונינג 10, קבוצה של שרים ופקידי ממשל בריטיים בכירים. מטרת המפגש שהיה שיאו של מבצע שנמשך מספר רב של חודשים היתה, להחליט סופית האם ואם כן מתי, להודיע לסובייטים שמספר גדול של נציגיהם בבריטניה המועסקים בשגרירות, בקונסוליה, במשלחת הסחר ובגופים אחרים בבריטניה, יגורשו בעקבות 'מעשים שלא מקובלים' על הממשלה הבריטית – או במילים אחרות ריגול. שם הקוד למבצע המתוכנן שפרטיו היו סודיים ביותר היה, "מבצע FOOT". שלושה ימים לאחר מכן, הציג סר דניס גרינהיל, תת מזכיר קבוע במשרד החוץ הבריטי, את ההחלטה הבריטית לאיוון איפוליטוב ההמום, ששימש באותה עת כ- Charge de Affaire בשגרירות הסובייטית בלונדון. בפגישה ביניהם, גרינהיל הציג לו את רשימת המועמדים לגירוש ובה שמותיהם של 105 ממלאי תפקידים סובייטיים שהיו מוצבים בבריטניה שזוהו ע"י שרות הבטחון הבריטי MI5 כאנשי מודיעין סובייטים. אלו מהרשימה שנמצאו באותה עת על אדמת הממלכה המאוחדת, היה עליהם לעזוב אותה תוך שבועיים ממועד הפגישה. על אלו שנמצאו מחוץ לגבולות הממלכה נאסר לשוב אליה. יותר מכך, נאמר לנציג הסובייטי כי לא יותר לברה"מ להציג להם מועמדים להחלפה. "היינו סבלנים", אמר גרינהיל לנציג הסובייטי ההמום, "די והותר ובמשך זמן רב מדי".

ראש ממשלת בריטניה מטעם השמרנים אדוארד הית' (מימין) ושר החוץ בממשלתו אלק דאגלס-יום

מבצע הגירוש המאסיבי, נחשב לגירוש דיפלומטים הגדול ביותר של איזושהי מדינה. במערכת היחסים בין בריטניה וברה"מ, גירוש דיפלומטים היה ונותר מקובל. במקרים דומים שתי המדינות נהגו לגרש מתחומן מספר מצומצם של דיפלומטים בפעולות הדדיות של מידה כנגד מידה, כפי  שארע מוקדם יותר באותה שנה, עת בריטניה גירשה  מספר מצומצם של דיפלומטיים סובייטיים. מבצע FOOT שילח גלי הלם לא רק לקרמלין אלא בקהילה הבינלאומית של אותה תקופה בכלל. מה הביא להוצאה לפועל של מבצע כל כך רחב היקף?

בריטניה מוצפת באנשי מודיעין סובייטיים –

מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין בריטניה לברה"מ לאחר המהפיכה הבולשביקית ובמיוחד מתקופת מלחמת העולם ה-2, שתי המדינות החזיקו על אדמותיהן משלחות דיפלומטיות, קונסולריות ומשלחות סחר שייצגו את האינטרסים שלהן. אלא שבשלב מוקדם יחסית, ברה"מ החלה בתהליך שנמשך שנים רבות שהתאפיין בהרחבת המשלחות הללו בהיקפים אדירים שלא דמו כלל למשלחות של מדינות אחרות. מעבר להיבט הכמותי הבעייתי של הנוכחות הדיפלומטית הסובייטית בבריטניה, נבע ממנו היבט בטחוני שהציב את בריטניה במצב בעייתי. מאז שנות ה-30 פריסת אנשי המודיעין הסובייטי ברחבי העולם ובבריטניה בכלל זה, כללה אנשי מודיעין של אגפי מודיעין החוץ של ה-NKVD/KGB ושל המודיעין הצבאי הסובייטי GRU, שפעלו תחת כסות דיפלומטית, קונסולרית ורשמית אחרת של ברה"מ והם כונו בז'רגון הסובייטי כ"ליגאליים". ככאלה, הם נהנו מכל הפריווילגיות המוקנות במסגרת האמנות הבינלאומיות ובכלל זה חסינות דיפלומטית. נוסף להם הפעילו ה-NKVD/KGB וה-GRU מערך נרחב של אנשי מודיעין בזהות בדויה של דמויות כגון אנשי עסקים לכאורה ממדינות שאין קשר ביניהן לברה"מ שכונו "לא לגאליים", חלקם רדומים למשך שנים רבות. היו גם כאלה שפעלו תחת כסות תמימה לא דיפלומטית דוגמת עיתונאים ונציגי חברות סובייטיות. ה"לא לגאליים" פעלו לא פעם תחת סיכון עצמי רב במקרה של חשיפה. מעקב מתמשך שקיים שרות הבטחון הבריטי MI5 אחר תנועות אנשי הקורפוס הדיפלומטי הסובייטי, החל לזהות עוד מהתקופה שלפני מלחמת העולם ה-2 רבים מאותם "דיפלומטים" כאנשי מודיעין. ככל שהמלחמה נמשכה וגם לאחריה, מספריהם של אותם "ליגאליים" הלך וגדל במספרים שעברו בהרבה את מספר מקביליהם הבריטיים בברה"מ.

סר רוג'ר הוליס – ראש שרות הבטחון הבריטי MI-5   1958-65. נחשד כחפרפרת של GRU.

סיבה לפחות חלקית להיווצרות מצב זה שנמשך גם לכל אורך שנות ה-50 וה-60, נעוצה בין השאר בדמותו של סר רוג'ר הוליס. הוליס שימש בתפקיד ראש המחלקה שעסקה בחקירת נושאים קומוניסטיים וסובייטים עד סוף שנות ה-40. לאחר מכן עלה בסולם התפקידים כשהוא מכהן כראש אגף הבטחון (C), סגן ראש השרות ומ-1956 מונה לתפקיד ראש שרות הבטחון, אותו מילא עד לפרישתו ב-1965. ניתן לומר על הוליס, כי קיימים לגביו ספקות כבדים אודות מהימנותו. הכוונה לחשדות כי שימש סוכן של ה-GRU שגוייס ע"י הסובייטים במהלך לימודיו בקיימברידג' בסוף שנות ה-20. מעבר לאותם חשדות, לגביהם יש עדויות נסיבתיות תומכות לא מעטות שלא הוכחו עד תום, אך גם לא הוזמו כלל, קיימת עובדת אופן התנהלותו (שניתן לראות בה גורם מסייע לאותם חשדות). בכל הקשור לנוכחות המאסיבית של אנשי מודיעין סובייטיים על אדמת בריטניה, הוליס הציג לאורך השנים קו מתמיד ועקבי שהמעיט מאד מחומרת המצב. באופן קבוע, הוא נמנע במפגיע מלפעול באופן תקיף ומנע לא פעם פעולות שעשויות היו לפגוע באינטרסים סובייטיים, ובכלל זה בנושא מצבת הדיפלומטים הסובייטיים בבריטניה.

לשאלת גודל והיקף נוכחות קציני המודיעין הסובייטיים שהוסבו כדיפלומטים, יש חשיבות מכמה בחינות:

ראשית, על ניהול וקיום המעקב המתמיד אחר תנועות נושאי אנשי הנציגויות הסובייטיות השונות, היה מופקד מערך העוקבים והתצפיות של שרות הבטחון הבריטי MI5 כשהוא מסתייע בעוקבי ה-Special Branch של משטרת לונדון. עד שנות ה-60 של המאה ה-20, המעקב אחר התנועות הסובייטיות התבסס על חוליות ניידות, רגליות וממונעות, שנעו בעקבות האובייקטים שלהן. המכוניות שנעשה בהן שימוש למעקבים הממונעים נראו כרגילות, אולם צוידו במנועים מחוזקים. אחת לחודשיים שלושה, הן נצבעו מחדש ולכל מכונית היו מספר סטים של לוחיות זיהוי אותם החליפו כל כמה ימים ולעיתים בתדירות גבוהה יותר. עקב התנגדות ושמרנות של בכירי השרות, עיקר מלאכת העיקוב הרגלי הוטלה על עוקבים גברים. פיטר רייט שגוייס ב-1949 כקצין טכני ראשון של שרות הבטחון הבריטי, שבדק את התנהלות מערך העוקבים, עמד על כך שלעבודת העיקוב תגויסנה נשים מקרב עובדות השרות. עדיין, גם לאחר מכן, מספרם של העוסקים בעיקוב היה קטן באופן מגוחך ביחס למספר הרב של הדיפלומטים הסובייטיים שנעו ברחובות לונדון בכל שעות היממה ובכל ימות השנה. כדי להתמודד עם המעמסה, היו לא מעט מקרים שגייסו למעקבים גם את נשות עובדי השרות, לצורך קיום מעקבים בארועים מיוחדים.

עמדת תצפית אופיינית של MI5 מתחילת שנות ה-70 בדירת מיסתור צופה לעבר יעד המעקב. בעמדות כאלה היו אמצעי תצפית ותיעוד ויזואליים. כמו כן כללו אינדקס תמונות של יעדי מעקב שזוהו בעבר כדי להשוותן לאובייקטים המצולמים. מקור: אתר MI5

סוגיית הקושי הרב לקיים מעקב מהימן אחר היעדים הסובייטיים, קיבלה משנה חשיבות כשהחלה להתברר עובדת זליגת המידע לצד המזרחי אודות המעקבים. מידע זה התקבל ממקור עלום כלשהו בצמרת MI5. כאשר שונתה בראשית שנות ה-60 שיטת המעקב הבריטית (מבצע Coverpoint), עובדת שינוי אופן ביצוע המעקבים הגיעה כמעט בזמן אמת לנעקבים הסובייטיים וחבריהם מהגוש המזרחי. כך, במקום שהמעקבים אחריהם יחלו עם יציאתם משערי השגרירות הסובייטית גני קסינגטון, נקבע כי הם "יאספו" על ידי העוקבים באזור הגשרים על נהר התמזה. כך קיוו שהיעדים המזרחיים יתקשו לזהות את הזנבות שהוצמדו להם. אלא שכמעט מיד התברר, שהנעקבים זיהו את העוקבים והיה צורך לנטוש את שיטת המעקב הזאת.

מטוס Vickers Varsity ששימש ע"י MI5 מסוף שנות ה-50 ובמהלך שנות ה-60, למשימות ELINT מעקב אלקטרוני אוירי אחר משדרים סובייטיים לא חוקיים על אדמת בריטניה. שיטת מעקב זו התפתחה משימוש בציוד איכון ומעקב אחר המשדרים הסובייטיים שהותקנו בכלי רכב מסחריים מוסווים. המעקב התבסס על איכון המתנדים של המשדרים הסובייטיים שעם הפעלתם הפיקו "קרינה" אלקטרומגנטית יחודית שהסגירה את מועדי הפעלתם ומיקומם.

נוסף למידע שככל הנראה זלג לסובייטים, התעורר גם חשד שהסובייטים מצליחים להבין אחר מי מתבצע מעקב ומתי באמצעות מעקב שביצעו אחר תנועות התקשורת של מערך העוקבים של שרות הבטחון וה-Special Branch. פיטר רייט תיאר כי החל לחשוד בכך במקרה כאשר הפעיל מכשיר קשר שקלט תהודה בתדר מסויים סמוך לקונסוליה הסובייטית. לאחר שיכנועים רבים של בכירי השרות, המחלקה הטכנית בראשה עמד רייט, התקינה ציוד מעקב אלקטרוני ברכב מסחרי תמים למראה. מעקב זה שכונה Operation Rafter, זיהה הפעלת מכשיר שידור סובייטי במועדים שתאמו את תנועות העוקבים. לשיטה זו הוא קרא Movement Analysis. שיטה זו גם סייעה לו בהמשך לעקוב אחר משדרי אנשי מודיעין סובייטיים, "ליגאליים" ו"לא ליגאליים". ככל שחלף הזמן, הלך והתברר לרייט ולאלו שעבדו עימו היקף הפעילות הנרחב של הסוכנים הסובייטים על אדמת בריטניה. בשנת 1964 רייט הגיש מסמך ובו דו"ח שקבע כי בעזרת שיטת ניתוח התנועות ואופי השידורים החשאיים הסובייטיים הוא הגיע להערכה כי בבריטניה פעלו באותה עת כ-400 עד 550 אנשי מודיעין סובייטיים. סביר להניח שרובם היו זוטרים או כאלה שעסקו במשימות מודיעין פריפריאליות: מארגני דירות מסתור, בלדרים וכיוצ"ב. על פי מסמך זה, גם אם מדובר היה שכ-10 אחוזים בלבד הם מפעילי סוכנים ורשתות, הרי שמדובר בכ-50 קציני מודיעין מקצועיים ומיומנים שפעלו באופן מתמשך ללא מפרע בבריטניה. אלא שהמסמך שהגיש רייט נתקל בהתנגדות וזלזלול רב מצד צמרת שרות הבטחון.

מרטין פארניבל-ג'ונס. ראש MI5 1965-1972. כראש אגף הריגול הנגדי התמודד תוך תיסכול רב עם ההיקף הנרחב של פעילות הריגול הסובייטי על אדמת בריטניה. מבצע FOOT ב-1971 היה עבורו בבחינת פיצוי מאוחר.

התנאים שאיפשרו התמשכות הנוכחות המאסיבית של אנשי מודיעין סוביטיים –

התופעה שהתבטאה בגידול מאסיבי במספרם של אנשי מודיעין סובייטיים בכסות לגיטימית לכאורה התאפשרה הודות למספר תנאים מסייעים:

מצבת כח אדם מצומצמת של מערך העוקבים  – ככל שחלף הזמן במהלך מלחמת העולם ה-2 בה ברה"מ הפכה לבעלת ברית אד הוק מול גרמניה הנאצית ולאחריה, הלכה וגברה הנוכחות הסובייטית בבריטניה. מספרם של אנשי הנציגויות הסובייטיות השונות הלך וגבר. בניגוד למקביליהם הבריטים בברה"מ שחיו תחת פיקוח הדוק של שרותי הבטחון הסובייטיים, אלו שהוצבו בבריטניה חיו בתנאים טובים בהרבה למרות שלכאורה הוצב עליהם פיקוח. כפי שרייט העיד באוטוביוגרפיה שלו, מחלקת A4 של שרות הבטחון שהיתה מופקדת על ביצוע המעקבים, מנתה בשנות ה-50 כ-100 אנשים ומספר זה לא גדל משמעותית בשנים שלאחר מכן. כמו כן, היה על העוקבים לבצע את מעקבים אחר עשרות רבות של יעדים סובייטיים ושאר מדינות הגוש המזרחי בכל ימות השנה, סביב השעון. כאשר צצו ועלו פרשות שונות שהצריכו גם הן ביצוע מעקבים, ביצועם הוטל גם כן אנשי המחלקה המצומצמת. כך הלך ונוצר מצב של עומס יתר מתמיד ומתמשך על מערך העוקבים. כתוצאה מכך למשל, לא פעם נוצר מצב בו נאלצו לא להציב עוקבים אחר דמויות שהיה צורך במעקב אחריהן, או להגביל את המעקבים בזמנים או מבחינה גיאוגרפית, כתוצאה מחוסר מתמשך בעוקבים.

חוסר התיחסות מצד בכירים ב-MI5 ומשרד החוץ הבריטי – המצב המתמשך בו הפריסה הנרחבת על אדמת בריטניה של יעדים מהגוש המזרחי יצרה כאמור הרוויה של שרות הבטחון הבריטי וחוסר מענה מתאים. פניות של MI5 למשרד החוץ הבריטי שיזום הקטנה מוסכמת עם הסובייטים של מספר הנציגים שלהם נענתה בשלילה. היה במשרד החוץ הבריטי חשש מתמיד ליזום מהלכים כאלה. פניות לבצע מהלך יזום של גרוש דיפלומטים סובייטים שזוהו כאנשי מודיעין, נענה בשלילה קטגורית מצד משרד החוץ שהסתמך על קביעה של שרות מודיעין החוץ MI6, שחשש שמהלך כזה יענה בתגובה סובייטית חריפה, דבר שיפגע בפעילות MI6 מעבר למסך הברזל. נוסף להתנגדות משרד החוץ הבריטי, גם בתוך שרות הבטחון הסוגיה לא קיבלה התיחסות מספקת ונתקלה בגרירת רגליים, במיוחד מצד ראש השרות בשנים 1956-1965 סר רוג'ר הוליס.

הרולד וילסון – ראש ממשלת בריטניה מטעם הלייבור בשנים  1964-1970 ו-1974-1976. קשריו המסחריים בברה"מ העמידו אותו תחת חשד של שרות הבטחון הבריטי. הית' חשד מצידו ששרות הבטחון מאזין לו במעונו בדאונינג 10 וחותר תחתיו.

סביבה פוליטית לא תומכת – סוגיית מספרם הרב של דיפלומטים הסובייטים בבריטניה הלכה וצברה תאוצה ככל שחלף הזמן, עד שבמחצית השניה של שנות ה-60 הפכה אקוטית. שרות הבטחון הבריטי הפנה את תשומת ליבו של הדרג המדיני בבריטניה בנוגע לחריפות הבעיה. אלא שבתקופה זאת עמד בראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון, איש מפלגת הלייבור. יחסיהם של וילסון ושרות הבטחון הבריטי היו מתוחים לכל אורך תקופת כהונתו הראשונה בשנים 1964-1970 ובתקופת כהונתו השניה בשנים 1974-1976. מבחינת שרות הבטחון הבריטי, קשריו של וילסון לפני ותוך כדי פעילותו הפוליטית, עם גורמים שונים בברה"מ היוו עילה לחשד. וילסון היה תעשיין שקיים קשרים מסחריים מעבר למסך הברזל, במיוחד בברה"מ. ככזה, אירח לא פעם דמויות מברה"מ שהיו יעד למעקב מודיעיני. קשרים אלה היו עילה לסידרה של פניות אליו מצד MI5 כדי לפחות לצמצם את נסיעותיו לברה"מ ואת קשריו שם. וילסון לא הסכים להיענות לפניות הללו וככל שחלף הזמן עד בחירתו לראשות ממשלה ב-1964 יחסיו עם MI5 הפכו מתוחים. כאשר כיהן כראש ממשלה הוא השמיע בפני מקורביו טענות ששרות הבטחון התקין במעונו ומשרדו בדאונינג 10 אמצעי האזנה, טענות שלא נמצא להן ביסוס. בסוגיית הכמות הגדולה של דיפלומטים סובייטים היו לו עם MI5 חילוקי דיעות קשים גם כן. בשנה הראשונה לכהונתו כיהן רוג'ר הוליס כראש MI5. בשנה זאת צפו ועלו חשדות בקרב דמויות בשרות הבטחון כי הוא סוכן GRU מאז לימודיו החלקיים בקיימברידג'. למרות שפנו אל הוליס מתוך השרות להעלות את סוגיית הנוכחות הדיפלומטית הסובייטית, הוא נמנע להעלות את הסוגיה לפני הדרג המדיני: שר הפנים שאחראי על MI5 ולפני ראש הממשלה וילסון. אולם, לאחר פרישת הוליס לגימלאות וכניסת מחליפו לתפקיד, מרטין פארניבל-ג'ונס, הסוגיה שבה ועלתה לפני שרי הפנים והחוץ ולפני ראש הממשלה וילסון. אולם, כאמור, גם בגלל התנגדות משרד החוץ/MI6 וגם בגלל החשדנות של וילסון כלפי שרותי המודיעין ובמיוחד כלפי MI5, הסוגיה לא קיבלה טיפול ונדחתה לאורך כל שנות כהונתו הראשונה, עד הפסדו בבחירות של 1970 והחלפתו ביוני 1970 על ידי אדוארד הית' השמרני.

עריקת אולג ליאלין ושינוי המגמה באופן הטיפול ; "לראשונה לא זיהינו את סימני טביעות אצבעותיהם הדביקות של הסובייטים" –

אדוארד הית' – ראש הממשלה הבריטי מטעם השמרנים  1970-1974. תחתיו יצא לפועל מבצע FOOT – גירוש 105 הדיפלומטים הסובייטים מבריטניה ב-1971.

אם לאורך שנות ה-50 וה-60 שררה בשרות הבטחון הבריטי תחושה מוצדקת שהם מתקשים להתמודד עם הנוכחות והפעילות של שרותי המודיעין הסובייטיים בבריטניה, הרי ששנות ה-70 נפתחו בשינוי מגמה לטובת הבריטים. בינואר 1970 הצליח ה-MI5 לגייס סוכן סובייטי מתוך שגרירות ברה"מ. היה זה קצין KGB בשם אולג ליאלין ששרת כקצין מודיעין בדרג נמוך יחסית, במחלקת החבלה ברזידנטורה של ה-KGB בשגרירות בלונדון. תפקיד המחלקה להכין ולבצע מעשי חבלה באתרים קריטיים נבחרים בבריטניה עם פרוץ מלחמה גרעינית בין ברה"מ ובריטניה. ליאלין שהופעל ע"י MI5 בהצלחה במשך כחצי שנה סיפק מידע רב אודות פעילות ה-KGB בבריטניה. בין השאר, הדבר איפשר לקבל אישור לגבי זהותם של קציני KGB ו-GRU רבים ששהו בבריטניה בכסות רשמית: דיפלומטית, קונסולרית, משלחת הסחר, סוכנות הידיעות TASS וחברת התעופה אירופלוט.  אספקט נוסף לעריקתו של ליאלין היה, שלראשונה מאז פרישתו של רוג'ר הוליס ב-1965, הצליח MI5 לגייס, להפעיל ולארגן את עריקותו של עריק סובייטי ללא כל ניסיון נראה לעין לניסיונות התערבות מהצד הסובייטי. או כפי שפיטר רייט התבטא: "לראשונה לא זיהינו את סימני טביעות אצבעותיהם הדביקות של הסובייטים".

תיחקורו של ליאלין והזיהוי של אנשי המודיעין הסובייטיים שדמויותיהם כיכבו בקטלוגים שהחזיק MI5, אישר גם את האומדנים שניתנו ביחס לכמות אנשי המודיעין הסובייטיים על אדמת בריטניה, כפי שניתנו במסגרת ניתוחי ה-Movement Analysis שנים קודם לכן. הזיהוי שביצע ליאלין העלה כי בבריטניה שהו באותה עת כ-450 אנשי מודיעין סובייטיים מטעם ה-KGB וה-GRU.

אלק דאגלס-יום – שר החוץ בממשלת אדוארד הית' בעת גירוש 105 הסובייטים. כיהן כראש ממשלה בשנים 1963-1964

כאמור, עם היבחרו של אדוארד הית' לראשות ממשלה, סוגיית הנוכחות הסובייטית בבריטניה קיבלה תפנית. מעתה ההתיחסות היתה יותר רצינית וגרירת הרגליים שאפיינה את השנים הקודמות הסתיימה. הדיונים לקראת מבצע גירוש 102 הסובייטים נמשכו במשך מספר חודשים, כאשר התקיים שיח מתמיד בין דאונינג 10, שרות הבטחון, משרד הפנים ומשרד החוץ. שר החוץ הבריטי אלק דאגלסס-יום פנה אל מקבילו הסובייטי אנדריי גרומיקו מספר פעמים באופן פרטי וביקש ממנו להקטין את מצבת הדיפלומטים הסובייטיים בבריטניה באופן דיסקרטי. הבקשה נותרה ללא מענה ולמעשה לא נותרה לבריטים כל ברירה אלא להוציא לפועל את הגירוש. כאמור, בסופו של דבר הדרישה הבריטית לעזיבת ה-105 הובאה לידיעת הסובייטים בספטמבר 1971 לביצוע בתוך שבועיים.

תוצאות:

מבצע גירושם של 105 הסובייטים מבריטניה גרר אחריו תגובות חמות ואוהדות בקרב קהילות מודיעין רבות בעולם המערבי. מרטין פרניבל ג'ונס קיבל עשרות מברקי ברכה ממקביליו ברחבי העולם, כך גם שר החוץ וראש הממשלה הבריטי. אדם אחד הגיב בכעס שלא לומר בתוקפנות: היה זה מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסנג'ר שהתפוצץ מזעם על פי תיאורים שהגיעו מארה"ב, על כי לא הובא בסוד העניינים. כמו כן הכעס שלו נבע מהחשש של על הסיכון שהמהלך הבריטי יפגע קשות במאמצי הדטאנט עם ברה"מ שבאותה עת הוא שקד עליהם.

בעקבות הדרישה לעזיבתם של 105 הסובייטים שהציג בפגישה האמורה תת מזכיר החוץ היל לנציג הסובייטי והאיום לגרש עוד 200 נוספים, ברה"מ נמנעה מלהגיב באופן מעשי. ההנהגה הסובייטית הסתפקה בכינוס מסיבת עיתונאים בה בריטניה הותקפה קשות על המעשה. מבחינת הפעילות הסובייטית בכלל ובבריטניה בפרט, מידע שהושג מהסוכן הסובייטי אולג גורדיאבסקי שגוייס על ידי  MI6 בתחילת שנות ה-80, הצביע על כך שבעקבות גירוש ה-105, יכולת הפעולה המודיעינית של ברה"מ בבריטניה ספגה מכה אנושה. גנרל ה-KGB אולג קלוגין שעבר לאחר התמוטטות ברה"מ לארה"ב, העיד כי בעקבות מבצע FOOT, עד התפרקותה של ברה"מ, הפעילות הסובייטית על אדמת בריטניה לא חזרה להיות כשהיתה והוא אישר למעשה את דבריו של גורדיאבסקי.

 

 

מבצע בלזם – תיחקור העולים ממדינות מזרח אירופה

מאת: צפריר עפרוני

על פי פירסומים שונים מתקיימים לאורך השנים, בין קהילת המודיעין של ישראל וזו האמריקאית, קשרים הדוקים ואינטימיים שמתבטאים בשיתוף פעולה הדוק. מצב זה לא היה היה כך בראשית ימיה של מדינת ישראל. מצידה של ארה"ב הופגן כלפי ישראל יחס צונן שלא לומר חשדני עקב הרקע הסוציאליסטי של הנהגתה ומוסדותיה באותן שנים. סקירה זאת באה לתאר את ניצני השינוי שהיו שהביאו לשינוי ביחסים בין שתי המדינות וקהילות המודיעין והבטחון שלהן.

באחד מימי חודש אפריל 1952 הגיע לראשונה לביקור עבודה בישראל אדם בשם ג'יימס ג'יזוס אנגלטון. אנגלטון היה באותה עת כוכב עולה באגף הריגול הנגדי של סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב, ה-CIA. ביקור זה הפך לימים, ציון דרך בקשרים ההדוקים בין קהילות המודיעין של ארצות הברית ומדינת ישראל. בביקור של אנגלטון שנמשך כשבוע ימים, ביקש האורח האמריקאי לפגוש דמויות מרכזיות בקהילת המודיעין הישראלית הצעירה ובמיוחד בשרות הבטחון, כדי לבחון את תיפקודם ולתהות על קנקנם. אחת הדמויות עימה התעקש אנגלטון להפגש, היה עמוס מנור, או בשמו המקורי ארתור מנדלוביץ' שהיה באותה עת ראש מטה 2 ("אגף זרים/מזרח אירופה"). המפגש ביניהם שהתמשך על פני מספר ימים, הפך לימים מקשר מקצועי בין שותפים מודיעיניים, לידידות והערכה הדדית עמוקים. בואו של אנגלטון לישראל סימן את תחילת מיסודו של הקשר המתהווה בין ה-CIA ושרות הבטחון הכללי של מדינת ישראל הצעירה. מה שעמד במוקד הביקור היה מבצע תיחקור העולים ממדינות מזרח אירופה לישראל בידי מתחקרי השב"כ והעברת מידע מודיעיני אודות ברה"מ וגרורותיה במזרח אירופה שהופק בתיחקורים לארה"ב. מבצע זה שכונה "בלזם" שאותו הוביל במשך שנים רבות מנור, פתח צוהר הצצה עבור ארה"ב והמערב לנעשה מעבר למסך הברזל וסיפק תובנות אודות הנעשה שם.

 

הרקע למבצע "בלזם" –

ג'יימס ג'יסוס אנגלטון -שרת ב"משרד לשרותים אסטרטגיים" OSS  במהלך מלחמת העולם ה-2. לאחר הקמת ה-CIA ב-1947, הצטרף ב-1949 לאגף הריגול הנגדי של הסוכנות ועמד בראשו משנות ה-50 עד פרישתו ב-1974. החזיק במשך שנים רבות ב"תיק הישראלי" ב-CIA והתעקש על בלעדיות בקשר עם הצד הישראלי כשהוא עוקף פעמים רבות את תחנת ה-CIA בתל אביב ואת האגף הטריטוריאלי שכיסה את ישראל והאזור.

מאז הקמתה, נקטה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, מדיניות של אי הזהות במאבק הבין גושי שהתחולל אז בין ארה"ב וברה"מ. עם זאת, למרות הרקע הסוציאליסטי שהיה לרבים בהנהגת ישראל ובהם דוד בן גוריון, הנטיה היתה לכיוונה של ארה"ב. הנטיה הזאת באה על רקע העובדה שלמרות התמיכה הסוביייטית בהקמת מדינת ישראל, ברה"מ הלכה והגבירה את תמיכתה במדינות ערב ונקטה קו יותר ויותר תוקפני כלפי ישראל. כמו כן, שנות שלטונו האחרונות של מנהיג ברה"מ יוסף סטאלין, התאפיינו נוסף לקו אנטי ישראלי גם בגישה תוקפנית על סף האנטישמיות כלפי מליוני היהודים שחיו אז בברה"מ ומדינות הגוש הסובייטי.  על רקע זה, מדינת ישראל נקטה בקו זהיר תוך הימנעות מצעדים פומביים שעלולים היו לסכן את היהודים שחיו שם, במשולב עם פניה זהירה לכיוונה של ארה"ב.

מצד שני, מדיניותה של ארה"ב כלפי מדינת ישראל התאפיינה בקו מסוייג וחשדני. מבחינה מדינית, נתגלעו בין שתי המדינות חילוקי דעות בשורה של סוגיות דוגמת בינאום ירושלים, שאלת שיבת הפליטים והניתוק הנגב ממדינת ישראל, סוגיות שארה"ב צידדה בהן. מעבר לכך, מדינת ישראל נתפסה בעיניים אמריקאיות (במיוחד מחלקת המדינה וה-CIA) כמדינה "ורודה", קרי מדינה בעלת מאפיינים סוציאליסטים ונטיה של רבים בה לקומוניזם הסובייטי. מפלגות כמפ"ם ומק"י צויינו כתומכות מובהקות בברה"מ ובמשתמע מכך, אנטי אמריקאיות. גם גורמים שונים בחברה הישראלית באותה עת דוגמת הקיבוצים וההסתדרות נתפסו כבעלי מאפיינים סוציאליסטיים שתומכים בקומוניזם. אחיזתם בצבא, במיוחד של הקיבוצים, היתה בעיניים אמריקאיות גורם לא חיובי במערך הכוחות על רקע המלחמה הקרה. על רקע זה, ב-CIA ראו את השרותים החשאיים של ישראל ככאלה החדורים על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים והמז' אירופאיים. תפיסה זאת התבססה על רקע העובדה שרבים בשרותים החשאיים הישראליים, היו יוצאי מז' אירופה וברה"מ. ככאלה נתפסו על ידי האמריקאיים כסיכון בטחוני פוטניציאלי. חשוב להבין, כי התפיסה הזאת באה על רקע גילויים רבים של חדירה סובייטית לממסדים המודיעיניים, בטחוניים ומדיניים של ארה"ב, בריטניה ושותפות מערביות אחרות. התפוצצות פרשות כמו קלאוס פוקס, גיי ברג'ס, דונלד מקלין וקים פילבי במדינות המערב, תרמו גם לחשדנות הזאת.

טדי קולק – ציר מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון בתחילת שנות ה-50. קולק עמד בקשר עם ג'יימס אנגלטון, איש אגף הריגול הנגדי ב-CIA. באחת הפגישות ביניהם, התריע בפני אנגלטון כי קים פילבי היה בעל קשרים הדוקים עם הקומינטרן והמודיעין הסובייטי בוינה של שנות ה-30. אנגלטון התעלם מהאזהרה שהתבררה  מאוחר יותר כנכונה.

גישושים ראשונים לכיוונה של ארה"ב מצידה של ישראל התקיימו כבר בשנים 1947-49.  ראובן זסלני-שילוח ניסה כיועצו לענייני מודיעין של דוד בן גוריון, לחדש קשרים עם המודיעין האמריקאי שהחלו במהלך מלחמת העולם ה-2, אולם ללא הצלחה. טדי קולק ששימש ציר מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון, ניסה ב-1951 לקדם את הקשרים המדיניים עם ארה"ב. הוא הצליח לכונן קשר ראשוני עם ג'יימס אנגלטון שעבד ב-CIA. בשלבים מאוחרים יותר, התברר כי אנגלטון ממלא ב-CIA תפקיד בכיר באגף הריגול הנגדי ויותר מאוחר עמד בראשו. על רקע המגעים עם אנגלטון, ראוי לציין ארוע בו קולק הגיע למטה הישן של ה-CIA כדי להפגש עימו. בעודו פוסע במסדרון, הבחין בקצהו בדמותו של איש MI6 הבריטי, הרולד "קים" פילבי. קולק הצליח לחמוק מהמפגש עם פילבי וכאשר פגש את אנגלטון שאל אותו מה עושה פילבי בבניין? קולק ציין באזני אנגלטון את העובדה כי הכיר את פילבי בוינה בשנות ה-30, לפני שקולק עלה לפלסטינה. קולק הוסיף וציין באזני אנגלטון כי פילבי היה קשור באופן הדוק לחוגי קומינטרן וכאלה שפעלו בשרות המודיעין הסובייטי באותה עת בוינה. אנגלטון שבאותה עת היה חסיד נלהב של פילבי, פטר את האזהרה של קולק כדבר בטל. כאן ראוי לציין, שבמהלך מלחמת העולם ה-2, פילבי שעבד בריגול הנגדי של MI6, שימש כחונך ומנטור של אנגלטון עת שהה אנגלטון בבריטניה מטעם ה-OSS [ארגון מודיעין חוץ אמריקאי שהוקם ביוני 1941. ניתן לראות בו כסבו של ה-CIA] אליה נשלח לצורך הכשרתו בעבודת המודיעין. יותר מאוחר התבררה אזהרתו של קולק כנכונה, עת פילבי נחשף כמרגל של ה-NKVD/KGB מאז שנות ה-30.

במאי 1951, בן גוריון ששהה בארה"ב לרגל ביקור, נפגש בתיווכו של טדי קולק, עם ראש ה-CIA גנרל וולטר בידל סמית. בפגישה הצליח בן גוריון לשכנע את בידל סמית למסד סוג של קשר של ה-CIA עם השרותים החשאיים של ישראל. ראוי לציין כי בד"כ, ב-CIA נהוג היה שקשרים כאלה היו באחריות האגפים הטריטוריאליים של הארגון. על רקע החשדנות כלפי ישראל במחלקת המדינה וה-CIA בפרט, הוטל על ג'ימס אנגלטון כאיש אגף הריגול נגדי לקיים את הקשר. ג'יימס ("ג'ים") אנגלטון, היה דמות רבת פנים ואניגמטית. מחד, איש "ליגת הקיסוס", בוגר אוניברסיטאות ייל והרוורד, איש ספרות ושירה שהתחנך על ברכיו של המשורר עזרא פאונד. מצד שני, כאיש מודיעין, היה חשדן מטבעו, אנטי קומוניסט קיצוני ובעל נטיה לראות בכל דבר מעשה קונספירציה. למרות ידידותו הקרובה עם קים פילבי, ראה את קהילת המודיעין הבריטית כחדורה ככברה על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים. חשיבה דומה עמדה ברקע החשדנות הבסיסית שלו כלפי ישראל וארגוני המודיעין שלה. קבלת "התיק הישראלי" על ידו נעשתה בחוסר רצון עז והטלת ספק בעצם הצורך בקשרים עם גופי קהילת המודיעין הישראלית.

סימלו של OSS "המשרד לשרותים אסטרטגיים", ארגון מודיעין החוץ של ארה"ב שהוקם במהלך מלחמת העולם ה-2. פורק לאחר סיום המלחמה ועם התגברות המלחמה הקרה, ירשה את מקומו ב-1947 "סוכנות המודיעין המרכזית" CIA.

מידע מסחרי מהגוש המזרחי מועבר לארה"ב כבסיס לקשרים עימה –

במקביל נקבע מהצד הישראלי לאחר דיונים בין ראובן זסלני/שילוח וראש המוסד וועדת ראשי השרותים, איסר הראל, כי עמוס מנור, ראש מטה 2 (אגף מזרח אירופה) בשב"כ, יהיה זה שיעמוד בקשר עם אנגלטון ויעסוק במידע מודיעיני אודות מז' אירופה שיופק מעולים שיגיעו ממדינות הגוש המזרחי. ראוי לציין שבאותה עת כבר התקיים קשר ראשוני עם ארה"ב, כאשר מאז שנת 1949 הועבר למחלקה הפוליטית בשגרירות ארה"ב בתל אביב, מידע אודות עיסקאות מסחריות דרך צד שלישי בין גורמים שונים בעולם, לברה"מ ומדינות הגוש המזרחי. אנשי עסקים וסוחרים ישראליים שסחרו באותה עת עם מזרח אירופה וברה"מ, נידרשו לספק מידע אודות העיסקאות, שוויין, מה נסחר ועבור מי בגוש המזרחי. זמן קצר לאחר ביקורו של בן גוריון בארה"ב, אנגלטון קיבל לידיו משלוח ראשון של מידע מודיעיני שעסק בעיקר באותו "סחר משולש". בחומר נכללו צילומי מסמכים, תעודות משלוח וכדומה ללא עיבוד ראשוני וכן חומר נוסף שעבר עיבוד. החשיבות במידע זה נבעה מכך שסוכנויות המודיעין המערביות התקשו מאד לפעול מעבר למסך הברזל ובמיוחד בברה"מ. עקב המידע הזעום שהיה בידי ארה"ב והמערב אודות היריבים מהגוש הקומוניסטי, אנגלטון מצא במידע הזה עניין רב וראה בו פוטנציאל רב לעתיד. בעקבות העברת המידע לארה"ב, משרד המסחר האמריקאי שהיה מופקד על המידע אודות "המסחר המשולש" ואכיפת האמברגו על מזרח אירופה, שיגר שליח ששיבח בפני מנור ושילוח את איכות המידע ועודד אותם להמשיך בפעילות. בעקבות ההתחלה החיובית בנושא "המסחר המשולש", נחתם בסוף 1951 בוושינגטון הסכם שת"פ מודיעיני בין שתי המדינות שיתבסס על תיחקור עולים שיגיעו לישראל מהמדינות שמעבר למסך הברזל. על בסיס ההסכם, מדינת ישראל החלה בתהליך תיחקור שיטתי של עולים ולמבצע ניתן השם "בלזם".

תחילת מבצע בלזם –

בית סורסוק ברחוב בוסטרוס ביפו(כיום רחוב רזיאל). לאחר הקמת המדינה שכן בו עד 1975 מטה השב"כ ובו בין השאר מטה 2.

כאמור, בראש מבצע בלזם הועמד עמוס מנור, כפי שסוכם במארס 1951 בין איסר הראל וראובן שילוח. עקב כך, מנור נאלץ לשמש בתפקיד כפול: מתחילת יום העבודה בבוקר ועד אחר הצהריים שימש כראש מטה 2. בשעה שלוש או ארבע אחר הצהריים נהג לצאת את משרדו ברחוב בוסטרוס ביפו ועבר למשרתו האחרת – מתחקר עולים. ככל שחלף הזמן כמות המידע שהופק גברה והיה צורך להגדיל את מצבת העוסקים בתיחקורים, ניתוח החומר, תירגומו, עריכתו והדפסתו כדוחות מודיעיניים. רמת הסיווג היתה הגבוהה ביותר עקב רגישות הנושא. החשש מזליגת המידע אודות המידע לברה"מ והחשש מהתגובה ממנה יכלו לסבול יהודי ברה"מ, הצריכה רמת מידור מקסימלית כשרק איסר הראל ואולי עוד אדם אחד או שניים בשרות הביטחון  ידעו על המבצע ועל תיפקודו הכפול של מנור. מתחקר ראשון שגוייס לצד מנור למבצע בלזם היה צבי אהרוני, שמילא תפקיד זה במקביל לתפקידו כראש יחידת החוקרים בשב"כ. בתחילה התיחקורים התקיימו בחדר אחד ויותר מאוחר בשני חדרים בדירה שנישכרה בצפון תל אביב.

עמוס מנור (ארתור מנדלוביץ') – 8.10.1918-5.8.2007
שימש כראש מטה 2 (אגף מז' אירופה), סגן ראש השב"כ ובשנים 1953-1963 ראש שרות בטחון כללי. לאורך שנותיו בשב"כ, הוביל את מבצע התיחקורים של העולים ממז' אירופה.

החומרים שהתקבלו משני המתחקרים הראשונים, מנור ואהרוני, המחישו ל-CIA את הפוטנציאל הרב שהיה גלום בתיחקורים. מנור עצמו העיד כי המבצע התמלא בתוכן תוך זמן קצר וחצי השנה הראשונה היתה הצלחה מסחררת. בתגובה לדוחות שנשלחו, הגיע לארץ שליח של ה-CIA כדי לתדרך את העוסקים במלאכה כיצד לערוך את הדוחות ולהתאימם למתכונת הדוחות רצויה ב-CIA. באפריל 1952 הגיע לארץ ג'יימס אנגלטון שביקש ללמוד מי העוסקים במלאכת התיחקורים, לתהות על קנקנם ולמקד אותם בעבודת התיחקור. אולם היתה לאנגלטון סיבה חשובה אחרת להגעתו ובמיחוד להתעקשותו לפגוש אישית את עמוס מנור. מדברים שהעביר לו טדי קולק, הבין שהעומד בראש מבצע התיחקורים הינו עולה חדש שזה מקרוב הגיע מרומניה. אנגלטון נחרד מהאפשרות שאדם שהגיע מרומניה הקומוניסטית עוסק בעבודה הכל כך רגישה. עמוס מנור עצמו סיפר על כך לימים:

"הוא [אנגלטון] השתכן במלון "השרון" בהרצליה, שהיה אז המלון היחיד של חמישה כוכבים. אבל את רוב הזמן עשה בדירה הקטנה שלי, שני חדרים ברחוב פינסקר [בתל אביב]. מתוך שבעת ימי הביקור, ארבעה מהם הוא עשה אצלי. הוא היה מגיע ב-11 בלילה ונשאר עד 4 בבוקר [כשאנגלטון שותה ויסקי כוסית אחר כוסית], ואז הייתי מסיע אותו חזרה למלון… לימים… הוא סיפר לי למה באמת בא לארץ. הוא הבין מטדי [קולק] שמבצע "בלזם" מתנהל על ידי, עולה חדש מרומניה והוא נחרד מכך… הוא בא בעצם לבדוק אותי, זו גם היתה הסיבה שהאחריות לקשר הוטלה עליו… הם [האמריקאים] חשדו בנו. אבל בסוף הביקור הרגשתי שהוא מתרשם חיובית ואמר לטדי ולשילוח שהוא מרוצה ממני כאחראי למבצע. בשל האופי שלי, המוחצנות שלי, יצא מכאן רגוע. ישב איתי עשר שעות ותחקר אותי. אחר כך לקח אותי לוושינגטון ושאל אותי שאלות אישיות יחד עם אישתי… לאחר הרבה שנים אמר לי שלא יכול להיות שאיש בעל פתיחות כשלי מסוגל לחיות חיים כפולים." על פי מנור, ביקורו של אנגלטון, שינה את יחסו לישראל ולמנור בפרט מהקצה לקצה: "הוא יצא מכאן מכור לנו… הוא נורא חשש שמחצית מעובדי השרות הם סוכנים סובייטיים… ויצא עם רושם שמצא כאן אנשים מוכשרים, מסורים, בעלי מוטיבציה בלתי רגילה" כאלה שאין הוא צריך לחשוד בהם.

התרחבות המבצע –

המבנה בו שכנה היחידה שעסקה בתיחקור העולים במסגרת מבצע "בלזם" (רחוב ג' לימים אלברט מנדלר 14) בקריה, תל אביב

הביקוש האמריקאי לחומרי "בלזם" יצר את הצורך בהקמת יחידה ממודרת, חיצונית לשב"כ שתעסוק בתיחקורי העולים. עמוס מנור עסק בגיוס עובדים נוספים ליחידה ועד מהרה מצבת כח האדם שלה מנתה 15 עובדים, מחציתם מתחקרים ששלטו בכל השפות בהן דיברו העולים מארצות הגוש הקומוניסטי והאחרים עסקו בתירגום החומר לאנגלית, עריכה והדפסת הדוחות וכדומה. עם התרחבות פעילות היחידה ומצבת כח האדם שלה, היה צורך למצוא משכן מתאים ליחידה. לצורך כך אותר מבנה ברחוב ג' [כיום אלברט מנדלר 14] בקריה בתל אביב. לאחר דין ודברים עם מינהל הבינוי במשרד הבטחון מלווים בלא מעט ויכוחים,  וקביעה קטגורית של בן גוריון עצמו ששם תישכון היחידה, היחידה עברה למבנה והחלה לפעול שם.

הבסיס לבחירת המתוחקרים, התבסס על רשימות שמיות שהתקבלו ממקורות שונים. למעשה היו שתי קטגוריות כלליות של המתוחקרים:

א. עולים שעבדו בשרותי המודיעין המזרח אירופיים, במיוחד ה"סיקוריטטה" של רומניה וה-UB הפולני. מנור העיד שעצם היותם של המתוחקרים עובדי השרותים החשאיים במז' אירופה, לא פסלה אותם על הסף מאחר ועבודה בגופים אלה היתה דרך לשרוד במציאות הקשה של אחרי מלחמת העולם השניה במז' אירופה.

ב. "אחרים" – כאלה שלא היו מנהלים או מהנדסים בכירים, אלא פועלים וחשמלאים שעבדו במקומות שונים שעליהם האמריקאים לעיתים לא שמעו כלל. מנור העיד שהיו מתקנים שהתיחקורים גילו לאמריקאים את עצם קיומם לראשונה, דבר שעורר שם סנסציה.

על פי מסמך ארכיוני מפברואר 1954 צוינו 11 תחומי איסוף ראשיים (בהם צבא, בטחון, תעשיה וכלכלה) שרובם נפרטו לקטגוריות משנה נוספות. כך למשל בתחום התחבורה נכללו נושאי משנה כמו: תחבורה יבשתית, ימית ואוירית, מבנה מוסדות התחבורה, תחנות רכבת, רכבות, שדות תעופה, ימאות, מספנות, נמלים. על פי אותו מסמך, נשלחו עד למועד כתיבתו 1352 דוחות חקירה, כמחציתם נגעה לרומניה ואף 111 דוחות בנושאים הקשורים לסין.

היחידה שהיתה כאמור חיצונית לשרות הבטחון הכללי, הפכה לאחר מספר שנים ליחידה שירותית מן המניין. מטה היחידה המתמקם בצמוד ללשכת ראש השרות. עמוס מנור ניהל אותה כל העת גם כשהפך לסגן ראש השרות ויותר מאוחר כראש שרות בטחון כללי. הוא המשיך לגייס אישית אנשים ליחידה וראיין את המועמדים לעבודה בה. מנור גם הקפיד להפגש עם נציג ה-CIA בארץ ובפגישות עימו העביר לו את הדוחות שהופקו וקיבל את ההנחיות [צי"ח – ציון ידיעות חיוניות] לנושאים והמשימות המבוקשים על ידי ה-CIA, כמו גם את הדגשים בתיחקורים.

פעילות איסוף במדינות מזרח אירופה –

נוסף לתיחקורי העולים, התרחבה הפעילות גם לאיסוף מודיעיני בארצות מזרח אירופה שמעבר למסך הברזל. עד אז התקבלו בקשות ספציפיות אד הוק מהצד האמריקאי דוגמת השגת כסף רומני או ספר טלפונים הונגרי, שככל הנראה נועדו לודא את מידת הרצינות והמהימנות של הצד הישראלי. בבסיס הרעיון להרחבת הפעילות היה ניצול הכסות הדיפלומטית הלגיטימית של הנציגויות הישראליות במזרח אירופה. החל משנת 1952 נשלחו לנציגויות ישראל בגוש המזרחי קציני איסוף מיוחדים בכיסוי דיפלומטי, דוברי שפת המקום, שהיו מודעים היטב לדרכי הפעולה והיכולות של שרותי המודיעין המקומיים. בתחילה הוצבו בנציגויות ברומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה ופולין, מהן התקיימה עליה לישראל, עילה ליהדות המקומית להגיע לשגרירות. זו הסיבה שפעילות כזאת לא התקימה בנציגות במוסקבה מאחר ומרוסיה לא היתה עליה. כמו כן, רמתם של השרותים הסובייטיים עלתה בהרבה על זו של שאר מדינות הגוש המזרחי דבר שגרם לחשש מחשיפת הפעילות שם.

דוגמה לפעילות האיסוף במזרח אירופה מצויה במסמך מ-1954:

"בחודשים האחרונים השתפרו לעין ערוך טיב וכמות החומר הבא מאנשינו מאחורי מסך הברזל… 162 דוחות נשלחו, יותר ממחציתם בחודשים האחרונים. החומר בדרך כלל בעל ערך טקטי, ועל אף קשיי המקום הנו מוסמך. ראויים לציון הדחות על מכרות האורניום בבולגריה, בנייני משרד הפנים ושרותי הבטחון בבולגריה והונגריה, כמו כן מחקר רציני על הרפואה ומערכת המשפט בבולגריה וכו'. גם נושאים קונקרטיים, עליהם נתבקשנו לערוך ברורים מעבר למסך, בוצעו בהצלחה…"

ראוי לציין כי חלק מהחומר שהושג והועבר לארה"ב, הופץ למרות התנגדות של אנגלטון, גם לשרותים זרים אחרים, דוגמת MI6 הבריטי. בינואר 1962 פורסם בביטאון האיגודים המקצועיים בברית המועצות, "טרוד", מאמר שנשא את הכותרת "ציונות – מסכה למרגלים". במאמר היה תיאור של "ניצול עולים תמימים וחקירתם על ידי ישראל, כדי לספק מודיעין לאמריקאים ולבריטים". בעקבות פרסום זה הורה בן גוריון, בהמלצת איסר הראל, על הפסקת תחקורי העולים מחשש לעתיד העליה מברית המועצות וממדינות הגוש המזרחי האחרות. התחקורים חודשו שנתיים מאוחר יותר.

הישגים ראשונים לצד הישראלי מהקשרים עם ה-CIA –

יחסים בין שרותי מודיעין של מדינות שונות, מבוססים במידה רבה על יחסי "תן וקח", בודאי בראשית קיומה של מדינת ישראל וגופי קהילת המודיעין שלה. קהילת המודיעין של ישראל ניסתה לבסס את מעמדה מול ארה"ב, בהבינה כי לרשות ארה"ב משאבים רבים שעשויים יהיו לשרת את יכולות גופי המודיעין הישראליים שהיו אז בחיתוליהם.

כאשר נחתם הסכם המודיעין הראשון בין ארה"ב, ראובן שילוח עמד על כך שבהסכם יכלל סעיף בו ארה"ב תסכים להכשיר קציני מודיעין ישראליים בהכשרה טכנית, נושאי מבצעים וחקירות. הצד האמריקאי שהיה חשדן כלי הצד הישראלי, לא מיהר להסכים ליישם את הסעיף והקשר היה חד צדדי במשך זמן מה. כאשר ג'ים אנגלטון ביקר בישראל ב-1952 והתרשם לטובה מפרוייקט תיחקורי העולים, עמוס מנור לחץ עליו ליישם את הסעיף. לבסוף הגיעה הסכמה מכיוון ה-CIA, ככל הנראה בעקבות לימוד הזכות של אנגלטון על הצד הישראלי. ב-9 בספטמבר 1952 יצאה מהארץ קבוצה קטנה של 5 חניכים ראשונים: ארבעה אנשי שב"כ וקצין אחד מאמ"ן לקורס מודיעין ראשון בארה"ב שהועבר על ידי ה-CIA. בלונדון חבר אליהם איש שב"כ נוסף והם הגיעו לניו יורק ב-13 בספטמבר, משם המשיכו לוושינגטון שם התקיים הקורס.

הקורס נתקל בשלב הראשון בקשיים ואי הבנות רבים משני הצדדים. לטענת החניכים רוב החומר שהועבר בקורס, היה לא רלוונטי לעבודתם והיה ברמה נמוכה. חילוקי הדעות יצרו מתחים רבים עד כדי רצון של החניכים להפסיקו ולחזור לארץ. לאחר שלארץ הגיעו מברקים של החניכים בהם דרשו לחזור לארץ, מנור נאלץ להגיע במיוחד לוושינגטון כדי לרגיע את הרוחות ולהסדיר את העניינים. על פי בקשתו של מנור, הועברו בהמשך הקורס נושאים הלרוונטיים לעבודת שב"כ כמודיעין מסכל, במיוחד נושא הריגול הנגדי. משלב זה, הקורס נמשך באוירה הרבה יותר רגועה והסתיים בהצלחה מרובה. לדברי מנור, הקורס והחומר שנלמד בו, היוו תשתית לכתיבת תורת העבודה של השרות ומקור חשוב לפיתוח קורסים פנימיים שהועברו בהמשך בשרות. כמו כן, הקשר עם ה-CIA הועיל בהכנסת טכניקות חדשות לאישוש ממצאי חקירות למשל באמצעות עריכת היכרות עם תחום בדיקות הפוליגרף. לשם כך יצא לארה"ב החוקר ויקטור כהן לקורס פוליגרף ובסיומו חזר לארץ עם מכשיר פוליגרף ראשון שהוכנס לעבודת השב"כ. בדיקות הפוליגרף הפכו למכשיר מסייע בחקירות ואימות מידע שהתקבל במהלך עבודת השב"כ.

נוסף לעניין הרגעת הרוחות בקורס המודיעין הראשון, מנור ניצל את הביקור כדי להפגש עם ראש ה-CIA גנרל בידל-סמית וסגנו אלן דאלס. בפגישה נוכח מנור בדבר החשיבות הרבה שהצד האמריקאי ייחס לחומר שהופק בישראל מתיחקורי העולים. ניתן לומר שמבצע "בלזם" היווה את הבסיס והתשתית לכינון הקשרים ההדוקים בין קהילת המודיעין הישראלית הצעירה, ל-CIA ובהמשך ליתר גופי קהילת המודיעין האמריקאית.

 

  • הסקירה מבוססת על הספר ימי עמוס – ראש שירות הבטחון הכלי השלישי – עמוס מנור. המבצעים והפרשיות (1953-1963) מאת: יאיר שפיגל

החדירה הסובייטית לקהילת המודיעין הבריטית (חלק א'):

מליטה נורווד בצעירותה – סוכנת קומוניסטית בריטית של ה-NKVD, שם קוד
מליטה נורווד (סטדמן-סירניס) בצעירותה – סוכנת קומוניסטית בריטית של ה-NKVD, שם קוד "HOLA". פעלה ללא מפרע ב"מועצה הבריטית לחקר מתכות לא ברזיליות"משם העבירה למפעיליה מידע אודות תכנית הגרעין הבריטית.

צפריר עפרוני

בצהרי יום בהיר של חודש ספטמבר בשנת 1999, אשה זקנה נמוכת קומה ניצבה בפתח ביתה שבפרברי לונדון והקריאה מהכתב הצהרה לעיתונאים הרבים שהקיפו אותה. היה זה ארוע שהיווה ניגוד מוחלט ברוגע הכמעט בנאלי שלו, לתקופה האינטנסיבית והמתוחה של המלחמה הקרה, בה אותה אשה פעלה. האשה ששמה היה מליטה נורווד, הודתה בהצהרתה כי שימשה במשך שנים ארוכות, סוכנת של סוכנויות המודיעין הסובייטי ה-GRU ויותר מאוחר ה-NKVD והעבירה למפעיליה מטעם שני הארגונים, מידע חיוני הנוגע לתכנית הגרעין הצבאית של בריטניה. בדבריה לעיתונאים הסקרנים שניצבו בפניה, נורווד טענה כי עשתה את מעשיה בלא שנחשפה ע"י רשויות הבטחון הבריטיות, מתוך אמונתה באידיאל הקומוניסטי ולדבריה מתוך רצונה לסייע ככל שיכלה לברית המועצות בתקופה בה המדינה היתה נתונה בקשיים.

ההצהרה הפומבית של נורווד לעיתונות באה לאחר החשיפה בפומבי של מסמכי קג"ב באמצעות עריק רוסי שעבד בארכיון הארגון. אותו עובד ארכיון, וואסילי מיטרוחין שמו, העתיק בכתב ידו במשך 13 שנים, מסמכים מארכיון הקג"ב אותם הבריח מהארכיון והחביא בכדי חלב, אותם הטמין מתחת לרצפת הדאצ'ה שלו. מהמסמכים הרבים במה שכונה לימים "ארכיון מיטרוחין" שהוברחו למערב עם עריקתו בסיוע של MI6, עולה כי מליטה נורווד שהחלה לעבוד ב-1937 כפקידה ב"מועצה הבריטית לחקר מתכות לא ברזיליות", גוף שעסק בין השאר במחקר הנוגע לשימוש באורניום, העבירה את המידע אליו נחשפה במהלך עבודתה ללא תמורה, במשך עשרות שנים עד יציאתה לגמלאות. לאורך כל שנות פעילותה כסוכנת, נורווד לא נחקרה ע"י אף גורם בטחוני בריטי וכמובן שלא הועמדה לדין על מעשיה. תחקירים שנערכו בשנים האחרונות ע"י עיתונאים בריטיים, הבולט בהם העיתונאי החוקר הבריטי הותיק הארי צ'אפמן פינצ'ר שנפטר ב-2014 בגיל 101, מצביעים על כך שגורם כלשהו בצמרת שרות הבטחון הבריטי, ה-MI5, ככל הנראה ראש הארגון סר רוג'ר הוליס, סייע והגן עליה במשך כל אותן שנות פעילות. למרות שידיעות אודותיה הלכו והצטברו בתיקה שבארכיון MI5, היא כאמור מעולם לא נחקרה על כך. מסתבר, שככל הנראה היא לא היתה היחידה שקיבלה הגנה זאת.

מליטה נורווד נותנת הצהרה לעיתונאים לפני ביתה ומתוודה על פעילותה כסוכנת NKVD, ספטמבר 1999.
מליטה נורווד נותנת הצהרה לעיתונאים לפני ביתה ומתוודה על פעילותה כסוכנת NKVD, ספטמבר 1999.

חלפו כשלושה עשורים מאז סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברה"מ ונדמה, כי פרק זה בהיסטוריה האנושית תם ונשלם. כיום, תשומת הלב הבינלאומית מתמקדת בנושאים בוערים אחרים כמו ההתפשטות הג'יהאד והאיסלאם הפונדמנטליסטי, הגרעין האיראני, צפון קוריאה וסוגית בוערות אחרות. אולם, כאשר בוחנים את האירועים שאפיינו את התקופה שנמשכה כ-5 עשורים, מוצאים עדיין מספר סוגיות שנותרו לא פתורות, כאלה שיש לגביהן תהיות וסימני שאלה לא מעטים. סוגיות לא פתורות אלה מקבלות משנה חשיבות כיום לאור הסימנים שרוסיה בהנהגת ולדימיר פוטין עושה לאחרונה, באותתה לעולם שתפקידה של רוסיה בזירה העולמית לא תם והיא עדיין שחקן חשוב. סוגיה חשובה שהטביעה חותמה על התנהלות המלחמה הקרה, היתה המאמץ האינטנסיבי שנעשה על ידי ארגוני המודיעין של ברה"מ וגרורותיה, לחדור וערער את הדמוקרטיות המערביות, במיוחד ארה"ב ובריטניה אך גם קנדה, אוסטרליה ומדינות נוספות במערב ובכללן ישראל. אחד האמצעים העיקריים לכך היה באמצעות חדירה שיטתית ומתמשכת לתוככי קהילות המודיעין של המדינות הללו ובמיוחד, קהילת המודיעין של בריטניה, מדינה שנחשבה ליריבתה המסורתית של רוסיה וברה"מ ועדיין נחשבת ככזו.

הקומינטרן

עם הקמת ברה"מ בעקבות המהפכה הבולשביקית, התפיסה ששלטה בה למשך תקופה מסוימת, גרסה שהצלחת המפיכה ברוסיה אמורה להיות המבוא והחוליה הראשונה למהפיכות שיבואו בהמשך במדינות נוספות. לפי תפיסה זאת, לאחר המהפיכה ברוסיה צריכה לבוא סדרה של מהפיכות קומוניסטיות כדוגמתה שיביאו להקמת משטרים דומים במדינות הקפיטליסטיות במערב. כדי לממש ולעודד מטרה זאת, הוקם ב-1919 בשליטת המפלגה הבולשביקית והמודיעין הסובייטי ה-CHEKA גוף ושמו  COMonizm INTERNatzional או בקיצור הידוע יותר  COMINTERN. תכליתו של הקומינטרן היתה יצירת קרקע נוחה להפצת המהפכה ברחבי העולם בכל האמצעים האפשריים. התפיסה שעמדה בבסיס הפעלת הקומינטרן דגלה בכך שיש צורך לערער את המשטרים הדמוקרטיים במערב ולהביא להפלתם בכל האמצעים האפשריים. הפלתם אמורה היתה להתבצע בין השאר באמצעות הקמת תאים חשאיים או חשאיים למחצה של סוכנים במדינות היעד. תאים אלה יופעלו באמצעות קאדר של פעילים חדורי מוטיבציה גבוהה שיעברו הכשרה מקיפה בברה"מ.

comintern_sh_symbol
סמל הקומינטרן

במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, על רקע עלית כוחם של המשטרים הפשיסטיים בגרמניה, איטליה וספרד ואי השקט ששרר באירופה כתוצאה מהמשבר הכלכלי, רבים באליטות החברתיות והאינטלקטואליות בבריטניה שהתחנכו בבתיה"ס הפרטיים דוגמת "איטון" ובאוניברסיטאות היוקרתיות של אוקספורד וקיימברידג', החלו להעלות ספקות אם אכן הדמוקרטיות המערביות מסוגלות לתת מענה אפקטיבי למשטרים אלה. תחושות התיסכול הללו היוו מצע נח לניצול ע"י מגייסים ומאתרים מטעם הקומינטרן. אותם מאתרים ומגייסים נשלחו לבריטניה כדי לאתר סוכנים מתאימים שיעבדו עבור הקומינטרן וגופי המודיעין הסובייטיים: זרועות החוץ של ה-NKVD והמודיעין הצבאי GRU.

סמל ה-NKVD
סמל שרות המודיעין הסובייטי  ה-NKVD

חשיפת פעילות הריגול הסובייטי ב- ARCOS –

ב-1927 התרחש ארוע שהביא לתובנה בקרב הממסד הפוליטי והבטחוני בבריטניה, בדבר האגרסיביות בה פעלו ארגוני המודיעין הסובייטיים נגד בריטניה. באותה שנה, שרות הביטחון הבריטי MI-5 וה- Spacial Branch של המשטרה הבריטית, גילו לאחר חקירה ממושכת, במהלך פשיטה על הסניף הלונדוני של "האגודה הכל רוסית לשיתוף פעולה" (ARCOS), עדויות מפלילות רבות שהעידו על הפעלת רשתות ריגול וחתרנות של ברה"מ כנגד בריטניה. כתוצאה מהפשיטה על משרדי ARCOS, שרותי המודיעין הסובייטיים נאלצו לשנות את אופן הפעולה שלהם במדינות היעד ואנשיהם החלו לפעול גם מתוך הנציגויות הסובייטיות השונות בכסות דיפלומטית רשמית של עובדי המשלחות הדיפלומטיות והקונסולריות הסובייטיות וכן תחת כסות לא דיפלומטית (כגון משלחת הסחר בלונדון, עיתונאי סוכנות הידיעות  TASS, נציגי חברת התעופה "אירופלוט" וכדומה). קציני המודיעין הללו כונו בז'רגון הסובייטי "לגאליים". קציני המודיעין ה"לגאליים" תיפקדו בין השאר כאחראיים על רשתות ריגול וכמפעילים של סוכנים שגויסו בארצות בהם הם שירתו. במקביל לפעילות הליגאליים, נשלחו גם אנשי מודיעין סובייטיים למדינות היעד ובהן בריטניה ללא כסות "רשמית", לאחר שנבנו להם סיפורי כיסוי ודמויות שיתאימו למקום בו ישרתו ("LEGENDA" בז'רגון המודיעין הסובייטי). אלה אמורים היו לפעול שם בחשאי, רדומים לעיתים ולא פעילים  במשך שנים ארוכות. קציני מודיעין הללו כונו "Illegals". תפקידיהם של ה"לא-לגאליים" היו בין השאר, לאתר בעלי פוטנציאל לגיוס כסוכנים, לגייס סוכנים, לשמש כבלדרים של ידיעות והוראות, להפעיל תחנות שידור סמויות, להפעיל סוכנים וכן לאסוף או להשאיר ידיעות עבור סוכנים בנקודות סתר (מישלש או Dubok ברוסית).

"The Era of the Great Illegals"

אלכסנדר ראדו 1899-1981, בן למשפחה יהודית מהונגריה. אחד מגדולי ה
אלכסנדר (שנדור) ראדו 1899-1981, בן למשפחה יהודית מהונגריה. אחד מגדולי ה"לא ליגאליים": שימש מגייס סוכנים עבור הקומינטרן בכל רחבי מדינות המערב.

כאשר בוחנים את דמויותיהם של אותם מגייסים ומאתרים "לא לגאליים" בשנות ה-30, ניתן לומר שהמכנה המשותף לרובם היתה עובדת היותם של רבים מהם, טרוצקיסטים ממוצא לא רוסי אלא בני לאומים אחרים, בעיקר ממוצא מזרח ומרכז אירופאי. רבים מהם היו ממוצא יהודי, בעלי השכלה גבוהה ונרחבת, אינטליגנטיים, החדורים במוטיבציה גבוהה ונכונות לפעול ברחבי העולם תחת סיכון רב למען המטרה. הסיבה לאי היותם ממוצא רוסי, נבעה מרצון סוכנויות המודיעין הסובייטיות באותה עת (NKVD והמודיעין הצבאי – GRU) למנוע את שיוכם לברה"מ במקרה ויתפסו. בין השמות המפורסמים של אותם "לא-ליגאליים" היו דמויות דוגמת ריכרד זורגה, ארנולד דויטש, תיאודור מאלי, אלכסנדר ראדו, "אוטו"  (שם קוד של מגייס ומפעיל סוכנים שסוכנויות המודיעין במערב לא הצליחו לברר את זהותו האמיתית), וואלטר קריביצקי, בני הזוג פורצקי, ליאופולד טרפר (מפעיל רשת "התזמורת האדומה" באירופה שעלה ב-1970 לישראל), בני משפחת קוצ'ינסקי שהמפורסמת בהם הבת, רות/אורסולה קוצ'ינסקי ששם הקוד שלה מטעם ה-GRU היה "Sonia" (נודעה גם במספר שמות: רות וורנר, אורסולה ברטון, אורסולה המבורגר ועוד) ועוד רבים אחרים.

כאשר במהלך שנות ה-50 וה-60, ערך שרות הבטחון הבריטי MI5 את תיחקורי הסוכנים הבריטיים שעבדו עבור אותם מגייסים לאחר שנחשפו (דמויות כמו אנתוני בלאנט, ג'ון קרינקרוס ואחרים), הסתבר מדיבריהם שאחת הסיבות העיקריות להסכמתם לגיוס היתה הרושם הניכר שהותירו המגייסים עליהם מבחינת האינטליגנציה, הידע העמוק והנרחב שלהם ומחויבותם העמוקה למטרה. התקופה בה פעלו המגייסים הללו נקראה בקרב שרותי המודיעין המערביים בשם: The Era of the Great Illegals. עידן זה הסתיים כאשר בסוף שנות ה-30 כאשר הם החלו להיקרא אחד אחר השני חזרה לברה"מ. שם רבים מהם הוצאו להורג במהלך הטיהורים שסטאלין ערך בשרותי המודיעין שלו, מגורמים שנחשדו כטרוצקיסטיים. אחרים נאסרו והוגלו לשנים ארוכות למחנות עבודה קשים. החל מראשית שנות ה-40 ואילך, תפס את מקומם דור חדש ושונה של מפעילים מטעם ה-NKVD וה-GRU. המפעילים החדשים אמנם התאפיינו בכישוריהם וביכולותיהם הטכניות והמקצועיות הגבוהות, אולם היו בעלי אופי יותר "טכנוקרטי" בהשוואה לקודמיהם וחסרו את הברק שאפיין את דור המגייסים של שנות ה-30. אנטוני בלאנט, אוצר אוסף האומנות של בית המלוכה הבריטי אשר שירת במהלך מלחמת העולם ה-2 ב- MI-5 ונחשף בשנות ה-60 כסוכן סובייטי מטעם ה-NKVD, הודה בפני מתחקריו הבריטיים, כי סביר מאד להניח שלא היה מסכים להתגייס לטובת המאמץ הסובייטי, לו פנו אליו מגייסים מהדור שהחליף את אלו שגייסו אותו בשנות ה-30. הוא הוסיף כי במידה רבה, הלך שבי אחר הרמה האינטלקטואלית הגבוהה של מגייסיו ומפעיליו באותה עת.

טריניטי קולג אוקספורד. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 היווה מוקד לגיוס סוכנים מטעם הקומינטרן. רבים מהם הגיעו שנים שלאחר מכן למוקדי כח והשפעה בבריטניה.
טריניטי קולג אוקספורד. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 היווה מוקד לגיוס סוכנים מטעם הקומינטרן. רבים מהם הגיעו שנים לאחר מכן למוקדי כח והשפעה בבריטניה דוגמת שרותי המודיעין, משרד החוץ, משרדי ממשלה חשובים אחרים וכיוצ"ב.
גנרל וואלטר קריביצקי. מפקד פעילות ה-GRU במערב אירופה. ערק לארה
גנרל וואלטר קריביצקי. מפקד פעילות ה-GRU במערב אירופה וצפון אמריקה. ערק לארה"ב ב-1938 משהבין שזימונו למוסקבה מעיד על הכוונות לחסלו. העיד בפני ה-FBI וה-MI5 על היקף הריגול הסובייטי במערב וחדירתו לארגוני המודיעין בהם MI-5. נמצא ירוי בראשו בוואשינגטון ב-1941. החשד הוא שחוסל ע"י אנשי NKVD.

– החדירה לאוניברסיטאות הבריטיות :

במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, גופי הביון הסובייטיים (ה-NKVD על גילגוליו השונים, המודיעין הצבאי GRU והקומינטרן עד פירוקו ב-1943) שמו על הכוונות שלהם כיעדים לגיוס, את בני הדור הצעיר בבריטניה שאיכלס בעיקר את האוניברסיטאות הבריטיות היוקרתיות דוגמת קיימברידג' ואוקספורד, אך גם אחרות דוגמת "London School of Echonomics". צעירים אלה, שרובם היו בני האליטה הבריטית, קיימו פעילות חוץ אקדמית עניפה במועדונים שונים שעסקו בין השאר בכתיבה וניתוח ספרות ושירה אך גם בדיונים פוליטיים שדנו בסוגיות הבוערות של אותה עת דוגמת עליית המשטרים הפשיסטיים באירופה. המגייסים הסובייטיים נעזרו במאתרים מקומיים, רבים מהם חברי המפלגה הקומוניסטית הבריטית, שסייעו להם במלאכת האיתור שך מועמדים פוטנציאליים לגיוס לעבודה "למען השלום", כפי שהציגו את הקשר עימם. אחד המועדונים הללו היה מועדון "האפוסטולים" בקיימברדג'. במועדון זה היו חברים סטודנטים רבים (חלק ניכר מהם בעלי נטיות הומוסקסואליות שהיוו גורם מלכד ומונע הפללה בעתיד) שהגיעו בהמשך דרכם לאחר סיום לימודיהם, לעמדות מפתח בשרות הציבורי הבריטי ובגופי מודיעין כמו MI6, MI5, משרד החוץ הבריטי, שרות השידור BBC, משרד המלחמה ועוד. ממועדון זה גוייסו רבים מהסוכנים שהזיקו ברמה הגבוהה ביותר לבריטניה ושותפותיה ובראשן ארה"ב שנודעו בהמשך כ"מרגלי קיימברידג'".

תיאודור מאלי - מאתר ומגייס עבור ה
תיאודור מאלי – יליד 1894, לשעבר כומר קתולי רומני. מאתר ומגייס סוכנים  "לא-לגאלי" עבור הקומינטרן. כומר לשעבר ממוצא רומני. הוצא להורג ב-1938 במהלך הטיהורים שערך סטאלין בשרותי המודיעין הסובייטיים.

המגייסים שעבדו מטעם ה"קומינטרן", NKVD וה-GRU, פעלו במדינות המערב דוגמת בריטניה וארה"ב. כרי גיוס נוספים היו גם במקומות נוספים ברחבי העולם דוגמת שנחאיי שבסין שהיתה באותה תקופה מוקד חשוב ביותר לגיוס והכשרת סוכנים עבור ברה"מ. כדי לסייע להם, פעלו מאתרים ומאתרות שתפקידם היה לזהות ולהצביע על המועמדים הראויים לגיוס כסוכנים מקרב אוכלסיית היעד (מאתר). מטרת המגייסים היתה לעודד את הסוכנים בפוטנציה לנסות להתקבל לעבודה בגופים הממלכתיים הבריטיים השונים. בין אותם גופים שהיו מטרה לחדירה היו שרות הבטחון הבריטי MI5, שרות מודיעין החוץ SIS (MI6), משרד החוץ, משרד המלחמה, משרדי הממשלה השונים, שרות השידור BBC ועוד.עם קבלתם, מצופה היה על הסוכנים להתקדם בשלבי הקידום ולהשתדל להגיע לתפקידים רגישים ככל הניתן ומשם לספק את המידע למפעיליהם. כפי שהעיד קים פילבי בהרצאה שנתן במהלך שנות ה-70 לפני חניכים בקורסים של ה-KGB, הסוכנים הונחו ליצור בקרב חבריהם לעבודה ובקרב האחראים עליהם, רושם של פעלתנות ויעילות אולם להשתדל לשרת את האינטרסים של ברה"מ על פי הנחיות מפעיליהם. בין השמות הבולטים שניתן לציין כמאתרות היו נשים דוגמת אדית טיודור- הארט, אגנס סמדלי, קיטי האריס ואחרים. כאן חשוב לציין כי פעילות האיתור והגיוס התבצעה על קרקע נוחה ובסביבה חברתית אוהדת שאנשיה היו מודעים היטב לנטיות הפוליטיות של המגוייסים ובעיקר גם לעצם פעילותם כסוכנים של ברה"מ. כאשר נערכו ע"י MI5 התיחקורים לאיתור החפרפרות הסובייטיות במהלך שנות ה-60 וה-70, התברר היקפה הנרחב של הסביבה החברתית האוהדת שידעה על הדברים, שתקה והגנה על אותם סוכנים, גם עשרות שנים לאחר גיוסם. אותם אלה שהקיפו חברתית את הסוכנים העדיפו להמשיך ולשמור על שתיקה ולא להעיד גם עשרות שנים לאחר התרחשות הארועים. רבים מהם, באותה כבר בכירים בשרות ההציבורי הבריטי ובאקדמיה, התעלמו מבקשות של שרות הבטחון הבריטי לראיינם כדי ללמוד על היקף התופעה. בסופו של דבר הלכו לעולמם כשרבים מהם נוטלים עימם את סודותיהם.

קיטי האריס - שימשה מאתרת של ה-NKVD בבריטניה. היתה בלדרית של דונלד מקלין והעבירה לאנשי הקשר בשגרירות הסובייטית מסמכים ומידע שמקלין הוציא ממשרד החוץ. תקופה מסויימת היתה אהובתו בלונדון ובפריס. לאחר תקופת שרות במקסיקו, הועברה לברה"מ, שם סיימה את חיה בבדידות בגיל 67.
קיטי האריס – נולדה בבריטניה למשפחת מהגרים יהודים מרוסיה. שימשה מאתרת של ה-NKVD בבריטניה. היתה בלדרית של דונלד מקלין והעבירה לאנשי הקשר בשגרירות הסובייטית מסמכים ומידע שמקלין הוציא ממשרד החוץ. תקופה מסויימת היתה אהובתו בלונדון ובפריס. לאחר תקופת שרות במקסיקו, הועברה לברה"מ, שם סיימה את חיה בבדידות בגיל 67.

 

איגנס רייס (פורצקי) - איש קומינטרן
איגנס רייס ("איגנס פורצקי") – איש קומינטרן "לא לגאלי" שעסק בגיוס סוכנים ברחבי העולם. נרצח ב-1937 סמוך ללוזאן, שוויץ ע"י מתנקשים, ככל הנראה של ה-NKVD. רציחתו, שהיתה חלק ממסע הטיהורים שערך סטאלין, גררה את עריקתו לארה"ב של חברו הקרוב וואלטר קריביצקי.
ארנולד דויטש - מאתר ומגייס לא-לגאלי מטעם הקומינטרן.
ארנולד דויטש – נולד ב-1903 בצ'כוסלובקיה. בעל דוקטורט בפסיכלוגיה מאוניברסיטת וינה. מאתר ומגייס לא-לגאלי מטעם הקומינטרן. נחשב לאחד המוצלחים שבמגייסים. ב-1938 נקרא לברה"מ וככל הנראה ב-1942 הוצא להורג שם במהלך הטיהורים שסטאלין ערך בשרותי המודיעין.
אדית טיודור-הארט. קומוניסטית הדוקה ששימשה בשנות ה-30 וה-40 מאתרת ומגייסת סוכנים עבור הקומינטרן, ה-NKVD וה-GRU.
אדית טיודור-הארט –  קומוניסטית הדוקה ממוצא יהודי פולני. באמצעות נישואים לאזרח בריטי השיגה אזרחות בריטית, דבר שאפשר לה לפעול בחופשיות במדינה זאת. שימשה בשנות ה-30 וה-40 מאתרת ומגייסת סוכנים עבור הקומינטרן.
אגנס סמדלי - פעילת
אגנס סמדלי – פעילת "קומינטרן" ו-NKVD שעסקה באיתור וגיוס סוכנים ברחבי העולם. שימשה בשנחאיי סגניתו (וכנראה גם פילגשו) של ריכרד זורגה. היתה ידידתן של אורסולה קוצ'ינסקי ואדית טיודור-הארט. על בסיס עדויות שנאספו, ראש MI5, רוג'ר הוליס, היה בצעירותו מיודד עימה גם הוא כאשר שהה בשנחאיי.

לא למדו מ-Tin-Eye Robin – על חוסר התכלית של השימוש בעינויים במהלך חקירות

צפריר עפרוני

קהילת המודיעין של ארצות הברית מול הניסיון הבריטי בשימוש בעינויים במהלך חקירות

לאחרונה התפרסם דין וחשבון על השימוש באמצעי חקירות אגרסיביים ע"י עובדים של סוכנות המודיעין המרכזית, ה-CIA. הדו"ח הקשה שהוכן ע"י ועדת המודיעין של הסנאט האמריקאי בראשותה של הסנטורית הדמוקרטית דיאן פיינסטיין, קבע שתי קביעות עיקריות:
האחת, ה-CIA עשה שימוש שיטתי בעינויים במהלך חקירתם של חשודים בטרור איסלאמי בניגוד לחקיקה אמריקאית מפורשת. נוסף לכך, הדו"ח קבע כי עובדי CIA בהם בכירים, שיקרו בנוגע לחקירות הללו ודיווחו שלא נעשה במהלכן שימוש בעינויים.

הסנטורית דיאן פיינסטיין, יו
הסנטורית דיאן פיינסטיין, יו"ר ועדת המודיעין של הסנאט האמריקאי

המסקנה העיקרית השניה שעולה מהדו"ח והחשובה לא פחות, היתה שהשימוש באמצעים אגרסיביים (ביטוי נקי לעינויים) במהלך החקירות הללו כלל לא הניב מידע מודיעיני בעל ערך ולמעשה לא היה בהם לתרום להתמודדות מול ארגוני הטרור האיסלמי דוגמת אל קעידה ודומיו.

על פי הדו"ח שעורר בתגובה ביקורת חריפה מצד גורמים בתוך ה-CIA, השימוש בעינויים במהלך חקירות הפך לרוטינה מקובלת לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר. השימוש בפרקטיקה של עינויים היתה במתקנים דוגמת בסיס גואנטאנמו שנמצאו בשליטה אמריקאית, אך גם במקומות שונים אחרים מחוץ לארה"ב. כמו כן, השימוש בהם קיבל אישור גורף מגורמים בכירים בממשל האמריקאי כולל בבית הלבן, בהם מזכיר ההגנה דאז ריצ'רד צ'ייני.

השימוש בעינויים לשם השגת או אימות מידע מודיעיני הינו דבר המצוי במחלוקת כאשר יש הטוענים שמעבר להיבט המוסרי השולל אותם, יש היבט נוסף, פרקטי נגד השימוש באמצעים אלה. במהלך מלחמת העולם ה-2 בריטניה עסקה בלכידת רשתות של מרגלים שנשלחו על ידי גרמניה הנאצית לרגל על אדמתה. למעשה, כל שליחויותיהם נכשלו כישלון חרוץ כששרות הבטחון הבריטי, MI-5, הביא ללכידתם ולחיסול כל הרשתות שגרמניה ניסתה להפעיל בבריטניה. להישג הבריטי היתה חשיבות רבה מאחר ו-MI-5 הצליח להפוך את רובם המכריע לסוכנים כפולים שהופעלו ע"י מפעילים בריטיים כנגד המודיעין הגרמני בהזינם אותו במידע שפוברק ע"י סוכנויות המודיעין הבריטי.

בית לאצ'מיר בו שכן CAMP 020, המקום בו נחקרו הסוכנים ששוגרו ע
בית לצ'מיר, משכנו של CAMP 020. שימש כמרכז חקירות בו נחקרו הסוכנים ששוגרו ע"י גרמניה לרגל בבריטניה במהלך מלחה"ע ה-2.

הגורם אשר לו היתה השפעה מכרעת על הצלחת המאמץ הבריטי להכפלת הסוכנים הגרמניים, היה חקירתם במתקן החקירות "CAMP 020" שנוהל ע"י סגן אלוף רובין סטפנס. סטפנס אשר נודע בכינוי Tineye Robin בזכות המונוקל שנהג להרכיב, הנהיג ב"מחנה 020" נוהל חקירות קפדני וקשוח שכלל איומים, מניפולציות, שפה בוטה וכיוצ"ב אולם מצד שני, הקפדה על הימנעות טוטאלית משימוש באמצעים פיסיים (עינויים). עפ"י הנוהל אותו גיבש סטפנס, אמצעים פיסיים אינם ראויים לשימוש בחקירות מאחר ולדעתו אין בהם כל ערך מבחינה מודיעינית. לטענתו, נחקר העובר עינויים, יעשה הכל כדי לרצות את החוקר כדי להביא להפסקתם ע"י כך שיגיד כל דבר שיענה על רצונותיו של החוקר.

סא
סא"ל רובין Tineye סטפנס. במהלך מלחמת העולם ה-2 פיקד על מחנה 020 בו התנהלה חקירתם של הסוכנים הגרמניים שנילכדו ע"י שרות הבטחון הבריטי MI-5. רובם המכריע הוכפלו והופעלו נגד המודיעין הצבאי הגרמני ה"אבוואר".

הקו אותו סטפנס גיבש, אומץ ע"י MI-5 בכל הקשור לאופן ניהול חקירות. במהלך התפרקות האימפריה הבריטית לאחר מלחמת העולם ה-2, בסידרה של התמודדויות מול התקוממיות מקומיות דוגמת פלסטינה (א"י), חוף הזהב (לימים גאנה) מלאיה, קניה ועוד, התחולל מאבק בין הקו שהיתווה MI-5, אשר שלל עינויים בחקירות, לבין הפרקטיקה המקומית של המשטרות השונות וגופי החקירה המקומיים (CID), שנתנו יד חופשית לחוקרים להשתמש בכל אמצעי שיחפצו.

כך למשל, כאשר התחולל המאבק לעצמאות בחוף הזהב, MI-5 כגוף המופקד על הבטחון בטריטוריות בהן שלטה בריטניה, שלח את סטפנס לשמש שם כקצין קישור בטחוני (SLO) לגופי הבטחון המקומיים כדי שינחה את עבודתם. סטפנס המשיך במדיניות שהתווה והביא לצמצום חד בשימוש בעינויים במהלך חקירות שהתנהלו שם נגד פעילי תנועת העצמאות המקומית. הדבר תרם רבות להפקת מודיעין אמין וליצירת ערוצי תקשורת עם אישים בתנועת השיחרור דוגמת קואמה נקרומה שהפך לימים שליט גאנה הראשון.

במהלך מצב החירום שהוכרז ב-1947 במלאיה בעת המאבק נגד המחתרת הקומוניסטית, קו זה נתקל בהתנגדות מצד המשטרה המלאית המקומית ולישכת החקירות, ה-CID. מאחר ובמלאיה לא התקיים בחלק ניכר מהזמן מבנה ריכוזי של גופי המודיעין והמשטרה, היתה נטייה לגופים מקומיים של המשטרה, הצבא וה-CID לנקוט במדיניות חקירות עצמאית שגלשה לא פעם לאלימות לשמה. בבדיקה לאחור התברר שהדבר לא היווה כל יתרון מבחינת הפקת מידע מודיעיני אמין. רק לאחר שינוי במדיניות התחולל שינוי והמידע מהחקירות הפך לאמין יותר.

קהילת המודיעין של ארצות הברית אשר נולדה למעשה על ברכי המודיעין הבריטי במהלך מלחמת העולם ה-2, עברה מאז שינויים רבים. במהלך שנות ה-70 היא עברה זעזועים וטלטלה עזה בעקבות החוליים שהתגלו בפעילות ה-CIA במהלך עבודת ועדת החקירה של הסנטור פרנק צ'רץ'. אולם דומה כי בתקופת נשיאותו של ג'ורג' בוש הבן השינויים שחלו בה לא הטיבו עימה ונראה כי השפיעו לרעה על תיפקודה. די אם נזכיר כי נוסף לפרשיה המוזכרת לעיל, תהליך בניית הערכת המודיעין ביחס לעירק והעיוות של אותה הערכה מטילים אור לא מחמיא על עבודת קהילת המודיעין האמריקאית בכלל ועל סוכנות הביון המרכזית בפרט. נראה כי בשנים הקרובות, יהיה צורך בעריכת רפורמה מקיפה בפעילות סוכנות הביון המרכזית כדי לתקן את הפגמים שנתגלו בעבודתה בשנים האחרונות. סוגיית השימוש בעינויים במהלך חקירות הינה אחת החשובות באותה רפורמה.

The Committee Study of the Central Intelligence Agency's Detention and Interrogation Program

'או שאני משוגע או שכולם משוגעים!' – ראש המדור המדיני המצרי באמ"ן במלחמת יום הכיפורים מדבר

וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם. וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה. אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט. וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲו‍ֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ. וְאַתָּה בֶן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי. – יחזקאל ל"ג, ג'-ז'.

ראיון עם אלברט סודאי, לשעבר ראש מדור מדיני, ענף מצרים, אמ"ן/מחקר, 6.10.1973

מועד הראיון: 26/5/2014

מראיין: צפריר עפרוני

'אלברט חושב כמו ערבוש'. דברים אלה מיוחסים לסא"ל יונה בנדמן, רע"ן מצרים במחלקת המחקר של אמ"ן ערב מלחמת יום הכיפורים. משפט זה משקף את ההתייחסות המזלזלת שרווחה כלפי אלברט סודאי שהיה אחראי על ההערכה המדינית את מצרים במחלקת המחקר של אגף המודיעין של צה"ל בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. סודאי, אז אזרח עובד צה"ל בן 42, התריע במשך תקופה ארוכה כי קביעת אמ"ן שהסבירות שמצרים תפתח במלחמה נמוכה, הינה מוטעית מיסודה. כל ניסיונותיו לערער על התפיסה ששלטה באמ"ן, נתקלו בזלזול והתעלמות, עד כדי הדרתו מדיונים חשובים שקדמו למלחמה תוך שהוא מכונה 'אלארמיסט' ו'פאניקיסט'. התוצאה ידועה וסודאי, כיום כבן 83, נושא עימו מאז כאב רב ותחושת כישלון צורבת על כי לא הצליח לנער את המערכת.
מבזק החדשות של קול ישראל המודיע על פתיחת מלחמת יום הכיפורים 06.10.1973

מלחמת יום הכיפורים, מהקשות שידעה מדינת ישראל, נחתה בהפתעה כמעט מוחלטת על הציבור הרחב ועל חלק ניכר מצמרת הנהגת המדינה דאז. אולם סודאי, מהבודדים בגוף שאמור היה לספק את ההתרעה על המתקפה הקרבה, הבין משלב מוקדם יחסית שמדינת ישראל ניצבת בפני מתקפה משולבת של צבאות מצרים וסוריה. בעקבות ניתוח שערך והבנה מחודשת של מניעי נשיא מצרים דאז, אנואר א-סאדאת, תהליך שארך חודשים ארוכים, התגבשה אצל סודאי ההכרה שסאדאת מכין את צבאו בשיטתיות ליציאה למלחמה נגד ישראל, תוך התאמת תכניות המלחמה ליכולות הצבא המצרי. ההבנה וההכרה שהמלחמה הינה בלתי נמנעת, הביאה את סודאי להתעקש לנסות לשכנע את מפקדיו לשנות את קביעתם שהסבירות לפרוץ מלחמה נמוכה, ניסיון שהביא אותו למסלול התנגשות עימם שכאמור נכשל .

צילום: צפריר עפרוני
אלברט סודאי, בביתו באור יהודה, מאי 2014  צילום: צפריר עפרוני

41 שנים לאחר שוך הקרבות, אני פוסע בלב שכונה שקטה באור יהודה בה מתגורר סודאי. דממת הבניין המשותף בו הוא גר, על גינותיו המטופחות, המדשאות הגזומות בקפידה והניקיון המבהיק, הכמעט אנטיספטי, מהווים ניגוד חד לדרמה שסודאי עמד במרכזה. עם צאתי מפתח המעלית בקומה בה הוא מתגורר, אני מבחין בסודאי שמקבל אותי בפתח דירתו. לחיצת ידו רפה ורכה. למרות שבשיחה מקדימה כבר אמר לי כי הוא לא מרגיש בטוב והיו לו בדיקות רפואיות לעבור, עדיין, הופתעתי לראות את דמותו השחה. כדי להמחיש את מצבו, הצביע על ההליכון שעמד בפינת החדר ואמר שהוא נעזר בו לאחרונה. ובכל זאת, למרות החולשה הגופנית, מצאתי אדם חד וצלול שהאמת שלו לגבי ההתרחשויות לפני אותה מלחמה ברורה. מצאתי גם שיש לו דברים קשים ונכוחים על ההתנהלות המדינית של ישראל כיום. סודאי שעד כה מיעט להתראיין ולדבר לציבור הרחב אודות התנהלות המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים, טוען שיש לא מעט אי דיוקים והטעיות בדברים שנאמרו והתפרסמו, חלקם, מתוך כוונת מכוון להטות את הנרטיב של המלחמה.

שריון מצרי חוצה את תעלת סואץ לעבר הגדה שבשליטה ישראלית

אלברט סודאי נולד ב-1931 בבגדד למשפחה יהודית מבוססת. אביו היה בעליה של חברת הובלות ומסחר, לה היו משרדים ברחבי כל המזרח התיכון במקומות כמו דמשק, ביירות, חיפה וטהרן. אלברט, ושמונת אחיו ואחיותיו זכו לחינוך טוב בהשוואה למקובל בקהילה היהודית בעירק. סודאי: "את התיכון העירקי לא השלמתי [עקב חברותו במחתרת היהודית – צ.ע.]. אנחנו למדנו בביה"ס היהודי "שמאש" שנחשב הכי משובח שהיה. ביה"ס הזה הוציא תמיד את הראשון והשני במדינה בציונים. אנחנו למדנו כל השנים בשפה האנגלית ועשינו בגרות באנגלית (London Matriculations). בעקבות מלחמת השחרור, הממשלה העירקית שהפכה קיצונית, חייבה את ביה"ס ללמד את כל המקצועות ההומניים בערבית. אבל את הריאליים למדנו כל הזמן באנגלית". לדבריו, חינוך והשכלה היו ערך בסיסי חשוב מאין כמותו במשפחתו וסודאי מעיד שכל אחיו ואחיותיו רכשו השכלה אקדמית או לפחות על תיכונית.

עקב חברותו במחתרת היהודית ציונית בעירק, סודאי נאלץ לעלות בשנת 1949 לארץ בעליה בלתי ליגאלית. לאחר שהייה קצרה באירן, הגיע לארץ בפברואר 1950 למעברת כורדני שבמפרץ חיפה, שם שהתה משפחתו. ב-1951 סודאי התגייס לצה"ל לשרות צבאי סדיר בחיל הים. לאחר שיחרורו, ובניגוד להמלצת אחיו שיפנה ללימודי הנדסה בטכניון, פנה סודאי דוקא ללימודי מזרחנות, מהלך שיקבע את המשך דרכו ועתידו. 'אני, מטבעי יש לי נטיות הומניות' סודאי מעיד על עצמו כסיבה לאי קבלת המלצת אחיו ולאופי הבחירה שלו, תוך שהוא מתגאה גם בשירים שכתב למגירה.

כח מצרי עוסק בפתיחת פירצה בסוללת העפר בצד הישראלי של התעלה, באמצעות משאבות וזרנוקי מים חזקים. הפרצות הללו שימשו להעברת שריון מצרי לצד הישראלי לאחר שחצו את התעלה על גשרים צפים שהוקמו עליה. בשנים שלפני פרוץ המלחמה המצרים רכשו בגרמניה משאבות מים חזקות לצורך ההתמודדות עם סוללת העפר שצה"ל הערים לאורך גדת התעלה. כששאלו בגרמניה לשם מה הרוכשים צריכים את המשאבות, התשובה שניתנה היתה: "לצורך כיבוי שרפות בקומות העליונות של גורדי שחקים בקהיר".

בהמלצת חבר, סודאי הגיש מועמדות והתקבל ב-1956 למחלקת המחקר באגף המודיעין של צה"ל. ב-1958 החל לעבוד במדור מצרים (לימים ענף 6), אותו ליווה לסירוגין לאורך תקופת עבודתו במחלקת המחקר, עד לאחר מלחמת יום הכיפורים. כאן ראוי לציין שמחלקת המחקר של אמ"ן היתה ועודנה (לאחר מלחמת יום הכיפורים גדלה לכדי חטיבה באגף המודיעין) הגוף האחראי על לימוד וניתוח המידע המודיעיני המתקבל מממקורות שונים של כלל גופי קהילת המודיעין במדינת ישראל. על בסיס ניתוח החומר שמתקבל, מחלקת המחקר הופקדה על גיבוש הערכות מודיעין שונות עבור הקברניטים ומקבלי ההחלטות הצבאיים והאזרחיים ובכלל זה הופקדה על הכנת מסמך ההערכה המודיעינית החשוב ביותר, הערכת המודיעין הלאומית. כמו כן, היתה ועודנה הגוף האחראי על יסוד הערכותיה, למתן ההתרעה על האפשרות של פרוץ מלחמה.

גמאל עבדל נאצר משקיף לעבר גדת תעלת סואץ שבשליטת ישראל

1970, גמאל עבדל נאצר נפטר וסאדאת מחליף אותו – 'אתה יודע אלברט, יש לך מין אמפתיה לצד השני':

העיסוק בניתוח וגיבושה של הערכה מודיעינית אודות היריב, מצריך את העוסקים בכך להיות בעלי יכולת להבין בין השאר, תהליכים ושינויים העוברים על היריב. יכולת זו קשה שבעתיים כאשר מתקיים שוני לשוני ותרבותי בסיסי בין המעריך והמוערך. לטענת סודאי, הדבר מצריך את המעריכים המודיעיניים, להיות בעלי יכולת להתנתק ולצאת מעורם על מנת שיוכלו להבין את הצד השני. לדבריו, יכולת זו חסרה מאד במחלקת המחקר של אמ"ן בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. סודאי: אחרי שעזבתי את אמ"ן [אחרי המלחמה – צ.ע.], האחראי עלי בגוף אליו התקבלתי אמר לי באחת ההזדמנויות: 'אתה יודע אלברט, יש לך מין אמפתיה לצד השני', ואני חייב לומר שזה מאד נכון. תמיד כשעסקתי בהערכת הצד השני, ניסיתי להיכנס לנעליו ולחשוב מה אני הייתי עושה במקומו אילו הייתי במצבו.

גמאל עבדל נאצר וסגנו אנואר א-סאדאת צילום: AP

כך היה כאשר, מי שהיה לימים פרופסור, המזרחן ד"ר שמעון שמיר הוזמן על ידי ענף מצרים באמ"ן/מחקר לכתוב הערכה חיצונית על אנואר א-סאדאת עת החליף את נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר, לאחר פטירתו ב-1970. לצורך כך, שמיר קיבל לידיו חומרים מודיעניים שהצטברו על סאדאת באמ"ן, מהם הצטיירה דמותו של סאדאת כאדם אפור, נעדר כריזמה וחלש. כאן סודאי יוצא להגנתו של שמיר. סודאי: אני כלל לא בא בטענות לשמיר. זה מה שהצטייר מהחומר שהיה ברשותנו באותה עת אודות סאדאת. צריך להבין שבאותה עת גם במצרים לא התיחסו לסאדאת ברצינות. ידענו למשל, על בדיחות שהתרוצצו אז במצרים, גם בתוך חוגי השלטון, שמאד זילזלו בסאדאת. כך למשל, מה היה הכתם במצח שלו? אמרו שזה כי נאצר נהג לתת לו מכות במצח וקרא לו 'חמאר, חמאר' (חמור). וזו רק דוגמה אחת.

מוחמד אנואר א-סאדאת בשיחה בכפרו מית אבו אל-כום

אולם, ככל שחלף הזמן, דעתו של סודאי על סאדאת הלכה והשתנתה לחלוטין, זאת משהחל לתת דעתו גם להיבטים נוספים לאלה שעלו מדוחות המודיעין. מהחומרים הללו השתמע שאין בכוונת סאדאת לוותר על השבת חצי האי סיני לריבונות מצרים, גם אם פירוש הדבר יציאה למלחמה. לצורך כך היה על סודאי לצאת מעורו ולנסות להבין את נבכי נפשו של סאדאת. סודאי: תראה, אנואר א-סאדאת ביסודו היה פלאח והיו לו את התכונות של פלאח. אני: חשובה לו האדמה? סודאי: בדיוק כך! ק-ד-ו-ש-ת ה-א-ד-מ-ה! סודאי נדרך ורוכן לעברי כשהוא מתאר מה סייע לו להגיע למסקנה הזאת: 'אני, נהגתי בין השאר לקרוא בעיתונים המצריים שהגיעו אלינו, גם את הדברים ה"שוליים" והלא חשובים לכאורה כמו סיפורים ושירים, ענייני חברה, וגם ידיעות פשע. והנה במקרה, צדה את עיני ידיעה קטנה על ארוע באיזה כפר בדרום מצרים. 16 הרוגים! ועל מה?! שמה, לכל פלאח היו כמה פדאנים של אדמה (פדאן – יחידת שטח של כ-4 דונם). ולכל פלאח כמה נשים. ולכל אשה, כמה וכמה ילדים. אז כל פלאח עם כמה פדאנים עלובים של אדמה, היו לו 20, 30 ילדים ואפילו יותר, מכמה נשים. ואחרי מותו צריך להתחלק באדמה. אז, בגלל הכמה פדאנים ואני לא יודע כמה עשרות ילדים, 16 אנשים נהרגו! ועל מה ולמה? ע-ל ה-א-ד-מ-ה! וסאדאת, שאהב להציג עצמו בגאווה כפלאח, אמר זאת מפורשות כשהתראיין לטלוויזיה האמריקאית: 'אדמת מצרים קדושה!' והוסיף 'אני לא אוותר על אינץ' אחד של אדמה!'. כאן על פי עדותו, חל השינוי בתפיסה של סודאי את אנואר א-סאדאת, שנתפס באותה עת בעיני רבים בישראל, כדמות חיוורת וכתחליף זמני לגמאל עבדל נאצר עד אשר תגיע דמות אחרת, עם עוצמה, שתתפוס את השלטון.

ראש המשלה גולדה מאיר בביקור בתעלת סואץ מלווה על ידי הרמטכ"ל חיים בר-לב ואלוף פיקוד הדרום אריאל שרון

1970-71, שליחות יארינג מול "מוטב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח":

במהלך השיחה עימו, מדברי סודאי עולה כי הוא רואה בראש הממשלה גולדה מאיר שהחליפה את לוי אשכול אחרי פטירתו ב-1969 ובשר הבטחון משה דיין, כאחראיים המרכזיים לדחיקת סאדאת לפינה בכך שהעמידו תנאים והתניות בלתי אפשריים מבחינת סאדאת למהלכי תיווך ולהצעות פישור שהועלו. גישה זו העלתה, לתפיסת סודאי, את מצרים על הנתיב של יציאה למלחמה. סודאי: חשוב לזכור כי ב-1971 נשלח [למזה"ת לאחר כניסת הפסקת האש בתעלה לתוקף – צ.ע.] בתמיכת ארה"ב, שליח האו"מ גונאר יארינג, כדי לשכנע את גולדה להגיע להסכמים חלקיים, במסגרתם ישראל תחזיר את סיני. ומה היתה התשובה שלה? 'אנחנו מוכנים לסגת' היא אמרה. ואז היא הוסיפה דבר, שהיא, כמי שהיתה בעברה שרת חוץ, היתה צריכה להבין שהוא מוטעה: 'אבל לא נחזור לגבול הבינלאומי'. ההתניה הזו הגיעה כמובן לסאדאת. סודאי מתאר גם את התבטאויותיו הפומביות של משה דיין דוגמת 'מוטב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח' ככאלה שהיתה להם תרומה מכרעת לתחושת סאדאת שאין לו דרך אחרת להתניע את התהליך המדיני מלבד פניה למהלך צבאי, או כפי שזה כונה: 'שבירת הקיפאון המדיני'.

מטוס קרב-הפצצה מתוצרת סובייטית מדגם MIG-23.

על פי סודאי, סאדאת ניסה ולא השיג הסכמה סובייטית לספק למצרים מטוסי תקיפה ארוכי טווח מדגם מיג 23. מטוסים אלה אמורים היו לאזן את מטוסי הפאנטום האמריקאיים שנקלטו באותה עת בחיל האויר הישראלי ואמורים היו להוות זרוע ארוכת טווח שתוכל לתקוף בסיסים ישראליים מרוחקים ולאיים על ישראל גופא. מבחינת התפיסה והתיכנון המצריים, היכולת לאיים אוירית על ישראל ולפעול בעומק שטחה, היתה תנאי מוקדם למהלך יבשתי כולל לכיבוש כל סיני. בתגובה לסירוב הסובייטי, סאדאת החליט ב-1972 לנקוט צעד דרסטי במסגרתו סולקו ממצרים היועצים הצבאיים הסובייטים שהיו מוצבים על אדמתה ולשנות את האוריינטציה המצרית לכיוונה של ארה"ב. אולם לפני סילוק היועצים, סאדאת הצליח לקבל מברה"מ סוללות טילי קרקע-אויר מתקדמות SA-3 ו-SA-6 שכיסו רצועה של כ-15 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ. סוללות הנ"מ הללו היו בעלות ניידות גבוהה (במיוחד ה-SA-6), דבר שהקשה מאד על יכולת חיל האויר הישראלי לזהות ולתקוף אותן. קדם לכך, בליל כניסת הפסקת האש לתוקף ב-1970, מהלך של הזזת סוללות הנ"מ המצריות שהתבססו בעיקר על טילים סובייטים מדגם SA-2 וקידומן לקירבת תעלת סואץ, צעד שהיווה הפרה מפורשת שלה. בעקבות מהלך זה נוצר מצב בו כל הצד המזרחי של התעלה כוסה ע"י סוללות הטילים המצריות. תוצאת צעדים אלה, עם פרוץ המלחמה נפגע קשות חופש הפעולה של חיל האויר לאורך תעלת סואץ כתוצאה מקשיים באיתור מיקום סוללות הנ"מ שהחליפו את מיקומן באופן תדיר. בעקבות מהלכים אלה, הצבא המצרי נהנה ממרחב חופשי מאיום אוירי ישראלי בעת צליחת תעלת סואץ ובכך הוקל עליו לבצע מהלך מוגבל ממזרחה. זה היה למעשה השינוי המרכזי בתפיסה המצרית של אופן ביצוע המהלך המלחמתי, שינוי אותו המחקר באמ"ן לא הפנים את משמעותו.

חלק מסוללת טילי נ"מ נייחת מתוצרת סובייטית מדגם SA-3 Goa. למצרים היו גם סוללות SA-3 ניידות.
משגרים ניידים של טילי נ"מ מתוצרת סובייטית מדגם SA-6 Gainful

1972, ארה'לה עוזב את אמ"ן וזעירא מגיע – השלטת המושג "דעת המחקר":
'חוקר המודיעין חייב להיות אחוז בחרדה, "חרדה קדושה"… …איבדנו מן החרדה הזאת בעקבות מלחמת ששת הימים; בטחון עצמי שחצני, יוהרה, קנו את מקומם. אלמלא כן, אפשר שמלחמת יום הכיפורים היתה נחסכת מאתנו'. דברים שכתב יצחק אורון, מי שעמד בראש המרכז למחקר מדיני (ממ"ד) של משרד החוץ ובראש חטיבת המחקר במוסד.

אלוף אהרון (אהרל'ה) יריב ראש אמ
אלוף אהרון יריב, ראש אמ"ן בשנים 1964-1972 מקור: אתר מל"מ

בתקופת האלוף אהרון (אהר'לה) יריב, שכיהן כראש אמ"ן דומיננטי במשך 8 שנים עד שנת 1972, חוזקו מערכי האיסוף, שופרו עבודת ההערכה במחלקת המחקר ומנגנון הדיווח והפצת המידע בין גופי המודיעין. סודאי מעיד שאהרון יריב, ארה'לה בפיו, היה מאד פתוח לשמוע מגוון של דיעות ונהג לקיים דיונים בהם ניתנה האפשרות להתבטא בחופשיות גם בניגוד לדעה הרווחת. סודאי מוסיף עוד כי יריב התיחס לניתוחיו ברצינות רבה ועשה לו מנהג לרדת מדי פעם במיוחד מלשכתו למשרדו של סודאי ולהאזין לו שם בצורה לא פורמלית.

עם הגיעו של אלי זעירא, מחליפו של יריב כראש אמ"ן, חל שינוי קיצוני באופן ההתיחסות למגוון הדיעות במחקר ובכלל זה גם לניתוחיו ודיעותיו של סודאי. לדברי סודאי, סביב זעירא התגבשה קבוצה מצומצמת של אנשים במחלקת המחקר שכללה בין השאר את עוזרו למחקר וראש המחלקה תא"ל אריה שלו, עוזרו של שלו להערכה אל"מ גדעון גרא, ראש ענף מצרים (ענף 6) סא"ל יונה בנדמן ועוד כמה דמויות. קבוצה זו התאפיינה בהשלטת דעתה באופן בלתי מתפשר וכתוצאה מכך דעות אחרות ומנוגדות לה דוכאו ולא קיבלו ביטוי מספק בדיונים, אם בכלל. במסמכי ההערכה שהופצו מטעם מחלקת המחקר, הדבר בא לידי ביטוי במושג "דעת המחקר", כותרת תחתיה לא ניתן ביטוי לניתוחים ודיעות מנוגדות ששררו אז במחלקה.

"אלברט חושב כמו ערבוש"

ראש אגף המודיעין בצה
אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן 1973 צילום: דו"צ

התקופה שלאחר מלחמת 6 הימים התאפיינה בבטחון עצמי מופרז ובזילזול כללי בצבאות ערב. סודאי מעיד בשיחה עימו גם על יחס כללי מזלזל, במיוחד מצד יונה בנדמן (יוצא יחידה 101), שהתפתח כלפיו ככל שסודאי התמיד בעמדתו שפני מצרים למלחמה, זילזול שהתבטא באופנים שונים. סודאי מספר למשל, ששנים אחרי המלחמה שמע מקצינה ששירתה תחתיו במדור המדיני כיצד בנדמן התבטא כלפיו שלא בפניו בזלזול: סודאי: אני הערכתי את בנדמן כאדם וכאינטלקטואל. הוא היה איש תרבות שאהב כמוני למשל מוסיקה קלאסית. אבל, מסתבר שהיתה לו ראיה עדתית מעוותת. אחת הקצינות שהיתה כפופה לי, שפגשתי אותה לפני מספר שנים כאשר ביקרתי את מצבת אישתי באתר ההנצחה של קהילת המודיעין, סיפרה לי כיצד בנדמן התבטא כלפי באחת ההזדמנויות לפני קצינים ובנוכחותה, ש'אלברט חושב כמו ערבוש'. מה פירושו?! אני: מה, "פנטזיות מזרחיות"? סודאי: לא, לא. חוץ מזה שזה מעליב, זה ביטוי מובהק לזלזול האופייני שרווח אז כלפי הערבים: 'פחדנים' ודברים כאלה. משתמע מכך שאלברט גם כן פחדן ולכן אני פאניקיסט ואלארמיסט. הכל מתחבר ביחד.

פורום ראשי מחלקת המחקר של אגף המודיעין בצה"ל. מקור: הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה / אורי בר יוסף

אפריל-מאי 1973, כוננות "כחול-לבן" – 'אתה יודע כמה עולה לגייס מילואים?':

sadat3
הנשיא אנואר א-סאדאת והמטכ"ל המצרי בדיוני תכניות המלחמה. משמאלו שר המלחמה אחמד איסמעיל עלי וסגן הרמטכ"ל מוחמד עבדל ע'ני אל-גמאסי

במהלך הראיון עימו, סודאי טוען כי טיב ואופי היחסים הקרובים בין ראש אמ"ן הנכנס אלי זעירא, שראה עצמו מועמד טבעי לרמטכ"לות לאחר סיום תפקידו של הרמטכ"ל אלעזר, לבין שר הבטחון משה דיין, הינם גורם חשוב מאד ליכולת להבין את התנהלות זעירא לפני המלחמה. במקביל לכך ובמידת חשיבות לא פחותה, חשוב מאד להבין גם את רמת השפעתו העמוקה ויכולת השכנוע הרבה של יונה בנדמן על אלי זעירא. על פי סודאי לדמויותיהם של זעירא ובנדמן יש תפקיד מפתח להבנת הסיטואציה. סודאי: ראש אמ"ן זעירא, מאד אהב לשמוע את יונה בנדמן. לבנדמן היה קול בס ויכולת שכנוע רבה. הוא היה איטנלקטואל שאהב מוסיקה קלאסית, והיתה לו השפעה על זעירא. מצד שני, לאלי זעירא היתה קירבה רבה לדרג הפוליטי, במיוחד למשה דיין, שבנדמן בעברו היה ראש לישכתו. וזעירא, אחרי תפקיד ראש אמ"ן, ראה עצמו מועמד לרמטכ"ל . לכן, כאשר העליתי את הסוגיה ושאלתי בדיונים 'למה לא מגייסים מילואים?' הוא ענה אותם דברים שדיין אמר: 'אתה יודע כמה עולה לגייס מילואים?' אני: כך גם נאמר באפריל-מאי 73, במהלך כוננות "כחול-לבן". סודאי: ואני אומר לך, באפריל-מאי גייסנו [מילואים – צ.ע.] והמצרים עקבו אחרינו איך אנחנו עושים את זה. מאד יתכן שאם לא היינו מגייסים מילואים, המלחמה היתה פורצת אז. לא ניתן להוכיח אחרת! אני הייתי מהדוחפים לגייס מילואים באפריל-מאי, זה נכון! ואולי לכן הם היו נגדי. גם יונה בנדמן אמר לי: 'אתה יודע כמה עולה לגייס מילואים?' וכאן סודאי נחרץ בדבריו ואומר: 'זה לא מתפקידו של המודיעין לקבוע בענייני עלויות. זה תפקיד הדרג המדיני'.

– יום רביעי, 3 באוקטובר – שיחת מסדרון, 'הכנת כבר את דרג ב'?'

התקופה שקדמה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים ובמיוחד בשבוע שקדם לה, התאפיינו בדיונים מרובים באמ"ן שהתמקדו בין השאר בשאלת כוונותיו של נשיא מצרים סאדאת. דיונים אלה והמחלוקת שנסובה סביב הסוגיה האם פני מצרים למלחמה, התקיימו במחלקת המחקר ובצמרת אמ"ן, כאשר לרבים מחוצה להם, לא היתה כל ידיעה וכל מושג על עוצמת הויכוח ועצם קיומו. סודאי: כשחזרתי בסביבות שנת 1971 לאמ"ן אחרי שהייתי מושאל לגוף אחר, מינו אותי מינוי זמני כקצין מטה לענייני המזרח התיכון בדובר צה"ל. דובר צה"ל היה שייך אז למודיעין, ואני פגשתי את אחד החברים שלי מדובר צה"ל ביום הרביעי הזה שלפני המלחמה. שאלתי אותו 'הכנת כבר את דרג ב' (מילואים)?' החבר התפלא ושאל אותי 'למה?' ואני עניתי לו 'תהיה מלחמה'. רק אחרי המלחמה סיפר לי אותו חבר שהוא הלך וסיפר לדובר צה"ל את מה שאמרתי. למשמע הדברים דובר צה"ל הרים טלפון לראש אמ"ן, אלי זעירא וזעירא אמר לו בתגובה: 'עזוב…' ואני, מה שאני לא מבין, למה הוא (זעירא) לא קרא לי ושאל אותי?

– יום חמישי 4 באוקטובר 1973, יונה בנדמן מונע מסודאי לפגוש את ראש אמ"ן:

בראיון עימו, סודאי מעיד כי לאחר מינויו של אלי זעירא לראשות אמ"ן כמחליפו של אהרון יריב, החל תהליך עקבי במהלכו סודאי הודר מדיונים שעסקו בין השאר גם בתחום אותו כיסה. תהליך ההתעלמות ממנו ומידורו גבר ביתר שאת כאשר החל סודאי לעמוד על טענתו שהמלחמה קרבה. בשבועות שקדמו לפרוץ המלחמה, משהתחוור לסודאי שהיא בלתי נמנעת, נמנע ממנו להשמיע את דבריו ולבטא את דעתו בפורומים הרלוונטיים באמתלות שונות. כך גם ארע ביום חמישי, 4 באוקטובר, יומיים לפני פרוץ המלחמה. סודאי מספר כי היה לו ויכוח וחילוקי דעות עמוקים עם הבוס שלו, רע"ן 6 (מצרים) סא"ל יונה בנדמן. חילוקי הדעות ביניהם נגעו לחוסר נכונותו של בנדמן לשנות את הערכת אמ"ן/מחקר/ענף 6 כי הסבירות למלחמה עם מצרים נותרה נמוכה. סודאי: אמרתי לבנדמן 'אני לא מקבל את מה שאתה אומר. אני רוצה לעלות ולדבר ישירות עם ראש אמ"ן'. רציתי לתאר (לזעירא) את מה שאספתי, את התמונה בכללותה ולומר להם: 'בואו נגיד שלא תהיה מלחמה. 50% יש סיכוי? אז צריך גיוס מילואים'. לדברי סודאי, יונה בנדמן השיב לכאורה בחיוב לדרישתו לפגוש את זעירא. סודאי מתאר כיצד המתין במשרדו שעות ארוכות לקריאה לפגישה שביקש. בסביבות השעה 8 בערב ראה את בנדמן יורד חזרה מהישיבה עם ראש אמ"ן זעירא. סודאי: שאלתי אותו 'לא קראת לי?' ולדברי סודאי (אותם גם אמר בפני ועדת אגרנט) בנדמן השיב: 'אוי, שכחתי'… למשמע הדברים סודאי מספר שעזב כועס את המקום ונסע לביתו. סודאי מספר עוד שלימים קרא בסיכומי ועדת אגרנט, שבנדמן העיד בפני הועדה כי אמר באותו ערב לרמ"ח המחקר אריה שלו, ש'אלברט רצה לפגוש אותך וחיפשנו אותו, אבל הוא כבר הלך הביתה'.

סיכום מסמך ההערכה, אמ
יממה לפני פרוץ המלחמה הסבירות למלחמה עדיין נותרה נמוכה. סיכום מסמך ההערכה, אמ"ן/מחקר 5.10.1973 (לחצו כדי להגדיל) מקור: ויקיפדיה

ליל שישי-שבת 5-6 באוקוטובר – המלאך מודיע 'כימיקלים':

לקט מודיעין מיידי – צבאי 05.06.1973 1315

בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר נפגש בלונדון ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים צבי זמיר עם סוכן המוסד אשראף מרוואן, זאת עפ"י דרישתו של מרוואן. אשראף מרוואן, חתנו של נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר, הציע את שרותיו לישראל והמוסד החל להפעילו כסוכן החל משנת 1969 כשהוא מקבל את שם הקוד "המלאך". במהלך עבודתו עבור המוסד, מארוואן העביר ידיעות איכותיות על המתרחש בתוך החוג הפנימי של הנהגת מצרים ובכך איפשר לישראל הצצה אל הנעשה שם. לפני הפגישה עם זמיר, מארוואן העביר למוסד התרעה כי המצרים צפויים לתקוף בצורת מילת הצופן 'כימיקלים'. בפגישה פנים אל פנים שהתקימה בחדר מלון בלונדון, זמיר קיבל ממרוואן הבהרות והתרעה יותר ממוקדת כי ההתקפה צפויה להתקיים בשבת 6 באוקטובר, 'סמוך לאור אחרון' כדברי מרוואן. סודאי, בהתיחסו להתרעת מרוואן, מבטל מכל וכל את טענת ראש אמ"ן דאז זעירא, שמרוואן היה סוכן כפול. יותר מכך, לטעמו של סודאי, טענת זעירא כלל לא רלוונטית מאחר וכמות הידיעות ממקורות נוספים היתה רבה ואיכותית, כך שהמסקנה המתבקשת היתה צריכה להיות שפני מצרים למלחמה. סודאי: אני היכרתי את נושא הפעלת מרוואן, ואני אומר את זה היום כמו שאמרתי את זה תמיד, כולל לזעירא: כלל לא משנה אם מרוואן כפול או לא! היה לנו מודיעין מגוון ובכמויות. מחלק ממנו מודרתי, כמו בעניין פגישת חוסין וגולדה. היה לנו גם חומר האזנות מעולה מיחידת האיסוף המרכזית 848 (לימים יחידה 8200). הכנו גם מעין אינדקס של "סימנים מעידים" שאם נזהה את קיומם, נוכל לומר 'זה יכול להוביל למלחמה'. אני חייב לומר שעד ערב המלחמה, נימנו אחד לאחד כל הסימנים המעידים מלבד אחד: אי-כיבוי אבוקת האש בשדה הנפט המצרי "מורגן" במפרץ סואץ. כלומר, התמונה ממרוואן ומצירוף כלל פרטי הפאזל היתה קיימת! וסודאי רוכן לעברי ושואל: ואם התמונה קיימת וברורה, למה היתה ההתעקשות לקבוע "סבירות נמוכה למלחמה"?! ניתן היה לנסח את זה אחרת: 'גברה הסבירות למלחמה' או 'יש סימנים שאנחנו לא יכולים עדיין להסביר'.

 

המברק ששלח ב- 6.10.1973 בשעה 04:00, ראש המוסד צבי זמיר למזכיר הצבאי של רה"מ ישראל ליאור ובו התרעת אשרף מרוואן. בשולי העמוד הערות בכתב ידו של פרדי עיני, רל"ש רמס"ד. מקור: ארכיון המדינה

 

מברקו של רמס"ד צבי זמיר בנוגע להתרעת מרואן – עמוד 2 מקור: ארכיון המדינה

 

מברקו של רמס"ד צבי זמיר בנוגע להתרעת מרואן – עמוד 3 מקור: ארכיון המדינה

 

מברקו של רמס"ד צבי זמיר בנוגע להתרעת מרואן – עמוד 4 מקור: ארכיון המדינה

 

סיום המברק ששלח בבוקר 6.10.1973 רמס"ד צבי זמיר ובו התרעת אשרף מרוואן. מקור: ארכיון המדינה

הנוסח המלא של מברק ראש המוסד צבי זמיר על התרעת אשרף מרואן

בהקשר זה, סוגיית חשיפת זהותו של אשרף מרוואן ע"י אלי זעירא בספרו ובפורמים שונים, מביאה את סודאי להתבטא בבוטות: 'אלי זעירא הוא פושע! לא בגלל המלחמה ותוצאותיה, אלא בגלל עצם חשיפתו של מרוואן. זו בגידה! הבסיס של כל הסכם מודיעיני עם מקור שמגייסים, הוא האמון שנבנה עימו. אם אתה (כמי שגייס והפעיל מקורות) חושף מקורות, כולם יפחדו להיות איתך בקשר. לכן אני אומר שמדובר בבגידה'.

אשראף מארוואן לוחץ את יד חותנו גמאל עבדל נאצר
אשראף מארוואן לוחץ את יד חותנו גמאל עבדל נאצר צילום: AP

יום שישי, 5 באוקטובר – המופתי מתיר את הפסקת צום הרמדאן:

"בבל", בסיס יחידה 848, יחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן באום חשיבה.

בשיחה עימו, סודאי מתאר תהליך שהתרחש בתקופה סמוך לפרוץ המלחמה, במהלכו ידיעות שהצביעו על מלחמה מתקרבת לא זכו להתיחסות מספקת או שלא זכו כלל להתיחסות בתהליכי ההערכה מצד גורמים שונים במחלקת המחקר. פועל יוצא מכך הוא היעדרם במסמכי ההערכה השונים שהופצו לצרכנים השונים. סודאי מתאר לדוגמה סיטואציה בה ביטלו ידיעה חשובה שמקורה היה האזנות שביצעה יחידה 848, ידיעה שהצביעה על ארוע דרמטי חסר תקדים בצבא המצרי: סודאי: ביום שישי, ערב יום כיפור, קיבלנו מידע בדוק ומהימן לפיו המופתי העליון של הצבא המצרי הוציא פאתווא אשר מתירה את הפסקת צום הרמדאן. בשבילי, זו היתה ההוכחה. עליתי בריצה לחדרו של עוזר ראש אמ"ן למחקר תא"ל אריה שלו כשעוזרו להערכה, אל"מ גדעון גרא, יושב בחדר הצמוד עם חלון פתוח ומאזין לשיחה. הראיתי לאריה שלו את הידיעה ושאלתי אותו: 'ראית את זה?

עוזר ראש אמ
תא"ל אריה שלו, עוזר ראש אמ"ן למחקר, 1973 צילום: דו"צ

שלו הביט במסמך וענה לי בניחותא: 'בדקנו את זה וזה בסדר. היו כבר דברים כאלה'. אני חייב לומר שאני במודיעין משנת 56, ולא שמעתי עד אז על דבר כזה. מאז המלחמה, כל השנים הדבר ניקר בי והתפלאתי מי היה האסמכתא לכך? כשנה לפני ששלו נפטר, הוא הזמין אותי לתערוכת ציורים שלו ושם שאלתי אותו: 'תגיד לי פעם אחת, עם מי התייעצת ואמר לך שזה בסדר?' הוא ענה לי: 'גדעון גרא'. לדברי סודאי, אל"מ גדעון גרא שכיהן כעוזרו של אריה שלו לענייני הערכה אמנם ידע ערבית אולם לא היה בר סמכא בתרבות האיסלמית ברמה כזו שהיה יכול לשמש סמכות לקבוע דבר כזה.

יום שישי, 5 באוקטובר בצהריים – 'אנחנו נהיה כאן בשבת':

ההכרה כי המלחמה עומדת לפרוץ ובקרוב לא חילחלה ונותרה עניין בו האמינו מתי מעט ובהם סודאי. הוא מתאר אנקדוטה בה ביום שישי, כיממה לפני פרוץ המלחמה, הוא נתקל בגיסתו בקריה בתל אביב. סודאי: אתה יודע מה? גם גיסתי עבדה במודיעין באותו הזמן. כשיצאה ביום שישי, ערב יום הכיפורים, ללכת הביתה, איחלה לי 'צום קל' או משהו כזה. עניתי לה 'אנחנו עוד נהיה כאן בשבת'. אני: איך גיסתך הגיבה? סודאי: היא לא הבינה, או שהופתעה ולא ידעה מה להגיד. מה יכלה לעשות? ואני, כבר באותו הלילה קראו לי לחזור.

לקט מודיעין 6.10.1973 07:30 בעקבות התרעת מרוואן ההערכה מעודכנת וצופה מתקפה מצרית
בעקבות התרעת מרוואן ההערכה מעודכנת וצופה מתקפה מצרית "לפני אור אחרון". אמ"ן/מחקר, לקט מודיעין 6.10.1973 07:30. (לחצו כדי להגדיל) מקור: וויקיפדיה

– 'מה אתה מבין, זה צבא, זה חישובים':

אגף המודיעין של צה"ל בכלל ומחלקת המחקר שלו בפרט, הינם גופים צבאיים הכפופים לשרשרת הפיקוד הצבאית. מטבע הדברים, מי שמשרתים בהם ברובם המכריע הם אנשי צבא: סדיר, קבע ומילואים. סודאי טוען בשיחה עימו, כי עצם היותו אזרח עובד צה"ל ולא איש צבא קבע תרמה לטענתו גם היא לחוסר התיחסות מספקת ובסופו של דבר ליחס מזלזל: סודאי: 'כשחזרתי לדסק המצרי ב-1970 או 71 אחרי שהייתי מושאל בגוף אחר, הכנתי מסמך מחקר שהעריך שהמצרים מכירים בכך שאין להם יכולת לכבוש את כל סיני. על כן, סביר יהיה שינסו לעשות סוג של מהלך צבאי [מוגבל – צ.ע.] לכיוון המעברים [מעברי הגידי והמיתלה – צ.ע.]'. התגובה שקיבל סודאי על המסמך שהגיש היתה מזלזלת ונאמר לו שכאזרח הוא לא מבין בעניינים הצבאיים ולכן טועה. סודאי: בתגובה נאמר לי 'מה אתה מבין, זה צבא, זה חישובים שאתה לא מבין בהם'. מסקנתו של סודאי מארוע זה, שכדי למנוע מצבים דומים, חייבים להציב בתפקיד כזה איש צבא ולא אזרח. מסקנה נוספת שלו היתה שעל המעריכים להיות בעלי ידע נרחב ועמוק בשפה הערבית ובמיוחד להתמצא בעגות והלהגים שלה ששונים ממדינה למדינה.

– 'או שאני משוגע או שכולם משוגעים!':

התקופה בה סודאי הגיע להכרה כי פני סאדאת למלחמה נמשכה על פני חודשים ארוכים. סודאי מתאר לאורך השיחה עימו מצב בלתי אפשרי בו המערכת בתוכה פעל מבודדת אותו ודוחה את דיעותיו בשיטתיות ולאורך תקופה ארוכה. כיצד הצליח לשרוד ולעמוד בלחץ? סודאי: אני לא יודע! כל יום הייתי חוזר הביתה ממוטט. אמרתי לאישתי והתכוונתי לזה: 'אני מוכרח לעזוב. או שאני משוגע או שכולם משוגעים!' אבל המצב החמיר כל יום ואי אפשר לעזוב בסיטואציה כזאת. כל יום היה מאבק. ולמה הטראומה שלי?! לא הצלחתי לשכנע שאני צודק! אולי הייתי צריך לעשות משהו משוגע. אבל מה יכולתי לעשות?!

בשיחה עימו סודאי מתאר כיצד תוצאות ההתעלמות מההתרעות שהצטברו ומספר הנפגעים הגבוה, יצרו אצלו תחושות כעס קשות מאד וסערת רגשות. סודאי: הייתי ב"בור" ביום שבו התחילו לראשונה למנות ברדיו את קורבנות המלחמה. זה כל כך בער בי בפנים! עליתי מהבור למשרד הרגיל בו ישב בנדמן. באותה עת הוא כבר עבר לעבוד במחקר מודיעיני בסיסי ולא עסק כבר בנושא המצרי. אמרתי לו: 'יונה בנדמן! תפתח רדיו, תשמע מה עשית!' ועזבתי. בשלב הזה סודאי שוקע בכורסא, עוצם עיניים ומתנשם עמוקות.

– מאי 2014 – 'זה הבית השלישי שלנו. יותר לא יהיה לנו!'

כיום, למרות מצב בריאותו הלקוי, סודאי עוקב בדבקות אחר הארועים המתחוללים במדינה והוא ביקורתי מאד לגבי ההתנהלות המדינית של הממשלה.

אני: יש טענה שקיים דימיון מבחינת המצב המדיני של ישראל כיום, למצב ששרר לפני מלחמת יום הכיפורים.

סודאי: (מצביע לעברי) בדיוק כך! אנחנו הולכים ומקצינים ורואים זאת בתעמולה של הממשלה. המפלגות שחברות בה כמו "התנועה", ו"יש עתיד", ואפילו מפלגת העבודה, על מה הלכו? על הבעיות הסוציאליות ולא על הבעיה המדינית. ישראל כיום מפסידה את דעת הקהל בעולם ומרגישים את זה. יהדות ארצות הברית מפנה לנו עורף בגלל כפייות הטובה כלפיהם. הם עזרו לנו כל השנים ואנחנו לא מקבלים את הקונסרבטיבים והרפורמים. אנחנו מבודדים באירופה. ואמריקה, בחולשה כמו בתקופת קארטר. במקום לפעול בעוצמה היכן שצריך, נוהגת ברפיון כשגם על הידידים שלהם לא שומרים.

ואנחנו? מתנהגים עם האף גבוה ולא עושים חשבון (מחווה עם אצבעו מתחת לאפו בתנועה כלפי מעלה…). תראה את "תג מחיר". זה תוצאה של זה. וההטפה הדתית-לאומית. אני, לא פטריוט?! ואני אומר לך, אלה מכינים את הקבר של ישראל אם נמשיך כך. זה הבית השלישי שלנו. יותר לא יהיה לנו! והבית זה לא בית המקדש, זה שיחכו למשיח. הבית זו המדינה. מצב ידע השפה הערבית מטריד את סודאי והוא נחרץ בדבריו על הנושא. צמצום לימודי הערבית בבתי הספר, מהלך שמשרד החינוך הנהיג אותו לאחרונה, נראה לו כדבר גרוע שיפגע ביכולת להבין את הסביבה בה מצויה מדינת ישראל.

כאמור, אלברט סודאי היה מראשוני מחלקת המחקר ואגף המודיעין בכלל. אז היה האחראי המדיני במדור סוריה שהיה גם מופקד על מצרים. עימו היה דמויות נוספות שהניחו את התשתית למחקר המודיעיני דוגמת סא"ל (מיל.) ד"ר משה שמש, ששניהם שימשו ראשי המדור המדיני המצרי לסירוגין במהלך שנות ה-60. סודאי, שמש ואחרים השפיעו עמוקות על עבודת ענף מצרים. אנשים אלה היו אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה בתחום הערבי-מזרחני ששלטו בהבנת השפה הערבית על שלל דקויותיה וכן על היבטים שונים תרבותיים, חברתיים, גיאוגרפיים ואחרים של המרחב המזרח תיכוני. לטענת סודאי, כדי להתגבר על המחסור שנוצר לאורך השנים בבעלי ידע בשפה ובתרבות ערב, יש חובה ללמד ערבית ביסודיות בבתי הספר מגיל צעיר. סודאי: אני, לא הייתי מקבל למדור שלי, קצינים שלא יודעים לפחות לקרוא בעיתון בצורה סבירה. כך גם חיילות, בוגרות מגמות מזרחנות. זה היה אצלי Must!

אני: ומה עם כל ראשי הענפים?

סודאי: היו כאלה שלא היה להם ידע בערבית. היה לי למשל עוזר שעבד על הנושא הפנים מצרי ואמרו עליו: "הוא לוקח עיתונים הביתה" והסתבר שהוא לא ידע ערבית. אז התבדחנו, איך הוא היה "עובר" על העיתונים? בזה שהיה שם אותם על הרצפה והיה עובר עליהם… הבנת ערבית זה Must עבור מי שמעריך את היריב. לא חשוב איפה, הוא חייב לדעת את שפת היריב. אחרי שעזבתי את אמ"ן, ראיתי שראש הענף המדיני המצרי שם, דוקטור שאצלי עבד על לוב, לא ידע מילה ערבית. איך הוא יכול לחקור את מצרים? איך אפשר לחקור מדינה בלי לדעת מה חושב העם? איש CIA שעוסק ברוסיה, לא יודע רוסית? או כזה שעוסק בסין, לא יודע סינית?

סודאי מתריע מגישה מתנשאת ומזלזלת ששוררת כיום בארץ כלפי העולם הערבי, במידה רבה באופן דומה לגישה ששררה אז, ומתבטאת גם ביחס לתרבות ולשפה הערבית. אולם להבדיל מתקופתו, ילידי מדינות ערב, אלה שנולדו לתוך ההוויה המזרחית והערבית, שהתמצאו בעושר התרבותי ובמגוון הלהגים הערביים, כבר מזמן אינם מצויים במערכת. סודאי: בחברה הישראלית היה קיים תמיד זלזול כללי כלפי הערבית והתרבות הערבית והיום עוד יותר. אני חושב שצריך לחייב את בתי הספר ללמד ערבית ומגיל צעיר. בזמני מי שידע ערבית על בוריה, היו המזרחיים ואלו היו בעיקר ילידי עירק או מצרים. בתקופתי, הייתי הבכיר במחקר מבין המזרחיים. אני חושב שהיה גם סורי אחד, אחרים לא ידעו. והעידן הזה נגמר.

אני: אתה עדיין שומר על קשר ומבקר בארועים של המודיעין? סודאי: כמעט ולא מאז שהפסקתי לנהוג. יש כנסים שונים של מל"מ (המרכז למורשת המודיעין) אבל אני כבר שנים לא מגיע. בחודש שעבר, ביקרתי מסיבה פשוטה. זה היה יום הקדיש הכללי, ורציתי לבקר את המצבה של אישתי שנמצאת באתר ההנצחה. אז הילדים לקחו אותי כי אחרת אני לא יכול להגיע. מונית תגיע לשער, איך אני אגיע (מצביע על ההליכון) עד לשם? אז אני לא מבקר. אני מקבל את הפירסומים שלהם , את ההזמנות, אבל אני לא הולך. אבל כן, תמיד מבקשים ממני, בטלפונים. לאחר המלחמה, סודאי מונה לראש ענף 61 (ענף מדיני מצרי בזירת המערב בה נכללה מצרים). ענף 6 (ענף מצרים מלפני המלחמה) תוגבר והפך לזירת המערב כשבמקביל לענף המדיני המצרי החדש, הוקם הענף הצבאי המצרי בראשות אלקנה הר-נוף. לאחר זמן קצר, כשהוא עדיין תחת השפעת עוצמת הארועים, עבר סודאי למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים עם הקמת אגף המחקר בו, הפעם עם אחריות גדולה יותר. לשאלתי איך הרגיש שם ענה לי בחיוך: "כמו דג במים". בתפקידו החדש הוא מעיד כי זכה להכרה באיכות עבודתו מצד חבריו ובכירי הארגון. סודאי עשה בתפקידו עד שיצא לפנסיה כגימלאי של קהילת המודיעין.

במלאות 40 שנה לפרוץ המלחמה סודאי הפר את שתיקתו הפומבית ופירסם בספטמבר 2013 בעיתון "הארץ", מכתב גלוי לראש הממשלה נתניהו ובו הוא מזהיר מפני אשלית הקיפאון המדיני. עם סיום פגישתנו, סודאי ליווה אותי באיטיות לדלת דירתו ונפרד ממני. המעלית ירדה ועצרה בקומת הכניסה בחריקה ודלת המתכת שלה נפתחה. יצאתי מפתח הבניין בו הוא מתגורר אל השמש הבהירה ולרחובות השקטים. זמן רב חלף מאז אותה מלחמה וסודאי, עודו חי את המתח, התיסכול ואת דחיית דבריו. ועדיין, עולה מדבריו שדברים רבים לא השתנו מאז. עבורי, הפגישה עימו היתה חזרה 41 שנה אחורה למלחמה ההיא, לקולות ולמראות אותם חוויתי בעינים של ילד בעורף שראה את עולמם של המבוגרים סביבו מתמוטט. מלחמה שמאז אותו יום כיפור, לא שבתי לפקוד את בית הכנסת.

קפיצה כ-25 שנים מאוחר יותר.
אני משתתף בסמינר לתואר שני במסגרת התכנית ללימודי בטחון באוניברסיטת ת"א, בנושא הפתעות מודיעיניות שיוחד למלחמת יום הכיפורים. בסמינר השתתפו מרצים אורחים שהיו בלב העשיה המודיעינית בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים: עוזר ראש אמ"ן למחקר אריה שלו, רע"נ ירדן זוסיה קניאז'ר, רע"נ סוריה אביעזר יערי, קמ"ן פיקוד צפון חגי מן, רל"ש הרמטכ"ל אבנר שלו ועוד. בין השמות שנזרקו לחלל החדר במהלך ההרצאות, נשמע פעם אחר פעם גם שמו של אלברט סודאי ודמותו עוררה את סקרנותי. כאשר למדתי לפני כשנתיים בבי"ס לעיתונות "כותרת", בחרתי בסודאי כנושא לראיון לפרוייקט גמר. דברים אלה שתוארו כאן נאמרו לו ועמדו בבסיס הסכמתו להתראיין. מצאתי אדם מדהים שקולו העמוק עם המבטא העירקי הכבד צרוב בי ועד עכשיו אני מוקסם ממנו. אני אסיר תודה לו על הסכמתו.

שני דברים עמדו מאחורי קיום ראיון זה שלא סיפרתי עליהם עד כה:
ראשית, בעת מלחמת יום הכיפורים הייתי ילדון בן 10 וחצי. צפירת האזעקה ב-10 דקות לשתיים תפסה אותי כשחזרתי לביתי ברמת גן לאחר טיול לבית דודתי שהיה בשכונת ג'מוסין (שכונת תל עמל שהיתה לאחרונה בכותרות). בדרכי לשם בגשר מעל גשר הביילי שהיה אז מעל נחל איילון זהיתי מטוס קרב טס מצפון לדרום, דבר שגם לילד הצעיר נראה מוזר בצהרי יום הכיפורים. עם הגיעי לבית דודתי ראיתי אוטובוס "אגד" שעמד בסמוך והעלה חיילי מילואים שגוייסו בצו 8. כמובן שהחלטתי לחזור לביתי מהר ככל האפשר. כשהגעתי חלפו כ-10 דקות ואז נשמעה הצפירה המפורסמת שבישרה על פרוץ המלחמה.

בצאת אותו  יום הכיפורים הלכתי עם אבי ז"ל שהיה אז בן 60 ולכן לא גויס, לבית הכנסת לשמוע את תפילת נעילה. בדרכנו חזרה, הרחובות היו מואפלים עם תנועת מכוניות דלילה ברחוב הרא"ה. בהביטי לעבר אבי ראיתי אדם שהיה עצם מעצמה של תנועת העבודה, שמערכת האמונות שלו קרסה עליו. זה היה הרושם הראשון שלי מאותה מלחמה. אח"כ יבואו הבשורות המרות לבתי השכנים עם זעקות השבר ודמויותיהם של גולדה, דיין ודדו מעל מסכי הטלביזיה מנסים לאחות את השברים.