ביום 24 במאי 1978 עמדו בשדה בתעופה החדש באנטבה, אוגנדה, שליטה הכל יכול אידי אמין דאדא ואדם לבן ממוצא דרום אפריקאי בשם ברוס מקנזי. השניים שוחחו ביניהם ואז נפרדו כשמקנזי עולה על מטוס קל שאמור היה להביאו לקניה הסמוכה שם חי ופעל. ממש לפני שההמריא הובאה בחיפזון חבילה אל המטוס שכבר חימם את מנועיו. בחבילה היתה מתנה מאידי אמין למקנזי על שרותיו הטובים. לאחר שדלת המטוס נסגרה, המטוס המריא לאחר שקיבל רשות המראה ממגדל הפיקוח. זמן קצר לאחר המראתו, ארע במטוס פיצוץ עז שארע מעל שטחה של קניה והמטוס התרסק כשכל נוסעיו כולל מקנזי והצוות נהרגים. כך באו לסיומם חייו של אדם שפעל בצללים וסייע בין השאר להצלחת "מבצע כדור הרעם" לשיחרור החטופים באנטבה שלימים יקרא "מבצע יהונתן".
ימים טובים יותר – ראש אמ"ן מארח את רמטכ"ל צבא אוגנדה אידי אמין. לימים יתפוס את השלטון בהפיכה צבאית.ברוס מקנזי במדי חיל האויר המלכותי הבריטי במהלך מלחמת העולם ה-2
חייו ופועלו במדינות אפריקה השחורה של לאחר קבלת עצמאותן לא תאמו את הרקע ממנו הוא בא. ואולי דוקא כן. ברוס מקנזי נולד ב-1919 בעיר ריצ'מונד, מחוז נאטאל שבאיחוד של דרום אפריקה. ב-1939 התגייס לחיל האויר של דרום אפריקה ובמהלך מלחמת העולם ה-2, עבר לשרת בחיל האויר המלכותי הבריטי שם פעל בזירות של צפון אפריקה, הים התיכון, ואירופה, פעילות שהביאה לו את אות "צלב התעופה המצוינת" – DFC. לאחר סיום שרותו בחיל האויר המלכותי, מקנזי עבר להתגורר בקניה, אז עדיין מושבת כתר בריטית, שם הפך לחוואי מצליח באזור נאקורו.
מעבר לעיסוקיו המסחריים/חקלאיים, מקנזי היה פעיל גם בפוליטיקה הקנייתית לאחר קבלת עצמאותה ואף כיהן כשר החקלאות וחבר בקבינט הקנייתי הפוסט-קולוניאלי. ככזה, מקנזי היה מצוי בלב קבלת ההחלטות של האליטה הממשלתית הקנייתית. אין לכך אזכור רב, אבל בריטניה נהגה להותיר במושבות הכתר שקיבלו את עצמאותן במהלך תהליך הדה-קולוניזציה, דמויות צללים ששימשו כאנשי קשר בין הממשל המקומי לבין קהילת המודיעין הבריטית והממשל בבריטניה. בתחילה היה זה באמצעות שרות הבטחון הבריטי, MI-5, שהיה אמון על הבטחון ברחבי האימפריה, ולאחר קבלת העצמאות, דרך שרות מודיעין החוץ הבריטי, MI-6. בצורה זו, בריטניה הצליחה לשמור על האינטרסים שלה באמצעות בחישה בפוליטיקה והכלכלה המקומיות. ככל הנראה, זה היה גם התפקיד שמקנזי מילא בקניה, מקום מושבו ובמושבה לשעבר הסמוכה, אוגנדה. ידוע שמקנזי נהג לטוס באופן תדיר בין קניה לאוגנדה ובאוגנדה עמד בקשר עם ההנהגה המקומית, כולל עם השליט לימים שעלה בהפיכה, אידי אמין דאדא. ככזה, מקנזי תיווך בעסקאות נשק לחימוש הצבא האוגנדי. בהקשר הישראלי, מקנזי היה מעורב בינואר 1976 בסיוע לאיתור וסיכול פעולת טרור פלסטינאית נגד מטוס "אל על" שעמד להמריא מנמל התעופה בניירובי, קניה. החולייה הפלסטינאית תכננה לירות טילי כתף לעבר המטוס בעת המראתו כשהוא עמוס בנוסעים ודלק. לאחר מעצרם, המחבלים הוטסו בחשאי לישראלי, הועמדו לדין ונשפטו לתקופות מאסר ארוכות.
הטרמינל הישן בנמל התעופה אנטבה, אוגנדהניקולס ביווט, תת מזכיר הפנים בממשלת קניה בעת מבצע יהונתן
נסיעותיו התכופות לאוגנדה ועיסוקיו בה, הביאו אותו להכיר היטב את המתרחש בה ובמיוחד את הילכי רוחו של השליט אידי אמין. אחד המקומות אותם הכיר היטב, היה שדה התעופה באנטבה והטרמינל הישן, מקום הימצאותם של החטופים וחוטפיהם. עם ההחלטה להוציא לפועל את מבצע חילוץ החטופים, היה צורך נוסף למודיעין לקראת מבצע, גם בהכנת תשתית סיוע במעטפת המבצע. על פי דיווחים, המוסד יצר קשר עם מקנזי כדי שיספק מידע מודיעיני עבור המבצע. מקנזי התיעץ עם תת מזכיר הפנים הקנייתי, ניקולאס ביווט ויחדיו אירגנו עבור אנשי המוסד מטוס שכור כדי לבצע טיסות צילום חשאיות של הטרמנינל בו שהו החטופים. מעבר לכך, מטוסי ההרקולס C-130 ("קרנף") נצטרכו לתדלוק לאחר חילוץ החטופים כדי לאפשר את שיבתם לישראל. כמו כן, נלקחה בחשבון על ידי מתכנני המבצע שעלולים להיות נפגעים רבים במהלך הפעולה. כדי לטפל בהם היה צורך להכין תשתית רפואית בקרבת מקום. על פי דיווחים שצצו מאוחר יותר, מקנזי כדמות שהיתה מעורבת מאד בפוליטיקה הקנייתית, הסדיר את נחיתת המטוסים הישראליים בשדה התעופה של קניה, שם הוסדרו אמצעי תדלוק למטוסים ונפרש מערך רפואת חירום כהכנה לקבלת מספר נפגעים רב.
ראש הממשלה יצחק רבין ממתין בעת הגעת מטוסי ההרקולס C-130 "קרנף" מהפעולה
כאמור, מבצע החילוץ התנהל כמתוכנן ולמרות שהיה הרוג אחד בכוח הפושט, מפקד יחידת "סיירת מטכ"ל" סא"ל יונתן "יוני" נתניהו ז"ל ועוד 3 בני ערובה הרוגים, המבצע נחשב כהצלחה אדירה.
אלא שעבור שליט אוגנדה, אידי אמין דאדה ששיתף פעולה עם החוטפים, הצלחת הפעולה מתחת לאפו היתה סטירת לחי מצלצלת והוא חיפש נקמה. הראשונה היתה דורה בלוך, ישישה ישראלית שהיתה בין החטופים שאושפזה בבית החולים בקמפלה. לאחר המבצע, אנשיו של אמין הגיעו לביה"ח, חטפו אותה ורצחו אותה כשגופתה הושלכה ככל הנראה למימי אגם ויקטוריה. אלא שזה לא היה הכל. אמין חיפש נקמה גם אצל מי שאפשרו את קיום והצלחת המבצע. כך, ברוס מקנזי הפך בעיני אידי אמין לחשוד מרכזי ולמטרה לנקמה.
כך, בפגישה של אמין ומקנזי שהתקיימה בשדה התעופה החדש בקמפלה כשנתיים לאחר מבצע החילוץ, הוגשה למקנזי מתנה בדמות ראש אריה מפוחלץ, כאות תודה על שרותיו עבור אוגנדה העצמאית. בחקירת הפיצוץ שארע במטוסו של מקנזי שארע מעל שטחה של קניה, נמצא שבתוך ראש האריה המפוחלץ הוטמנה פצצה שכוונה להתפוצץ לאחר המראת מטוסו מקמפלה. בכך הסתיימו חייו של ברוס רוי מקנזי, דמות צבעונית בחיים של אפריקה הפוסט-קולוניאלית ובאותה מידה אדם שחי בצללים.
על פועלו עבור קהילת המודיעין הישראלית של האיש שתואר כסוחר ממולח ואיש שידו בכל, הוענק לברוס רוי מקנזי לאחר מותו אות "יקיר הסתר". כמו כן, ביוזמת ראש המוסד לשעבר מאיר עמית, ניטעה לזכרו של מקנזי חורשה בין מחלף גולני למחלף המוביל, סמוך לצומת בית רימון.
רבות דובר על פרשות הריגול סביב מרגלי קיימברידג' שגויסו לטובת שרותי המודיעין של ברה"מ לפני מלחמת העולם ה-2. אחד החשובים בהם, אם כי פחות בולט מקים פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין, היה אנטוני בלאנט, שפעל בשרות מוסקבה במשך שנים רבות כשהוא מסייע לשאר חבריו לרשת. אלא שנוסף לאדוניו בברה"מ, אותם שירת נאמנה במשך כשלושה עשורים, בלאנט, כאדם משכיל שתחום עיסוקו היה ההיסטוריה של האמנות, שירת במידה רבה גם את האינטרסים של בית המלוכה הבריטי, מלאכה שעסק בה בדבקות מעט מוזרה על רקע היותו כלי מרצון בידי מדינה זרה אידיאולוגיה שתכליתן היתה הפלת המלוכה. במסגרת אותו שרות עבור בית המלוכה הבריטי, בלאנט קיבל לאחר מלחמת העולם ה-2 את התואר "אוצר האמנות" של בית המלוכה הבריטי, במסגרתו הוטל עליו לטפל בכל חפצי האמנות שהיו בארמונות בית וינדזור. בתוך כך, היה אירוע שהתרחש מיד עם סיום המלחמה ובו אתמקד, במסגרתו נשלח בלאנט באופן חשאי לגרמניה הכבושה בשליחות חשאית של בית המלוכה, שככל הנראה לא הייתה קשורה כלל להיבטים האומנותיים של תפקידו המלכותי.
אנתוני בלאנט כסוכן סובייטי –
אנטוני בלאנט – 25.9.1907-26.3.1983. אוצר בית המלוכה האחראי על חפצי האמנות שברשות הארמון. נחשף כסוכן שגוייס בשנות ה-30 לשרות הקומינטרן וה-NKVD. בתמונה עם המלכה אליזבת ה-2 עימה היו לו קשרי ידידות.
עריקתם לברה"מ ב-1952 של עובד משרד החוץ הבריטי דונלד מקלין וחברו גאי ברג'ס, הכתה בהלם את המנגנון הממלכתי בבריטניה ובמיוחד את שרותי המודיעין שלה. פרשה זאת שבאה לאחר סדרה של פשלות קודמות הביאה למעשה להקפאת הקשרים המודיעיניים של בריטניה עם השותפים בארה"ב, זאת מאחר ובארה"ב החלו לחשוד שלא ניתן לסמוך עוד על השותפים הבריטיים. העריקה המתוקשרת של השניים שהיו תחת מעקב מזה זמן, הציפה חשד שמישהו עם ידע על המתרחש, הזהיר אותםמבעוד מועד ובכך איפשר את הימלטותם על מעבר למסך הברזל. אחד האנשים אליהם כוונו החשדות היה אנטוני בלאנט. אלא שרק לאחר עריקתו של הרולד "קים" פילבי לברה"מ ב-1963, החשדות קיבלו ביסוס ממשי והוא החל לעבור סדרה של תחקורים שנערכו על ידי אנשי שרות הביטחון הבריטי M.I.-5.
הראשון שחקר את בלאנט היה חוקר בכיר באגף הריגול-הנגדי הסובייטי בשם ארתור מרטין. בשלב מסוים, לאחר שהחקירה לא התקדמה, מרטין הבטיח לבלאנט חסינות מהעמדה לדין ובלבד שיחשוף באופן מלא את השתלשלות העניינים שהביאו לגיוסו לטובת הסובייטים ופירוט פעילותו בשרותם. כמו כן, בלאנט נדרש לחשוף את הדמויות שגויסו על ידו ושותפיו למעשי הריגול. עם התרחבות החקירות באותה עת, בניסיון לחשוף חפרפרות סובייטיות שהיו סימנים שהושתלו בשרותי המודיעין הבריטיים, חקירת בלאנט הועברה לידיו של פיטר רייט, הקצין הטכני הראשון של שרות הביטחון הבריטי, שבאותה עת עסק במסגרת M.I.-5 במחקר מודיעיני בנושא החדירה הסובייטית לקהילת המודיעין הבריטית.
סיר אנתוני בלאנט בחברת אוצרות האמנות עליהם היה מופקד בבית המלוכה.
בכיר שרות הבטחון הבריטי לשעבר, פיטר רייט העיד ב-1987 בספרו האוטוביוגרפי Spy Catcher, שבניגוד לסוכנים הסובייטיים האחרים שנחקרו בבריטניה, חקירתו של בלאנט נשאה אופי אחר לגמרי. כדי להשיג את שיתוף הפעולה שלו, הוחלט לבצעה בלשכתו של בלאנט במכון האמנות "קורטוואלד" שבלאנט שימש אז כמנהלו ולא בחדר חקירות של שרות הביטחון כמקובל. במסגרת ההכנות למפגשים עם בלאנט, הותקנו בלשכה שלו מיקרופונים חבויים על מנת שניתן יהיה לתעד את המפגשים וכדי שניתן יהיה לבצע הערכה מודיעינית בזמן אמת לדבריו ולהכווין את השאלות במפגשים הבאים. על רקע היכרותו של רייט את אישיותו של בלאנט הוחלט על קו חקירה מתון ולא מתעמת. אט אט בלאנט החל להיפתח ולהרים את המסך על נסיבות גיוסו לטובת ה-NKVD והאופן בו פעל. אחת הפרשיות שעלתה במהלך תחקורו של בלאנט היתה נסיעתו בשליחות בית המלוכה הבריטי לגרמניה, סמוך לסיום הקרבות באירופה בסוף מלחמת העולם ה-2. הנסיעה מיוחדת ויוצאת דופן שכן, בלאנט באותה עת היה מסופח מטעם MI-5 למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית בפלישה לאירופה SHAEF. ככזה, בלאנט עבד במטהו של הגנרל אייזנהאואר, שם עסק לכאורה בתחום הלוחמה הפסיכולוגית. ראוי לציין שבעת שפעל באירופה לא היה לבלאנט כל קשר ישיר עם בית המלוכה, קשר שהחל להירקם ערב פרוץ המלחמה.
פיטר רייט – גוייס ב-1949 כקצין הטכני הראשון של שרות הבטחון הבריטי MI5. לאור כישלונות רבים של מבצעים בהם היה מעורב החל לחשוד בדבר חדירה סובייטית ל-MI5. בהמשך החל לעסוק במחקר מודיעיני בנוגע לחשדות האלה. במסגרת עיסוקו זה, חקר מ-1964 ואילך את אנתוני בלאנט לאחר שנחשף כסוכן סבייטי שגוייס בקיימברידג' בשנות ה-30. במסגרת חקירה זו נתקל בפרשה במהלכה נסע בלאנט לאחר המלחמה מטעם ארמון המלוכה לגרמניה במשימה חשאית גם שרות הבטחון מודר ממנה.
בשנת 1964, פיטר רייט ששימש עד אז כקצין הטכני הראשון של MI5, עבר לעסוק במחקר מודיעיני לצורך איתורן של עדויות לחדירה סובייטית לממסד הבריטי ובעיקר לשירותי המודיעין הבריטיים. הדבר נעשה במסגרת עבודת המחקר המודיעיני שלו באגף D של שרות הביטחון הבריטי MI5. כך אירע שבאחד הימים הוא נקרא להגיע למשרדו של מייקל אדין, שהיה באותה עת המזכיר הפרטי של המלכה. הפגישה שהוגדרה כפגישת תדרוך מטעם בית המלוכה, התקיימה במשרדו של אדין בארמון המלוכה. עפ"י עדות רייט, אדין הקרין במהלך השיחה מידה של קורקטיות יבשה משולבת במעט מתח. רייט מספר בסיפרו שאדין הבטיח לו שבית המלוכה מוכן לשתף פעולה עם כל נתיב פעולה בו יבחר לפעול עם אנטוני בלאנט. "המלכה עודכנה בנוגע לסר אנטוני והיא שבעת רצון עם כל דרך שתינקט כדי להגיע לחקר האמת" אמר אדין. אלא שאז באה תוספת שנשמעה אז לרייט די מוזרה: "מעת לעת, אתה עשוי להיתקל במהלך חיפושיך בכל הקשור לבלאנט, בדברים המתייחסים לנסיעה מסויימת שלו לאחר המלחמה לגרמניה מטעם הארמון. בבקשה, אל תחקור בכיוון הזה. חייב להיאמר, הדבר אינו נוגע כלל לנושאי ביטחון".
מייקל אדוארד אדין – 30.9.1910-30.4.1984 שימש כמזכיר הפרטי למלכה אליזבת ה-2 בשנים 1953-1972. בפגישה בארמון וינדזור, הפציר באיש MI5 פיטר רייט, להמנע מלחקור אודות נסיעה מסויימת של אנתוני בלאנט לגרמניה הכבושה בשרות בית המלוכה.
רייט מתאר בהמשך הדברים, כיצד בסיום המפגש אדין ליווה אותו לדלת ברשמיות ולמעשה נפטר ממנו. רייט טען שבמשך כל מאות שעות השיחה שרייט ניהל עם בלאנט, הוא לא הצליח לברר מה היה נושא אותה משימה החשאית שמילא בלאנט מטעם הארמון בגרמניה הכבושה.
בלאנט מוצב ל-SHAEF –
כדי לברר את מהות אותה נסיעה מיסתורית של בלאנט לגרמניה לאחר המלחמה, יש לחזור לשנת 1944, סמוך לפלישה לנורמנדי. עם התקדמות כוחות בעלות הברית לאחר הנחיתה בנורמנדי ביוני 1944, הלך וגבר הצורך לשים את היד על כמויות גדולות של חפצי אמנות יקרי ערך שבכירי המשטר הנאצי שדדו מקורבנותיהם. כדי להתמודד עם המשימה הוחלט להקים עוד במאי 1944 במסגרת SHAEF יחידת משנה שתכליתה היתה לאתר ולתפוס יצירות אמנות שדודות שנקראה Monuments And Fine Arts section (SHAEF -MAFA). בראש היחידה הקטנה הועמד סא"ל ליאונרד וולי, ארכיאולוג שקנה את פירסומו בחפירות שערך במסופוטמיה וגילוי שרידי העיר העתיקה אור (כשדים). וולי שהבין את חשיבות המשימה שהוטלה עליו גייס לצוותו את טובי חוקרי האמנות בבריטניה של אותה תקופה בהם עמיתו, היסטוריון האמנות אליס ווטרהאוס.
סר אליס ווטרהאוס – 16.2.1905-7.9.1985 פרופ' ווטרהאוס עמד בראש MAFA, היחידה לאיתור אצרות אמנות שדודים על ידי הנאצים. ווטרהאוס גייס לשורות היחידה את אנתוני בלאנט שנודע בהתמחותו בציירים צרפתיים דוגמת פוסאן.
אחד המקומות בהם אותרו מועמדים ליחידה היה MI-5 – שרות הבטחון הבריטי שצרכי המלחמה הביאו לגיוס טובי המוחות האקדמיים בבריטניה לשרות הבטחון. באותה עת סרן אנטוני בלאנט שרת ב-MI5 ביחידה שעסקה בתפיסת שקי דואר דיפלומטי של הנציגויות השונות שעל אדמת בריטניה, פתיחתם, הוצאת מסמכים רלוונטיים מהם, צילומם והשבתם לשקים מבלי שהבלדרים שלהם יהיו מודעים לכך. עדויות מאנשים ששרתו באותה יחידה מספרות שבלאנט הצטיין בהסחת דעתם של הבלדרים בעת נסיעות רכבת לצורך סילוק השקים הדיפלומטיים. למרות ששרות הבטחון לא היה להוט לשחרר אנשים לטובת גופים אחרים, בלאנט שוחרר בסופו של דבר בעקבות התערבות מגבוה והוא הועבר ל-MAFA. יתכן והסיבה להיענות מצד השרות טמונה על פי עדות בלאנט עצמו במהלך תחקוריו, בעובדה שבאותה עת, סיום המלחמה המתקרב, רמת הפעילות של היחידה הקטנה ירדה ולמעשה כבר לא היו צריכים כל כך את שרותיו.
כך התגלגל בלאנט לפעילות שתשרת את עניינו שנים מאוחר יותר כאשר נחקר על ידי חוקרי MI-5 דוגמת ארתור מרטין ופיטר רייט אודות היותו סוכן NKVD: למעשה קבלת חסינות מהעמדה לדין בתמורה לשמירת חיסיון גילויים מביכים אודות קשרי בית המלוכה הבריטי עם המשטר הנאצי לפני פרוץ מלחמת העולם ה-2 ובמהלך השלב במלחמת העולם ה-2 שנודע כ"מלחמה המזוייפת" ב-1940.
מכתבי המלכה ויקטוריה וקשרי בית ווינדזור בגרמניה –
ההיסטוריון הבריטי פרופ' יו טרוור-רופר 15.1.1914 – 26.1.2003. שירת במלחמת העולם ה-2 ב-MI5. בסוף המלחמה ולאחריה עבר לשרת בצבא הכיבוש בגרמניה. העיד כיצד אנתוני בלאנט השיג מקרובי בית המלוכה הבריטי בגרמניה תכתובות מביכות שנגעו לבית המלוכה הבריטי בנוגע לקשרים עם המשטר הנאצי
על אופי הנסיעה של בלאנט לגרמניה העיד ההיסטוריון הבריטי יו טרוור-רופר ששרת במהלך המלחמה ב-MI5. לקראת סיום המלחמה עבר לשרת ב-SHAEF תחת איש MI5 "דיק" ויייט שהפך יותר מאוחר לראש הארגון. לטענת טרוור-רופר שהוצגה ב-1979 בכתבה בעיתון הבריטי Sunday Times, בלאנט נשלח לגרמניה בשליחותו של המלך הבריטי ג'ורג' ה-6. מטרת הנסיעה היתה על פי טרוור-רופר, להשיג ולהשיב לבריטניה התכתבויות ארוכות ואינטימיות בין המלכה ויקטוריה לביתה הבכורה "ויקי" שנישאה ב-1858 לקייזר וליהלם ה-2. ג'ורג' ה-6 כמו אימו, נהגו להתכתב עם קרוביהם בגרמניה וביקרו רבות בטירות בית האסה שלאחר המלחמה, היו בשטח הכיבוש האמריקאי. טרוור-רופר העיד עוד שבלאנט תיאר בפניו את ביקוריו בטירות וכיצד סעד על שולחנם של בני משפחת האסה.
סר אוון מורסהד – 28.9.1893 – 1.7.1977 הספרן הראשי של בית המלוכה הבריטי. באביב 1945, יחד עם אנתוני בלאנט השיגו מטירת משפחת האצולה האסה שבגרמניה, תכתובות מביכות ורגישות הנוגעות לבית המלוכה הבריטי בשנים שקדמו למלחמת העולם ה-2 ולשלבים הראשונים שלה.
לאחר פירסום דברי טרוור-רופר ב-Sunday Times, כתבי העיתון הצליחו לראיין את הנסיך הגרמני הקשיש וולפגאנג מהאסה. לדבריו, אכן יום אחד הגיעו באביב 1945 לטירתו כשהם רכובים על משאית צבאית סר אוון מורסהד (באותה עת הספרן הראשי של בית המלוכה הבריטי) ואנתוני בלאנט. הוא לא היה בטוח בנוגע לתאריך המדוייק, אולם הוא העיד הוא בטוח שהיה זה לאחר שחיילי ארמיה 3 בפיקודו של גנרל פאטון הגיעו לגזרת כפרי קרונברג, בשבוע האחרון של מרץ 1945. על פי נקודת הזמן הזאת, הביקור המדובר ארע בסוף אפריל, תחילת מאי 1945, אז שימשו הטירות מהמאה ה-19 חיילים אמריקאים למטרות נופש.
על פי עדות הנסיך וולפגאנג מהאסה, אוון מורסהד הציג בפני הקצינים האמריקאיים שהיו אחראיים על הטירה מכתב מהמלך ג'ורג' ה-6 בו הוא מבקש מבן דודתו הקשיש לקבל לידיו מכתבים "רגישים" לצורך העברתם לשמירה בבריטניה. לאחר התדיינות משפחתית ולמרות התנגדות בקרב חלק מבניה, ניתן האישור והחוליה המסתורית של בלאנט ומורסהד נסעה לטירת פרידריקסהוף הסמוכה. בזמן שבלאנט התדיין עם הקצינה האמריקאית שהיתה ממונה על מחנה הנופש בטירת פרידריקסהוף והעסיק אותה, מורסהד ושאר אנשי החוליה עלו במדרגות המתפתלות לעליית הגג, שם איתרו שתי תיבות בהן היו התכתובות המדוברות.
טיב היחסים של בית המלוכה עם גרמניה –
עם עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, צאצאי בית המלוכה הגרמני נפלו גם תחת השליטה של המשטר הנאצי. היטלר מאד האמין בחשיבות קשרי הדם של בתי המלוכה וניסה לנצל אותם לטובתו בשורה של מקרים, במיוחד במשברים שארעו לפני מלחמת העולם ה-2. לצורך קידום האינטרסים הגרמניים, היטלר רתם הנסיך פיליפ שבעצמו היה נאצי נלהב כששהוא מעניק לו דרגת גנרל ב-SA. לאחר "ליל הסכינים הארוכות" בו חוסלה צמרת הארגון הנסיך פיליפ נותר במעמדו ולא נפגע. ככל הנראה היה זה הודות לעובדה שאישתו היתה ביתו של המלך אומברטו מאיטליה שהצילה את חייו. זו גם הסיבה שהיטלר בחר בנסיך פיליפ לצורך שמירת הקשר עם שארי הדם המלכותי ברחבי אירופה וכמתווך בשורה של פרשות בינלאומיות בהן היתה מעורבת גרמניה. כך למשל, היטלר השתמש בו יחד עם מוסוליני כמתווך במהלך משבר האנשלוס באוסטריה ובהמשך במהלך המשבר בצ'כוסלובקיה. כך נוצר מצב בו היה זה טבעי מבחינת היטלר לשוב ולעשות בנסיך פיליפ שוב שימוש במהלך המגעים עם הדוכס מוינדזור, עימו חלק קירבת דם בהיותו נינה של המלכה הבריטית ויקטוריה.
טירת פרידריקסהוף (ידועה גם כטירת קרונברג). משכנה של משפחת האצולה האסה. כיום משמש המקום כמלון יוקרתי.
גילוי העובדה הזאת התרחש במהלך ראיון משנת 1979 שנערך עם הנסיך הישיש וולפגאנג מטעם העיתון הבריטי Sunday Times. בראיון, הנסיך וולפגאנג אמנם נמנע מלאשר באופן ישיר שהנסיך פיליפ היה מתווך מטעם היטלר במלוא מובן המילה, אולם הוא תיאר את תפקידו של הנסיך פיליפ כ"תיווך לא רשמי". לדבריו "זה לא היה תיווך במובן הרגיל של המילה, אלא שיחות שנערכו עם המלך אדוארד ה-8 באמצעות אחיו אדוארד, הדוכס מקנט.
כאן ראוי לציין, שבני בית האסה, כמו גם בני ווינדזור היו רדופי פחדים עזים בעקבות הדחת בית רומאנוב וציחתו של הצאר ניקולאי יחד עם כל משפחתו בעקבות המהפיכה הבולשביקית כשהחשש מהבולשביקים ליווה את המלך ג'ורג' ה-5 עד למותו. כאשר אדוארד ירש את כס המלוכה ב-1936, היטלר הסיק שזה הזמן ליזום מגעים עם הבריטים, זאת באמצעות המלך החדש וחסר הניסיון. המלך אדוארד ה-8, כמו אחיו הצעיר ואיש אמונו ג'ורג', היתה לו חיבה רבה לגרמניה. למרות תדמיתו הציבורית כפטרונם של חסרי התעסוקה והעניים, אדוארד היה אנטי-קומוניסט מושבע והוא הא ין בכל ליבו שהנאצים הצילו את גרמניה ממהפיכה.
כגרמנופיל האמין אדוארד במשטר אוטוריטרי. ככזה, גם העריץ את מנהיגותו של היטלר שלדעתו עמדה בניגוד לשרים בריטיים חסרי יכולת לפתור את בעיותיה הכלכליות והחברתיות של בריטניה. כתוצאה מכך, להיטלר לא היתה כל בעייה מהותית להקים ולקיים אפיק קשר חשאי עם אדוארד. דבר זה התקיים כאשר היה אדוארד היה כבר מלך וגם לאחר ויתורו על הכתר, כדוכס מווינדזור, כל זאת באמצעות בן דודתו הנסיך פיליפ מהאסה ודרך קארל-אדוארד, הדוכס מסאקס-קובורג-גותה.
הנסיך קארל-אדוארד שהיה חבר ללימודים של אדוארד ה-8 בקולג' באיטון, היה גם כן נאצי נלהב והוא קיבל כהערכה דרגת קצונה בכירה ב-SS. ככזה, קארל-אדוארד ביקר תכופות בלונדון שם נהג להמצא בקירבתו של המלך אדוארד ה-8 בשעותיו הראשונות לאחר הכתרתו, כשבאותו הזמן, הצבא הגרמני נערך לכניסה ולהשתלטות על חבל הריין. באמצעותו למד היטלר שלרווחתו שהוא חופשי לפעול ולקרוא תגר על מערכת הסכמי וורסאי ולא לחשוש מתגובה צבאית.
בשנים האחרונות התברר גם שהמלך אדוארד ה-8 לפני שויתר על הכתר, פעל בנחישות לפתח מדיניות חוץ בריטית "לא רשמית" ביחס לגרמניה כשהוא מתכוון לתזמר אותה יחד עם הפיהרר, דרך בן דודתו. קארל-אדוארד העיד עם שובו לברלין שהמלך אדוארד ביקש "שיבקר אותו בתכיפות כדי שעניינים חשאיים יבוררו במהירות גבוהה יותר וכך ימצאו את פתרונם". נראה היה שהמלך אדוארד ה-8 היה מוכן להתעלם ממגבלות חוקתיות במידת הצורך. "מי המלך כאן, בולדווין או אני?" התבטא באזני קארל-אדוארד. "אני מבקש לדבר עם היטלר ואעשה זאת כאן או בגרמניה. אמור לו זאת בבקשה".
מבחינת היטלר, אדוארד היה נכס שראוי היה להשקיע בו רבות. כפי שהיטלר עצמו התבטא: "המלך (אדוארד) הוא אדם כלבבי ואדם שמבין היטב את ה-Fuhrerprinzip, שהיה נכון ליישם אותו בארצו (בריטניה)". את הויתור על הכתר הגרמנים ראו כאבדן מצער של נכס חשוב. אלא שלכך נמצא פיתרון בדמות הסיבה לויתור על הכתר: הגרושה האמריקאית ווליס סימפסון עצמה. סימפסון האמביציוזית בעלת השיק, הפכה במהרה מטרה לחיזורים נמרצים מצד האגודה האנגלו-גרמנית ושל השגריר הגרמני בלונדון עצמו.
עם הויתור על הכתר ולאחר שהמלך ג'ורג' ה-6 סיר להעניק לה תואר "הוד רוממותה", היטלר מיהר לנצל את המצב העכור שנוצר בבריטניה והזמין את הזוג לביקור אצלו. הדוכס ובת זוגו מיהרו להיענות להזמנה כדי לפצות אותה בכך שתקבל במהלך הביקור טיפול מלכותי. הביקור הפרטי גרם בבריטניה לחששות שהתממשו כשהתועמלנים הנאצים עשו בביקור בן השבועיים שימוש והציגו אותו ככזה שקיבל אישור מבית המלוכה. להשתוממותם של בכירים בממשל הבריטי, הדוכס הצטלם לצידם של גרינג וגבלס כשהוא מציג גירסה משלו למועל היד.
דמות חשובה שליווה את הדוכס ובת זוגו במהלך ביקורם בגרמניה, היה בעל הון אמריקאי בשם צארלס בודו Charles Bedaux. בוו השאיל לבני הזוג את טירתו שם קיימו את טכס הנישואים שלהם. בודו גם הפך לבן לוויה קבוע וחלק מהפמליה שנישרכה בעקבותיהם במהלך סיוריהם באירופה. בודו מת ב-1942 בנסיבות לא ברורות כאשר נעצר על ידי שרות הבטחון של ממשלת צרפת החופשית בצפון אפריקה כשנחשד בקיום קשרים עם גרמניה הנאצית והיותו סוכן חשאי של ממשל וישי.
על פי כל הסימנים, ארמון וינדזור, משכנם של שני בני הזוג, הפך למרכז של אינטריגות שמקורן היה בברלין. יום לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, בודו אמר בארוחת ערב בארמון ריץ למכר שלו ש"המצב באירופה הולך ומתברר ואם תישאר לצידי אדאג לך". בודו שהמשיך להתלוות לבני הזוג עמד במקביל בקשר הדוק עם שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושליחו אוטו אבץ שהצרפתים גירשו מפרי ב-1939.
מסמכים שנתפסו הראו שבודו עמד במרכזם של מהלכים שמקורם היה בגרמניה שתכליתם ליצור מה שכונה "חזית לקידום השלום". חזית שאמורה היתה לכלול את בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה. למעשה, בודו שימש צינור להעברת מסרים חשאיים בין היטלר לארמון וינדזור. הדבר עולה ממסר מינואר 1940 מהשגריר הגרמני בהאג לתת מזכיר במשרד החוץ הגרמני הבארון ארנסט פון ויצקר. "באמצעות קשר אישי עם הדוכס מוידזור" כותה הדוכס פון זק-בורקסרוזה, "מתברר כי הדוכס מוינדזור לא מרוצה מהתפקיד שניתן לו כחלק מחיל המשלוח הבריטי". הדוכס מוסיף גם שנוצרו קשרים ידידותיים עם (הדוכס מוינדזור) שיאפשרו בעתיד ובנסיבות מתאימות להפוך ליותר משמעותיים".
חיל המשלוח בצרפת –
במסגרת ההסכמים שהיו בין צרפת ובריטניה, שיגרה בריטניה לאחר הכרזת המלחמה על גרמניה, חיל משלוח לצרפת כדי לסייע בהגנתה ולהיערך להתקפה גרמנית צפויה. כנושא דרגת מייג'ור-ג'נרל, הדוכס היה בעל גישה למפקים הבכירים ביותר במפקדתו של הגנרל מוריס גמלאן, רמטכ"ל הצבא הצרפתי. כך, ידע הדוכס מוינדזור ממקור ראשון מה האופן בו נערך הצבא הצרפתי כדי לקדם מתקפה גרמנית. הוא גם הכיר היטב את "תכנית D" שהתוותה את האופן בו אמור היה להיערך חיל המשלוח הבריטי בצרפ בכיוון צפון כדי לקדם אפשרות להתקפה גרמנית מכיוונה של בלגיה. קידום הכח הבריטי לשם, אמור היה לגרום קשיים חמורים לצבא הגרמני במקרה ונסה לתקוף דרך יערות הארדנים. ואכן, הארדנים היו המקום ממנו תקף כח השריון בפיקודו של היינץ גודריאן ב-10 במאי 1940 כחלק מההתקפה על צרפת.
בפברואר 1940, הגרמנים שינו את תכניותיהם המקוריות וקבעו שתתבצע פריצה דרך יערות הארדנים לכיוונה של בלגיה מתוך כוונה להגיע לחוף הים ובכך לכתר את חיל המשלוח הבריטי. סיבה לשינוי הזה יכולה להיות נעוצה באופן בו התנהל הדוכס עצמו שלא נמצא בחזית עם חייליו כשהוא עוצר פעם אחר פעם ל"הפסקות תה" ולקפיצותת מוזרות לפריס שם ישב בבתי קפה. במהלך אותן "קפיצות לפריס הוא נפגש עם בן לווייתו המליונר האמריקאי בודו. אותו בודו, הקפיד בכל החודשים שקדמו להתקפה הגרמנית, מה שכונה "המלחמה המזוייפת", לנסוע להאג ולהפגש עם השגריר הגרמני שם שהקפיד לדווח לברלין על מעשיו של הדוכס. כך למשל, ב19 בפברואר 1940, השגריר העביר לברלין דיווח של הדוכס כיצד מתכוונות בריטניה וצרפת להתמודד עם מתקפה גרמנית צפויה. הדיווחים האלה עמדו ככל הנראה מאחורי השינויים בתכניות ההתקפה הגרמניות שהביאו במאי למיטוט צאו של גמלן ולכיתור חיל המשלוח הבריטי בכיס דנקרק.
בהמשך, לאחר הפינוי החפוז של חיל המשלוח הבריטי מדנקרק, הדוכס מוינדזור המשיך לעמוד בקשרים עם ברלין, זאת כששהה בפורטוגל. שם, הדוכס עמד בקשר עם גורמים במודיעין הצבאי הדרמני אבווהר. על פי מסמכיו שפורסמו בשנים האחרונות, מתברר שהמגעים נסובו סביב סביב המצב שישרור בבריטניה לאחר הפלישה הגרמנית הצפויה וכיבוש האי הבריטי. דובר שם שבעקבות הפלישה הגמרנית, הדוכס מוינדזור וזוגתו יחזרו לגרמניה, שם יומלכו כמלך והמלכה של בריטניה.
בשבועות האחרונים נמצאת בראש הכותרות פרשת היעלמותו וחיסולו של העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י. לפרשה הזאת יש קווים רבים המזכירים פרשה קודמת שהתרחשה לפני 53 שנים בפריס.
ב-29 באוקטובר 1965 נעלמו עקבותיו של מרוקאי בשם מהדי בן ברקה במהלך שהותו בבירה הצרפתית. על פי עדויות שונות, בן ברקה שהיה מתנגד למשטרו של חסן ה-2 מלך מרוקו , היה אמור להיפגש עם צוות טלוויזיה שקבע להיפגש עמו במסעדה פריסאית ולקיים עמו ראיון אודות הפעילות האופוזיציונית שלו.
מלך מרוקו חסן ה-2
בן ברקה היה מנהיג מרוקאי בולט בעל פופולריות לא מעטה בקרב הציבור המרוקאי. פעילותו והפופולריות שלו, נתפסו בבית המלוכה המרוקאי כסיכון פוטנציאלי להמשך שלטונו של המלך הצעיר באותה עת חסן ה-2. לאחר שצעדיו הוצרו במרוקו, בן ברקה נאלץ לגלות ממרוקו והוא השתכן בפריס. שם המשיך בפעילותו באופן פומבי והוא החל להיתפס כמהפכן מרוקאי – מעין גרסה של צ'ה גווארה. בין שהחששות היו מבוססים או לא, הוחלט בבית המלוכה להביא לכך שבן ברקה יחדל להוות איום בצורה של חיסולו הפיסי. על המבצע הופקד ראש השירותים החשאיים של מרוקו גנרל מוחמד אופקיר.
מהדי בן ברקה
לפרשה יש גם צד ישראלי כשאנשי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים יצרו עם בן ברקה קשר בז'נבה והצליחו לפתות אותו להגיע לפגישה בפריס עם אותו "צוות טלוויזיה" מפוברק. לפי פרסומים שונים, מוחמד אופקיר פנה אל ראש המוסד דאז מאיר עמית וביקש ממנו לחסל את בן ברקה. עמית, סירב אך הסכים לעשות מעין מחווה שהתבטאה באותה יצירת קשר והנעת בן ברקה להגיע לפגישה בפריס. הרקע להסכמת עמית לבקשה המרוקאית, היה הקשרים המתהדקים עם מרוקו והמלך חסן ה-2 שנתפסו כגשר בין ישראל לעולם הערבי. כמו כן, הקשר המתהדק עם בית המלוכה סייע לא מעט בשמירת שלומם של יהודי מרוקו ובאפשרות להעלאתם לישראל באופן מחתרתי ובידיעת השלטונות המרוקאיים. כמו כן, אנשי מוסד ושב"כ עסקו בהכשרת אנשי השירותים החשאיים של מרוקו ולאנשי המוסד הותר לפעול על אדמת מרוקו.
עם הגעת בן ברקה לבית הקפה הפריסאי, הוא הובא ע"י שוטרים צרפתיים ששיתפו פעולה עם המודיעין המרוקאי בתואנת שווא לווילה בפאתי פריס. שם הוא נחקר ועונה ולבסוף נרצח. גופתו הועברה בטיסה למרוקו שם בפיקוחו של מוחמד אופקיר הגופה הושמדה, ככל הנראה באמצעות המסתה בחומצה.
גנרל מוחמד אופקיר – ראש השרותים החשאיים של מרוקו ויד ימינו של המלך חסן ה-2
עדויות לפרשה הגיעו לישראל והיא הושתקה על ידי הצנזורה. אלא שעורכי השבועון "בול" מקסים גילן ושמואל מור פרסמו פרטים אודותיה. שני העורכים נעצרו על פי התקנות לשעת חירום והם הועמדו לדין בגין פגיעה בביטחון המדינה וריגול חמור. בעסקת טיעון הסעיפים הומרו בסעיף של פרסום ידיעה סודית ונגזרה על כל אחד הם שנת מאסר.
במקביל התחולל מאבק בצמרת המודיעינית הישראלית. איסר הראל ששרת אז כיועץ ראש הממשלה אשכול לענייני מודיעין טען כי אסור היה לישראל להיות מעורבת בעניין והוא תבע לערוך חקירה על מידת אחריות ראש המוסד מאיר עמית במעורבות הישראלית בפרשה. ראש הממשלה אשכול, טען שלא ידע על הפרשה ואילו ראש המוסד עמי טען מנגד כי עדכן את אשכול על הפרשה לפני תחילת הפעולה.
מוחמד אופקיר שעמד בקשרים עם המוסד הישראלי ואף פורסם שביקר בישראל מספר פעמים, שימש כיד ימינו של המלך חסן ה-2 במשך שנים לא מעטות לאחר הפרשה. אלא שבשנות ה-70 נחשד כי הוא זומם להפיל את חסן ה-2 ולרצוח אותו. בסופו של דבר אופקיר חוסל על ידי הטמנת פצצה במטוס בו טס.
מקסים גילן – עורך השבועון "בול" בו חשף את מעורבות ישראל והמוסד בפרשת חיסולו של בן ברקהמאיר עמית – ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים
אחר צהריים קריר של ה-21 בספטמבר 1971 התכנסו בחשאי במעונו של ראש הממשלה הבריטי אדוארד הית' שבדאונינג 10, קבוצה של שרים ופקידי ממשל בריטיים בכירים. מטרת המפגש שהיה שיאו של מבצע שנמשך מספר רב של חודשים היתה, להחליט סופית האם ואם כן מתי, להודיע לסובייטים שמספר גדול של נציגיהם בבריטניה המועסקים בשגרירות, בקונסוליה, במשלחת הסחר ובגופים אחרים בבריטניה, יגורשו בעקבות 'מעשים שלא מקובלים' על הממשלה הבריטית – או במילים אחרות ריגול. שם הקוד למבצע המתוכנן שפרטיו היו סודיים ביותר היה, "מבצע FOOT". שלושה ימים לאחר מכן, הציג סר דניס גרינהיל, תת מזכיר קבוע במשרד החוץ הבריטי, את ההחלטה הבריטית לאיוון איפוליטוב ההמום, ששימש באותה עת כ- Charge de Affaire בשגרירות הסובייטית בלונדון. בפגישה ביניהם, גרינהיל הציג לו את רשימת המועמדים לגירוש ובה שמותיהם של 105 ממלאי תפקידים סובייטיים שהיו מוצבים בבריטניה שזוהו ע"י שרות הבטחון הבריטי MI5 כאנשי מודיעין סובייטים. אלו מהרשימה שנמצאו באותה עת על אדמת הממלכה המאוחדת, היה עליהם לעזוב אותה תוך שבועיים ממועד הפגישה. על אלו שנמצאו מחוץ לגבולות הממלכה נאסר לשוב אליה. יותר מכך, נאמר לנציג הסובייטי כי לא יותר לברה"מ להציג להם מועמדים להחלפה. "היינו סבלנים", אמר גרינהיל לנציג הסובייטי ההמום, "די והותר ובמשך זמן רב מדי".
ראש ממשלת בריטניה מטעם השמרנים אדוארד הית' (מימין) ושר החוץ בממשלתו אלק דאגלס-יום
מבצע הגירוש המאסיבי, נחשב לגירוש דיפלומטים הגדול ביותר של איזושהי מדינה. במערכת היחסים בין בריטניה וברה"מ, גירוש דיפלומטים היה ונותר מקובל. במקרים דומים שתי המדינות נהגו לגרש מתחומן מספר מצומצם של דיפלומטים בפעולות הדדיות של מידה כנגד מידה, כפי שארע מוקדם יותר באותה שנה, עת בריטניה גירשה מספר מצומצם של דיפלומטיים סובייטיים. מבצע FOOT שילח גלי הלם לא רק לקרמלין אלא בקהילה הבינלאומית של אותה תקופה בכלל. מה הביא להוצאה לפועל של מבצע כל כך רחב היקף?
בריטניה מוצפת באנשי מודיעין סובייטיים –
מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין בריטניה לברה"מ לאחר המהפיכה הבולשביקית ובמיוחד מתקופת מלחמת העולם ה-2, שתי המדינות החזיקו על אדמותיהן משלחות דיפלומטיות, קונסולריות ומשלחות סחר שייצגו את האינטרסים שלהן. אלא שבשלב מוקדם יחסית, ברה"מ החלה בתהליך שנמשך שנים רבות שהתאפיין בהרחבת המשלחות הללו בהיקפים אדירים שלא דמו כלל למשלחות של מדינות אחרות. מעבר להיבט הכמותי הבעייתי של הנוכחות הדיפלומטית הסובייטית בבריטניה, נבע ממנו היבט בטחוני שהציב את בריטניה במצב בעייתי. מאז שנות ה-30 פריסת אנשי המודיעין הסובייטי ברחבי העולם ובבריטניה בכלל זה, כללה אנשי מודיעין של אגפי מודיעין החוץ של ה-NKVD/KGB ושל המודיעין הצבאי הסובייטי GRU, שפעלו תחת כסות דיפלומטית, קונסולרית ורשמית אחרת של ברה"מ והם כונו בז'רגון הסובייטי כ"ליגאליים". ככאלה, הם נהנו מכל הפריווילגיות המוקנות במסגרת האמנות הבינלאומיות ובכלל זה חסינות דיפלומטית. נוסף להם הפעילו ה-NKVD/KGB וה-GRU מערך נרחב של אנשי מודיעין בזהות בדויה של דמויות כגון אנשי עסקים לכאורה ממדינות שאין קשר ביניהן לברה"מ שכונו "לא לגאליים", חלקם רדומים למשך שנים רבות. היו גם כאלה שפעלו תחת כסות תמימה לא דיפלומטית דוגמת עיתונאים ונציגי חברות סובייטיות. ה"לא לגאליים" פעלו לא פעם תחת סיכון עצמי רב במקרה של חשיפה. מעקב מתמשך שקיים שרות הבטחון הבריטי MI5 אחר תנועות אנשי הקורפוס הדיפלומטי הסובייטי, החל לזהות עוד מהתקופה שלפני מלחמת העולם ה-2 רבים מאותם "דיפלומטים" כאנשי מודיעין. ככל שהמלחמה נמשכה וגם לאחריה, מספריהם של אותם "ליגאליים" הלך וגדל במספרים שעברו בהרבה את מספר מקביליהם הבריטיים בברה"מ.
סר רוג'ר הוליס – ראש שרות הבטחון הבריטי MI-5 1958-65. נחשד כחפרפרת של GRU.
סיבה לפחות חלקית להיווצרות מצב זה שנמשך גם לכל אורך שנות ה-50 וה-60, נעוצה בין השאר בדמותו של סר רוג'ר הוליס. הוליס שימש בתפקיד ראש המחלקה שעסקה בחקירת נושאים קומוניסטיים וסובייטים עד סוף שנות ה-40. לאחר מכן עלה בסולם התפקידים כשהוא מכהן כראש אגף הבטחון (C), סגן ראש השרות ומ-1956 מונה לתפקיד ראש שרות הבטחון, אותו מילא עד לפרישתו ב-1965. ניתן לומר על הוליס, כי קיימים לגביו ספקות כבדים אודות מהימנותו. הכוונה לחשדות כי שימש סוכן של ה-GRU שגוייס ע"י הסובייטים במהלך לימודיו בקיימברידג' בסוף שנות ה-20. מעבר לאותם חשדות, לגביהם יש עדויות נסיבתיות תומכות לא מעטות שלא הוכחו עד תום, אך גם לא הוזמו כלל, קיימת עובדת אופן התנהלותו (שניתן לראות בה גורם מסייע לאותם חשדות). בכל הקשור לנוכחות המאסיבית של אנשי מודיעין סובייטיים על אדמת בריטניה, הוליס הציג לאורך השנים קו מתמיד ועקבי שהמעיט מאד מחומרת המצב. באופן קבוע, הוא נמנע במפגיע מלפעול באופן תקיף ומנע לא פעם פעולות שעשויות היו לפגוע באינטרסים סובייטיים, ובכלל זה בנושא מצבת הדיפלומטים הסובייטיים בבריטניה.
לשאלת גודל והיקף נוכחות קציני המודיעין הסובייטיים שהוסבו כדיפלומטים, יש חשיבות מכמה בחינות:
ראשית, על ניהול וקיום המעקב המתמיד אחר תנועות נושאי אנשי הנציגויות הסובייטיות השונות, היה מופקד מערך העוקבים והתצפיות של שרות הבטחון הבריטי MI5 כשהוא מסתייע בעוקבי ה-Special Branch של משטרת לונדון. עד שנות ה-60 של המאה ה-20, המעקב אחר התנועות הסובייטיות התבסס על חוליות ניידות, רגליות וממונעות, שנעו בעקבות האובייקטים שלהן. המכוניות שנעשה בהן שימוש למעקבים הממונעים נראו כרגילות, אולם צוידו במנועים מחוזקים. אחת לחודשיים שלושה, הן נצבעו מחדש ולכל מכונית היו מספר סטים של לוחיות זיהוי אותם החליפו כל כמה ימים ולעיתים בתדירות גבוהה יותר. עקב התנגדות ושמרנות של בכירי השרות, עיקר מלאכת העיקוב הרגלי הוטלה על עוקבים גברים. פיטר רייט שגוייס ב-1949 כקצין טכני ראשון של שרות הבטחון הבריטי, שבדק את התנהלות מערך העוקבים, עמד על כך שלעבודת העיקוב תגויסנה נשים מקרב עובדות השרות. עדיין, גם לאחר מכן, מספרם של העוסקים בעיקוב היה קטן באופן מגוחך ביחס למספר הרב של הדיפלומטים הסובייטיים שנעו ברחובות לונדון בכל שעות היממה ובכל ימות השנה. כדי להתמודד עם המעמסה, היו לא מעט מקרים שגייסו למעקבים גם את נשות עובדי השרות, לצורך קיום מעקבים בארועים מיוחדים.
עמדת תצפית אופיינית של MI5 מתחילת שנות ה-70 בדירת מיסתור צופה לעבר יעד המעקב. בעמדות כאלה היו אמצעי תצפית ותיעוד ויזואליים. כמו כן כללו אינדקס תמונות של יעדי מעקב שזוהו בעבר כדי להשוותן לאובייקטים המצולמים. מקור: אתר MI5
סוגיית הקושי הרב לקיים מעקב מהימן אחר היעדים הסובייטיים, קיבלה משנה חשיבות כשהחלה להתברר עובדת זליגת המידע לצד המזרחי אודות המעקבים. מידע זה התקבל ממקור עלום כלשהו בצמרת MI5. כאשר שונתה בראשית שנות ה-60 שיטת המעקב הבריטית (מבצע Coverpoint), עובדת שינוי אופן ביצוע המעקבים הגיעה כמעט בזמן אמת לנעקבים הסובייטיים וחבריהם מהגוש המזרחי. כך, במקום שהמעקבים אחריהם יחלו עם יציאתם משערי השגרירות הסובייטית גני קסינגטון, נקבע כי הם "יאספו" על ידי העוקבים באזור הגשרים על נהר התמזה. כך קיוו שהיעדים המזרחיים יתקשו לזהות את הזנבות שהוצמדו להם. אלא שכמעט מיד התברר, שהנעקבים זיהו את העוקבים והיה צורך לנטוש את שיטת המעקב הזאת.
מטוס Vickers Varsity ששימש ע"י MI5 מסוף שנות ה-50 ובמהלך שנות ה-60, למשימות ELINT מעקב אלקטרוני אוירי אחר משדרים סובייטיים לא חוקיים על אדמת בריטניה. שיטת מעקב זו התפתחה משימוש בציוד איכון ומעקב אחר המשדרים הסובייטיים שהותקנו בכלי רכב מסחריים מוסווים. המעקב התבסס על איכון המתנדים של המשדרים הסובייטיים שעם הפעלתם הפיקו "קרינה" אלקטרומגנטית יחודית שהסגירה את מועדי הפעלתם ומיקומם.
נוסף למידע שככל הנראה זלג לסובייטים, התעורר גם חשד שהסובייטים מצליחים להבין אחר מי מתבצע מעקב ומתי באמצעות מעקב שביצעו אחר תנועות התקשורת של מערך העוקבים של שרות הבטחון וה-Special Branch. פיטר רייט תיאר כי החל לחשוד בכך במקרה כאשר הפעיל מכשיר קשר שקלט תהודה בתדר מסויים סמוך לקונסוליה הסובייטית. לאחר שיכנועים רבים של בכירי השרות, המחלקה הטכנית בראשה עמד רייט, התקינה ציוד מעקב אלקטרוני ברכב מסחרי תמים למראה. מעקב זה שכונה Operation Rafter, זיהה הפעלת מכשיר שידור סובייטי במועדים שתאמו את תנועות העוקבים. לשיטה זו הוא קרא Movement Analysis. שיטה זו גם סייעה לו בהמשך לעקוב אחר משדרי אנשי מודיעין סובייטיים, "ליגאליים" ו"לא ליגאליים". ככל שחלף הזמן, הלך והתברר לרייט ולאלו שעבדו עימו היקף הפעילות הנרחב של הסוכנים הסובייטים על אדמת בריטניה. בשנת 1964 רייט הגיש מסמך ובו דו"ח שקבע כי בעזרת שיטת ניתוח התנועות ואופי השידורים החשאיים הסובייטיים הוא הגיע להערכה כי בבריטניה פעלו באותה עת כ-400 עד 550 אנשי מודיעין סובייטיים. סביר להניח שרובם היו זוטרים או כאלה שעסקו במשימות מודיעין פריפריאליות: מארגני דירות מסתור, בלדרים וכיוצ"ב. על פי מסמך זה, גם אם מדובר היה שכ-10 אחוזים בלבד הם מפעילי סוכנים ורשתות, הרי שמדובר בכ-50 קציני מודיעין מקצועיים ומיומנים שפעלו באופן מתמשך ללא מפרע בבריטניה. אלא שהמסמך שהגיש רייט נתקל בהתנגדות וזלזלול רב מצד צמרת שרות הבטחון.
מרטין פארניבל-ג'ונס. ראש MI5 1965-1972. כראש אגף הריגול הנגדי התמודד תוך תיסכול רב עם ההיקף הנרחב של פעילות הריגול הסובייטי על אדמת בריטניה. מבצע FOOT ב-1971 היה עבורו בבחינת פיצוי מאוחר.
התנאים שאיפשרו התמשכות הנוכחות המאסיבית של אנשי מודיעין סוביטיים –
התופעה שהתבטאה בגידול מאסיבי במספרם של אנשי מודיעין סובייטיים בכסות לגיטימית לכאורה התאפשרה הודות למספר תנאים מסייעים:
מצבת כח אדם מצומצמת של מערך העוקבים – ככל שחלף הזמן במהלך מלחמת העולם ה-2 בה ברה"מ הפכה לבעלת ברית אד הוק מול גרמניה הנאצית ולאחריה, הלכה וגברה הנוכחות הסובייטית בבריטניה. מספרם של אנשי הנציגויות הסובייטיות השונות הלך וגבר. בניגוד למקביליהם הבריטים בברה"מ שחיו תחת פיקוח הדוק של שרותי הבטחון הסובייטיים, אלו שהוצבו בבריטניה חיו בתנאים טובים בהרבה למרות שלכאורה הוצב עליהם פיקוח. כפי שרייט העיד באוטוביוגרפיה שלו, מחלקת A4 של שרות הבטחון שהיתה מופקדת על ביצוע המעקבים, מנתה בשנות ה-50 כ-100 אנשים ומספר זה לא גדל משמעותית בשנים שלאחר מכן. כמו כן, היה על העוקבים לבצע את מעקבים אחר עשרות רבות של יעדים סובייטיים ושאר מדינות הגוש המזרחי בכל ימות השנה, סביב השעון. כאשר צצו ועלו פרשות שונות שהצריכו גם הן ביצוע מעקבים, ביצועם הוטל גם כן אנשי המחלקה המצומצמת. כך הלך ונוצר מצב של עומס יתר מתמיד ומתמשך על מערך העוקבים. כתוצאה מכך למשל, לא פעם נוצר מצב בו נאלצו לא להציב עוקבים אחר דמויות שהיה צורך במעקב אחריהן, או להגביל את המעקבים בזמנים או מבחינה גיאוגרפית, כתוצאה מחוסר מתמשך בעוקבים.
חוסר התיחסות מצד בכירים ב-MI5 ומשרד החוץ הבריטי – המצב המתמשך בו הפריסה הנרחבת על אדמת בריטניה של יעדים מהגוש המזרחי יצרה כאמור הרוויה של שרות הבטחון הבריטי וחוסר מענה מתאים. פניות של MI5 למשרד החוץ הבריטי שיזום הקטנה מוסכמת עם הסובייטים של מספר הנציגים שלהם נענתה בשלילה. היה במשרד החוץ הבריטי חשש מתמיד ליזום מהלכים כאלה. פניות לבצע מהלך יזום של גרוש דיפלומטים סובייטים שזוהו כאנשי מודיעין, נענה בשלילה קטגורית מצד משרד החוץ שהסתמך על קביעה של שרות מודיעין החוץ MI6, שחשש שמהלך כזה יענה בתגובה סובייטית חריפה, דבר שיפגע בפעילות MI6 מעבר למסך הברזל. נוסף להתנגדות משרד החוץ הבריטי, גם בתוך שרות הבטחון הסוגיה לא קיבלה התיחסות מספקת ונתקלה בגרירת רגליים, במיוחד מצד ראש השרות בשנים 1956-1965 סר רוג'ר הוליס.
הרולד וילסון – ראש ממשלת בריטניה מטעם הלייבור בשנים 1964-1970 ו-1974-1976. קשריו המסחריים בברה"מ העמידו אותו תחת חשד של שרות הבטחון הבריטי. הית' חשד מצידו ששרות הבטחון מאזין לו במעונו בדאונינג 10 וחותר תחתיו.
סביבה פוליטית לא תומכת – סוגיית מספרם הרב של דיפלומטים הסובייטים בבריטניה הלכה וצברה תאוצה ככל שחלף הזמן, עד שבמחצית השניה של שנות ה-60 הפכה אקוטית. שרות הבטחון הבריטי הפנה את תשומת ליבו של הדרג המדיני בבריטניה בנוגע לחריפות הבעיה. אלא שבתקופה זאת עמד בראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון, איש מפלגת הלייבור. יחסיהם של וילסון ושרות הבטחון הבריטי היו מתוחים לכל אורך תקופת כהונתו הראשונה בשנים 1964-1970 ובתקופת כהונתו השניה בשנים 1974-1976. מבחינת שרות הבטחון הבריטי, קשריו של וילסון לפני ותוך כדי פעילותו הפוליטית, עם גורמים שונים בברה"מ היוו עילה לחשד. וילסון היה תעשיין שקיים קשרים מסחריים מעבר למסך הברזל, במיוחד בברה"מ. ככזה, אירח לא פעם דמויות מברה"מ שהיו יעד למעקב מודיעיני. קשרים אלה היו עילה לסידרה של פניות אליו מצד MI5 כדי לפחות לצמצם את נסיעותיו לברה"מ ואת קשריו שם. וילסון לא הסכים להיענות לפניות הללו וככל שחלף הזמן עד בחירתו לראשות ממשלה ב-1964 יחסיו עם MI5 הפכו מתוחים. כאשר כיהן כראש ממשלה הוא השמיע בפני מקורביו טענות ששרות הבטחון התקין במעונו ומשרדו בדאונינג 10 אמצעי האזנה, טענות שלא נמצא להן ביסוס. בסוגיית הכמות הגדולה של דיפלומטים סובייטים היו לו עם MI5 חילוקי דיעות קשים גם כן. בשנה הראשונה לכהונתו כיהן רוג'ר הוליס כראש MI5. בשנה זאת צפו ועלו חשדות בקרב דמויות בשרות הבטחון כי הוא סוכן GRU מאז לימודיו החלקיים בקיימברידג'. למרות שפנו אל הוליס מתוך השרות להעלות את סוגיית הנוכחות הדיפלומטית הסובייטית, הוא נמנע להעלות את הסוגיה לפני הדרג המדיני: שר הפנים שאחראי על MI5 ולפני ראש הממשלה וילסון. אולם, לאחר פרישת הוליס לגימלאות וכניסת מחליפו לתפקיד, מרטין פארניבל-ג'ונס, הסוגיה שבה ועלתה לפני שרי הפנים והחוץ ולפני ראש הממשלה וילסון. אולם, כאמור, גם בגלל התנגדות משרד החוץ/MI6 וגם בגלל החשדנות של וילסון כלפי שרותי המודיעין ובמיוחד כלפי MI5, הסוגיה לא קיבלה טיפול ונדחתה לאורך כל שנות כהונתו הראשונה, עד הפסדו בבחירות של 1970 והחלפתו ביוני 1970 על ידי אדוארד הית' השמרני.
עריקת אולג ליאלין ושינוי המגמה באופן הטיפול ; "לראשונה לא זיהינו את סימני טביעות אצבעותיהם הדביקות של הסובייטים" –
אדוארד הית' – ראש הממשלה הבריטי מטעם השמרנים 1970-1974. תחתיו יצא לפועל מבצע FOOT – גירוש 105 הדיפלומטים הסובייטים מבריטניה ב-1971.
אם לאורך שנות ה-50 וה-60 שררה בשרות הבטחון הבריטי תחושה מוצדקת שהם מתקשים להתמודד עם הנוכחות והפעילות של שרותי המודיעין הסובייטיים בבריטניה, הרי ששנות ה-70 נפתחו בשינוי מגמה לטובת הבריטים. בינואר 1970 הצליח ה-MI5 לגייס סוכן סובייטי מתוך שגרירות ברה"מ. היה זה קצין KGB בשם אולג ליאלין ששרת כקצין מודיעין בדרג נמוך יחסית, במחלקת החבלה ברזידנטורה של ה-KGB בשגרירות בלונדון. תפקיד המחלקה להכין ולבצע מעשי חבלה באתרים קריטיים נבחרים בבריטניה עם פרוץ מלחמה גרעינית בין ברה"מ ובריטניה. ליאלין שהופעל ע"י MI5 בהצלחה במשך כחצי שנה סיפק מידע רב אודות פעילות ה-KGB בבריטניה. בין השאר, הדבר איפשר לקבל אישור לגבי זהותם של קציני KGB ו-GRU רבים ששהו בבריטניה בכסות רשמית: דיפלומטית, קונסולרית, משלחת הסחר, סוכנות הידיעות TASS וחברת התעופה אירופלוט. אספקט נוסף לעריקתו של ליאלין היה, שלראשונה מאז פרישתו של רוג'ר הוליס ב-1965, הצליח MI5 לגייס, להפעיל ולארגן את עריקותו של עריק סובייטי ללא כל ניסיון נראה לעין לניסיונות התערבות מהצד הסובייטי. או כפי שפיטר רייט התבטא: "לראשונה לא זיהינו את סימני טביעות אצבעותיהם הדביקות של הסובייטים".
תיחקורו של ליאלין והזיהוי של אנשי המודיעין הסובייטיים שדמויותיהם כיכבו בקטלוגים שהחזיק MI5, אישר גם את האומדנים שניתנו ביחס לכמות אנשי המודיעין הסובייטיים על אדמת בריטניה, כפי שניתנו במסגרת ניתוחי ה-Movement Analysis שנים קודם לכן. הזיהוי שביצע ליאלין העלה כי בבריטניה שהו באותה עת כ-450 אנשי מודיעין סובייטיים מטעם ה-KGB וה-GRU.
אלק דאגלס-יום – שר החוץ בממשלת אדוארד הית' בעת גירוש 105 הסובייטים. כיהן כראש ממשלה בשנים 1963-1964
כאמור, עם היבחרו של אדוארד הית' לראשות ממשלה, סוגיית הנוכחות הסובייטית בבריטניה קיבלה תפנית. מעתה ההתיחסות היתה יותר רצינית וגרירת הרגליים שאפיינה את השנים הקודמות הסתיימה. הדיונים לקראת מבצע גירוש 102 הסובייטים נמשכו במשך מספר חודשים, כאשר התקיים שיח מתמיד בין דאונינג 10, שרות הבטחון, משרד הפנים ומשרד החוץ. שר החוץ הבריטי אלק דאגלסס-יום פנה אל מקבילו הסובייטי אנדריי גרומיקו מספר פעמים באופן פרטי וביקש ממנו להקטין את מצבת הדיפלומטים הסובייטיים בבריטניה באופן דיסקרטי. הבקשה נותרה ללא מענה ולמעשה לא נותרה לבריטים כל ברירה אלא להוציא לפועל את הגירוש. כאמור, בסופו של דבר הדרישה הבריטית לעזיבת ה-105 הובאה לידיעת הסובייטים בספטמבר 1971 לביצוע בתוך שבועיים.
תוצאות:
מבצע גירושם של 105 הסובייטים מבריטניה גרר אחריו תגובות חמות ואוהדות בקרב קהילות מודיעין רבות בעולם המערבי. מרטין פרניבל ג'ונס קיבל עשרות מברקי ברכה ממקביליו ברחבי העולם, כך גם שר החוץ וראש הממשלה הבריטי. אדם אחד הגיב בכעס שלא לומר בתוקפנות: היה זה מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסנג'ר שהתפוצץ מזעם על פי תיאורים שהגיעו מארה"ב, על כי לא הובא בסוד העניינים. כמו כן הכעס שלו נבע מהחשש של על הסיכון שהמהלך הבריטי יפגע קשות במאמצי הדטאנט עם ברה"מ שבאותה עת הוא שקד עליהם.
בעקבות הדרישה לעזיבתם של 105 הסובייטים שהציג בפגישה האמורה תת מזכיר החוץ היל לנציג הסובייטי והאיום לגרש עוד 200 נוספים, ברה"מ נמנעה מלהגיב באופן מעשי. ההנהגה הסובייטית הסתפקה בכינוס מסיבת עיתונאים בה בריטניה הותקפה קשות על המעשה. מבחינת הפעילות הסובייטית בכלל ובבריטניה בפרט, מידע שהושג מהסוכן הסובייטי אולג גורדיאבסקי שגוייס על ידי MI6 בתחילת שנות ה-80, הצביע על כך שבעקבות גירוש ה-105, יכולת הפעולה המודיעינית של ברה"מ בבריטניה ספגה מכה אנושה. גנרל ה-KGB אולג קלוגין שעבר לאחר התמוטטות ברה"מ לארה"ב, העיד כי בעקבות מבצע FOOT, עד התפרקותה של ברה"מ, הפעילות הסובייטית על אדמת בריטניה לא חזרה להיות כשהיתה והוא אישר למעשה את דבריו של גורדיאבסקי.
על פי פירסומים שונים מתקיימים לאורך השנים, בין קהילת המודיעין של ישראל וזו האמריקאית, קשרים הדוקים ואינטימיים שמתבטאים בשיתוף פעולה הדוק. מצב זה לא היה היה כך בראשית ימיה של מדינת ישראל. מצידה של ארה"ב הופגן כלפי ישראל יחס צונן שלא לומר חשדני עקב הרקע הסוציאליסטי של הנהגתה ומוסדותיה באותן שנים. סקירה זאת באה לתאר את ניצני השינוי שהיו שהביאו לשינוי ביחסים בין שתי המדינות וקהילות המודיעין והבטחון שלהן.
באחד מימי חודש אפריל 1952 הגיע לראשונה לביקור עבודה בישראל אדם בשם ג'יימס ג'יזוס אנגלטון. אנגלטון היה באותה עת כוכב עולה באגף הריגול הנגדי של סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב, ה-CIA. ביקור זה הפך לימים, ציון דרך בקשרים ההדוקים בין קהילות המודיעין של ארצות הברית ומדינת ישראל. בביקור של אנגלטון שנמשך כשבוע ימים, ביקש האורח האמריקאי לפגוש דמויות מרכזיות בקהילת המודיעין הישראלית הצעירה ובמיוחד בשרות הבטחון, כדי לבחון את תיפקודם ולתהות על קנקנם. אחת הדמויות עימה התעקש אנגלטון להפגש, היה עמוס מנור, או בשמו המקורי ארתור מנדלוביץ' שהיה באותה עת ראש מטה 2 ("אגף זרים/מזרח אירופה"). המפגש ביניהם שהתמשך על פני מספר ימים, הפך לימים מקשר מקצועי בין שותפים מודיעיניים, לידידות והערכה הדדית עמוקים. בואו של אנגלטון לישראל סימן את תחילת מיסודו של הקשר המתהווה בין ה-CIA ושרות הבטחון הכללי של מדינת ישראל הצעירה. מה שעמד במוקד הביקור היה מבצע תיחקור העולים ממדינות מזרח אירופה לישראל בידי מתחקרי השב"כ והעברת מידע מודיעיני אודות ברה"מ וגרורותיה במזרח אירופה שהופק בתיחקורים לארה"ב. מבצע זה שכונה "בלזם" שאותו הוביל במשך שנים רבות מנור, פתח צוהר הצצה עבור ארה"ב והמערב לנעשה מעבר למסך הברזל וסיפק תובנות אודות הנעשה שם.
הרקע למבצע "בלזם" –
ג'יימס ג'יסוס אנגלטון -שרת ב"משרד לשרותים אסטרטגיים" OSS במהלך מלחמת העולם ה-2. לאחר הקמת ה-CIA ב-1947, הצטרף ב-1949 לאגף הריגול הנגדי של הסוכנות ועמד בראשו משנות ה-50 עד פרישתו ב-1974. החזיק במשך שנים רבות ב"תיק הישראלי" ב-CIA והתעקש על בלעדיות בקשר עם הצד הישראלי כשהוא עוקף פעמים רבות את תחנת ה-CIA בתל אביב ואת האגף הטריטוריאלי שכיסה את ישראל והאזור.
מאז הקמתה, נקטה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, מדיניות של אי הזהות במאבק הבין גושי שהתחולל אז בין ארה"ב וברה"מ. עם זאת, למרות הרקע הסוציאליסטי שהיה לרבים בהנהגת ישראל ובהם דוד בן גוריון, הנטיה היתה לכיוונה של ארה"ב. הנטיה הזאת באה על רקע העובדה שלמרות התמיכה הסוביייטית בהקמת מדינת ישראל, ברה"מ הלכה והגבירה את תמיכתה במדינות ערב ונקטה קו יותר ויותר תוקפני כלפי ישראל. כמו כן, שנות שלטונו האחרונות של מנהיג ברה"מ יוסף סטאלין, התאפיינו נוסף לקו אנטי ישראלי גם בגישה תוקפנית על סף האנטישמיות כלפי מליוני היהודים שחיו אז בברה"מ ומדינות הגוש הסובייטי. על רקע זה, מדינת ישראל נקטה בקו זהיר תוך הימנעות מצעדים פומביים שעלולים היו לסכן את היהודים שחיו שם, במשולב עם פניה זהירה לכיוונה של ארה"ב.
מצד שני, מדיניותה של ארה"ב כלפי מדינת ישראל התאפיינה בקו מסוייג וחשדני. מבחינה מדינית, נתגלעו בין שתי המדינות חילוקי דעות בשורה של סוגיות דוגמת בינאום ירושלים, שאלת שיבת הפליטים והניתוק הנגב ממדינת ישראל, סוגיות שארה"ב צידדה בהן. מעבר לכך, מדינת ישראל נתפסה בעיניים אמריקאיות (במיוחד מחלקת המדינה וה-CIA) כמדינה "ורודה", קרי מדינה בעלת מאפיינים סוציאליסטים ונטיה של רבים בה לקומוניזם הסובייטי. מפלגות כמפ"ם ומק"י צויינו כתומכות מובהקות בברה"מ ובמשתמע מכך, אנטי אמריקאיות. גם גורמים שונים בחברה הישראלית באותה עת דוגמת הקיבוצים וההסתדרות נתפסו כבעלי מאפיינים סוציאליסטיים שתומכים בקומוניזם. אחיזתם בצבא, במיוחד של הקיבוצים, היתה בעיניים אמריקאיות גורם לא חיובי במערך הכוחות על רקע המלחמה הקרה. על רקע זה, ב-CIA ראו את השרותים החשאיים של ישראל ככאלה החדורים על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים והמז' אירופאיים. תפיסה זאת התבססה על רקע העובדה שרבים בשרותים החשאיים הישראליים, היו יוצאי מז' אירופה וברה"מ. ככאלה נתפסו על ידי האמריקאיים כסיכון בטחוני פוטניציאלי. חשוב להבין, כי התפיסה הזאת באה על רקע גילויים רבים של חדירה סובייטית לממסדים המודיעיניים, בטחוניים ומדיניים של ארה"ב, בריטניה ושותפות מערביות אחרות. התפוצצות פרשות כמו קלאוס פוקס, גיי ברג'ס, דונלד מקלין וקים פילבי במדינות המערב, תרמו גם לחשדנות הזאת.
טדי קולק – ציר מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון בתחילת שנות ה-50. קולק עמד בקשר עם ג'יימס אנגלטון, איש אגף הריגול הנגדי ב-CIA. באחת הפגישות ביניהם, התריע בפני אנגלטון כי קים פילבי היה בעל קשרים הדוקים עם הקומינטרן והמודיעין הסובייטי בוינה של שנות ה-30. אנגלטון התעלם מהאזהרה שהתבררה מאוחר יותר כנכונה.
גישושים ראשונים לכיוונה של ארה"ב מצידה של ישראל התקיימו כבר בשנים 1947-49. ראובן זסלני-שילוח ניסה כיועצו לענייני מודיעין של דוד בן גוריון, לחדש קשרים עם המודיעין האמריקאי שהחלו במהלך מלחמת העולם ה-2, אולם ללא הצלחה. טדי קולק ששימש ציר מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון, ניסה ב-1951 לקדם את הקשרים המדיניים עם ארה"ב. הוא הצליח לכונן קשר ראשוני עם ג'יימס אנגלטון שעבד ב-CIA. בשלבים מאוחרים יותר, התברר כי אנגלטון ממלא ב-CIA תפקיד בכיר באגף הריגול הנגדי ויותר מאוחר עמד בראשו. על רקע המגעים עם אנגלטון, ראוי לציין ארוע בו קולק הגיע למטה הישן של ה-CIA כדי להפגש עימו. בעודו פוסע במסדרון, הבחין בקצהו בדמותו של איש MI6 הבריטי, הרולד "קים" פילבי. קולק הצליח לחמוק מהמפגש עם פילבי וכאשר פגש את אנגלטון שאל אותו מה עושה פילבי בבניין? קולק ציין באזני אנגלטון את העובדה כי הכיר את פילבי בוינה בשנות ה-30, לפני שקולק עלה לפלסטינה. קולק הוסיף וציין באזני אנגלטון כי פילבי היה קשור באופן הדוק לחוגי קומינטרן וכאלה שפעלו בשרות המודיעין הסובייטי באותה עת בוינה. אנגלטון שבאותה עת היה חסיד נלהב של פילבי, פטר את האזהרה של קולק כדבר בטל. כאן ראוי לציין, שבמהלך מלחמת העולם ה-2, פילבי שעבד בריגול הנגדי של MI6, שימש כחונך ומנטור של אנגלטון עת שהה אנגלטון בבריטניה מטעם ה-OSS [ארגון מודיעין חוץ אמריקאי שהוקם ביוני 1941. ניתן לראות בו כסבו של ה-CIA] אליה נשלח לצורך הכשרתו בעבודת המודיעין. יותר מאוחר התבררה אזהרתו של קולק כנכונה, עת פילבי נחשף כמרגל של ה-NKVD/KGB מאז שנות ה-30.
במאי 1951, בן גוריון ששהה בארה"ב לרגל ביקור, נפגש בתיווכו של טדי קולק, עם ראש ה-CIA גנרל וולטר בידל סמית. בפגישה הצליח בן גוריון לשכנע את בידל סמית למסד סוג של קשר של ה-CIA עם השרותים החשאיים של ישראל. ראוי לציין כי בד"כ, ב-CIA נהוג היה שקשרים כאלה היו באחריות האגפים הטריטוריאליים של הארגון. על רקע החשדנות כלפי ישראל במחלקת המדינה וה-CIA בפרט, הוטל על ג'ימס אנגלטון כאיש אגף הריגול נגדי לקיים את הקשר. ג'יימס ("ג'ים") אנגלטון, היה דמות רבת פנים ואניגמטית. מחד, איש "ליגת הקיסוס", בוגר אוניברסיטאות ייל והרוורד, איש ספרות ושירה שהתחנך על ברכיו של המשורר עזרא פאונד. מצד שני, כאיש מודיעין, היה חשדן מטבעו, אנטי קומוניסט קיצוני ובעל נטיה לראות בכל דבר מעשה קונספירציה. למרות ידידותו הקרובה עם קים פילבי, ראה את קהילת המודיעין הבריטית כחדורה ככברה על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים. חשיבה דומה עמדה ברקע החשדנות הבסיסית שלו כלפי ישראל וארגוני המודיעין שלה. קבלת "התיק הישראלי" על ידו נעשתה בחוסר רצון עז והטלת ספק בעצם הצורך בקשרים עם גופי קהילת המודיעין הישראלית.
סימלו של OSS "המשרד לשרותים אסטרטגיים", ארגון מודיעין החוץ של ארה"ב שהוקם במהלך מלחמת העולם ה-2. פורק לאחר סיום המלחמה ועם התגברות המלחמה הקרה, ירשה את מקומו ב-1947 "סוכנות המודיעין המרכזית" CIA.
מידע מסחרי מהגוש המזרחי מועבר לארה"ב כבסיס לקשרים עימה –
במקביל נקבע מהצד הישראלי לאחר דיונים בין ראובן זסלני/שילוח וראש המוסד וועדת ראשי השרותים, איסר הראל, כי עמוס מנור, ראש מטה 2 (אגף מזרח אירופה) בשב"כ, יהיה זה שיעמוד בקשר עם אנגלטון ויעסוק במידע מודיעיני אודות מז' אירופה שיופק מעולים שיגיעו ממדינות הגוש המזרחי. ראוי לציין שבאותה עת כבר התקיים קשר ראשוני עם ארה"ב, כאשר מאז שנת 1949 הועבר למחלקה הפוליטית בשגרירות ארה"ב בתל אביב, מידע אודות עיסקאות מסחריות דרך צד שלישי בין גורמים שונים בעולם, לברה"מ ומדינות הגוש המזרחי. אנשי עסקים וסוחרים ישראליים שסחרו באותה עת עם מזרח אירופה וברה"מ, נידרשו לספק מידע אודות העיסקאות, שוויין, מה נסחר ועבור מי בגוש המזרחי. זמן קצר לאחר ביקורו של בן גוריון בארה"ב, אנגלטון קיבל לידיו משלוח ראשון של מידע מודיעיני שעסק בעיקר באותו "סחר משולש". בחומר נכללו צילומי מסמכים, תעודות משלוח וכדומה ללא עיבוד ראשוני וכן חומר נוסף שעבר עיבוד. החשיבות במידע זה נבעה מכך שסוכנויות המודיעין המערביות התקשו מאד לפעול מעבר למסך הברזל ובמיוחד בברה"מ. עקב המידע הזעום שהיה בידי ארה"ב והמערב אודות היריבים מהגוש הקומוניסטי, אנגלטון מצא במידע הזה עניין רב וראה בו פוטנציאל רב לעתיד. בעקבות העברת המידע לארה"ב, משרד המסחר האמריקאי שהיה מופקד על המידע אודות "המסחר המשולש" ואכיפת האמברגו על מזרח אירופה, שיגר שליח ששיבח בפני מנור ושילוח את איכות המידע ועודד אותם להמשיך בפעילות. בעקבות ההתחלה החיובית בנושא "המסחר המשולש", נחתם בסוף 1951 בוושינגטון הסכם שת"פ מודיעיני בין שתי המדינות שיתבסס על תיחקור עולים שיגיעו לישראל מהמדינות שמעבר למסך הברזל. על בסיס ההסכם, מדינת ישראל החלה בתהליך תיחקור שיטתי של עולים ולמבצע ניתן השם "בלזם".
תחילת מבצע בלזם –
בית סורסוק ברחוב בוסטרוס ביפו(כיום רחוב רזיאל). לאחר הקמת המדינה שכן בו עד 1975 מטה השב"כ ובו בין השאר מטה 2.
כאמור, בראש מבצע בלזם הועמד עמוס מנור, כפי שסוכם במארס 1951 בין איסר הראל וראובן שילוח. עקב כך, מנור נאלץ לשמש בתפקיד כפול: מתחילת יום העבודה בבוקר ועד אחר הצהריים שימש כראש מטה 2. בשעה שלוש או ארבע אחר הצהריים נהג לצאת את משרדו ברחוב בוסטרוס ביפו ועבר למשרתו האחרת – מתחקר עולים. ככל שחלף הזמן כמות המידע שהופק גברה והיה צורך להגדיל את מצבת העוסקים בתיחקורים, ניתוח החומר, תירגומו, עריכתו והדפסתו כדוחות מודיעיניים. רמת הסיווג היתה הגבוהה ביותר עקב רגישות הנושא. החשש מזליגת המידע אודות המידע לברה"מ והחשש מהתגובה ממנה יכלו לסבול יהודי ברה"מ, הצריכה רמת מידור מקסימלית כשרק איסר הראל ואולי עוד אדם אחד או שניים בשרות הביטחון ידעו על המבצע ועל תיפקודו הכפול של מנור. מתחקר ראשון שגוייס לצד מנור למבצע בלזם היה צבי אהרוני, שמילא תפקיד זה במקביל לתפקידו כראש יחידת החוקרים בשב"כ. בתחילה התיחקורים התקיימו בחדר אחד ויותר מאוחר בשני חדרים בדירה שנישכרה בצפון תל אביב.
עמוס מנור (ארתור מנדלוביץ') – 8.10.1918-5.8.2007 שימש כראש מטה 2 (אגף מז' אירופה), סגן ראש השב"כ ובשנים 1953-1963 ראש שרות בטחון כללי. לאורך שנותיו בשב"כ, הוביל את מבצע התיחקורים של העולים ממז' אירופה.
החומרים שהתקבלו משני המתחקרים הראשונים, מנור ואהרוני, המחישו ל-CIA את הפוטנציאל הרב שהיה גלום בתיחקורים. מנור עצמו העיד כי המבצע התמלא בתוכן תוך זמן קצר וחצי השנה הראשונה היתה הצלחה מסחררת. בתגובה לדוחות שנשלחו, הגיע לארץ שליח של ה-CIA כדי לתדרך את העוסקים במלאכה כיצד לערוך את הדוחות ולהתאימם למתכונת הדוחות רצויה ב-CIA. באפריל 1952 הגיע לארץ ג'יימס אנגלטון שביקש ללמוד מי העוסקים במלאכת התיחקורים, לתהות על קנקנם ולמקד אותם בעבודת התיחקור. אולם היתה לאנגלטון סיבה חשובה אחרת להגעתו ובמיחוד להתעקשותו לפגוש אישית את עמוס מנור. מדברים שהעביר לו טדי קולק, הבין שהעומד בראש מבצע התיחקורים הינו עולה חדש שזה מקרוב הגיע מרומניה. אנגלטון נחרד מהאפשרות שאדם שהגיע מרומניה הקומוניסטית עוסק בעבודה הכל כך רגישה. עמוס מנור עצמו סיפר על כך לימים:
"הוא [אנגלטון] השתכן במלון "השרון" בהרצליה, שהיה אז המלון היחיד של חמישה כוכבים. אבל את רוב הזמן עשה בדירה הקטנה שלי, שני חדרים ברחוב פינסקר [בתל אביב]. מתוך שבעת ימי הביקור, ארבעה מהם הוא עשה אצלי. הוא היה מגיע ב-11 בלילה ונשאר עד 4 בבוקר [כשאנגלטון שותה ויסקי כוסית אחר כוסית], ואז הייתי מסיע אותו חזרה למלון… לימים… הוא סיפר לי למה באמת בא לארץ. הוא הבין מטדי [קולק] שמבצע "בלזם" מתנהל על ידי, עולה חדש מרומניה והוא נחרד מכך… הוא בא בעצם לבדוק אותי, זו גם היתה הסיבה שהאחריות לקשר הוטלה עליו… הם [האמריקאים] חשדו בנו. אבל בסוף הביקור הרגשתי שהוא מתרשם חיובית ואמר לטדי ולשילוח שהוא מרוצה ממני כאחראי למבצע. בשל האופי שלי, המוחצנות שלי, יצא מכאן רגוע. ישב איתי עשר שעות ותחקר אותי. אחר כך לקח אותי לוושינגטון ושאל אותי שאלות אישיות יחד עם אישתי… לאחר הרבה שנים אמר לי שלא יכול להיות שאיש בעל פתיחות כשלי מסוגל לחיות חיים כפולים." על פי מנור, ביקורו של אנגלטון, שינה את יחסו לישראל ולמנור בפרט מהקצה לקצה: "הוא יצא מכאן מכור לנו… הוא נורא חשש שמחצית מעובדי השרות הם סוכנים סובייטיים… ויצא עם רושם שמצא כאן אנשים מוכשרים, מסורים, בעלי מוטיבציה בלתי רגילה" כאלה שאין הוא צריך לחשוד בהם.
התרחבות המבצע –
המבנה בו שכנה היחידה שעסקה בתיחקור העולים במסגרת מבצע "בלזם" (רחוב ג' לימים אלברט מנדלר 14) בקריה, תל אביב
הביקוש האמריקאי לחומרי "בלזם" יצר את הצורך בהקמת יחידה ממודרת, חיצונית לשב"כ שתעסוק בתיחקורי העולים. עמוס מנור עסק בגיוס עובדים נוספים ליחידה ועד מהרה מצבת כח האדם שלה מנתה 15 עובדים, מחציתם מתחקרים ששלטו בכל השפות בהן דיברו העולים מארצות הגוש הקומוניסטי והאחרים עסקו בתירגום החומר לאנגלית, עריכה והדפסת הדוחות וכדומה. עם התרחבות פעילות היחידה ומצבת כח האדם שלה, היה צורך למצוא משכן מתאים ליחידה. לצורך כך אותר מבנה ברחוב ג' [כיום אלברט מנדלר 14] בקריה בתל אביב. לאחר דין ודברים עם מינהל הבינוי במשרד הבטחון מלווים בלא מעט ויכוחים, וקביעה קטגורית של בן גוריון עצמו ששם תישכון היחידה, היחידה עברה למבנה והחלה לפעול שם.
הבסיס לבחירת המתוחקרים, התבסס על רשימות שמיות שהתקבלו ממקורות שונים. למעשה היו שתי קטגוריות כלליות של המתוחקרים:
א. עולים שעבדו בשרותי המודיעין המזרח אירופיים, במיוחד ה"סיקוריטטה" של רומניה וה-UB הפולני. מנור העיד שעצם היותם של המתוחקרים עובדי השרותים החשאיים במז' אירופה, לא פסלה אותם על הסף מאחר ועבודה בגופים אלה היתה דרך לשרוד במציאות הקשה של אחרי מלחמת העולם השניה במז' אירופה.
ב. "אחרים" – כאלה שלא היו מנהלים או מהנדסים בכירים, אלא פועלים וחשמלאים שעבדו במקומות שונים שעליהם האמריקאים לעיתים לא שמעו כלל. מנור העיד שהיו מתקנים שהתיחקורים גילו לאמריקאים את עצם קיומם לראשונה, דבר שעורר שם סנסציה.
על פי מסמך ארכיוני מפברואר 1954 צוינו 11 תחומי איסוף ראשיים (בהם צבא, בטחון, תעשיה וכלכלה) שרובם נפרטו לקטגוריות משנה נוספות. כך למשל בתחום התחבורה נכללו נושאי משנה כמו: תחבורה יבשתית, ימית ואוירית, מבנה מוסדות התחבורה, תחנות רכבת, רכבות, שדות תעופה, ימאות, מספנות, נמלים. על פי אותו מסמך, נשלחו עד למועד כתיבתו 1352 דוחות חקירה, כמחציתם נגעה לרומניה ואף 111 דוחות בנושאים הקשורים לסין.
היחידה שהיתה כאמור חיצונית לשרות הבטחון הכללי, הפכה לאחר מספר שנים ליחידה שירותית מן המניין. מטה היחידה המתמקם בצמוד ללשכת ראש השרות. עמוס מנור ניהל אותה כל העת גם כשהפך לסגן ראש השרות ויותר מאוחר כראש שרות בטחון כללי. הוא המשיך לגייס אישית אנשים ליחידה וראיין את המועמדים לעבודה בה. מנור גם הקפיד להפגש עם נציג ה-CIA בארץ ובפגישות עימו העביר לו את הדוחות שהופקו וקיבל את ההנחיות [צי"ח – ציון ידיעות חיוניות] לנושאים והמשימות המבוקשים על ידי ה-CIA, כמו גם את הדגשים בתיחקורים.
פעילות איסוף במדינות מזרח אירופה –
נוסף לתיחקורי העולים, התרחבה הפעילות גם לאיסוף מודיעיני בארצות מזרח אירופה שמעבר למסך הברזל. עד אז התקבלו בקשות ספציפיות אד הוק מהצד האמריקאי דוגמת השגת כסף רומני או ספר טלפונים הונגרי, שככל הנראה נועדו לודא את מידת הרצינות והמהימנות של הצד הישראלי. בבסיס הרעיון להרחבת הפעילות היה ניצול הכסות הדיפלומטית הלגיטימית של הנציגויות הישראליות במזרח אירופה. החל משנת 1952 נשלחו לנציגויות ישראל בגוש המזרחי קציני איסוף מיוחדים בכיסוי דיפלומטי, דוברי שפת המקום, שהיו מודעים היטב לדרכי הפעולה והיכולות של שרותי המודיעין המקומיים. בתחילה הוצבו בנציגויות ברומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה ופולין, מהן התקיימה עליה לישראל, עילה ליהדות המקומית להגיע לשגרירות. זו הסיבה שפעילות כזאת לא התקימה בנציגות במוסקבה מאחר ומרוסיה לא היתה עליה. כמו כן, רמתם של השרותים הסובייטיים עלתה בהרבה על זו של שאר מדינות הגוש המזרחי דבר שגרם לחשש מחשיפת הפעילות שם.
דוגמה לפעילות האיסוף במזרח אירופה מצויה במסמך מ-1954:
"בחודשים האחרונים השתפרו לעין ערוך טיב וכמות החומר הבא מאנשינו מאחורי מסך הברזל… 162 דוחות נשלחו, יותר ממחציתם בחודשים האחרונים. החומר בדרך כלל בעל ערך טקטי, ועל אף קשיי המקום הנו מוסמך. ראויים לציון הדחות על מכרות האורניום בבולגריה, בנייני משרד הפנים ושרותי הבטחון בבולגריה והונגריה, כמו כן מחקר רציני על הרפואה ומערכת המשפט בבולגריה וכו'. גם נושאים קונקרטיים, עליהם נתבקשנו לערוך ברורים מעבר למסך, בוצעו בהצלחה…"
ראוי לציין כי חלק מהחומר שהושג והועבר לארה"ב, הופץ למרות התנגדות של אנגלטון, גם לשרותים זרים אחרים, דוגמת MI6 הבריטי. בינואר 1962 פורסם בביטאון האיגודים המקצועיים בברית המועצות, "טרוד", מאמר שנשא את הכותרת "ציונות – מסכה למרגלים". במאמר היה תיאור של "ניצול עולים תמימים וחקירתם על ידי ישראל, כדי לספק מודיעין לאמריקאים ולבריטים". בעקבות פרסום זה הורה בן גוריון, בהמלצת איסר הראל, על הפסקת תחקורי העולים מחשש לעתיד העליה מברית המועצות וממדינות הגוש המזרחי האחרות. התחקורים חודשו שנתיים מאוחר יותר.
הישגים ראשונים לצד הישראלי מהקשרים עם ה-CIA –
יחסים בין שרותי מודיעין של מדינות שונות, מבוססים במידה רבה על יחסי "תן וקח", בודאי בראשית קיומה של מדינת ישראל וגופי קהילת המודיעין שלה. קהילת המודיעין של ישראל ניסתה לבסס את מעמדה מול ארה"ב, בהבינה כי לרשות ארה"ב משאבים רבים שעשויים יהיו לשרת את יכולות גופי המודיעין הישראליים שהיו אז בחיתוליהם.
כאשר נחתם הסכם המודיעין הראשון בין ארה"ב, ראובן שילוח עמד על כך שבהסכם יכלל סעיף בו ארה"ב תסכים להכשיר קציני מודיעין ישראליים בהכשרה טכנית, נושאי מבצעים וחקירות. הצד האמריקאי שהיה חשדן כלי הצד הישראלי, לא מיהר להסכים ליישם את הסעיף והקשר היה חד צדדי במשך זמן מה. כאשר ג'ים אנגלטון ביקר בישראל ב-1952 והתרשם לטובה מפרוייקט תיחקורי העולים, עמוס מנור לחץ עליו ליישם את הסעיף. לבסוף הגיעה הסכמה מכיוון ה-CIA, ככל הנראה בעקבות לימוד הזכות של אנגלטון על הצד הישראלי. ב-9 בספטמבר 1952 יצאה מהארץ קבוצה קטנה של 5 חניכים ראשונים: ארבעה אנשי שב"כ וקצין אחד מאמ"ן לקורס מודיעין ראשון בארה"ב שהועבר על ידי ה-CIA. בלונדון חבר אליהם איש שב"כ נוסף והם הגיעו לניו יורק ב-13 בספטמבר, משם המשיכו לוושינגטון שם התקיים הקורס.
הקורס נתקל בשלב הראשון בקשיים ואי הבנות רבים משני הצדדים. לטענת החניכים רוב החומר שהועבר בקורס, היה לא רלוונטי לעבודתם והיה ברמה נמוכה. חילוקי הדעות יצרו מתחים רבים עד כדי רצון של החניכים להפסיקו ולחזור לארץ. לאחר שלארץ הגיעו מברקים של החניכים בהם דרשו לחזור לארץ, מנור נאלץ להגיע במיוחד לוושינגטון כדי לרגיע את הרוחות ולהסדיר את העניינים. על פי בקשתו של מנור, הועברו בהמשך הקורס נושאים הלרוונטיים לעבודת שב"כ כמודיעין מסכל, במיוחד נושא הריגול הנגדי. משלב זה, הקורס נמשך באוירה הרבה יותר רגועה והסתיים בהצלחה מרובה. לדברי מנור, הקורס והחומר שנלמד בו, היוו תשתית לכתיבת תורת העבודה של השרות ומקור חשוב לפיתוח קורסים פנימיים שהועברו בהמשך בשרות. כמו כן, הקשר עם ה-CIA הועיל בהכנסת טכניקות חדשות לאישוש ממצאי חקירות למשל באמצעות עריכת היכרות עם תחום בדיקות הפוליגרף. לשם כך יצא לארה"ב החוקר ויקטור כהן לקורס פוליגרף ובסיומו חזר לארץ עם מכשיר פוליגרף ראשון שהוכנס לעבודת השב"כ. בדיקות הפוליגרף הפכו למכשיר מסייע בחקירות ואימות מידע שהתקבל במהלך עבודת השב"כ.
נוסף לעניין הרגעת הרוחות בקורס המודיעין הראשון, מנור ניצל את הביקור כדי להפגש עם ראש ה-CIA גנרל בידל-סמית וסגנו אלן דאלס. בפגישה נוכח מנור בדבר החשיבות הרבה שהצד האמריקאי ייחס לחומר שהופק בישראל מתיחקורי העולים. ניתן לומר שמבצע "בלזם" היווה את הבסיס והתשתית לכינון הקשרים ההדוקים בין קהילת המודיעין הישראלית הצעירה, ל-CIA ובהמשך ליתר גופי קהילת המודיעין האמריקאית.
הסקירה מבוססת על הספר ימי עמוס – ראש שירות הבטחון הכלי השלישי – עמוס מנור. המבצעים והפרשיות (1953-1963) מאת: יאיר שפיגל
בעת כתיבת שורות אלה, מתבררת בקופנהגן, דנמרק, פרשה מוזרה במהלכה נעלמה עיתונאית שבדית שיצאה להפלגה על גבי צוללת שנבנתה באופן עצמאי בידי יזם דני ידוען. ימים לאחר היעלמה של העיתונאית, נמצאה גופת אשה ערופת ראש וכרותת גפיים שיותר מאוחר זוהתה על ידי הרשויות הדניות כגופת העיתונאית. כיום אותו ידוען שארח אותה על סיפון הצוללות, חשוד על ידי המשטרה השבדית ברציחתה על רקע שאינו ידוע כרגע. לפרשה זאת יש מאפיינים המזכירים במידה מסוימת פרשה שהתרחשה לפני 61 שנים בנמל פורטסמות' שבבריטניה בעת ביקורם של מנהיגי ברה"מ באותה עת, ניקיטה כרושצ'וב וגאורגי מלנקוב. במהלך אותה פרשה, נמצאה במי הים לא רחוק מנמל סאות'המפטון, גופה חסרת ראש וחלק מגפיה. יותר מאוחר, הגופה זוהתה כזו של הצוללן הבריטי המפורסם וגיבור מלחמת העולם ה-2, קומאנדר ליונל "באסטר" קראב.
קומאנדר ליונל "באסטר" קראב (28.1.1909 – 19.4.1956?). צולל בריטי, גיבור מלחמת העולם ה-2. נעלם במשימת צלילה לא רשמית בשרות MI6, לבדיקת המשחתת הסובייטית "אורג'וניקידזה". בעת ביצוע הפעולה, קראב היה בגיל 46, מעשן כבד, בעל משקל עודף, שותה אלכוהול ובכושר לקוי. על רקע זה, היתה התנגדות לגייסו לפעולה אולם ניקולאס אליוט שעמד בראש הפעולה התעלם ממנה. ניקולאס אליוט (15.11.1916 – 13.4.1994) – קצין MI6. עמד בראש הפעולה במהלכה נעלם הצוללן ליונל "באסטר" קראב. כשהתברר שקראב נעלם, פנה בבקשה בהולה על סף ההיסטריה ל-MI5 לסייע לכסות על הפעולה ולהעלים עדויות להתרחשותה. בהמשך היה ראש תחנת MI6 בביירות, בה צולמה התמונה. כידידו של קים פילבי הגן עליו כשחשדו בפילבי שהינו סוכן סובייטי. כשהתברר שפילבי אכן מרגל סובייטי, אליוט יצא לביירות, שם חילץ מידידו פילבי את ההודאה שלו בחשדות.
ההנהגה הסובייטית מגיעה לביקור בבריטניה על גבי הספינה המסקרנת –
במהלך חודש אפריל 1956 התקיים בבריטניה ביקורם של מנהיגי ברה"מ ניקיטה כרושצ'וב וגיאורגי מלנקוב, ביקור שנועד למתן את המתחים בין שתי המדינות על רקע המלחמה הקרה. השניים הגיעו לבריטניה בהפלגה על גבי ספינת המלחמה 'אורג'וניקידזה' לה נילוו שתי ספינות מלחמה סובייטיות נוספות. הספינות עגנו בנמל פורטסמות' שם הוקצה להן אזור נפרד כשה'אורג'וניקידזה' צמודה לרציף ושתי האחרות צמודות אליה. הסיירת 'אורג'וניקידזה' מדגם סברדלוב, היתה באותה תקופה די חדשה בצי הסובייטי והתאפיינה בין השאר, במהירות גבוהה יותר ממה שהיה מקובל עד אז לספינות מסוגה. בפיקוד האדמירליות הבריטית היתה סקרנות רבה אודותיה ובמיוחד לגבי מבנה מערכת המדחפים של הספינה. כדי לברר את המבנה שלהם, הוגשה ע"י מודיעין הצי הבריטי, בקשה דחופה לשרות המודיעין הבריטי MI6, להוציא לפועל פעולה חשאית לבחינת המדחפים של ה'אורג'וניקידזה'. עם זאת, היתה באותה עת מגבלה חמורה שהעמידה את הפעולה הזאת בבעיה קשה. לקראת ביקורם של כרושצ'וב ומלנקוב בבריטניה, ראש הממשלה הבריטי אנטוני אידן שהיה נחוש להביא להצלחת הביקור בכל מחיר, הוציא הנחיה מפורשת לראשי שרותי המודיעין הבריטיים להמנע מכל פעולה שעשויה לסכן את הצלחת הביקור.
ראש ממשלת בריטניה אנטוני אידן ומנהיג ברה"מ ניקיטה כרושצ'וב בפתח דאונינג 10
התעלמות MI6 מהנחיית אידן –
אולם, למרות הנחייתו המפורשת של ראש הממשלה הבריטי, ג'ון סינקלייר, שהיה באותה עת מנהל MI6, היה נחוש בכל זאת להוציא את הפעולה לפועל. אחת הסיבות לכך היתה, המצב הקשה בו היה שרוי הארגון בראשו עמד באותה עת, זאת לאחר סדרת שערוריות שפקדו את הארגון באותן שנים. הארגון היה תחת רושם מפוקפק שהשתרר בציבור, בתקשורת ובקרב ארגונים מקבילים בארה"ב ובמערב, בין השאר בעקבות סדרת חשיפות של מרגלים בשרות ברה"מ בלב הארגון ומשרד החוץ: קים פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין. פרשות אלה ציירו את קהילת המודיעין הבריטית בכלל ואת MI6 במיוחד, כחדורים ככברה על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים וכחובבניים חסרי תקנה. בין ההשלכות לכך, היתה הסכנה הדי מוחשית שארה"ב, שותפתה של בריטניה במלחמת העולם ה-2 ולמעשה מצילתה, תנתק עימה את הקשרים המיוחדים בתחומי הבטחון, המודיעין והגרעין.
לצורך הוצאת הפעולה לפועל שבראשה עמד קצין ה-MI6 ניקולס אליוט, אנשי MI6 יצרו קשר עם הצוללן קומאנדר ליונל "באסטר" קראב וגייסו אותו באופן לא רשמי לביצוע צלילה לצורך בחינת שידרית ה'אורג'וניקידזה' ומערכת המדחפים שלה. קראב שהיה יוצא חיל הים המלכותי, נחשב באותה עת לדמות אגדתית בבריטניה וזכה לסדרה מכובדת של אותות הוקרה והצטיינות בזכות פועלו במלחמת העולם ה-2. (בהקשר הארץ-ישראלי, ליונאל קראב עמד במחצית השניה של שנות ה-40 בראש יחידת צוללנים בנמל חיפה שתפקידה היה לבדוק את תחתיות ספינות הצי הבריטי בנמל מחשש למעשי חבלה של הפל-ים במסגרת תנועת המרי העברי והפגיעה באניות גירוש המעפילים). אלא שבאותה תקופה קראב היה כבר בגיל 46, סבל ממשקל עודף והיה מעבר לשיאו. למרות אזהרות של גורמים שונים להמנע מהפעולה ובוודאי לא עם קראב, בשרות המודיעין הוחלט בכל זאת להמשיך בפעולה.
ג'ון סינקלייר (29.5.1897 – 22.3.1977) – מנהל MI6 בעת ביקור כרושצ'וב בבריטניה. הודח מתפקידו על ידי ראש הממשלה הבריטי אנטוני אידן על רקע התעלמותו של סינקלייר מהנחייתו של אידן להמנע מכל פעולה שתסכן את הצלחת ביקורו של כרושצ'וב.
היעלמות קראב וניסיונות הכיסוי על הפעולה –
קראב יצא לצלילה המתוכננת ב-19 באפריל 1956, מסירה שהושטה על ידי קצין של הצי הבריטי שהסכים לבקשת קראב לסייע לו. הפעולה התבצעה כאשר פיקוד בסיס חיל הים המלכותי הסמוך לנמל פורטסמות' בו עגנה האורג'וניקידזה, לא היה מודע לעצם קיומה. קראב צלל לעבר הספינה הסובייטית כשהוסכם עם הקצין המלווה על חזרתו לאחר פרק זמן קצוב לסירה. לאחר שלא חזר בזמן שנקבע ולאחר המתנה ארוכה נוספת, הקצין המלווה נאלץ לעזוב עם הסירה את המקום וחזר למלון ששניהם שכרו בעיר פורתסמות' תחת שמותיהם האמיתיים… קראב נעלם ללא כל סימן!
בשעות הערב התקיימה על סיפון ה" אורג'וניקידזה" ארוחת ערב חגיגית שערך קברניטה עם קצינים מהצי הבריטי. במהלך הארוחה הוא הפנה את תשומת ליבם לכך שמלחי הספינה הבחינו בצוללן שצלל מתחתיה והוא אף הגיש תלונה רשמית על כך. ימים ספורים לאחר היעלמו של קראב, כשהתברר היקפה של השערוריה המתפתחת, האדמירליות הבריטית פרסמה הודעה לאקונית בה נאמר שקומאנדר קראב נעלם במהלך משימה שגרתית לבחינת מנגנון צלילה חדש שהתקיימה בסביבות נמל פורטסמות'. מייד כאשר התברר שקראב נעלם, ניקולאס אליוט והגורמים ב-MI6 שעמדו מאחורי ביצוע הפעולה, פנו עפ"י עדויות של אנשים שנכחו בפגישה, בבהילות שגבלה בהיסטריה, לשרות הבטחון הבריטי MI5 כדי לסייע לכסות על הפרשה. שרות הבטחון הבריטי נעתר לבקשה ופתח במבצע כיסוי והשתקת הפרשה שכלל בין השאר ניקוי חדר המלון בו שהו השניים מחפציהם והעלמת עדויות ברישומי המלון אודותיהם שכללו חיתוך דפי יומן המלון בהם היו רישומים קראב והקצין המלווה מהצי הבריטי בשמותיהם האמיתיים.
אפריל 1956 – הסיירת הסובייטית מדגם סברדלוב "אורדג'וניקדזה" עוגנת בנמל פורתסמות' במהלך ביקורם של מנהיגי ברה"מ ניקיטה כרושצ'וב וגיאורגי מלנקוב בבריטניה.ריצ'רד "דיק" גולדסמית ווייט (20.12.1906 – 21.2.1993) – ראש MI5 1953-1956. ב-1956 מונה כמחליפו של ג'ון סינקלייר בראשות MI6 בעקבות פרשת היעלמותו של "באסטר" קראב.
תפנית בפרשה –
פרשת היעלמות קראב קיבלה תפנית משמעותית 14 חודשים לאחר היעלמותו, אז נמצאה על ידי שני דייגים מספר קילומטרים ממקום ההיעלמות, גופה חסרת ראש ששתי ידיה כרותות והיא עטויה בחליפת צלילה. ממצאי הבדיקה הפתולוגית נותרו חסויים יותר מ-50 שנה אולם עולה ממנה כי סימנים דוגמת צלקות ישנות שאובחנו על הגופה, הביאו את הבודקים למסקנה שמדובר בגופתו של ליונל קראב. חליפת הצלילה אותה לבש קומאנדר קראב בעת צלילתו, היתה חסרת שרוולים והוא נמנע מלעטות ברדס גומי על ראשו למעט מסכת צלילה. על פי הממצאים, הגופה ששהתה במים כ-14 חודשים נרקבה היכן שלא היה עטויה בחליפת הצלילה. כך, הטורסו נותר מוגן כמו גם הרגליים. למרות שלאחר ההעלמות נפוצו שמועות כגון כאלה שטענו כי קראב נתפס על ידי הסובייטים והועבר לברה"מ שם נחקר, לא נמצא להן כל ביסוס. גם טענת ווטרנים של הצי הסובייטי שטענו כי הוא נהרג במהלך עימות תת מיימי, במהלכו נחתך צינור האויר שלו, נמצאו כלא מבוססים.
סר רוג'ר הוליס (2.12.1905 – 26.10.1973) ראש שרות הבטחון הבריטי 1958-1965. נחשד כסוכן של ה-GRU, חשד ממנו לא נוקה.
השלכות הפעולה –
לפרשת היעלמותו של קומאנדר "באסטר" קראב, היו השלכות רבות ונרחבות: בהיבט המדיני, מטרת ביקורם של כרושצ'וב ובולגאנין בבריטניה, שנועדה למתן את המתח והחשדנות בין ממשלות בריטניה וברית המועצות, לא הושגה והיחסים בין המדינות נותרו מתוחים כשהיו, אם לא מתוחים יותר. היו גם השלכות פנים בריטיות. בעקבות כישלון המשימה של קראב ובמיוחד על רקע הוצאתה לפועל בניגוד להנחייתו המפורשת של ראש הממשלה אידן, מנהל MI6, ג'ון סינקלייר, נקרא לדאונינג 10 והודח מתפקידו. את מקומו תפס "דיק" ווייט שכיהן באותה עת כראש שרות הבטחון הבריטי MI5.
את מקומו של וויט בראש שרות הבטחון תפס סגנו, רוג'ר הוליס, דמות שנויה במחלוקת שאודותיה קיימים חשדות כי שימש מאז סוף שנות ה-30, סוכן של מודיעין הצבאי הסובייטי GRU. למהלך ההצלבה בין השניים והצבתו של ווייט בראש MI6 היו השלכות בקהילת המודיעין הבריטית. בתוך MI6 ווייט התקבל כנטע זר ובדחיה, זאת במיוחד על רקע היריבות ארוכת השנים בין שני הארגונים, עוד מתקופת הקמתם ב-1909. הדחתו של סינקלייר שהיה מקובל בקרב רבים ב-MI6, יצרה תחושות מרירות בארגון והיתה סיבה לפרישת מספר בכירים, חלקם כאלה שראו עצמם כיורשים טבעיים של סינקלייר. ווייט עצמו כראש MI6, לא חזר על ההצלחה שמיוחסת לו כראש MI5 וכהונתו היתה צל חיוור לתקופתו בשרות הבטחון.
אולם, קידומו והצבתו של רוג'ר הליס, סגנו של ווייט ב-MI5, הביאה לתוצאות שיש הרואים בהן כפגיעה החמורה בארגון בכל תולדותיו. לאורך שרותו, הוליס היה אחראי על הפעילות נגד הריגול הסובייטי בממלכה הבריטית ובאימפריה המצטמצמת. פעילותו התאפיינה בחוסר יוזמה במקרה הטוב, ובמקרה היותר גרוע, כזו שפגעה באינטרסים הבריטיים ואלו של המערב בכלל. עד כדי כך שבמהלך שנות ה-50 ואילך עד לפרישתו, היו בארגון ובשותפים לעבודה בארגונים המקבילים בארה"ב, שחשדו כי הוליס הינו למעשה סוכן של המודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU. חשדות אלה שהלכו והצטברו, הביאו לכך שהוא נחקר פרונטלית מספר פעמים בשנות ה-60 וה-70 כחשוד בריגול. ולמרות שהחקירות אודות הוליס לא הצליחו לבסס את החשדות נגדו, הוא גם כלל לא נוקה מחשד עד למותו ב-1973. כל תקופת כהונתו של הוליס כראש שרות הבטחון הבריטי, התאפינה בשיתוק הארגון עקב חוסר אונים מול פעילות המודיעין הסובייטית על אדמת בריטניה ועקב צילם הכבד של החשדות נגדו.
בשולי הדברים: ליונל "באסטר" קראב והמאבק הבריטי בהעפלה –
עם תום מלחמת העולם ה-2, הישוב היהודי המאורגן בארץ ישראל שתחת המנדט הבריטי, פתח במסע נרחב להבאת ניצולי השואה מאירופה לארץ ישראל במסגרת מה שנודע כמפעל "ההעפלה". ממשלת הלייבור בראשות קלמנט אטלי ושר החוץ ארסט בווין, הנהיגו מדיניות קשוחה של ישום מדיניות הספר הלבן שבבסיסה מניעת הגעת המעפילים לחופי הארץ בכל מחיר. חיל הים המלכותי הבריטי מצידו, היה עמוד השדרה של הניסיון הבריטי לסכל את הגעת ספינות המעפילים וכן, בגירושם של אלא שנילכדו, למחנות מעצר בקפריסין באמצעות ספינות גירוש. המחלקה הימית של הפלמ"ח, ה"פל-ים", פתחה בהוראת הפיקוד העליון של ההגנה, במסע לפגיעה באותן ספינות גירוש, בד"כ באמצעות הצמדת מטעני חבלה לתחתית הספינות בעת עגינתן בנמל חיפה. למרות הצלחה מסויימת ופגיעה בספינות הגירוש, הפעולות הללו ניתקלו בקשיים מרובים, הן מפאת חוסר ניסיונם של המבצעים, העדר ציוד מתאים וכן כתוצאה מהפעלת אמצעים לסיכול הפעולות על ידי חיל הים הבריטי.
אחד האמצעים לסיכול פעולות החבלה של הפל-ים, היה הפעלת יחידת צוללים של הצי המלכותי הבריטי שפעלה בנמל חיפה באותן שנים. בראש היחידה עמד מיודענו ליוטננט קומנדר ליונל קראב. תפקיד יחידת הצוללים היה לבצע סריקות של תחתיות הספינות שעגנו בנמל חיפה כדי לנסות לאתר מטעני חבלה שהוצמדו לספינות.
צוות הצוללים הבריטיים בנמל חיפה – 1947. לויטננט קומנדר ליונל "באסטר" קראב, מפקדם, עומד במרכז.צולל בריטי לבוש ציוד צלילה לפני ירידה לצלילה לבחינת ספינות בריטיות בנמל חיפה – 1947אנשי יחידת הצוללים בנמל חיפה – 1947. ברקע ספינת המלחמה HMS Chevronאנשי יחידת הצוללים על גבי סירת שרות בנמל חיפה. בתמונה נראים מצופים המסמנים רשת הגנה למניעת חדירת צוללנים. ברקע ספינות הגירוש שהיו יעד חבלה של הפל-ים. – 1947ספינת מעפילים שנתפסה על ידי חיל הים הבריטי עוגנת בנמל חיפה – 1947.ספינת מעפילים שנתפסה על ידי חיל הים הבריטי בנמל חיפה. ברקע הכרמל – 1947המבנה בנמל חיפה ששימש כמחסן הציוד של יחידת הצוללים הבריטית – 1947.
בבוקרו של ה-5 בספטמבר 1945 התרחש ארוע שיש הרואים בו את תחילתה של המלחמה הקרה. באותו בוקר אסף לתיקו פקיד הצופן של שרות המודיעין הצבאי הסובייטי ה-GRU, אדם בשם איגור גוזנקו, עשרות מסמכים מסווגים של הארגון ויצא את משרדו שבשגרירות הסובייטית באוטוואה, קנדה. מסמכים אלה כללו את בין השאר את פרטיהם המזהים של סוכנים ורשתות ריגול שעבדו עבור הארגון בקנדה וברחבי ארה"ב.
איגור גוזנקו ב-1948, 3 שנים לאחר עריקתו לקנדה. מקור: שרות מודיעין החוץ הקנדי CSIS
גוזנקו הגיע לדירתו, אסף שם את אישתו סבטלנה ושני ילדיו הפעוטים ומשם נסעו לחפש מקלט אצל הרשויות הקנדיות. עריקתו של גוזנקו והמידע שעלה בתיחקוריו, הביאו עד מהרה להכרה כי בבריטניה, ארה"ב ושאר מדינות המערב, מתקיימת פעילות עניפה של החדרת סוכנים על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים לכל שדרות הממשל, הצבא וקהילות המודיעין במדינות הללו. פרשה זאת היתה קו פרשת המים מבחינת ההפנמה במערב כי הוא מצוי תחת מתקפה מתוזמרת היטב מצד ארגוני המודיעין הסובייטיים, ה-GRU ומקבילו ה-NKVD.
התהליך במהלכו חדר המודיעין הסובייטי על זרועותיו השונות, לתוככי קהילת המודיעין הבריטית היה תהליך מתמשך שהשתרע על פני מספר עשרות שנים, החל משנות ה-20 של המאה ה-20. תהליך זה שהתאפיין במאמץ מתוכנן וממוקד, כלל מספר רב של גורמים ואנשים והיה חובק עולם. כדי לעמוד על עוצמת המאמץ הסובייטי מן הראוי לתאר כמה מהדמויות החשובות שעמדו במרכזו. דמויות כמו הרולד "קים" פילבי, גיי ברג'ס, דונלד מקלין ואחרים שרבות נכתב עליהם במקומות אחרים, לא נכללו כאן.
גנרל וואלטר קריביצקי. מפקד פעילות ה-GRU במערב אירופה. ערק לארה"ב ב-1937 לאחר שהבין שזימונו למוסקבה מעיד על הכוונות לחסלו. העיד על היקף הריגול הסובייטי במערב וחדירתו לארגוני המודיעין בהם MI-5. נמצא ירוי בראשו בוואשינגטון ב-1940.
וואלטר קריביצקי – נולד ב-1899 בעיירה בגליציה כיהודי בשם שמואל גינצברג. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה לאחר המהפיכה הבולשביקית, גוייס למודיעין של הצבא האדום (GRU), אז בחר לעצמו את השם וואלטר קריביצקי. במהלך שרותו ב-GRU הגיע לדרגת גנרל ולבסוף היה מופקד על כל פעילות הארגון במערב אירופה וצפון אמריקה. פעילות זו כללה הקמת רשתות ריגול רחבות היקף דוגמת Rote Kapelle ("התזמורת האדומה" – כינוי שניתן על ידי הגסטאפו הגרמני) ורשת Rote Drei בשויצריה. במסגרת פעילותו במערב אירופה, הצליח קריביצקי להעביר לברה"מ באמצעות רשתות הריגול הללו, מידע רב שכלל בין השאר תכניות של מטוסים וצוללות וכן, תכתובות חשאיות בין גרמניה הנאצית ויפאן. כאשר סטלין החל במחצית השניה של שנות ה-30, במסעות הטיהורים במפלגה ובזרועות הצבא והמודיעין, התעורר חששו של קריביצקי כי הוא עתיד להיות הבא בתור שיקרא לשוב לברה"מ ולהיות בין המוצאים להורג. חששו גבר, כאשר ב-1937 בשעה ששימש "רזידנט" (ראש תחנה בכסות דיפלומטית לגיטימית) בהאג, נודע לו כי ידידו הקרוב, קצין ה-NKVD איגנץ רייס (בשם הכיסוי איגנץ פורצקי), נרצח בעת שהותו בלוזאן שבשויצריה, ע"י אנשי NKVD בהוראת המרכז במוסקבה. בעקבות רצח רייס/פורצקי, קריבצקי החליט להמלט וערק ב-1937 תחילה לקנדה. שנה מאוחר יותר יצר קשר עם אנשי ה-FBI ומשם עבר לארה"ב.
במהלך שהותו בארה"ב, מסר קריביצקי פרטים מפורטים אודות פעילות המודיעין הסובייטי במערב. בתישאולו ע"י ה-FBI חשף קריביצקי את זהויותיהם של למעלה מ-60 אנשי מודיעין וסוכנים של המודיעין הצבאי הסובייטי שפעלו באותה תקופה בארה"ב ובמדינות מערביות אחרות ובכלל זה בבריטניה. בינואר 1940 הועבר קריבציקי לבריטניה ושוכן תחת זהות בדויה במלון פאר בלונדון. שם הוא תושאל במשך מספר שבועות ע"י אנשי MI5 בראשות ג'יין סיזמור (לימים ארצ'ר) שהיתה מופקדת באותה עת, על פעילות הריגול הנגדי של MI5 בתחום הסובייטי, כאשר היא מוצגת לו כ"גב' מור". עקב מטלות נוספות שהוטלו עליה, עיקר התישאול התבצע מעשית ע"י סגנה, רוג'ר הוליס. קריבצקי מסר במהלך השבועות בהם התקיימו המפגשים עימו, על אודות קיומם של שני סוכני NKVD שאת זהויותיהם לא ידע, אולם הצליח למסור תיאור כללי ורקע שלהם. התיאורים שמסר תאמו בין השאר את דמויותיהם של הרולד "קים" פילבי ודונלד מקלין. למרות זאת, המידע שמסר קריבצקי בלונדון לא זכה להתיחסות מצד מתחקריו ובראשם רוג'ר הוליס והוא נותר בתיקים ללא התיחסות עוד מספר שנים.
ג'יין סיזמור, לימים ג'יין ארצ'ר. עמדה בראש מחלקת הריגול הנגדי שטיפלה בעניינים הסובייטיים ב-MI5. ניהלה בתחילה את תיחקורו בלונדון של העריק וואלטר קריביצקי עד שסגנה הצעיר, רוג'ר הוליס החליפה.
עם שובו לארה"ב, קריביצקי העלה את זכרונותיו על הכתב בספר בשם "הייתי סוכנו של סטלין". בספר תיאר את פעילות המודיעין הסוביטי ואת פשעי משטרו של סטלין. ב-10 לפברואר 1941 נמצא קריביצקי בחדר במלון בוושינגטון כשהוא ירוי בראשו כשלידו מונח אקדח. בחקירת ה-FBI נפל החשד ברצח על אנשי ה-NKVD, כשם ששנה לפני כן, נרצח במקסיקו ליאון טרוצקי, יריבו של סטלין. במהלך שנות ה-50, כאשר פוענחו חלק מהתשדורות הסובייטיות במסגרת פרוייקט VENONA, התבררו שוב פרטים רבים שמסר קריביצקי בתיחקוריו כנכונים. פרטים אלה לאחר שזכו להתעלמות במשך שנים, סייעו בזיהויים של חלק מהמרגלים הסובייטיים דוגמת גיי ברג'ס, דונלד מקלין וקים פילבי.
איגור גוזנקו – דמותו של איגור גוזנקו יחודית בהיותו מהדמויות החשובות שתרמו להכרת הממסדים הבטחוניים, המודיעיניים והפוליטיים במערב, בדבר עוצמת המאמץ המודיעיני הסובייטי לחדור לקירבם באמצעות פעילות מאסיבית וממוקדת. ניתן לומר כי עריקתו ב-1945 והמידע שמסר היוו קו פרשת המים של תחילת המלחמה הקרה בין המזרח למערב.
גוזנקו (13.1.1919-28.6.1982) נולד בכפר סמוך למוסקבה, היה חבר בתנועת הנוער הסובייטי ה"קומסמול" ועם פלישת גרמניה גויס למודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU. הוא הוכשר כפקיד צופן ובשנת 1943 נשלח לשמש כפקיד הצופן של הנספח הצבאי הסובייטי בשגרירות ברה"מ באוטווואה, קנדה. אותו נספח צבאי, פולקובניק (קולונל) ניקולאי זבוטין (שם קוד GRANT) היה אחראי על פעילות איסוף המודיעין עבור ה-GRU בקנדה ובמידה מסויימת גם בארה"ב. במסגרתה ניהל זבוטין רשת סוכנים קנדים שמסרו לו מידע מדיני, צבאי ובטחוני בעל ערך רב, בין השאר אודות שיתוף הפעולה הבריטי-אמריקאי בפיתוח האופציה הגרעינית הצבאית שחלק ניכר ממנה, התקיים בקנדה. זבוטין החזיק בדירת מסתור באוטוואה בה הוותקן ציוד ציתות וצילום משוכלל וממנה התנהלה הפעלת הסוכנים בקנדה. גוזנקו עצמו, עבד מתוך אגף נפרד בקומה השניה של בניין השגרירות שמודר משאר חלקי השגרירות באמצעות שתי דלתות פלדה ונהלי כניסה מחמירים. תפקידו היה לקבל שדרים מקודדים מהמרכז, לפענחם ולהגישם לנספח. כמו כן היה עליו לקודד שדרים שאמורים היו להישלח למוסקבה ולשדרם באמצעות משדרים שהיו ממוקמים באגף הנפרד.
איגור גוזנקו – פקיד צופן של GRU בשגרירות ברה"מ באוטוואה, קנדה. לאחר שנדרש לחזור לברה"מ, ערק יחד עם אישתו סווטלנה בספטמבר 1945 לרשויות הקנדיות ועימו עשרות מסמכים חסויים מהשגרירות. תיחקורו המעמיק הבהיר לממשלות בריטניה, ארה"ב, קנדה ואחרות במערב את ההיקף הנרחב של מאמץ הריגול הסובייטי. כמו כן נתן התרעה על מספר חפרפרות סובייטיות בקהילת המודיעין והממשלה הבריטיים.
במהלך ספטמבר 1944, גוזנקו שבינתיים אשתו ההרה סבטלנה הצטרפה אליו, קיבל הוראה מהמרכז לשוב למוסקבה. לאחר שאורח החיים המערבי אותו חווה מצא חן בעיניו הוא הצליח לקבל דחיה. באוגוסט 1945 הגיע מברק נוסף מהמרכז המורה לו ולאשתו לשוב מיידית לברה"מ. גוזנקו שספג בינתיים נזיפות ממפקדו על תיפקודו, החליט יחד עם אשתו לנתק מגע מהשגרירות ולערוק לקנדה. בבבוקר ה-5 בספטמבר 1945 נטל גוזנקו מהאגף בו שרת בשגרירות, 109 מסמכים ברמת סיווג עליונה שכללו בין השאר מפתחות קוד, תשדורות עם המרכז, שמות סוכנים שפעלו בקנדה כולל שמות הקוד שלהם ועוד. עם המסמכים, גוזנקו פנה למערכת עיתון בוואנקובר וניסה לעניין אותם בפירסום המידע. לאחר שנתקל בסירוב שם ובמערכת עיתון נוסף, ניסה לפגוש את התובע הכללי של קנדה אולם ללא הצלחה. בערבו של אותו יום כשהבין שהוא ואישתו נמצאים בסכנה שיתפסו ע"י אנשי זרוע מהשגרירות הסובייטית שערכו חיפושים אחריו, שניהם עזבו את דירתם ופנו לשכנם בבניין בבקשה שיסתיר אותם בדירתו, בקשה שהוא נענה לה. כאשר הגיעו ארבעה אנשים מהשגרירות לחפש בדירתו, המשטרה הוזעקה ע"י השכן שהסתירם ולאחר עימות קצר עם השוטרים הארבעה עזבו את המקום. לבסוף, לאחר תלאות לא מעטות, "משטרת הרוכבים הקנדית", ה-RCMP, בהסכמת אנשי ממשל, הסכימה להעניק להם מחסה והזוג שוכן בסדרה של דירות מסתור תחת שמירה חמושה. לבסוף, השניים הוברחו למקום מבודד בשם CAMP X ששימש במהלך המלחמה מקום אימון ליחידות קומנדו ואנשי מודיעין, שם שוכנו בדירת מסתור תחת הגנה חמושה. במהלך שהותם במחנה X גוזנקו תיאר בתחקוריו את מאמצי החדירה הסובייטית לקנדה ובתוך כך, לכלל הממסדים הבטחוניים והמודיעיניים במערב ובכלל זה בריטניה. אחד הפרטים שעלו בתיחקוריו היה טענתו, כי במהלך שרותו במרכז במוסקבה, שמע מחבר שעבד במקביל לו כפקיד צופן, כי בשרות הבטחון הבריטי MI5 מופעל סוכן GRU ששם הקוד שלו ELLI. לטענת חברו של גוזנקו שהיה אחראי על ניהול התשדורות עם לונדון שנגעו לאותו סוכן, אותו ELLI עמד בראש מחלקת הריגול הנגדי של MI5. בשיחתו עם גוזנקו, אותו חבר הוסיף כי "ידוע של-ELLI יש משהו רוסי ברקע שלו". מעבר לכך לא פרט.
סר רוג'ר הוליס – ראש שרות הבטחון הבריטי MI5 בשנים 1958-1965. בעקבות פרטים שהצביעו עליו כסוכן של GRU התנהלה אודותיו חקירה והוא זומן לאחר פרישתו פעמיים לחקירה פרונטלית. החקירה נגדו הסתיימה ללא ביסוס האשמות נגדו, אולם הוא גם לא טוהר לגמרי.
במסגרת תיחקורו של גוזנקו, אגף הריגול הנגדי של "משטרת הרוכבים הקנדית", שגילה עניין מועט בהיבטים הבריטיים של המידע שמסר גוזנקו, יידע את שלוחת המודיעין הבריטי בצפון אמריקה British Security Coordination – BSC (ארגון בריטי חשאי שהיה מסונף ל-MI6 ופעל במלחה"ע ה-2 בארה"ב ואמל"ט כנגד גרמניה הנאצית ותומכיה), שמרכזה היה בנין רוקפלר בניו יורק. מפקדה של BSC, ויליאם סטפנסון, תעשיין קנדי במוצאו, פנה לראש MI6 ודיווח לו על עריקת גוזנקו ועל המידע שהתקבל. בדיונים שהתקיימו ב-MI6 הוחלט לשלוח את ראש מחלקת הריגול הנגדי של הארגון לתחקר את גוזנקו ביתר יסודיות. אותו אדם היה לא אחר מאשר "קים" פילבי, שבאותו זמן התמודד עם פרשת העריקה באיסטנבול של איש המודיעין הסובייטי קונסטנטין וולקוב. לפילבי היה חשוב לנטרל את וולקוב מאחר ווולקוב הצביע על קיומו של סוכן סובייטי במודיעין החוץ הבריטי, דבר שהחשיד את פילבי עצמו. פילבי שהבין שהוא מצוי בסכנה, הציע לנסוע לאיסנבול ולשלוח את מקבילו ב-MI5, רוג'ר הוליס, שיבצע את תיחקור גוזנקו. באותו יום נפגש פילבי עם מפעילו מה-NKVD בלונדון ודיווח לו על פרשת וולקוב ועל ההתפתחויות בקנדה. ה-NKVD שיגר חוליה שלכדה את וולקוב שתואר ע"י השלטונות התורכיים מובל חסר הכרה על אלונקה לספינה סובייטית שעגנה בנמל איסטנבול. בסופו של דבר, רוג'ר הוליס נסע לאוטוואה שם תודרך ע"י הקנדים בנוגע לעריקת גוזנקו. משהוצע לו להפגש עם גוזנקו, הוליס גילה התלהבות מועטה אולם בסופו של דבר נאות לפגוש אותו וקיים עימו הליך קצר של תיחקור שנמשך מספר דקות מועטות. גוזנקו תיאר לאחר מכן לעיתונאים כי הסיטואציה היתה מוזרה ביותר. הוא ציפה שהבריטי המסתורי, שלא הוצג בשמו והתברר לו מספר שנים מאוחר יותר כרוג'ר הוליס, כי יגלה עניין וסקרנות בנוגע לדבריו. במקום זאת, הוליס היה לאקוני בדבריו, לא שאל כלל שאלות הבהרה ומיהר לסיים את הפגישה. כמו כן, סיפר גוזנקו ששפת גופו של הוליס העידה על מתח בכך שהפנה את מבטו ממנו ולא יצר עימו כלל קשר עין, כאילו הוליס ניסה למנוע את זיהויו. עם שובו של הוליס ללונדון, הוא הגיש דו"ח קצר ותמציתי שכלל שני עמודים שהתעלם כמעט לחלוטין מטענות לגבי החדירה ל-MI5 שהעלה גוזנקו בפגישה. שנים לאחר מכן, כשהוצג לגוזנקו העתק מהדו"ח ע"י העיתונאי הבריטי צ'פמן פינצ'ר, טען גוזנקו בנחישות שרוב הדברים שנכתבו בו לא נאמרו על ידו ודברים שכן נאמרו על ידו באותה פגישה חטופה,לא הוכנסו כלל לדו"ח. כמו כן, תיאר רוג'ר הוליס את גוזנקו על בסיס מפגש קצר עימו, תיאור שלילי מאד שהמעיט כמעט לגמרי בערך דברי העריק הסובייטי. תיאור זה של גוזנקו גרם להתיחסות מבטלת לטיעוני גוזנקו ולו עצמו על ידי חוקרי MI5 שעסקו בחקר החשדות לחדירה סובייטית לארגון. התיחסות מבטלת זו נמשכה זמן רב ורק בסוף שנות ה-60 השתנתה. אולם היה זה בשלב מאוחר בו מצבו הבריאותי של גוזנקו התדרדר במהלכו התעוור ולכן לא יכול היה לזהות את דמותו של הוליס בתמונות שהוצגו לו.
עם זאת, עריקתו של גוזנקו והמידע שהתקבל בעקבותיה, היוו נקודת מפנה ותחילת ההתפכחות בהתיחסות ממשלות המערב ובמיוחד בבריטניה וארה"ב ביחס למאמצי הריגול והחתרנות של המודיעין הסובייטי. ועדת חקירה קנדית בראשות שני שופטים שהוקמה ב-1946 על בסיס טענותיו של גוזנקו, חשפה רשת ריגול שהופעלה ע"י GRU במשרדי ראש הממשלה ושר החוץ הקנדיים. כמו כן, ארה"ב החלה לבצע חקירה בתכנית הגרעין שלה וממידע שהגיע גם מפיענוח צפנים במסגרת תכנית DRUG/BRIDE/VENONA נחשפו סדרה של מרגלים שעבדו עבור שרותי המודיעין הסובייטיים. בעקבות עדויות גוזנקו והחומרים מ-VENONA הורשע בריגול לטובת ברה"מ מדען הגרעין הגרמני קלאוס פוקס שהשתקע בבריטניה כפליט במהלך המלחמה. כמו כן נחשפו המרגלים אלן נאן מיי וברונו פונטקרובו. המידע שמסר סייע גם בחשיפתם של גאיי ברג'ס ודונלד מקלין שנים מאוחר יותר. בני הזוג גוזנקו ושני ילדיהם שנולדו בקנדה קיבלו זהות חדשה ממשלת קנדה והם חיו בה עד מותם, איגור ב-1988 מסיבוכי מחלת סכרת וסווטלנה אישתו ב-2001. שניהם נקברו בתחילה בקברים לא מזוהים, אולם כעבור מספר שנים הוקמו להם מצבות מכובדות ואיגור זכה לאנדרטה באוטואה המנציחה את פועלו.
רות קוצ'ינסקי – שם קוד "סוניה". קצינת מודיעין גרמניה ממוצא יהודי של GRU. ניהלה רשת סוכנים, מפעילת תחנת שידור, בלדרית. פעלה בסין, שוויצריה, ובעיקר בריטניה. בעת מגוריה באזור אוקספורד היתה על פי החשד הסייענית של מקור (על פי החשד רוג'ר הוליס) בתוך מטה MI5 שעבר לאזור במהלך מלחמת העולם ה-2. למרות ידיעות שהצטברו על פעילותה בבריטניה, לא ננקטה כל פעולה לחשיפתה ולכידתה, דבר שהיה באחריות רוג'ר הוליס.
אורסולה רות קוצ'ינסקי – אחת הדמויות שהיתה לה תרומה מכרעת למאמצי האיסוף של המודיעין הסובייטי במערב ונותרה בצל במשך שנים לא מעטות לאחר סיום פעילותה. קוצ'ינסקי היתה יהודיה ילידת גרמניה (17.5.1907 – 7.7.2000) שהפכה בגיל 17 חברת המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, אותרה וגויסה ע"י המודיעין הצבאי הסובייטי כקצינה בצבא האדום. אורסולה היתה בתו של פרופ' לדמוגרפיה רנה קוצ'ינסקי ואחות של יורגן ובריגיטה, כולם קומוניסטים אדוקים וסוכנים ברמה כזו או אחרת של ה-GRU. עם הינשאה לארכיטקט הגרמני רודי המבורגר שהיה גם הוא קצין מודיעין של ה-GRU, נשלחה ב-1930 עימו בהוראת ה-GRU, לשנחאי שבסין. בשנחאי של שנות ה-30 היתה קהילה גדולה של זרים שעבדו ופעלו מטעם מעצמות זרות וחברות פרטיות בסין השסועה במלחמת אזרחים ופלישה של יפאן האימפריאלית. כמו כן במקביל, שנחאי היתה באותה תקופה גם מרכז איתור, גיוס והכשרה של סוכנים עבור הקומינטרן והמודיעין הסובייטי. אורסולה קוצ'ינסקי הוצבה לשנחאי לאחר הכשרה שעברה במוסקבה בהפעלת ציוד קשר, הצפנה וניהול העברת מסרים, על מנת לסייע לראש רשת ריגול של GRU בסין, ריכרד זורגה ולעוזרתו אגנס סמדלי. תחת זורגה, קוצ'ינסקי קיבלה את שם הקוד SONIA ששימש אותה מעתה ואילך. במהלך שהותה בשנחאי, קוצ'ינסקי/סוניה התוודעה לדמויות מפתח ששרתו את הקומינטרן וה-GRU, דוגמת אדית טיודור-הארט שהיתה ידידתה של אגנס סמדלי, האנס קאלה ועוד. בין ידידיהן של סמדלי וטיודור-הארט היה צעיר בריטי שהגיע כמעט חסר פרוטה לסין לאחר שעזב בפיתאומיות את לימודיו בקיימברידג' מבלי שסיימם. שמו היה רוג'ר הוליס, מי שעתיד להיות שנים מאוחר יותר, ראש שרות הבטחון הבריטי MI5. עד כה, לא נמצאו עדויות ישירות לכך שקוצ'ינסקי והוליס הכירו, אולם העדויות כן מצביעות על כך ששניהם הסתובבו באותם חוגים שרובם היו פעילים בשרות ה-GRU והקומינטרן. במהלך שהותה של סוניה בסין, נולד בנה הראשון מיכאל, אשר בשלב מסויים נשלח להורי בעלה בגרמניה. קוצינסקי עברה הכשרה מתקדמת נוספת בת 7 חודשים במוסקבה במטה ה-GRU ולאחר מכן שבה לשנחאי להמשך פעילותה.
בסתיו 1938 הוצבה סוניה בהוראת GRU בשוויצריה יחד עם בעלה רודי והם היוו חלק מרשת ROTE DREI שכללה גם את מפעיל הסוכנים אלכסנדר (שאנדור) ראדו. תפקידה היה להפעיל את תחנת השידור החשאית ושמירת הקשר עם המרכז במוסקבה. נוסף לכך, הוטל עליה להכשיר סוכני GRU בהפעלת תחנות שידור חשאיות ולהחדיר אותם לגרמניה הנאצית כחלק מרשת "לוסי". ב-1940 נישואיה לרודי המבורגר תמו ובהוראת המרכז נישאה לבריטי צעיר שהוכשר על ידה בהפעלת תחנת שידור חשאית, בשם ליאונרד (לן) ברטון. ברטון היה קומוניסט בריטי שלחם במלחמת האזרחים בספרד, שם גויס ע"י ה-GRU. נישואיה לבורטון העניקו לה דרכון בריטי שאיפשר לה להגר לבריטניה. קוצ'ינסקי יחד עם לן בעלה הגיעו לבריטניה במהלך 1940 והתמקמו באזור אוקספורד, בסמיכות למטה החלופי של MI5 שמוקם באחוזת בלנהיים (אחוזת משפחתו ומקום הולדתו של ווינסטון צ'רצ'יל) בעקבות ההפצצות הגרמניות על לונדון. בבתים השונים בהם התגוררו השניים באותו אזור, הקימה סוניה תחנת שידור חשאית באמצעותה שמרה על קשר עם המרכז. פרט שראוי להזכיר, ב-1938 במקביל לשהות קוצ'ינסקי/SONJA בשוויץ, רוג'ר הוליס שהה בסנוטוריום שוויצרי לצורך טיפול במחלת השחפת שאת נגיפה נשא. הדבר היה סמוך מאד לקבלתו לעבודה בשרות הבטחון הבריטי MI5.
באותה עת שסוניה התמקמה במחוז אוקספורדשייר, ק"מ ספורים מהמרכז החלופי של MI5, עבר לאזור מי שעמד כבר באותה תקופה בראש הענף הסובייטי במחלקת הריגול הנגדי, רוג'ר הוליס. הוליס וסוניה ששהו באותו פרק זמן בשנחאי במהלך שנות ה-30, מצאו עצמם שוב שוהים בסמיכות של נסיעה על אופניים בת מספר דקות בזמן שהוליס משרת במטה ה-MI5 ויותר מאוחר עובר להתגורר באזור יחד עם אשתו. שהות קרובה כל כך למי ששימשה אשת קשר ובלדרית של ה-GRU, העניקה להם את האפשרות להיות בקשר. מקריות בלבד? במהלך שהותם של בני הזוג בורטון בבבתים אותם שכרו למגורים, סוניה הקפידה על התקנת אנטנות עבור המשדרים עימם ניהלה את הקשר עם המרכז, דבר שנצפה לא פעם על ידי שכניה. מיכאל בנה העיד שנים מאוחר יותר, כי אימו היתה ספונה בחדרה בשעות הלילה, עוסקת בקבלת ושידור ידיעות, בפיענוחן והצפנתן במשך שעות ארוכות. שרות בטחון הרדיו ה בריטי RSS שעסק באיכון ואיתור שידורים לא חוקיים בבריטניה, איתר באותו פרק זמן, שידורים המתבצעים מאיזור אוקספורדשייר בסביבת מגוריה. כדי שניתן יהיה להפעיל ניידת מעקב ולאכן במדוייק את המשדר, היה צורך באישור MI5. רוג'ר הוליס קיבל את המידע על כך כמו בנוגע למשדרים אחרים (בד"כ גרמניים) וחתם על הבקשה להפעלת ניידת האיכון במילים NFA – No Further Action "שום פעולה נוספת". וכך, סוניה המשיכה לשדר באין מפרע במהלך כל שהותה באזור.
רות קוצ'ינסקי עם בעלה השני לן בורטון עימו עברה למזרח גרמניה לאחר שהתבררה זהותה בבריטניה.
לסוניה שמור מקום מרכזי בסיוע להאצת תכנית הגרעין של ברה"מ. מ-1943 הוטל על סוניה לשמש בלדרית עבור מרגלי האטום קלאוס פוקס ומליטה נורווד שעבדו בתכנית הגרעין הבריטית (מטה סוכנות פיתוח הנשק הגרעיני של בריטניה AWRE, שכן באותה עת גם הוא בסביבת מגוריה של סוניה באוקספורדשייר). עם פוקס נהגה סוניה להפגש בבית קפה בתחנת רכבת בעיירה באנבורי אליה נהגה לנסוע ברכבת ולקבל ממנו מסמכים וסיכומים של מידע בתחום הגרעין. את המסמכים העבירה לאיש GRU מהשגרירות בלונדון ובמקרים דחופים, הצפינה אותם בעצמה ושידרה למרכז במוסקבה. כאשר קלאוס פוקס הוחשד כמרגל, MI5 חרגו מההתנהלות האפאטית שאפיינה את התנהלות הארגון עד אז ושלחו חוקר בשם וילאם סקארדון לחקור את בני הזוג ברטון. החקירה או שמא ניתן להגדירה שיחה, התנהלה באופן מוזר כשהחוקר מבהיר חזור והבהר לסוניה כי ידוע לו שהיא חדלה לשמש מרגלת עבור ברה"מ לאחר הפלישה לפולין ב-1939, אז התפכחה מהאשליה הקומוניסטית. שני בני הזוג הכחישו הכל ומילאו פיותיהם מים. בכך הסתכמה החקירה בעניינה של סוניה מבחינת MI5. כאשר מרגל האטום קלאוס פוקס נעצר בחשאי בסוף 1949, סוניה חמקה יחד עם ילדיה מבריטניה כעבור 10 ימים בתירוץ של ביקור קרובים בברלין. לן בעלה, נותר מאחור לחסל את "תחנת סוניה" ולהשמיד כל עדות לפעילותה. על פי עדויות שכנים, הוא ניצפה כשהוא שורף במשך שעות ניירות בחצר הבית. כעבור מספר חודשים הוא הצטרף אליה כשהיא כבר שוהה בברלין המזרחית, מעבר למסך הברזל. לקח לאנשי MI5 קרוב לחודשיים להפנים את העובדה שסוניה, שהיתה חשודה בריגול בנושאים החשובים ביותר לבטחון הלאומי של בריטניה והמערב, כבר איננה נמצאת בבריטניה והיא חיה בבטחה מאחורי מסך הברזל.
רות קוצ'ינסקי, שם קוד SONIA, עוטרה פעמיים בעיטור הדגל האדום על פעילותה במשך 20 שנה כקולונל ב-GRU. כמו כן, היא כתבה בהנחיית GRU מספר ספרים בשפה הגרמנית תחת הפסבדונים רות וורנר, כולם עוסקים בפעילותה המודיעינית. בספרים אלה היא הודתה שבמהלך פעילותה בבריטניה היתה לה תחושה שיש גורם בכיר כלשהו בשרות הבטחון הבריטי שהגן עליה ומנע את חשיפתה. זמן קצר לפני מותה ערכה קוצ'ינסקי ביקור קצר בבריטניה לצורך קידום סיפרה שעמד להתפרסם שם. דרישות לחקירתה והעמדתה לדין נידחו ע"י פרקליט הכתר וה-MI5. בסיום ביקורה, קוצ'ינסקי חזרה לגרמניה שם נפטרה בשיבה טובה.
ארמון בלנהיים, אוקספורדשייר. מקום משכנם של בני משפחת ספנסר-צ'רצ'יל. במהלך מלחמת העולם ה-2 הועתק לארמון מטה שרות הבטחון הבריטי MI5 כולל מרכז העצבים שלו, הארכיב על החומר הרגיש שבו. בארמון שרת גם רוג'ר הוליס כראש המחלקה הסובייטית בריגול הנגדי. בסביבת הארמון התגוררה במקביל אורסולה קוצ'ינסקי שניהלה תחנת שידור חשאית בשרות ה-GRU.
מטה הסוכנות לבטחון לאומי NSA בפורט מיד, וירג'יניה. ה-NSA עוסקת באיסוף וניתוח מודיעין ממקורות אלקטרוניים ובכלל זה תשדורות, פיצוח וכתיבת צפנים ועוד. ה-NSA משתפת פעולה באופן הדוק עם אחותה הבריטית GCHQ וסוכנויות דומות בקנדה, אוסטרליה וניו זילנד מתוקף הסכמי BRUSA ו-UKUSA שנחתמו בסוף שנות ה-40. עפ"י דיווחים שונים NSA מקיימת גם שיתוף פעולה הדוק עם מקבילתה הישראלית, יחידה 8200 של אמ"ן.
"ישראל האזינה לשיחות הגרעין המתנהלות עם אירן" זועקות כותרות העיתון "וול-סטריט ז'ורנל" מהיממה האחרונה. העיתון האמריקאי פירסם מפי מקורות בממשל האמריקאי כי ארצות הברית חושדת שמדינת ישראל האזינה באופן קבוע לדיונים בין ארה"ב לאירן בנוגע לפרויקט הגרעין האירני. ישראל הרשמית כמובן נזעקה להכחיש באופן גורף שהיא עוסקת בריגול כנגד ארצות הברית. על פי הידיעה, גורמי מודיעין אמריקאיים החלו לחשוד כי ישראל השיגה מידע פנימי מהשיחות הסגורות באמצעות ירוט תשדורות בהן היתה האינפורמציה האמורה. ככל שהידיעה מעוררת רעש תקשורתי בארץ וברחבי העולם, מסתבר שחדירה מודיעינית לחדרי דיונים בהם מתקיימות שיחות סגורות וחשאיות איננה דבר יוצא דופן וגם כלל אינה דבר חדש. ניתן לומר שהדבר מתקיים כבר שנים רבות מאז ומתמיד שצדדים נפגשו לדיונים והוא רק הולך ומשתכלל ככל שהטכנולוגיות מתפתחות ומשתכללות.
בית לאנקסטר שממוקם בפרברי לונדון. במהלך שנות ה-60 וה-70 אירח את הדיונים לקראת קבלת העצמאות של המושבות הבריטיות באפריקה. צילום: ויקיפדיה.
דוגמה לפעילות מודיעינית אשר תכליתה היתה השגת מידע על הנעשה בחדרי דיונים היא סדרת פעולות שנקט שרות הביטחון הבריטי MI5. בשנים בהם התקיימו הדיונים בין ממשלת בריטניה ונציגי מושבות הכתר הבריטי שעמדו לקבל את עצמאותן כחלק מתהליך הדה-קולוניזציה, MI5 היה מופקד על ביצוע האזנות בתוככי חדרי הדיונים בארמון בהן הן התקיימו, בית לאנקסטר שבפרברי ללונדון. בית לאנקסטר הוא ארמון שהקמתו החלה ב-1825 ובמשך השנים אירח מספר רב של כינוסים ודיונים מדיניים. כאשר בריטניה החלה בתהליך התפרקותה מנכסיה האימפריאליים, התקיימו בארמון סדרת ועידות בהן נדונו הסידורים השונים שינקטו במושבות הכתר לקראת קבלת עצמאותן כמו שאלת היחסים בין המושבות לשעבר לבריטניה לאחר קבלת עצמאותן. החל מסוף שנות ה-50 ועד סוף שנות ה-70 התקיימו בארמון דיונים שנגעו לעצמאות המושבות הבריטיות באפריקה דוגמת ניגריה וקניה ויותר מאוחר רודזיה שהפכה לזימבאבואה לאחר העברת השלטון לרוב השחור. בדיונים הללו נידונו סוגיות שונות כגון: אופי היחסים עם בריטניה ושאלת השתייכותן לחבר העמים הבריטי, האורייטנציה המדינית שלהן על רקע המלחמה הקרה, טיב הקשרים הבטחוניים והמודיעיניים לאחר קבלת העצמאות, הקשרים הכלכליים ועוד.
דיוני לאנקסטר לקראת עצמאות רודזיה והפיכתה לזימבאבואה. מימין שר החוץ הבריטי לורד קרינגטון ומשמאלו אחד מנציגי זימבאבואה הבישוף אבל מוזוראווה. צילום: ויקיפדיה.
שרות הביטחון הבריטי MI5 התבקש לספק את שרותיו לנציגים הבריטיים מטעם משרד החוץ במטרה שישיג מידע אודות עמדות המשלחות שייצגו את המושבות בדיונים. כך, לאנשי משרד החוץ הבריטי היה חשוב לברר מה הן העמדות של המשלחות בשורה של סוגיות, כיצד הן יוצגו בדיונים ואת עמדותיהם הספציפיות של כל אחד מחברי המשלחות. הדרך להשיג את המידע הזה היתה לצותת לאנשי המשלחות במהלך הדיונים וגם בשיחות הפנימיות שקיימו מחוץ לחדרי הדיונים.
פיטר רייט – גוייס ל-MI-5 בשנת 1949 כקצין הטכני הראשון של הארגון. היה מופקד על מתן פיתרונות טכנולוגיים לסדרה של מבצעים של הארגון, בעיקר נגד יעדים של ברה"מ והגוש המזרחי. במהלך שנות ה-60 היה בין אלו שהתעקשו כי MI5 נחדר בדרגים העליונים שלו על ידי המודיעין הסובייטי, ככל הנראה ראש השרות בשנים 1956-65 סר רוג'ר הוליס ששימש סוכן GRU. צילום: BBC
פיטר רייט, הקצין הטכני הראשון של שרות הבטחון הבריטי MI5, שבסוף שנות ה-50 עמד בראש המחלקה הטכנית של השרות, מתאר בפירוט רב באוטוביוגרפיה שלו מ-1987 Spycatcher, כיצד הגיעה הדרישה לספק את המידע. לטענתו, לאחר שהוא ושותפיו לתכנון הפעולה נוכחו במורכבותה, הוחלט על סגירת הארמון למשך מספר שבועות בתואנה של שיפוצים. בתקופה זו, כל הארמון רושת בכבלי תקשורת שחיברו מערך נרחב של מיקרופונים שהותקנו בחדרים ואולמות הארמון, לחדר בקרה בו היה ציוד האזנה והקלטה. על ידי כך, ניתן היה להאזין באמצעות המיקרופונים לנאמר בכל רחבי הארמון באיכות קולית מעולה. לאחר פתיחת הארמון מחדש החלו לקיים בו את הדיונים. כך, לאנשי משרד החוץ הבריטי היתה אינפורמציה מפורטת בזמן אמת בנוגע לעמדות המשלחות עימן התדיינו ונקודות התורפה שלהן. לטענת פיטר רייט, מערך ההאזנות בארמון פעל ללא תקלות לאורך כל שנות ה-60 ואל תוך שנות ה-70 מבלי שאיש במשלחות הזרות ידע על כך.
חזרה לימינו ולסוגית הריגול לכאורה של ישראל כלפי ארה"ב. ניתן לומר כי למרות היחסים ההדוקים בין שתי המדינות, במיוחד בנושאי בטחון ומודיעין, עדיין שתיהן מקיימות פעילות איסוף מודיעינית חשאית זו כלפי זו. כך למשל, בשגרירות ארצות הברית בתל אביב קיים על פי דיווחים זרים מתחם מסווג של סוכנות ה-SIGINT האמריקאית NSA המכוון כלפי יעדים שונים בתוככי מדינת ישראל. מבחינה של מבנה השגרירות, ניתן לזהות על גגה מבנה ריבועי לבן העשוי ככל הנראה מחומר רך חדיר לקרינה, המכיל כף הנראה, ציוד ציתות והאזנה. בחינה של תמונות משנים עברו מראה כי המבנה על גג השגרירות בתל אביב לא היה קיים בעבר ונבנה רק בשנים האחרונות. מבנים דומים לזה שעל גג השגרירות בתל אביב זוהו על גם גגות של שגרירויות ארצות הברית בבירות שונות בעולם. כך ניצפו מבנים כאלה על גגות השגרירויות האמריקאיות בווארשה, ברלין, קואלה לומפור, שטוקהולם, מוסקבה, וינה ועוד. ככל הנראה מדובר בניסיון התממה של ציוד הציתות על ידי אנשי ה-NSA.
שגרירויות ארה"ב במוסקבה, שטוקהולם, בייג'ינג וברלין. ניתן להבחין על גגותיהן במבנים לבנים המכילים ככל הנראה ציוד האזנה וציתות של NSA.מבנה שגרירות ארה"ב בתל אביב. ניתן להבחין על גגה במבנה ריבועי לבן המכיל ככל הנראה ציוד ציתות והאזנה של ה-NSA.צילום משנות ה-80 של שגרירות ארה"ב בתל אביב. ניתן להבחין כי המבנה הריבועי איננו קיים. במקומו כדור גדול המכיל אנטנה לווינית. צילום: דוד רובינגר
פעילות איסוף מודיעיני בין מדינות ידידותיות קיימת מקדמת דנא והדיווחים שהתפרסמו בנושא לאחרונה אינם מחדשים דבר. ניתן לומר, כי הדברים מקובלים כל עוד לא נחצה קו אדום או כל עוד אינטרסים חיוניים של אחת המדינות לא נפגעים. מה שיוצא דופן בפרשה המדוברת הוא העברת המידע שנאסף לאנשי קונגרס אמריקאיים על ידי גורמים ישראליים, כך ניטען, על מנת שישמשו כנגד הנשיא אובאמה. אם הדבר נכון מדובר בניסיון ישראלי להשפיע על המערכת הפוליטית האמריקאית מבפנים. בפרשה בה נטען כי ישראל ריגלה אחר הדיונים של ארה"ב עם איראן, נראה כי ההסבר לפירסום קשור לשאלת המתח בין הקברניטים ולאו דוקא לעצם פעולות האיסוף הישראליות.
קהילת המודיעין של ארצות הברית מול הניסיון הבריטי בשימוש בעינויים במהלך חקירות
לאחרונה התפרסם דין וחשבון על השימוש באמצעי חקירות אגרסיביים ע"י עובדים של סוכנות המודיעין המרכזית, ה-CIA. הדו"ח הקשה שהוכן ע"י ועדת המודיעין של הסנאט האמריקאי בראשותה של הסנטורית הדמוקרטית דיאן פיינסטיין, קבע שתי קביעות עיקריות:
האחת, ה-CIA עשה שימוש שיטתי בעינויים במהלך חקירתם של חשודים בטרור איסלאמי בניגוד לחקיקה אמריקאית מפורשת. נוסף לכך, הדו"ח קבע כי עובדי CIA בהם בכירים, שיקרו בנוגע לחקירות הללו ודיווחו שלא נעשה במהלכן שימוש בעינויים.
הסנטורית דיאן פיינסטיין, יו"ר ועדת המודיעין של הסנאט האמריקאי
המסקנה העיקרית השניה שעולה מהדו"ח והחשובה לא פחות, היתה שהשימוש באמצעים אגרסיביים (ביטוי נקי לעינויים) במהלך החקירות הללו כלל לא הניב מידע מודיעיני בעל ערך ולמעשה לא היה בהם לתרום להתמודדות מול ארגוני הטרור האיסלמי דוגמת אל קעידה ודומיו.
על פי הדו"ח שעורר בתגובה ביקורת חריפה מצד גורמים בתוך ה-CIA, השימוש בעינויים במהלך חקירות הפך לרוטינה מקובלת לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר. השימוש בפרקטיקה של עינויים היתה במתקנים דוגמת בסיס גואנטאנמו שנמצאו בשליטה אמריקאית, אך גם במקומות שונים אחרים מחוץ לארה"ב. כמו כן, השימוש בהם קיבל אישור גורף מגורמים בכירים בממשל האמריקאי כולל בבית הלבן, בהם מזכיר ההגנה דאז ריצ'רד צ'ייני.
השימוש בעינויים לשם השגת או אימות מידע מודיעיני הינו דבר המצוי במחלוקת כאשר יש הטוענים שמעבר להיבט המוסרי השולל אותם, יש היבט נוסף, פרקטי נגד השימוש באמצעים אלה. במהלך מלחמת העולם ה-2 בריטניה עסקה בלכידת רשתות של מרגלים שנשלחו על ידי גרמניה הנאצית לרגל על אדמתה. למעשה, כל שליחויותיהם נכשלו כישלון חרוץ כששרות הבטחון הבריטי, MI-5, הביא ללכידתם ולחיסול כל הרשתות שגרמניה ניסתה להפעיל בבריטניה. להישג הבריטי היתה חשיבות רבה מאחר ו-MI-5 הצליח להפוך את רובם המכריע לסוכנים כפולים שהופעלו ע"י מפעילים בריטיים כנגד המודיעין הגרמני בהזינם אותו במידע שפוברק ע"י סוכנויות המודיעין הבריטי.
בית לצ'מיר, משכנו של CAMP 020. שימש כמרכז חקירות בו נחקרו הסוכנים ששוגרו ע"י גרמניה לרגל בבריטניה במהלך מלחה"ע ה-2.
הגורם אשר לו היתה השפעה מכרעת על הצלחת המאמץ הבריטי להכפלת הסוכנים הגרמניים, היה חקירתם במתקן החקירות "CAMP 020" שנוהל ע"י סגן אלוף רובין סטפנס. סטפנס אשר נודע בכינוי Tineye Robin בזכות המונוקל שנהג להרכיב, הנהיג ב"מחנה 020" נוהל חקירות קפדני וקשוח שכלל איומים, מניפולציות, שפה בוטה וכיוצ"ב אולם מצד שני, הקפדה על הימנעות טוטאלית משימוש באמצעים פיסיים (עינויים). עפ"י הנוהל אותו גיבש סטפנס, אמצעים פיסיים אינם ראויים לשימוש בחקירות מאחר ולדעתו אין בהם כל ערך מבחינה מודיעינית. לטענתו, נחקר העובר עינויים, יעשה הכל כדי לרצות את החוקר כדי להביא להפסקתם ע"י כך שיגיד כל דבר שיענה על רצונותיו של החוקר.
סא"ל רובין Tineye סטפנס. במהלך מלחמת העולם ה-2 פיקד על מחנה 020 בו התנהלה חקירתם של הסוכנים הגרמניים שנילכדו ע"י שרות הבטחון הבריטי MI-5. רובם המכריע הוכפלו והופעלו נגד המודיעין הצבאי הגרמני ה"אבוואר".
הקו אותו סטפנס גיבש, אומץ ע"י MI-5 בכל הקשור לאופן ניהול חקירות. במהלך התפרקות האימפריה הבריטית לאחר מלחמת העולם ה-2, בסידרה של התמודדויות מול התקוממיות מקומיות דוגמת פלסטינה (א"י), חוף הזהב (לימים גאנה) מלאיה, קניה ועוד, התחולל מאבק בין הקו שהיתווה MI-5, אשר שלל עינויים בחקירות, לבין הפרקטיקה המקומית של המשטרות השונות וגופי החקירה המקומיים (CID), שנתנו יד חופשית לחוקרים להשתמש בכל אמצעי שיחפצו.
כך למשל, כאשר התחולל המאבק לעצמאות בחוף הזהב, MI-5 כגוף המופקד על הבטחון בטריטוריות בהן שלטה בריטניה, שלח את סטפנס לשמש שם כקצין קישור בטחוני (SLO) לגופי הבטחון המקומיים כדי שינחה את עבודתם. סטפנס המשיך במדיניות שהתווה והביא לצמצום חד בשימוש בעינויים במהלך חקירות שהתנהלו שם נגד פעילי תנועת העצמאות המקומית. הדבר תרם רבות להפקת מודיעין אמין וליצירת ערוצי תקשורת עם אישים בתנועת השיחרור דוגמת קואמה נקרומה שהפך לימים שליט גאנה הראשון.
במהלך מצב החירום שהוכרז ב-1947 במלאיה בעת המאבק נגד המחתרת הקומוניסטית, קו זה נתקל בהתנגדות מצד המשטרה המלאית המקומית ולישכת החקירות, ה-CID. מאחר ובמלאיה לא התקיים בחלק ניכר מהזמן מבנה ריכוזי של גופי המודיעין והמשטרה, היתה נטייה לגופים מקומיים של המשטרה, הצבא וה-CID לנקוט במדיניות חקירות עצמאית שגלשה לא פעם לאלימות לשמה. בבדיקה לאחור התברר שהדבר לא היווה כל יתרון מבחינת הפקת מידע מודיעיני אמין. רק לאחר שינוי במדיניות התחולל שינוי והמידע מהחקירות הפך לאמין יותר.
קהילת המודיעין של ארצות הברית אשר נולדה למעשה על ברכי המודיעין הבריטי במהלך מלחמת העולם ה-2, עברה מאז שינויים רבים. במהלך שנות ה-70 היא עברה זעזועים וטלטלה עזה בעקבות החוליים שהתגלו בפעילות ה-CIA במהלך עבודת ועדת החקירה של הסנטור פרנק צ'רץ'. אולם דומה כי בתקופת נשיאותו של ג'ורג' בוש הבן השינויים שחלו בה לא הטיבו עימה ונראה כי השפיעו לרעה על תיפקודה. די אם נזכיר כי נוסף לפרשיה המוזכרת לעיל, תהליך בניית הערכת המודיעין ביחס לעירק והעיוות של אותה הערכה מטילים אור לא מחמיא על עבודת קהילת המודיעין האמריקאית בכלל ועל סוכנות הביון המרכזית בפרט. נראה כי בשנים הקרובות, יהיה צורך בעריכת רפורמה מקיפה בפעילות סוכנות הביון המרכזית כדי לתקן את הפגמים שנתגלו בעבודתה בשנים האחרונות. סוגיית השימוש בעינויים במהלך חקירות הינה אחת החשובות באותה רפורמה.
אופ-אד מאחורי הדברים ומה שבינהם 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.