מבצע Foot – גירוש 105 ה"דיפלומטים" הסובייטיים מבריטניה – ספטמבר 1971

מאת: צפריר עפרוני

אחר צהריים קריר של ה-21 בספטמבר 1971 התכנסו בחשאי במעונו של ראש הממשלה הבריטי אדוארד הית' שבדאונינג 10, קבוצה של שרים ופקידי ממשל בריטיים בכירים. מטרת המפגש שהיה שיאו של מבצע שנמשך מספר רב של חודשים היתה, להחליט סופית האם ואם כן מתי, להודיע לסובייטים שמספר גדול של נציגיהם בבריטניה המועסקים בשגרירות, בקונסוליה, במשלחת הסחר ובגופים אחרים בבריטניה, יגורשו בעקבות 'מעשים שלא מקובלים' על הממשלה הבריטית – או במילים אחרות ריגול. שם הקוד למבצע המתוכנן שפרטיו היו סודיים ביותר היה, "מבצע FOOT". שלושה ימים לאחר מכן, הציג סר דניס גרינהיל, תת מזכיר קבוע במשרד החוץ הבריטי, את ההחלטה הבריטית לאיוון איפוליטוב ההמום, ששימש באותה עת כ- Charge de Affaire בשגרירות הסובייטית בלונדון. בפגישה ביניהם, גרינהיל הציג לו את רשימת המועמדים לגירוש ובה שמותיהם של 105 ממלאי תפקידים סובייטיים שהיו מוצבים בבריטניה שזוהו ע"י שרות הבטחון הבריטי MI5 כאנשי מודיעין סובייטים. אלו מהרשימה שנמצאו באותה עת על אדמת הממלכה המאוחדת, היה עליהם לעזוב אותה תוך שבועיים ממועד הפגישה. על אלו שנמצאו מחוץ לגבולות הממלכה נאסר לשוב אליה. יותר מכך, נאמר לנציג הסובייטי כי לא יותר לברה"מ להציג להם מועמדים להחלפה. "היינו סבלנים", אמר גרינהיל לנציג הסובייטי ההמום, "די והותר ובמשך זמן רב מדי".

ראש ממשלת בריטניה מטעם השמרנים אדוארד הית' (מימין) ושר החוץ בממשלתו אלק דאגלס-יום

מבצע הגירוש המאסיבי, נחשב לגירוש דיפלומטים הגדול ביותר של איזושהי מדינה. במערכת היחסים בין בריטניה וברה"מ, גירוש דיפלומטים היה ונותר מקובל. במקרים דומים שתי המדינות נהגו לגרש מתחומן מספר מצומצם של דיפלומטים בפעולות הדדיות של מידה כנגד מידה, כפי  שארע מוקדם יותר באותה שנה, עת בריטניה גירשה  מספר מצומצם של דיפלומטיים סובייטיים. מבצע FOOT שילח גלי הלם לא רק לקרמלין אלא בקהילה הבינלאומית של אותה תקופה בכלל. מה הביא להוצאה לפועל של מבצע כל כך רחב היקף?

בריטניה מוצפת באנשי מודיעין סובייטיים –

מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין בריטניה לברה"מ לאחר המהפיכה הבולשביקית ובמיוחד מתקופת מלחמת העולם ה-2, שתי המדינות החזיקו על אדמותיהן משלחות דיפלומטיות, קונסולריות ומשלחות סחר שייצגו את האינטרסים שלהן. אלא שבשלב מוקדם יחסית, ברה"מ החלה בתהליך שנמשך שנים רבות שהתאפיין בהרחבת המשלחות הללו בהיקפים אדירים שלא דמו כלל למשלחות של מדינות אחרות. מעבר להיבט הכמותי הבעייתי של הנוכחות הדיפלומטית הסובייטית בבריטניה, נבע ממנו היבט בטחוני שהציב את בריטניה במצב בעייתי. מאז שנות ה-30 פריסת אנשי המודיעין הסובייטי ברחבי העולם ובבריטניה בכלל זה, כללה אנשי מודיעין של אגפי מודיעין החוץ של ה-NKVD/KGB ושל המודיעין הצבאי הסובייטי GRU, שפעלו תחת כסות דיפלומטית, קונסולרית ורשמית אחרת של ברה"מ והם כונו בז'רגון הסובייטי כ"ליגאליים". ככאלה, הם נהנו מכל הפריווילגיות המוקנות במסגרת האמנות הבינלאומיות ובכלל זה חסינות דיפלומטית. נוסף להם הפעילו ה-NKVD/KGB וה-GRU מערך נרחב של אנשי מודיעין בזהות בדויה של דמויות כגון אנשי עסקים לכאורה ממדינות שאין קשר ביניהן לברה"מ שכונו "לא לגאליים", חלקם רדומים למשך שנים רבות. היו גם כאלה שפעלו תחת כסות תמימה לא דיפלומטית דוגמת עיתונאים ונציגי חברות סובייטיות. ה"לא לגאליים" פעלו לא פעם תחת סיכון עצמי רב במקרה של חשיפה. מעקב מתמשך שקיים שרות הבטחון הבריטי MI5 אחר תנועות אנשי הקורפוס הדיפלומטי הסובייטי, החל לזהות עוד מהתקופה שלפני מלחמת העולם ה-2 רבים מאותם "דיפלומטים" כאנשי מודיעין. ככל שהמלחמה נמשכה וגם לאחריה, מספריהם של אותם "ליגאליים" הלך וגדל במספרים שעברו בהרבה את מספר מקביליהם הבריטיים בברה"מ.

סר רוג'ר הוליס – ראש שרות הבטחון הבריטי MI-5   1958-65. נחשד כחפרפרת של GRU.

סיבה לפחות חלקית להיווצרות מצב זה שנמשך גם לכל אורך שנות ה-50 וה-60, נעוצה בין השאר בדמותו של סר רוג'ר הוליס. הוליס שימש בתפקיד ראש המחלקה שעסקה בחקירת נושאים קומוניסטיים וסובייטים עד סוף שנות ה-40. לאחר מכן עלה בסולם התפקידים כשהוא מכהן כראש אגף הבטחון (C), סגן ראש השרות ומ-1956 מונה לתפקיד ראש שרות הבטחון, אותו מילא עד לפרישתו ב-1965. ניתן לומר על הוליס, כי קיימים לגביו ספקות כבדים אודות מהימנותו. הכוונה לחשדות כי שימש סוכן של ה-GRU שגוייס ע"י הסובייטים במהלך לימודיו בקיימברידג' בסוף שנות ה-20. מעבר לאותם חשדות, לגביהם יש עדויות נסיבתיות תומכות לא מעטות שלא הוכחו עד תום, אך גם לא הוזמו כלל, קיימת עובדת אופן התנהלותו (שניתן לראות בה גורם מסייע לאותם חשדות). בכל הקשור לנוכחות המאסיבית של אנשי מודיעין סובייטיים על אדמת בריטניה, הוליס הציג לאורך השנים קו מתמיד ועקבי שהמעיט מאד מחומרת המצב. באופן קבוע, הוא נמנע במפגיע מלפעול באופן תקיף ומנע לא פעם פעולות שעשויות היו לפגוע באינטרסים סובייטיים, ובכלל זה בנושא מצבת הדיפלומטים הסובייטיים בבריטניה.

לשאלת גודל והיקף נוכחות קציני המודיעין הסובייטיים שהוסבו כדיפלומטים, יש חשיבות מכמה בחינות:

ראשית, על ניהול וקיום המעקב המתמיד אחר תנועות נושאי אנשי הנציגויות הסובייטיות השונות, היה מופקד מערך העוקבים והתצפיות של שרות הבטחון הבריטי MI5 כשהוא מסתייע בעוקבי ה-Special Branch של משטרת לונדון. עד שנות ה-60 של המאה ה-20, המעקב אחר התנועות הסובייטיות התבסס על חוליות ניידות, רגליות וממונעות, שנעו בעקבות האובייקטים שלהן. המכוניות שנעשה בהן שימוש למעקבים הממונעים נראו כרגילות, אולם צוידו במנועים מחוזקים. אחת לחודשיים שלושה, הן נצבעו מחדש ולכל מכונית היו מספר סטים של לוחיות זיהוי אותם החליפו כל כמה ימים ולעיתים בתדירות גבוהה יותר. עקב התנגדות ושמרנות של בכירי השרות, עיקר מלאכת העיקוב הרגלי הוטלה על עוקבים גברים. פיטר רייט שגוייס ב-1949 כקצין טכני ראשון של שרות הבטחון הבריטי, שבדק את התנהלות מערך העוקבים, עמד על כך שלעבודת העיקוב תגויסנה נשים מקרב עובדות השרות. עדיין, גם לאחר מכן, מספרם של העוסקים בעיקוב היה קטן באופן מגוחך ביחס למספר הרב של הדיפלומטים הסובייטיים שנעו ברחובות לונדון בכל שעות היממה ובכל ימות השנה. כדי להתמודד עם המעמסה, היו לא מעט מקרים שגייסו למעקבים גם את נשות עובדי השרות, לצורך קיום מעקבים בארועים מיוחדים.

עמדת תצפית אופיינית של MI5 מתחילת שנות ה-70 בדירת מיסתור צופה לעבר יעד המעקב. בעמדות כאלה היו אמצעי תצפית ותיעוד ויזואליים. כמו כן כללו אינדקס תמונות של יעדי מעקב שזוהו בעבר כדי להשוותן לאובייקטים המצולמים. מקור: אתר MI5

סוגיית הקושי הרב לקיים מעקב מהימן אחר היעדים הסובייטיים, קיבלה משנה חשיבות כשהחלה להתברר עובדת זליגת המידע לצד המזרחי אודות המעקבים. מידע זה התקבל ממקור עלום כלשהו בצמרת MI5. כאשר שונתה בראשית שנות ה-60 שיטת המעקב הבריטית (מבצע Coverpoint), עובדת שינוי אופן ביצוע המעקבים הגיעה כמעט בזמן אמת לנעקבים הסובייטיים וחבריהם מהגוש המזרחי. כך, במקום שהמעקבים אחריהם יחלו עם יציאתם משערי השגרירות הסובייטית גני קסינגטון, נקבע כי הם "יאספו" על ידי העוקבים באזור הגשרים על נהר התמזה. כך קיוו שהיעדים המזרחיים יתקשו לזהות את הזנבות שהוצמדו להם. אלא שכמעט מיד התברר, שהנעקבים זיהו את העוקבים והיה צורך לנטוש את שיטת המעקב הזאת.

מטוס Vickers Varsity ששימש ע"י MI5 מסוף שנות ה-50 ובמהלך שנות ה-60, למשימות ELINT מעקב אלקטרוני אוירי אחר משדרים סובייטיים לא חוקיים על אדמת בריטניה. שיטת מעקב זו התפתחה משימוש בציוד איכון ומעקב אחר המשדרים הסובייטיים שהותקנו בכלי רכב מסחריים מוסווים. המעקב התבסס על איכון המתנדים של המשדרים הסובייטיים שעם הפעלתם הפיקו "קרינה" אלקטרומגנטית יחודית שהסגירה את מועדי הפעלתם ומיקומם.

נוסף למידע שככל הנראה זלג לסובייטים, התעורר גם חשד שהסובייטים מצליחים להבין אחר מי מתבצע מעקב ומתי באמצעות מעקב שביצעו אחר תנועות התקשורת של מערך העוקבים של שרות הבטחון וה-Special Branch. פיטר רייט תיאר כי החל לחשוד בכך במקרה כאשר הפעיל מכשיר קשר שקלט תהודה בתדר מסויים סמוך לקונסוליה הסובייטית. לאחר שיכנועים רבים של בכירי השרות, המחלקה הטכנית בראשה עמד רייט, התקינה ציוד מעקב אלקטרוני ברכב מסחרי תמים למראה. מעקב זה שכונה Operation Rafter, זיהה הפעלת מכשיר שידור סובייטי במועדים שתאמו את תנועות העוקבים. לשיטה זו הוא קרא Movement Analysis. שיטה זו גם סייעה לו בהמשך לעקוב אחר משדרי אנשי מודיעין סובייטיים, "ליגאליים" ו"לא ליגאליים". ככל שחלף הזמן, הלך והתברר לרייט ולאלו שעבדו עימו היקף הפעילות הנרחב של הסוכנים הסובייטים על אדמת בריטניה. בשנת 1964 רייט הגיש מסמך ובו דו"ח שקבע כי בעזרת שיטת ניתוח התנועות ואופי השידורים החשאיים הסובייטיים הוא הגיע להערכה כי בבריטניה פעלו באותה עת כ-400 עד 550 אנשי מודיעין סובייטיים. סביר להניח שרובם היו זוטרים או כאלה שעסקו במשימות מודיעין פריפריאליות: מארגני דירות מסתור, בלדרים וכיוצ"ב. על פי מסמך זה, גם אם מדובר היה שכ-10 אחוזים בלבד הם מפעילי סוכנים ורשתות, הרי שמדובר בכ-50 קציני מודיעין מקצועיים ומיומנים שפעלו באופן מתמשך ללא מפרע בבריטניה. אלא שהמסמך שהגיש רייט נתקל בהתנגדות וזלזלול רב מצד צמרת שרות הבטחון.

מרטין פארניבל-ג'ונס. ראש MI5 1965-1972. כראש אגף הריגול הנגדי התמודד תוך תיסכול רב עם ההיקף הנרחב של פעילות הריגול הסובייטי על אדמת בריטניה. מבצע FOOT ב-1971 היה עבורו בבחינת פיצוי מאוחר.

התנאים שאיפשרו התמשכות הנוכחות המאסיבית של אנשי מודיעין סוביטיים –

התופעה שהתבטאה בגידול מאסיבי במספרם של אנשי מודיעין סובייטיים בכסות לגיטימית לכאורה התאפשרה הודות למספר תנאים מסייעים:

מצבת כח אדם מצומצמת של מערך העוקבים  – ככל שחלף הזמן במהלך מלחמת העולם ה-2 בה ברה"מ הפכה לבעלת ברית אד הוק מול גרמניה הנאצית ולאחריה, הלכה וגברה הנוכחות הסובייטית בבריטניה. מספרם של אנשי הנציגויות הסובייטיות השונות הלך וגבר. בניגוד למקביליהם הבריטים בברה"מ שחיו תחת פיקוח הדוק של שרותי הבטחון הסובייטיים, אלו שהוצבו בבריטניה חיו בתנאים טובים בהרבה למרות שלכאורה הוצב עליהם פיקוח. כפי שרייט העיד באוטוביוגרפיה שלו, מחלקת A4 של שרות הבטחון שהיתה מופקדת על ביצוע המעקבים, מנתה בשנות ה-50 כ-100 אנשים ומספר זה לא גדל משמעותית בשנים שלאחר מכן. כמו כן, היה על העוקבים לבצע את מעקבים אחר עשרות רבות של יעדים סובייטיים ושאר מדינות הגוש המזרחי בכל ימות השנה, סביב השעון. כאשר צצו ועלו פרשות שונות שהצריכו גם הן ביצוע מעקבים, ביצועם הוטל גם כן אנשי המחלקה המצומצמת. כך הלך ונוצר מצב של עומס יתר מתמיד ומתמשך על מערך העוקבים. כתוצאה מכך למשל, לא פעם נוצר מצב בו נאלצו לא להציב עוקבים אחר דמויות שהיה צורך במעקב אחריהן, או להגביל את המעקבים בזמנים או מבחינה גיאוגרפית, כתוצאה מחוסר מתמשך בעוקבים.

חוסר התיחסות מצד בכירים ב-MI5 ומשרד החוץ הבריטי – המצב המתמשך בו הפריסה הנרחבת על אדמת בריטניה של יעדים מהגוש המזרחי יצרה כאמור הרוויה של שרות הבטחון הבריטי וחוסר מענה מתאים. פניות של MI5 למשרד החוץ הבריטי שיזום הקטנה מוסכמת עם הסובייטים של מספר הנציגים שלהם נענתה בשלילה. היה במשרד החוץ הבריטי חשש מתמיד ליזום מהלכים כאלה. פניות לבצע מהלך יזום של גרוש דיפלומטים סובייטים שזוהו כאנשי מודיעין, נענה בשלילה קטגורית מצד משרד החוץ שהסתמך על קביעה של שרות מודיעין החוץ MI6, שחשש שמהלך כזה יענה בתגובה סובייטית חריפה, דבר שיפגע בפעילות MI6 מעבר למסך הברזל. נוסף להתנגדות משרד החוץ הבריטי, גם בתוך שרות הבטחון הסוגיה לא קיבלה התיחסות מספקת ונתקלה בגרירת רגליים, במיוחד מצד ראש השרות בשנים 1956-1965 סר רוג'ר הוליס.

הרולד וילסון – ראש ממשלת בריטניה מטעם הלייבור בשנים  1964-1970 ו-1974-1976. קשריו המסחריים בברה"מ העמידו אותו תחת חשד של שרות הבטחון הבריטי. הית' חשד מצידו ששרות הבטחון מאזין לו במעונו בדאונינג 10 וחותר תחתיו.

סביבה פוליטית לא תומכת – סוגיית מספרם הרב של דיפלומטים הסובייטים בבריטניה הלכה וצברה תאוצה ככל שחלף הזמן, עד שבמחצית השניה של שנות ה-60 הפכה אקוטית. שרות הבטחון הבריטי הפנה את תשומת ליבו של הדרג המדיני בבריטניה בנוגע לחריפות הבעיה. אלא שבתקופה זאת עמד בראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון, איש מפלגת הלייבור. יחסיהם של וילסון ושרות הבטחון הבריטי היו מתוחים לכל אורך תקופת כהונתו הראשונה בשנים 1964-1970 ובתקופת כהונתו השניה בשנים 1974-1976. מבחינת שרות הבטחון הבריטי, קשריו של וילסון לפני ותוך כדי פעילותו הפוליטית, עם גורמים שונים בברה"מ היוו עילה לחשד. וילסון היה תעשיין שקיים קשרים מסחריים מעבר למסך הברזל, במיוחד בברה"מ. ככזה, אירח לא פעם דמויות מברה"מ שהיו יעד למעקב מודיעיני. קשרים אלה היו עילה לסידרה של פניות אליו מצד MI5 כדי לפחות לצמצם את נסיעותיו לברה"מ ואת קשריו שם. וילסון לא הסכים להיענות לפניות הללו וככל שחלף הזמן עד בחירתו לראשות ממשלה ב-1964 יחסיו עם MI5 הפכו מתוחים. כאשר כיהן כראש ממשלה הוא השמיע בפני מקורביו טענות ששרות הבטחון התקין במעונו ומשרדו בדאונינג 10 אמצעי האזנה, טענות שלא נמצא להן ביסוס. בסוגיית הכמות הגדולה של דיפלומטים סובייטים היו לו עם MI5 חילוקי דיעות קשים גם כן. בשנה הראשונה לכהונתו כיהן רוג'ר הוליס כראש MI5. בשנה זאת צפו ועלו חשדות בקרב דמויות בשרות הבטחון כי הוא סוכן GRU מאז לימודיו החלקיים בקיימברידג'. למרות שפנו אל הוליס מתוך השרות להעלות את סוגיית הנוכחות הדיפלומטית הסובייטית, הוא נמנע להעלות את הסוגיה לפני הדרג המדיני: שר הפנים שאחראי על MI5 ולפני ראש הממשלה וילסון. אולם, לאחר פרישת הוליס לגימלאות וכניסת מחליפו לתפקיד, מרטין פארניבל-ג'ונס, הסוגיה שבה ועלתה לפני שרי הפנים והחוץ ולפני ראש הממשלה וילסון. אולם, כאמור, גם בגלל התנגדות משרד החוץ/MI6 וגם בגלל החשדנות של וילסון כלפי שרותי המודיעין ובמיוחד כלפי MI5, הסוגיה לא קיבלה טיפול ונדחתה לאורך כל שנות כהונתו הראשונה, עד הפסדו בבחירות של 1970 והחלפתו ביוני 1970 על ידי אדוארד הית' השמרני.

עריקת אולג ליאלין ושינוי המגמה באופן הטיפול ; "לראשונה לא זיהינו את סימני טביעות אצבעותיהם הדביקות של הסובייטים" –

אדוארד הית' – ראש הממשלה הבריטי מטעם השמרנים  1970-1974. תחתיו יצא לפועל מבצע FOOT – גירוש 105 הדיפלומטים הסובייטים מבריטניה ב-1971.

אם לאורך שנות ה-50 וה-60 שררה בשרות הבטחון הבריטי תחושה מוצדקת שהם מתקשים להתמודד עם הנוכחות והפעילות של שרותי המודיעין הסובייטיים בבריטניה, הרי ששנות ה-70 נפתחו בשינוי מגמה לטובת הבריטים. בינואר 1970 הצליח ה-MI5 לגייס סוכן סובייטי מתוך שגרירות ברה"מ. היה זה קצין KGB בשם אולג ליאלין ששרת כקצין מודיעין בדרג נמוך יחסית, במחלקת החבלה ברזידנטורה של ה-KGB בשגרירות בלונדון. תפקיד המחלקה להכין ולבצע מעשי חבלה באתרים קריטיים נבחרים בבריטניה עם פרוץ מלחמה גרעינית בין ברה"מ ובריטניה. ליאלין שהופעל ע"י MI5 בהצלחה במשך כחצי שנה סיפק מידע רב אודות פעילות ה-KGB בבריטניה. בין השאר, הדבר איפשר לקבל אישור לגבי זהותם של קציני KGB ו-GRU רבים ששהו בבריטניה בכסות רשמית: דיפלומטית, קונסולרית, משלחת הסחר, סוכנות הידיעות TASS וחברת התעופה אירופלוט.  אספקט נוסף לעריקתו של ליאלין היה, שלראשונה מאז פרישתו של רוג'ר הוליס ב-1965, הצליח MI5 לגייס, להפעיל ולארגן את עריקותו של עריק סובייטי ללא כל ניסיון נראה לעין לניסיונות התערבות מהצד הסובייטי. או כפי שפיטר רייט התבטא: "לראשונה לא זיהינו את סימני טביעות אצבעותיהם הדביקות של הסובייטים".

תיחקורו של ליאלין והזיהוי של אנשי המודיעין הסובייטיים שדמויותיהם כיכבו בקטלוגים שהחזיק MI5, אישר גם את האומדנים שניתנו ביחס לכמות אנשי המודיעין הסובייטיים על אדמת בריטניה, כפי שניתנו במסגרת ניתוחי ה-Movement Analysis שנים קודם לכן. הזיהוי שביצע ליאלין העלה כי בבריטניה שהו באותה עת כ-450 אנשי מודיעין סובייטיים מטעם ה-KGB וה-GRU.

אלק דאגלס-יום – שר החוץ בממשלת אדוארד הית' בעת גירוש 105 הסובייטים. כיהן כראש ממשלה בשנים 1963-1964

כאמור, עם היבחרו של אדוארד הית' לראשות ממשלה, סוגיית הנוכחות הסובייטית בבריטניה קיבלה תפנית. מעתה ההתיחסות היתה יותר רצינית וגרירת הרגליים שאפיינה את השנים הקודמות הסתיימה. הדיונים לקראת מבצע גירוש 102 הסובייטים נמשכו במשך מספר חודשים, כאשר התקיים שיח מתמיד בין דאונינג 10, שרות הבטחון, משרד הפנים ומשרד החוץ. שר החוץ הבריטי אלק דאגלסס-יום פנה אל מקבילו הסובייטי אנדריי גרומיקו מספר פעמים באופן פרטי וביקש ממנו להקטין את מצבת הדיפלומטים הסובייטיים בבריטניה באופן דיסקרטי. הבקשה נותרה ללא מענה ולמעשה לא נותרה לבריטים כל ברירה אלא להוציא לפועל את הגירוש. כאמור, בסופו של דבר הדרישה הבריטית לעזיבת ה-105 הובאה לידיעת הסובייטים בספטמבר 1971 לביצוע בתוך שבועיים.

תוצאות:

מבצע גירושם של 105 הסובייטים מבריטניה גרר אחריו תגובות חמות ואוהדות בקרב קהילות מודיעין רבות בעולם המערבי. מרטין פרניבל ג'ונס קיבל עשרות מברקי ברכה ממקביליו ברחבי העולם, כך גם שר החוץ וראש הממשלה הבריטי. אדם אחד הגיב בכעס שלא לומר בתוקפנות: היה זה מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסנג'ר שהתפוצץ מזעם על פי תיאורים שהגיעו מארה"ב, על כי לא הובא בסוד העניינים. כמו כן הכעס שלו נבע מהחשש של על הסיכון שהמהלך הבריטי יפגע קשות במאמצי הדטאנט עם ברה"מ שבאותה עת הוא שקד עליהם.

בעקבות הדרישה לעזיבתם של 105 הסובייטים שהציג בפגישה האמורה תת מזכיר החוץ היל לנציג הסובייטי והאיום לגרש עוד 200 נוספים, ברה"מ נמנעה מלהגיב באופן מעשי. ההנהגה הסובייטית הסתפקה בכינוס מסיבת עיתונאים בה בריטניה הותקפה קשות על המעשה. מבחינת הפעילות הסובייטית בכלל ובבריטניה בפרט, מידע שהושג מהסוכן הסובייטי אולג גורדיאבסקי שגוייס על ידי  MI6 בתחילת שנות ה-80, הצביע על כך שבעקבות גירוש ה-105, יכולת הפעולה המודיעינית של ברה"מ בבריטניה ספגה מכה אנושה. גנרל ה-KGB אולג קלוגין שעבר לאחר התמוטטות ברה"מ לארה"ב, העיד כי בעקבות מבצע FOOT, עד התפרקותה של ברה"מ, הפעילות הסובייטית על אדמת בריטניה לא חזרה להיות כשהיתה והוא אישר למעשה את דבריו של גורדיאבסקי.