ביום 24 במאי 1978 עמדו בשדה בתעופה החדש באנטבה, אוגנדה, שליטה הכל יכול אידי אמין דאדא ואדם לבן ממוצא דרום אפריקאי בשם ברוס מקנזי. השניים שוחחו ביניהם ואז נפרדו כשמקנזי עולה על מטוס קל שאמור היה להביאו לקניה הסמוכה שם חי ופעל. ממש לפני שההמריא הובאה בחיפזון חבילה אל המטוס שכבר חימם את מנועיו. בחבילה היתה מתנה מאידי אמין למקנזי על שרותיו הטובים. לאחר שדלת המטוס נסגרה, המטוס המריא לאחר שקיבל רשות המראה ממגדל הפיקוח. זמן קצר לאחר המראתו, ארע במטוס פיצוץ עז שארע מעל שטחה של קניה והמטוס התרסק כשכל נוסעיו כולל מקנזי והצוות נהרגים. כך באו לסיומם חייו של אדם שפעל בצללים וסייע בין השאר להצלחת "מבצע כדור הרעם" לשיחרור החטופים באנטבה שלימים יקרא "מבצע יהונתן".
ימים טובים יותר – ראש אמ"ן מארח את רמטכ"ל צבא אוגנדה אידי אמין. לימים יתפוס את השלטון בהפיכה צבאית.ברוס מקנזי במדי חיל האויר המלכותי הבריטי במהלך מלחמת העולם ה-2
חייו ופועלו במדינות אפריקה השחורה של לאחר קבלת עצמאותן לא תאמו את הרקע ממנו הוא בא. ואולי דוקא כן. ברוס מקנזי נולד ב-1919 בעיר ריצ'מונד, מחוז נאטאל שבאיחוד של דרום אפריקה. ב-1939 התגייס לחיל האויר של דרום אפריקה ובמהלך מלחמת העולם ה-2, עבר לשרת בחיל האויר המלכותי הבריטי שם פעל בזירות של צפון אפריקה, הים התיכון, ואירופה, פעילות שהביאה לו את אות "צלב התעופה המצוינת" – DFC. לאחר סיום שרותו בחיל האויר המלכותי, מקנזי עבר להתגורר בקניה, אז עדיין מושבת כתר בריטית, שם הפך לחוואי מצליח באזור נאקורו.
מעבר לעיסוקיו המסחריים/חקלאיים, מקנזי היה פעיל גם בפוליטיקה הקנייתית לאחר קבלת עצמאותה ואף כיהן כשר החקלאות וחבר בקבינט הקנייתי הפוסט-קולוניאלי. ככזה, מקנזי היה מצוי בלב קבלת ההחלטות של האליטה הממשלתית הקנייתית. אין לכך אזכור רב, אבל בריטניה נהגה להותיר במושבות הכתר שקיבלו את עצמאותן במהלך תהליך הדה-קולוניזציה, דמויות צללים ששימשו כאנשי קשר בין הממשל המקומי לבין קהילת המודיעין הבריטית והממשל בבריטניה. בתחילה היה זה באמצעות שרות הבטחון הבריטי, MI-5, שהיה אמון על הבטחון ברחבי האימפריה, ולאחר קבלת העצמאות, דרך שרות מודיעין החוץ הבריטי, MI-6. בצורה זו, בריטניה הצליחה לשמור על האינטרסים שלה באמצעות בחישה בפוליטיקה והכלכלה המקומיות. ככל הנראה, זה היה גם התפקיד שמקנזי מילא בקניה, מקום מושבו ובמושבה לשעבר הסמוכה, אוגנדה. ידוע שמקנזי נהג לטוס באופן תדיר בין קניה לאוגנדה ובאוגנדה עמד בקשר עם ההנהגה המקומית, כולל עם השליט לימים שעלה בהפיכה, אידי אמין דאדא. ככזה, מקנזי תיווך בעסקאות נשק לחימוש הצבא האוגנדי. בהקשר הישראלי, מקנזי היה מעורב בינואר 1976 בסיוע לאיתור וסיכול פעולת טרור פלסטינאית נגד מטוס "אל על" שעמד להמריא מנמל התעופה בניירובי, קניה. החולייה הפלסטינאית תכננה לירות טילי כתף לעבר המטוס בעת המראתו כשהוא עמוס בנוסעים ודלק. לאחר מעצרם, המחבלים הוטסו בחשאי לישראלי, הועמדו לדין ונשפטו לתקופות מאסר ארוכות.
הטרמינל הישן בנמל התעופה אנטבה, אוגנדהניקולס ביווט, תת מזכיר הפנים בממשלת קניה בעת מבצע יהונתן
נסיעותיו התכופות לאוגנדה ועיסוקיו בה, הביאו אותו להכיר היטב את המתרחש בה ובמיוחד את הילכי רוחו של השליט אידי אמין. אחד המקומות אותם הכיר היטב, היה שדה התעופה באנטבה והטרמינל הישן, מקום הימצאותם של החטופים וחוטפיהם. עם ההחלטה להוציא לפועל את מבצע חילוץ החטופים, היה צורך נוסף למודיעין לקראת מבצע, גם בהכנת תשתית סיוע במעטפת המבצע. על פי דיווחים, המוסד יצר קשר עם מקנזי כדי שיספק מידע מודיעיני עבור המבצע. מקנזי התיעץ עם תת מזכיר הפנים הקנייתי, ניקולאס ביווט ויחדיו אירגנו עבור אנשי המוסד מטוס שכור כדי לבצע טיסות צילום חשאיות של הטרמנינל בו שהו החטופים. מעבר לכך, מטוסי ההרקולס C-130 ("קרנף") נצטרכו לתדלוק לאחר חילוץ החטופים כדי לאפשר את שיבתם לישראל. כמו כן, נלקחה בחשבון על ידי מתכנני המבצע שעלולים להיות נפגעים רבים במהלך הפעולה. כדי לטפל בהם היה צורך להכין תשתית רפואית בקרבת מקום. על פי דיווחים שצצו מאוחר יותר, מקנזי כדמות שהיתה מעורבת מאד בפוליטיקה הקנייתית, הסדיר את נחיתת המטוסים הישראליים בשדה התעופה של קניה, שם הוסדרו אמצעי תדלוק למטוסים ונפרש מערך רפואת חירום כהכנה לקבלת מספר נפגעים רב.
ראש הממשלה יצחק רבין ממתין בעת הגעת מטוסי ההרקולס C-130 "קרנף" מהפעולה
כאמור, מבצע החילוץ התנהל כמתוכנן ולמרות שהיה הרוג אחד בכוח הפושט, מפקד יחידת "סיירת מטכ"ל" סא"ל יונתן "יוני" נתניהו ז"ל ועוד 3 בני ערובה הרוגים, המבצע נחשב כהצלחה אדירה.
אלא שעבור שליט אוגנדה, אידי אמין דאדה ששיתף פעולה עם החוטפים, הצלחת הפעולה מתחת לאפו היתה סטירת לחי מצלצלת והוא חיפש נקמה. הראשונה היתה דורה בלוך, ישישה ישראלית שהיתה בין החטופים שאושפזה בבית החולים בקמפלה. לאחר המבצע, אנשיו של אמין הגיעו לביה"ח, חטפו אותה ורצחו אותה כשגופתה הושלכה ככל הנראה למימי אגם ויקטוריה. אלא שזה לא היה הכל. אמין חיפש נקמה גם אצל מי שאפשרו את קיום והצלחת המבצע. כך, ברוס מקנזי הפך בעיני אידי אמין לחשוד מרכזי ולמטרה לנקמה.
כך, בפגישה של אמין ומקנזי שהתקיימה בשדה התעופה החדש בקמפלה כשנתיים לאחר מבצע החילוץ, הוגשה למקנזי מתנה בדמות ראש אריה מפוחלץ, כאות תודה על שרותיו עבור אוגנדה העצמאית. בחקירת הפיצוץ שארע במטוסו של מקנזי שארע מעל שטחה של קניה, נמצא שבתוך ראש האריה המפוחלץ הוטמנה פצצה שכוונה להתפוצץ לאחר המראת מטוסו מקמפלה. בכך הסתיימו חייו של ברוס רוי מקנזי, דמות צבעונית בחיים של אפריקה הפוסט-קולוניאלית ובאותה מידה אדם שחי בצללים.
על פועלו עבור קהילת המודיעין הישראלית של האיש שתואר כסוחר ממולח ואיש שידו בכל, הוענק לברוס רוי מקנזי לאחר מותו אות "יקיר הסתר". כמו כן, ביוזמת ראש המוסד לשעבר מאיר עמית, ניטעה לזכרו של מקנזי חורשה בין מחלף גולני למחלף המוביל, סמוך לצומת בית רימון.
רבות דובר על פרשות הריגול סביב מרגלי קיימברידג' שגויסו לטובת שרותי המודיעין של ברה"מ לפני מלחמת העולם ה-2. אחד החשובים בהם, אם כי פחות בולט מקים פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין, היה אנטוני בלאנט, שפעל בשרות מוסקבה במשך שנים רבות כשהוא מסייע לשאר חבריו לרשת. אלא שנוסף לאדוניו בברה"מ, אותם שירת נאמנה במשך כשלושה עשורים, בלאנט, כאדם משכיל שתחום עיסוקו היה ההיסטוריה של האמנות, שירת במידה רבה גם את האינטרסים של בית המלוכה הבריטי, מלאכה שעסק בה בדבקות מעט מוזרה על רקע היותו כלי מרצון בידי מדינה זרה אידיאולוגיה שתכליתן היתה הפלת המלוכה. במסגרת אותו שרות עבור בית המלוכה הבריטי, בלאנט קיבל לאחר מלחמת העולם ה-2 את התואר "אוצר האמנות" של בית המלוכה הבריטי, במסגרתו הוטל עליו לטפל בכל חפצי האמנות שהיו בארמונות בית וינדזור. בתוך כך, היה אירוע שהתרחש מיד עם סיום המלחמה ובו אתמקד, במסגרתו נשלח בלאנט באופן חשאי לגרמניה הכבושה בשליחות חשאית של בית המלוכה, שככל הנראה לא הייתה קשורה כלל להיבטים האומנותיים של תפקידו המלכותי.
אנתוני בלאנט כסוכן סובייטי –
אנטוני בלאנט – 25.9.1907-26.3.1983. אוצר בית המלוכה האחראי על חפצי האמנות שברשות הארמון. נחשף כסוכן שגוייס בשנות ה-30 לשרות הקומינטרן וה-NKVD. בתמונה עם המלכה אליזבת ה-2 עימה היו לו קשרי ידידות.
עריקתם לברה"מ ב-1952 של עובד משרד החוץ הבריטי דונלד מקלין וחברו גאי ברג'ס, הכתה בהלם את המנגנון הממלכתי בבריטניה ובמיוחד את שרותי המודיעין שלה. פרשה זאת שבאה לאחר סדרה של פשלות קודמות הביאה למעשה להקפאת הקשרים המודיעיניים של בריטניה עם השותפים בארה"ב, זאת מאחר ובארה"ב החלו לחשוד שלא ניתן לסמוך עוד על השותפים הבריטיים. העריקה המתוקשרת של השניים שהיו תחת מעקב מזה זמן, הציפה חשד שמישהו עם ידע על המתרחש, הזהיר אותםמבעוד מועד ובכך איפשר את הימלטותם על מעבר למסך הברזל. אחד האנשים אליהם כוונו החשדות היה אנטוני בלאנט. אלא שרק לאחר עריקתו של הרולד "קים" פילבי לברה"מ ב-1963, החשדות קיבלו ביסוס ממשי והוא החל לעבור סדרה של תחקורים שנערכו על ידי אנשי שרות הביטחון הבריטי M.I.-5.
הראשון שחקר את בלאנט היה חוקר בכיר באגף הריגול-הנגדי הסובייטי בשם ארתור מרטין. בשלב מסוים, לאחר שהחקירה לא התקדמה, מרטין הבטיח לבלאנט חסינות מהעמדה לדין ובלבד שיחשוף באופן מלא את השתלשלות העניינים שהביאו לגיוסו לטובת הסובייטים ופירוט פעילותו בשרותם. כמו כן, בלאנט נדרש לחשוף את הדמויות שגויסו על ידו ושותפיו למעשי הריגול. עם התרחבות החקירות באותה עת, בניסיון לחשוף חפרפרות סובייטיות שהיו סימנים שהושתלו בשרותי המודיעין הבריטיים, חקירת בלאנט הועברה לידיו של פיטר רייט, הקצין הטכני הראשון של שרות הביטחון הבריטי, שבאותה עת עסק במסגרת M.I.-5 במחקר מודיעיני בנושא החדירה הסובייטית לקהילת המודיעין הבריטית.
סיר אנתוני בלאנט בחברת אוצרות האמנות עליהם היה מופקד בבית המלוכה.
בכיר שרות הבטחון הבריטי לשעבר, פיטר רייט העיד ב-1987 בספרו האוטוביוגרפי Spy Catcher, שבניגוד לסוכנים הסובייטיים האחרים שנחקרו בבריטניה, חקירתו של בלאנט נשאה אופי אחר לגמרי. כדי להשיג את שיתוף הפעולה שלו, הוחלט לבצעה בלשכתו של בלאנט במכון האמנות "קורטוואלד" שבלאנט שימש אז כמנהלו ולא בחדר חקירות של שרות הביטחון כמקובל. במסגרת ההכנות למפגשים עם בלאנט, הותקנו בלשכה שלו מיקרופונים חבויים על מנת שניתן יהיה לתעד את המפגשים וכדי שניתן יהיה לבצע הערכה מודיעינית בזמן אמת לדבריו ולהכווין את השאלות במפגשים הבאים. על רקע היכרותו של רייט את אישיותו של בלאנט הוחלט על קו חקירה מתון ולא מתעמת. אט אט בלאנט החל להיפתח ולהרים את המסך על נסיבות גיוסו לטובת ה-NKVD והאופן בו פעל. אחת הפרשיות שעלתה במהלך תחקורו של בלאנט היתה נסיעתו בשליחות בית המלוכה הבריטי לגרמניה, סמוך לסיום הקרבות באירופה בסוף מלחמת העולם ה-2. הנסיעה מיוחדת ויוצאת דופן שכן, בלאנט באותה עת היה מסופח מטעם MI-5 למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית בפלישה לאירופה SHAEF. ככזה, בלאנט עבד במטהו של הגנרל אייזנהאואר, שם עסק לכאורה בתחום הלוחמה הפסיכולוגית. ראוי לציין שבעת שפעל באירופה לא היה לבלאנט כל קשר ישיר עם בית המלוכה, קשר שהחל להירקם ערב פרוץ המלחמה.
פיטר רייט – גוייס ב-1949 כקצין הטכני הראשון של שרות הבטחון הבריטי MI5. לאור כישלונות רבים של מבצעים בהם היה מעורב החל לחשוד בדבר חדירה סובייטית ל-MI5. בהמשך החל לעסוק במחקר מודיעיני בנוגע לחשדות האלה. במסגרת עיסוקו זה, חקר מ-1964 ואילך את אנתוני בלאנט לאחר שנחשף כסוכן סבייטי שגוייס בקיימברידג' בשנות ה-30. במסגרת חקירה זו נתקל בפרשה במהלכה נסע בלאנט לאחר המלחמה מטעם ארמון המלוכה לגרמניה במשימה חשאית גם שרות הבטחון מודר ממנה.
בשנת 1964, פיטר רייט ששימש עד אז כקצין הטכני הראשון של MI5, עבר לעסוק במחקר מודיעיני לצורך איתורן של עדויות לחדירה סובייטית לממסד הבריטי ובעיקר לשירותי המודיעין הבריטיים. הדבר נעשה במסגרת עבודת המחקר המודיעיני שלו באגף D של שרות הביטחון הבריטי MI5. כך אירע שבאחד הימים הוא נקרא להגיע למשרדו של מייקל אדין, שהיה באותה עת המזכיר הפרטי של המלכה. הפגישה שהוגדרה כפגישת תדרוך מטעם בית המלוכה, התקיימה במשרדו של אדין בארמון המלוכה. עפ"י עדות רייט, אדין הקרין במהלך השיחה מידה של קורקטיות יבשה משולבת במעט מתח. רייט מספר בסיפרו שאדין הבטיח לו שבית המלוכה מוכן לשתף פעולה עם כל נתיב פעולה בו יבחר לפעול עם אנטוני בלאנט. "המלכה עודכנה בנוגע לסר אנטוני והיא שבעת רצון עם כל דרך שתינקט כדי להגיע לחקר האמת" אמר אדין. אלא שאז באה תוספת שנשמעה אז לרייט די מוזרה: "מעת לעת, אתה עשוי להיתקל במהלך חיפושיך בכל הקשור לבלאנט, בדברים המתייחסים לנסיעה מסויימת שלו לאחר המלחמה לגרמניה מטעם הארמון. בבקשה, אל תחקור בכיוון הזה. חייב להיאמר, הדבר אינו נוגע כלל לנושאי ביטחון".
מייקל אדוארד אדין – 30.9.1910-30.4.1984 שימש כמזכיר הפרטי למלכה אליזבת ה-2 בשנים 1953-1972. בפגישה בארמון וינדזור, הפציר באיש MI5 פיטר רייט, להמנע מלחקור אודות נסיעה מסויימת של אנתוני בלאנט לגרמניה הכבושה בשרות בית המלוכה.
רייט מתאר בהמשך הדברים, כיצד בסיום המפגש אדין ליווה אותו לדלת ברשמיות ולמעשה נפטר ממנו. רייט טען שבמשך כל מאות שעות השיחה שרייט ניהל עם בלאנט, הוא לא הצליח לברר מה היה נושא אותה משימה החשאית שמילא בלאנט מטעם הארמון בגרמניה הכבושה.
בלאנט מוצב ל-SHAEF –
כדי לברר את מהות אותה נסיעה מיסתורית של בלאנט לגרמניה לאחר המלחמה, יש לחזור לשנת 1944, סמוך לפלישה לנורמנדי. עם התקדמות כוחות בעלות הברית לאחר הנחיתה בנורמנדי ביוני 1944, הלך וגבר הצורך לשים את היד על כמויות גדולות של חפצי אמנות יקרי ערך שבכירי המשטר הנאצי שדדו מקורבנותיהם. כדי להתמודד עם המשימה הוחלט להקים עוד במאי 1944 במסגרת SHAEF יחידת משנה שתכליתה היתה לאתר ולתפוס יצירות אמנות שדודות שנקראה Monuments And Fine Arts section (SHAEF -MAFA). בראש היחידה הקטנה הועמד סא"ל ליאונרד וולי, ארכיאולוג שקנה את פירסומו בחפירות שערך במסופוטמיה וגילוי שרידי העיר העתיקה אור (כשדים). וולי שהבין את חשיבות המשימה שהוטלה עליו גייס לצוותו את טובי חוקרי האמנות בבריטניה של אותה תקופה בהם עמיתו, היסטוריון האמנות אליס ווטרהאוס.
סר אליס ווטרהאוס – 16.2.1905-7.9.1985 פרופ' ווטרהאוס עמד בראש MAFA, היחידה לאיתור אצרות אמנות שדודים על ידי הנאצים. ווטרהאוס גייס לשורות היחידה את אנתוני בלאנט שנודע בהתמחותו בציירים צרפתיים דוגמת פוסאן.
אחד המקומות בהם אותרו מועמדים ליחידה היה MI-5 – שרות הבטחון הבריטי שצרכי המלחמה הביאו לגיוס טובי המוחות האקדמיים בבריטניה לשרות הבטחון. באותה עת סרן אנטוני בלאנט שרת ב-MI5 ביחידה שעסקה בתפיסת שקי דואר דיפלומטי של הנציגויות השונות שעל אדמת בריטניה, פתיחתם, הוצאת מסמכים רלוונטיים מהם, צילומם והשבתם לשקים מבלי שהבלדרים שלהם יהיו מודעים לכך. עדויות מאנשים ששרתו באותה יחידה מספרות שבלאנט הצטיין בהסחת דעתם של הבלדרים בעת נסיעות רכבת לצורך סילוק השקים הדיפלומטיים. למרות ששרות הבטחון לא היה להוט לשחרר אנשים לטובת גופים אחרים, בלאנט שוחרר בסופו של דבר בעקבות התערבות מגבוה והוא הועבר ל-MAFA. יתכן והסיבה להיענות מצד השרות טמונה על פי עדות בלאנט עצמו במהלך תחקוריו, בעובדה שבאותה עת, סיום המלחמה המתקרב, רמת הפעילות של היחידה הקטנה ירדה ולמעשה כבר לא היו צריכים כל כך את שרותיו.
כך התגלגל בלאנט לפעילות שתשרת את עניינו שנים מאוחר יותר כאשר נחקר על ידי חוקרי MI-5 דוגמת ארתור מרטין ופיטר רייט אודות היותו סוכן NKVD: למעשה קבלת חסינות מהעמדה לדין בתמורה לשמירת חיסיון גילויים מביכים אודות קשרי בית המלוכה הבריטי עם המשטר הנאצי לפני פרוץ מלחמת העולם ה-2 ובמהלך השלב במלחמת העולם ה-2 שנודע כ"מלחמה המזוייפת" ב-1940.
מכתבי המלכה ויקטוריה וקשרי בית ווינדזור בגרמניה –
ההיסטוריון הבריטי פרופ' יו טרוור-רופר 15.1.1914 – 26.1.2003. שירת במלחמת העולם ה-2 ב-MI5. בסוף המלחמה ולאחריה עבר לשרת בצבא הכיבוש בגרמניה. העיד כיצד אנתוני בלאנט השיג מקרובי בית המלוכה הבריטי בגרמניה תכתובות מביכות שנגעו לבית המלוכה הבריטי בנוגע לקשרים עם המשטר הנאצי
על אופי הנסיעה של בלאנט לגרמניה העיד ההיסטוריון הבריטי יו טרוור-רופר ששרת במהלך המלחמה ב-MI5. לקראת סיום המלחמה עבר לשרת ב-SHAEF תחת איש MI5 "דיק" ויייט שהפך יותר מאוחר לראש הארגון. לטענת טרוור-רופר שהוצגה ב-1979 בכתבה בעיתון הבריטי Sunday Times, בלאנט נשלח לגרמניה בשליחותו של המלך הבריטי ג'ורג' ה-6. מטרת הנסיעה היתה על פי טרוור-רופר, להשיג ולהשיב לבריטניה התכתבויות ארוכות ואינטימיות בין המלכה ויקטוריה לביתה הבכורה "ויקי" שנישאה ב-1858 לקייזר וליהלם ה-2. ג'ורג' ה-6 כמו אימו, נהגו להתכתב עם קרוביהם בגרמניה וביקרו רבות בטירות בית האסה שלאחר המלחמה, היו בשטח הכיבוש האמריקאי. טרוור-רופר העיד עוד שבלאנט תיאר בפניו את ביקוריו בטירות וכיצד סעד על שולחנם של בני משפחת האסה.
סר אוון מורסהד – 28.9.1893 – 1.7.1977 הספרן הראשי של בית המלוכה הבריטי. באביב 1945, יחד עם אנתוני בלאנט השיגו מטירת משפחת האצולה האסה שבגרמניה, תכתובות מביכות ורגישות הנוגעות לבית המלוכה הבריטי בשנים שקדמו למלחמת העולם ה-2 ולשלבים הראשונים שלה.
לאחר פירסום דברי טרוור-רופר ב-Sunday Times, כתבי העיתון הצליחו לראיין את הנסיך הגרמני הקשיש וולפגאנג מהאסה. לדבריו, אכן יום אחד הגיעו באביב 1945 לטירתו כשהם רכובים על משאית צבאית סר אוון מורסהד (באותה עת הספרן הראשי של בית המלוכה הבריטי) ואנתוני בלאנט. הוא לא היה בטוח בנוגע לתאריך המדוייק, אולם הוא העיד הוא בטוח שהיה זה לאחר שחיילי ארמיה 3 בפיקודו של גנרל פאטון הגיעו לגזרת כפרי קרונברג, בשבוע האחרון של מרץ 1945. על פי נקודת הזמן הזאת, הביקור המדובר ארע בסוף אפריל, תחילת מאי 1945, אז שימשו הטירות מהמאה ה-19 חיילים אמריקאים למטרות נופש.
על פי עדות הנסיך וולפגאנג מהאסה, אוון מורסהד הציג בפני הקצינים האמריקאיים שהיו אחראיים על הטירה מכתב מהמלך ג'ורג' ה-6 בו הוא מבקש מבן דודתו הקשיש לקבל לידיו מכתבים "רגישים" לצורך העברתם לשמירה בבריטניה. לאחר התדיינות משפחתית ולמרות התנגדות בקרב חלק מבניה, ניתן האישור והחוליה המסתורית של בלאנט ומורסהד נסעה לטירת פרידריקסהוף הסמוכה. בזמן שבלאנט התדיין עם הקצינה האמריקאית שהיתה ממונה על מחנה הנופש בטירת פרידריקסהוף והעסיק אותה, מורסהד ושאר אנשי החוליה עלו במדרגות המתפתלות לעליית הגג, שם איתרו שתי תיבות בהן היו התכתובות המדוברות.
טיב היחסים של בית המלוכה עם גרמניה –
עם עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, צאצאי בית המלוכה הגרמני נפלו גם תחת השליטה של המשטר הנאצי. היטלר מאד האמין בחשיבות קשרי הדם של בתי המלוכה וניסה לנצל אותם לטובתו בשורה של מקרים, במיוחד במשברים שארעו לפני מלחמת העולם ה-2. לצורך קידום האינטרסים הגרמניים, היטלר רתם הנסיך פיליפ שבעצמו היה נאצי נלהב כששהוא מעניק לו דרגת גנרל ב-SA. לאחר "ליל הסכינים הארוכות" בו חוסלה צמרת הארגון הנסיך פיליפ נותר במעמדו ולא נפגע. ככל הנראה היה זה הודות לעובדה שאישתו היתה ביתו של המלך אומברטו מאיטליה שהצילה את חייו. זו גם הסיבה שהיטלר בחר בנסיך פיליפ לצורך שמירת הקשר עם שארי הדם המלכותי ברחבי אירופה וכמתווך בשורה של פרשות בינלאומיות בהן היתה מעורבת גרמניה. כך למשל, היטלר השתמש בו יחד עם מוסוליני כמתווך במהלך משבר האנשלוס באוסטריה ובהמשך במהלך המשבר בצ'כוסלובקיה. כך נוצר מצב בו היה זה טבעי מבחינת היטלר לשוב ולעשות בנסיך פיליפ שוב שימוש במהלך המגעים עם הדוכס מוינדזור, עימו חלק קירבת דם בהיותו נינה של המלכה הבריטית ויקטוריה.
טירת פרידריקסהוף (ידועה גם כטירת קרונברג). משכנה של משפחת האצולה האסה. כיום משמש המקום כמלון יוקרתי.
גילוי העובדה הזאת התרחש במהלך ראיון משנת 1979 שנערך עם הנסיך הישיש וולפגאנג מטעם העיתון הבריטי Sunday Times. בראיון, הנסיך וולפגאנג אמנם נמנע מלאשר באופן ישיר שהנסיך פיליפ היה מתווך מטעם היטלר במלוא מובן המילה, אולם הוא תיאר את תפקידו של הנסיך פיליפ כ"תיווך לא רשמי". לדבריו "זה לא היה תיווך במובן הרגיל של המילה, אלא שיחות שנערכו עם המלך אדוארד ה-8 באמצעות אחיו אדוארד, הדוכס מקנט.
כאן ראוי לציין, שבני בית האסה, כמו גם בני ווינדזור היו רדופי פחדים עזים בעקבות הדחת בית רומאנוב וציחתו של הצאר ניקולאי יחד עם כל משפחתו בעקבות המהפיכה הבולשביקית כשהחשש מהבולשביקים ליווה את המלך ג'ורג' ה-5 עד למותו. כאשר אדוארד ירש את כס המלוכה ב-1936, היטלר הסיק שזה הזמן ליזום מגעים עם הבריטים, זאת באמצעות המלך החדש וחסר הניסיון. המלך אדוארד ה-8, כמו אחיו הצעיר ואיש אמונו ג'ורג', היתה לו חיבה רבה לגרמניה. למרות תדמיתו הציבורית כפטרונם של חסרי התעסוקה והעניים, אדוארד היה אנטי-קומוניסט מושבע והוא הא ין בכל ליבו שהנאצים הצילו את גרמניה ממהפיכה.
כגרמנופיל האמין אדוארד במשטר אוטוריטרי. ככזה, גם העריץ את מנהיגותו של היטלר שלדעתו עמדה בניגוד לשרים בריטיים חסרי יכולת לפתור את בעיותיה הכלכליות והחברתיות של בריטניה. כתוצאה מכך, להיטלר לא היתה כל בעייה מהותית להקים ולקיים אפיק קשר חשאי עם אדוארד. דבר זה התקיים כאשר היה אדוארד היה כבר מלך וגם לאחר ויתורו על הכתר, כדוכס מווינדזור, כל זאת באמצעות בן דודתו הנסיך פיליפ מהאסה ודרך קארל-אדוארד, הדוכס מסאקס-קובורג-גותה.
הנסיך קארל-אדוארד שהיה חבר ללימודים של אדוארד ה-8 בקולג' באיטון, היה גם כן נאצי נלהב והוא קיבל כהערכה דרגת קצונה בכירה ב-SS. ככזה, קארל-אדוארד ביקר תכופות בלונדון שם נהג להמצא בקירבתו של המלך אדוארד ה-8 בשעותיו הראשונות לאחר הכתרתו, כשבאותו הזמן, הצבא הגרמני נערך לכניסה ולהשתלטות על חבל הריין. באמצעותו למד היטלר שלרווחתו שהוא חופשי לפעול ולקרוא תגר על מערכת הסכמי וורסאי ולא לחשוש מתגובה צבאית.
בשנים האחרונות התברר גם שהמלך אדוארד ה-8 לפני שויתר על הכתר, פעל בנחישות לפתח מדיניות חוץ בריטית "לא רשמית" ביחס לגרמניה כשהוא מתכוון לתזמר אותה יחד עם הפיהרר, דרך בן דודתו. קארל-אדוארד העיד עם שובו לברלין שהמלך אדוארד ביקש "שיבקר אותו בתכיפות כדי שעניינים חשאיים יבוררו במהירות גבוהה יותר וכך ימצאו את פתרונם". נראה היה שהמלך אדוארד ה-8 היה מוכן להתעלם ממגבלות חוקתיות במידת הצורך. "מי המלך כאן, בולדווין או אני?" התבטא באזני קארל-אדוארד. "אני מבקש לדבר עם היטלר ואעשה זאת כאן או בגרמניה. אמור לו זאת בבקשה".
מבחינת היטלר, אדוארד היה נכס שראוי היה להשקיע בו רבות. כפי שהיטלר עצמו התבטא: "המלך (אדוארד) הוא אדם כלבבי ואדם שמבין היטב את ה-Fuhrerprinzip, שהיה נכון ליישם אותו בארצו (בריטניה)". את הויתור על הכתר הגרמנים ראו כאבדן מצער של נכס חשוב. אלא שלכך נמצא פיתרון בדמות הסיבה לויתור על הכתר: הגרושה האמריקאית ווליס סימפסון עצמה. סימפסון האמביציוזית בעלת השיק, הפכה במהרה מטרה לחיזורים נמרצים מצד האגודה האנגלו-גרמנית ושל השגריר הגרמני בלונדון עצמו.
עם הויתור על הכתר ולאחר שהמלך ג'ורג' ה-6 סיר להעניק לה תואר "הוד רוממותה", היטלר מיהר לנצל את המצב העכור שנוצר בבריטניה והזמין את הזוג לביקור אצלו. הדוכס ובת זוגו מיהרו להיענות להזמנה כדי לפצות אותה בכך שתקבל במהלך הביקור טיפול מלכותי. הביקור הפרטי גרם בבריטניה לחששות שהתממשו כשהתועמלנים הנאצים עשו בביקור בן השבועיים שימוש והציגו אותו ככזה שקיבל אישור מבית המלוכה. להשתוממותם של בכירים בממשל הבריטי, הדוכס הצטלם לצידם של גרינג וגבלס כשהוא מציג גירסה משלו למועל היד.
דמות חשובה שליווה את הדוכס ובת זוגו במהלך ביקורם בגרמניה, היה בעל הון אמריקאי בשם צארלס בודו Charles Bedaux. בוו השאיל לבני הזוג את טירתו שם קיימו את טכס הנישואים שלהם. בודו גם הפך לבן לוויה קבוע וחלק מהפמליה שנישרכה בעקבותיהם במהלך סיוריהם באירופה. בודו מת ב-1942 בנסיבות לא ברורות כאשר נעצר על ידי שרות הבטחון של ממשלת צרפת החופשית בצפון אפריקה כשנחשד בקיום קשרים עם גרמניה הנאצית והיותו סוכן חשאי של ממשל וישי.
על פי כל הסימנים, ארמון וינדזור, משכנם של שני בני הזוג, הפך למרכז של אינטריגות שמקורן היה בברלין. יום לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, בודו אמר בארוחת ערב בארמון ריץ למכר שלו ש"המצב באירופה הולך ומתברר ואם תישאר לצידי אדאג לך". בודו שהמשיך להתלוות לבני הזוג עמד במקביל בקשר הדוק עם שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושליחו אוטו אבץ שהצרפתים גירשו מפרי ב-1939.
מסמכים שנתפסו הראו שבודו עמד במרכזם של מהלכים שמקורם היה בגרמניה שתכליתם ליצור מה שכונה "חזית לקידום השלום". חזית שאמורה היתה לכלול את בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה. למעשה, בודו שימש צינור להעברת מסרים חשאיים בין היטלר לארמון וינדזור. הדבר עולה ממסר מינואר 1940 מהשגריר הגרמני בהאג לתת מזכיר במשרד החוץ הגרמני הבארון ארנסט פון ויצקר. "באמצעות קשר אישי עם הדוכס מוידזור" כותה הדוכס פון זק-בורקסרוזה, "מתברר כי הדוכס מוינדזור לא מרוצה מהתפקיד שניתן לו כחלק מחיל המשלוח הבריטי". הדוכס מוסיף גם שנוצרו קשרים ידידותיים עם (הדוכס מוינדזור) שיאפשרו בעתיד ובנסיבות מתאימות להפוך ליותר משמעותיים".
חיל המשלוח בצרפת –
במסגרת ההסכמים שהיו בין צרפת ובריטניה, שיגרה בריטניה לאחר הכרזת המלחמה על גרמניה, חיל משלוח לצרפת כדי לסייע בהגנתה ולהיערך להתקפה גרמנית צפויה. כנושא דרגת מייג'ור-ג'נרל, הדוכס היה בעל גישה למפקים הבכירים ביותר במפקדתו של הגנרל מוריס גמלאן, רמטכ"ל הצבא הצרפתי. כך, ידע הדוכס מוינדזור ממקור ראשון מה האופן בו נערך הצבא הצרפתי כדי לקדם מתקפה גרמנית. הוא גם הכיר היטב את "תכנית D" שהתוותה את האופן בו אמור היה להיערך חיל המשלוח הבריטי בצרפ בכיוון צפון כדי לקדם אפשרות להתקפה גרמנית מכיוונה של בלגיה. קידום הכח הבריטי לשם, אמור היה לגרום קשיים חמורים לצבא הגרמני במקרה ונסה לתקוף דרך יערות הארדנים. ואכן, הארדנים היו המקום ממנו תקף כח השריון בפיקודו של היינץ גודריאן ב-10 במאי 1940 כחלק מההתקפה על צרפת.
בפברואר 1940, הגרמנים שינו את תכניותיהם המקוריות וקבעו שתתבצע פריצה דרך יערות הארדנים לכיוונה של בלגיה מתוך כוונה להגיע לחוף הים ובכך לכתר את חיל המשלוח הבריטי. סיבה לשינוי הזה יכולה להיות נעוצה באופן בו התנהל הדוכס עצמו שלא נמצא בחזית עם חייליו כשהוא עוצר פעם אחר פעם ל"הפסקות תה" ולקפיצותת מוזרות לפריס שם ישב בבתי קפה. במהלך אותן "קפיצות לפריס הוא נפגש עם בן לווייתו המליונר האמריקאי בודו. אותו בודו, הקפיד בכל החודשים שקדמו להתקפה הגרמנית, מה שכונה "המלחמה המזוייפת", לנסוע להאג ולהפגש עם השגריר הגרמני שם שהקפיד לדווח לברלין על מעשיו של הדוכס. כך למשל, ב19 בפברואר 1940, השגריר העביר לברלין דיווח של הדוכס כיצד מתכוונות בריטניה וצרפת להתמודד עם מתקפה גרמנית צפויה. הדיווחים האלה עמדו ככל הנראה מאחורי השינויים בתכניות ההתקפה הגרמניות שהביאו במאי למיטוט צאו של גמלן ולכיתור חיל המשלוח הבריטי בכיס דנקרק.
בהמשך, לאחר הפינוי החפוז של חיל המשלוח הבריטי מדנקרק, הדוכס מוינדזור המשיך לעמוד בקשרים עם ברלין, זאת כששהה בפורטוגל. שם, הדוכס עמד בקשר עם גורמים במודיעין הצבאי הדרמני אבווהר. על פי מסמכיו שפורסמו בשנים האחרונות, מתברר שהמגעים נסובו סביב סביב המצב שישרור בבריטניה לאחר הפלישה הגרמנית הצפויה וכיבוש האי הבריטי. דובר שם שבעקבות הפלישה הגמרנית, הדוכס מוינדזור וזוגתו יחזרו לגרמניה, שם יומלכו כמלך והמלכה של בריטניה.
אחר צהריים קריר של ה-21 בספטמבר 1971 התכנסו בחשאי במעונו של ראש הממשלה הבריטי אדוארד הית' שבדאונינג 10, קבוצה של שרים ופקידי ממשל בריטיים בכירים. מטרת המפגש שהיה שיאו של מבצע שנמשך מספר רב של חודשים היתה, להחליט סופית האם ואם כן מתי, להודיע לסובייטים שמספר גדול של נציגיהם בבריטניה המועסקים בשגרירות, בקונסוליה, במשלחת הסחר ובגופים אחרים בבריטניה, יגורשו בעקבות 'מעשים שלא מקובלים' על הממשלה הבריטית – או במילים אחרות ריגול. שם הקוד למבצע המתוכנן שפרטיו היו סודיים ביותר היה, "מבצע FOOT". שלושה ימים לאחר מכן, הציג סר דניס גרינהיל, תת מזכיר קבוע במשרד החוץ הבריטי, את ההחלטה הבריטית לאיוון איפוליטוב ההמום, ששימש באותה עת כ- Charge de Affaire בשגרירות הסובייטית בלונדון. בפגישה ביניהם, גרינהיל הציג לו את רשימת המועמדים לגירוש ובה שמותיהם של 105 ממלאי תפקידים סובייטיים שהיו מוצבים בבריטניה שזוהו ע"י שרות הבטחון הבריטי MI5 כאנשי מודיעין סובייטים. אלו מהרשימה שנמצאו באותה עת על אדמת הממלכה המאוחדת, היה עליהם לעזוב אותה תוך שבועיים ממועד הפגישה. על אלו שנמצאו מחוץ לגבולות הממלכה נאסר לשוב אליה. יותר מכך, נאמר לנציג הסובייטי כי לא יותר לברה"מ להציג להם מועמדים להחלפה. "היינו סבלנים", אמר גרינהיל לנציג הסובייטי ההמום, "די והותר ובמשך זמן רב מדי".
ראש ממשלת בריטניה מטעם השמרנים אדוארד הית' (מימין) ושר החוץ בממשלתו אלק דאגלס-יום
מבצע הגירוש המאסיבי, נחשב לגירוש דיפלומטים הגדול ביותר של איזושהי מדינה. במערכת היחסים בין בריטניה וברה"מ, גירוש דיפלומטים היה ונותר מקובל. במקרים דומים שתי המדינות נהגו לגרש מתחומן מספר מצומצם של דיפלומטים בפעולות הדדיות של מידה כנגד מידה, כפי שארע מוקדם יותר באותה שנה, עת בריטניה גירשה מספר מצומצם של דיפלומטיים סובייטיים. מבצע FOOT שילח גלי הלם לא רק לקרמלין אלא בקהילה הבינלאומית של אותה תקופה בכלל. מה הביא להוצאה לפועל של מבצע כל כך רחב היקף?
בריטניה מוצפת באנשי מודיעין סובייטיים –
מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין בריטניה לברה"מ לאחר המהפיכה הבולשביקית ובמיוחד מתקופת מלחמת העולם ה-2, שתי המדינות החזיקו על אדמותיהן משלחות דיפלומטיות, קונסולריות ומשלחות סחר שייצגו את האינטרסים שלהן. אלא שבשלב מוקדם יחסית, ברה"מ החלה בתהליך שנמשך שנים רבות שהתאפיין בהרחבת המשלחות הללו בהיקפים אדירים שלא דמו כלל למשלחות של מדינות אחרות. מעבר להיבט הכמותי הבעייתי של הנוכחות הדיפלומטית הסובייטית בבריטניה, נבע ממנו היבט בטחוני שהציב את בריטניה במצב בעייתי. מאז שנות ה-30 פריסת אנשי המודיעין הסובייטי ברחבי העולם ובבריטניה בכלל זה, כללה אנשי מודיעין של אגפי מודיעין החוץ של ה-NKVD/KGB ושל המודיעין הצבאי הסובייטי GRU, שפעלו תחת כסות דיפלומטית, קונסולרית ורשמית אחרת של ברה"מ והם כונו בז'רגון הסובייטי כ"ליגאליים". ככאלה, הם נהנו מכל הפריווילגיות המוקנות במסגרת האמנות הבינלאומיות ובכלל זה חסינות דיפלומטית. נוסף להם הפעילו ה-NKVD/KGB וה-GRU מערך נרחב של אנשי מודיעין בזהות בדויה של דמויות כגון אנשי עסקים לכאורה ממדינות שאין קשר ביניהן לברה"מ שכונו "לא לגאליים", חלקם רדומים למשך שנים רבות. היו גם כאלה שפעלו תחת כסות תמימה לא דיפלומטית דוגמת עיתונאים ונציגי חברות סובייטיות. ה"לא לגאליים" פעלו לא פעם תחת סיכון עצמי רב במקרה של חשיפה. מעקב מתמשך שקיים שרות הבטחון הבריטי MI5 אחר תנועות אנשי הקורפוס הדיפלומטי הסובייטי, החל לזהות עוד מהתקופה שלפני מלחמת העולם ה-2 רבים מאותם "דיפלומטים" כאנשי מודיעין. ככל שהמלחמה נמשכה וגם לאחריה, מספריהם של אותם "ליגאליים" הלך וגדל במספרים שעברו בהרבה את מספר מקביליהם הבריטיים בברה"מ.
סר רוג'ר הוליס – ראש שרות הבטחון הבריטי MI-5 1958-65. נחשד כחפרפרת של GRU.
סיבה לפחות חלקית להיווצרות מצב זה שנמשך גם לכל אורך שנות ה-50 וה-60, נעוצה בין השאר בדמותו של סר רוג'ר הוליס. הוליס שימש בתפקיד ראש המחלקה שעסקה בחקירת נושאים קומוניסטיים וסובייטים עד סוף שנות ה-40. לאחר מכן עלה בסולם התפקידים כשהוא מכהן כראש אגף הבטחון (C), סגן ראש השרות ומ-1956 מונה לתפקיד ראש שרות הבטחון, אותו מילא עד לפרישתו ב-1965. ניתן לומר על הוליס, כי קיימים לגביו ספקות כבדים אודות מהימנותו. הכוונה לחשדות כי שימש סוכן של ה-GRU שגוייס ע"י הסובייטים במהלך לימודיו בקיימברידג' בסוף שנות ה-20. מעבר לאותם חשדות, לגביהם יש עדויות נסיבתיות תומכות לא מעטות שלא הוכחו עד תום, אך גם לא הוזמו כלל, קיימת עובדת אופן התנהלותו (שניתן לראות בה גורם מסייע לאותם חשדות). בכל הקשור לנוכחות המאסיבית של אנשי מודיעין סובייטיים על אדמת בריטניה, הוליס הציג לאורך השנים קו מתמיד ועקבי שהמעיט מאד מחומרת המצב. באופן קבוע, הוא נמנע במפגיע מלפעול באופן תקיף ומנע לא פעם פעולות שעשויות היו לפגוע באינטרסים סובייטיים, ובכלל זה בנושא מצבת הדיפלומטים הסובייטיים בבריטניה.
לשאלת גודל והיקף נוכחות קציני המודיעין הסובייטיים שהוסבו כדיפלומטים, יש חשיבות מכמה בחינות:
ראשית, על ניהול וקיום המעקב המתמיד אחר תנועות נושאי אנשי הנציגויות הסובייטיות השונות, היה מופקד מערך העוקבים והתצפיות של שרות הבטחון הבריטי MI5 כשהוא מסתייע בעוקבי ה-Special Branch של משטרת לונדון. עד שנות ה-60 של המאה ה-20, המעקב אחר התנועות הסובייטיות התבסס על חוליות ניידות, רגליות וממונעות, שנעו בעקבות האובייקטים שלהן. המכוניות שנעשה בהן שימוש למעקבים הממונעים נראו כרגילות, אולם צוידו במנועים מחוזקים. אחת לחודשיים שלושה, הן נצבעו מחדש ולכל מכונית היו מספר סטים של לוחיות זיהוי אותם החליפו כל כמה ימים ולעיתים בתדירות גבוהה יותר. עקב התנגדות ושמרנות של בכירי השרות, עיקר מלאכת העיקוב הרגלי הוטלה על עוקבים גברים. פיטר רייט שגוייס ב-1949 כקצין טכני ראשון של שרות הבטחון הבריטי, שבדק את התנהלות מערך העוקבים, עמד על כך שלעבודת העיקוב תגויסנה נשים מקרב עובדות השרות. עדיין, גם לאחר מכן, מספרם של העוסקים בעיקוב היה קטן באופן מגוחך ביחס למספר הרב של הדיפלומטים הסובייטיים שנעו ברחובות לונדון בכל שעות היממה ובכל ימות השנה. כדי להתמודד עם המעמסה, היו לא מעט מקרים שגייסו למעקבים גם את נשות עובדי השרות, לצורך קיום מעקבים בארועים מיוחדים.
עמדת תצפית אופיינית של MI5 מתחילת שנות ה-70 בדירת מיסתור צופה לעבר יעד המעקב. בעמדות כאלה היו אמצעי תצפית ותיעוד ויזואליים. כמו כן כללו אינדקס תמונות של יעדי מעקב שזוהו בעבר כדי להשוותן לאובייקטים המצולמים. מקור: אתר MI5
סוגיית הקושי הרב לקיים מעקב מהימן אחר היעדים הסובייטיים, קיבלה משנה חשיבות כשהחלה להתברר עובדת זליגת המידע לצד המזרחי אודות המעקבים. מידע זה התקבל ממקור עלום כלשהו בצמרת MI5. כאשר שונתה בראשית שנות ה-60 שיטת המעקב הבריטית (מבצע Coverpoint), עובדת שינוי אופן ביצוע המעקבים הגיעה כמעט בזמן אמת לנעקבים הסובייטיים וחבריהם מהגוש המזרחי. כך, במקום שהמעקבים אחריהם יחלו עם יציאתם משערי השגרירות הסובייטית גני קסינגטון, נקבע כי הם "יאספו" על ידי העוקבים באזור הגשרים על נהר התמזה. כך קיוו שהיעדים המזרחיים יתקשו לזהות את הזנבות שהוצמדו להם. אלא שכמעט מיד התברר, שהנעקבים זיהו את העוקבים והיה צורך לנטוש את שיטת המעקב הזאת.
מטוס Vickers Varsity ששימש ע"י MI5 מסוף שנות ה-50 ובמהלך שנות ה-60, למשימות ELINT מעקב אלקטרוני אוירי אחר משדרים סובייטיים לא חוקיים על אדמת בריטניה. שיטת מעקב זו התפתחה משימוש בציוד איכון ומעקב אחר המשדרים הסובייטיים שהותקנו בכלי רכב מסחריים מוסווים. המעקב התבסס על איכון המתנדים של המשדרים הסובייטיים שעם הפעלתם הפיקו "קרינה" אלקטרומגנטית יחודית שהסגירה את מועדי הפעלתם ומיקומם.
נוסף למידע שככל הנראה זלג לסובייטים, התעורר גם חשד שהסובייטים מצליחים להבין אחר מי מתבצע מעקב ומתי באמצעות מעקב שביצעו אחר תנועות התקשורת של מערך העוקבים של שרות הבטחון וה-Special Branch. פיטר רייט תיאר כי החל לחשוד בכך במקרה כאשר הפעיל מכשיר קשר שקלט תהודה בתדר מסויים סמוך לקונסוליה הסובייטית. לאחר שיכנועים רבים של בכירי השרות, המחלקה הטכנית בראשה עמד רייט, התקינה ציוד מעקב אלקטרוני ברכב מסחרי תמים למראה. מעקב זה שכונה Operation Rafter, זיהה הפעלת מכשיר שידור סובייטי במועדים שתאמו את תנועות העוקבים. לשיטה זו הוא קרא Movement Analysis. שיטה זו גם סייעה לו בהמשך לעקוב אחר משדרי אנשי מודיעין סובייטיים, "ליגאליים" ו"לא ליגאליים". ככל שחלף הזמן, הלך והתברר לרייט ולאלו שעבדו עימו היקף הפעילות הנרחב של הסוכנים הסובייטים על אדמת בריטניה. בשנת 1964 רייט הגיש מסמך ובו דו"ח שקבע כי בעזרת שיטת ניתוח התנועות ואופי השידורים החשאיים הסובייטיים הוא הגיע להערכה כי בבריטניה פעלו באותה עת כ-400 עד 550 אנשי מודיעין סובייטיים. סביר להניח שרובם היו זוטרים או כאלה שעסקו במשימות מודיעין פריפריאליות: מארגני דירות מסתור, בלדרים וכיוצ"ב. על פי מסמך זה, גם אם מדובר היה שכ-10 אחוזים בלבד הם מפעילי סוכנים ורשתות, הרי שמדובר בכ-50 קציני מודיעין מקצועיים ומיומנים שפעלו באופן מתמשך ללא מפרע בבריטניה. אלא שהמסמך שהגיש רייט נתקל בהתנגדות וזלזלול רב מצד צמרת שרות הבטחון.
מרטין פארניבל-ג'ונס. ראש MI5 1965-1972. כראש אגף הריגול הנגדי התמודד תוך תיסכול רב עם ההיקף הנרחב של פעילות הריגול הסובייטי על אדמת בריטניה. מבצע FOOT ב-1971 היה עבורו בבחינת פיצוי מאוחר.
התנאים שאיפשרו התמשכות הנוכחות המאסיבית של אנשי מודיעין סוביטיים –
התופעה שהתבטאה בגידול מאסיבי במספרם של אנשי מודיעין סובייטיים בכסות לגיטימית לכאורה התאפשרה הודות למספר תנאים מסייעים:
מצבת כח אדם מצומצמת של מערך העוקבים – ככל שחלף הזמן במהלך מלחמת העולם ה-2 בה ברה"מ הפכה לבעלת ברית אד הוק מול גרמניה הנאצית ולאחריה, הלכה וגברה הנוכחות הסובייטית בבריטניה. מספרם של אנשי הנציגויות הסובייטיות השונות הלך וגבר. בניגוד למקביליהם הבריטים בברה"מ שחיו תחת פיקוח הדוק של שרותי הבטחון הסובייטיים, אלו שהוצבו בבריטניה חיו בתנאים טובים בהרבה למרות שלכאורה הוצב עליהם פיקוח. כפי שרייט העיד באוטוביוגרפיה שלו, מחלקת A4 של שרות הבטחון שהיתה מופקדת על ביצוע המעקבים, מנתה בשנות ה-50 כ-100 אנשים ומספר זה לא גדל משמעותית בשנים שלאחר מכן. כמו כן, היה על העוקבים לבצע את מעקבים אחר עשרות רבות של יעדים סובייטיים ושאר מדינות הגוש המזרחי בכל ימות השנה, סביב השעון. כאשר צצו ועלו פרשות שונות שהצריכו גם הן ביצוע מעקבים, ביצועם הוטל גם כן אנשי המחלקה המצומצמת. כך הלך ונוצר מצב של עומס יתר מתמיד ומתמשך על מערך העוקבים. כתוצאה מכך למשל, לא פעם נוצר מצב בו נאלצו לא להציב עוקבים אחר דמויות שהיה צורך במעקב אחריהן, או להגביל את המעקבים בזמנים או מבחינה גיאוגרפית, כתוצאה מחוסר מתמשך בעוקבים.
חוסר התיחסות מצד בכירים ב-MI5 ומשרד החוץ הבריטי – המצב המתמשך בו הפריסה הנרחבת על אדמת בריטניה של יעדים מהגוש המזרחי יצרה כאמור הרוויה של שרות הבטחון הבריטי וחוסר מענה מתאים. פניות של MI5 למשרד החוץ הבריטי שיזום הקטנה מוסכמת עם הסובייטים של מספר הנציגים שלהם נענתה בשלילה. היה במשרד החוץ הבריטי חשש מתמיד ליזום מהלכים כאלה. פניות לבצע מהלך יזום של גרוש דיפלומטים סובייטים שזוהו כאנשי מודיעין, נענה בשלילה קטגורית מצד משרד החוץ שהסתמך על קביעה של שרות מודיעין החוץ MI6, שחשש שמהלך כזה יענה בתגובה סובייטית חריפה, דבר שיפגע בפעילות MI6 מעבר למסך הברזל. נוסף להתנגדות משרד החוץ הבריטי, גם בתוך שרות הבטחון הסוגיה לא קיבלה התיחסות מספקת ונתקלה בגרירת רגליים, במיוחד מצד ראש השרות בשנים 1956-1965 סר רוג'ר הוליס.
הרולד וילסון – ראש ממשלת בריטניה מטעם הלייבור בשנים 1964-1970 ו-1974-1976. קשריו המסחריים בברה"מ העמידו אותו תחת חשד של שרות הבטחון הבריטי. הית' חשד מצידו ששרות הבטחון מאזין לו במעונו בדאונינג 10 וחותר תחתיו.
סביבה פוליטית לא תומכת – סוגיית מספרם הרב של דיפלומטים הסובייטים בבריטניה הלכה וצברה תאוצה ככל שחלף הזמן, עד שבמחצית השניה של שנות ה-60 הפכה אקוטית. שרות הבטחון הבריטי הפנה את תשומת ליבו של הדרג המדיני בבריטניה בנוגע לחריפות הבעיה. אלא שבתקופה זאת עמד בראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון, איש מפלגת הלייבור. יחסיהם של וילסון ושרות הבטחון הבריטי היו מתוחים לכל אורך תקופת כהונתו הראשונה בשנים 1964-1970 ובתקופת כהונתו השניה בשנים 1974-1976. מבחינת שרות הבטחון הבריטי, קשריו של וילסון לפני ותוך כדי פעילותו הפוליטית, עם גורמים שונים בברה"מ היוו עילה לחשד. וילסון היה תעשיין שקיים קשרים מסחריים מעבר למסך הברזל, במיוחד בברה"מ. ככזה, אירח לא פעם דמויות מברה"מ שהיו יעד למעקב מודיעיני. קשרים אלה היו עילה לסידרה של פניות אליו מצד MI5 כדי לפחות לצמצם את נסיעותיו לברה"מ ואת קשריו שם. וילסון לא הסכים להיענות לפניות הללו וככל שחלף הזמן עד בחירתו לראשות ממשלה ב-1964 יחסיו עם MI5 הפכו מתוחים. כאשר כיהן כראש ממשלה הוא השמיע בפני מקורביו טענות ששרות הבטחון התקין במעונו ומשרדו בדאונינג 10 אמצעי האזנה, טענות שלא נמצא להן ביסוס. בסוגיית הכמות הגדולה של דיפלומטים סובייטים היו לו עם MI5 חילוקי דיעות קשים גם כן. בשנה הראשונה לכהונתו כיהן רוג'ר הוליס כראש MI5. בשנה זאת צפו ועלו חשדות בקרב דמויות בשרות הבטחון כי הוא סוכן GRU מאז לימודיו החלקיים בקיימברידג'. למרות שפנו אל הוליס מתוך השרות להעלות את סוגיית הנוכחות הדיפלומטית הסובייטית, הוא נמנע להעלות את הסוגיה לפני הדרג המדיני: שר הפנים שאחראי על MI5 ולפני ראש הממשלה וילסון. אולם, לאחר פרישת הוליס לגימלאות וכניסת מחליפו לתפקיד, מרטין פארניבל-ג'ונס, הסוגיה שבה ועלתה לפני שרי הפנים והחוץ ולפני ראש הממשלה וילסון. אולם, כאמור, גם בגלל התנגדות משרד החוץ/MI6 וגם בגלל החשדנות של וילסון כלפי שרותי המודיעין ובמיוחד כלפי MI5, הסוגיה לא קיבלה טיפול ונדחתה לאורך כל שנות כהונתו הראשונה, עד הפסדו בבחירות של 1970 והחלפתו ביוני 1970 על ידי אדוארד הית' השמרני.
עריקת אולג ליאלין ושינוי המגמה באופן הטיפול ; "לראשונה לא זיהינו את סימני טביעות אצבעותיהם הדביקות של הסובייטים" –
אדוארד הית' – ראש הממשלה הבריטי מטעם השמרנים 1970-1974. תחתיו יצא לפועל מבצע FOOT – גירוש 105 הדיפלומטים הסובייטים מבריטניה ב-1971.
אם לאורך שנות ה-50 וה-60 שררה בשרות הבטחון הבריטי תחושה מוצדקת שהם מתקשים להתמודד עם הנוכחות והפעילות של שרותי המודיעין הסובייטיים בבריטניה, הרי ששנות ה-70 נפתחו בשינוי מגמה לטובת הבריטים. בינואר 1970 הצליח ה-MI5 לגייס סוכן סובייטי מתוך שגרירות ברה"מ. היה זה קצין KGB בשם אולג ליאלין ששרת כקצין מודיעין בדרג נמוך יחסית, במחלקת החבלה ברזידנטורה של ה-KGB בשגרירות בלונדון. תפקיד המחלקה להכין ולבצע מעשי חבלה באתרים קריטיים נבחרים בבריטניה עם פרוץ מלחמה גרעינית בין ברה"מ ובריטניה. ליאלין שהופעל ע"י MI5 בהצלחה במשך כחצי שנה סיפק מידע רב אודות פעילות ה-KGB בבריטניה. בין השאר, הדבר איפשר לקבל אישור לגבי זהותם של קציני KGB ו-GRU רבים ששהו בבריטניה בכסות רשמית: דיפלומטית, קונסולרית, משלחת הסחר, סוכנות הידיעות TASS וחברת התעופה אירופלוט. אספקט נוסף לעריקתו של ליאלין היה, שלראשונה מאז פרישתו של רוג'ר הוליס ב-1965, הצליח MI5 לגייס, להפעיל ולארגן את עריקותו של עריק סובייטי ללא כל ניסיון נראה לעין לניסיונות התערבות מהצד הסובייטי. או כפי שפיטר רייט התבטא: "לראשונה לא זיהינו את סימני טביעות אצבעותיהם הדביקות של הסובייטים".
תיחקורו של ליאלין והזיהוי של אנשי המודיעין הסובייטיים שדמויותיהם כיכבו בקטלוגים שהחזיק MI5, אישר גם את האומדנים שניתנו ביחס לכמות אנשי המודיעין הסובייטיים על אדמת בריטניה, כפי שניתנו במסגרת ניתוחי ה-Movement Analysis שנים קודם לכן. הזיהוי שביצע ליאלין העלה כי בבריטניה שהו באותה עת כ-450 אנשי מודיעין סובייטיים מטעם ה-KGB וה-GRU.
אלק דאגלס-יום – שר החוץ בממשלת אדוארד הית' בעת גירוש 105 הסובייטים. כיהן כראש ממשלה בשנים 1963-1964
כאמור, עם היבחרו של אדוארד הית' לראשות ממשלה, סוגיית הנוכחות הסובייטית בבריטניה קיבלה תפנית. מעתה ההתיחסות היתה יותר רצינית וגרירת הרגליים שאפיינה את השנים הקודמות הסתיימה. הדיונים לקראת מבצע גירוש 102 הסובייטים נמשכו במשך מספר חודשים, כאשר התקיים שיח מתמיד בין דאונינג 10, שרות הבטחון, משרד הפנים ומשרד החוץ. שר החוץ הבריטי אלק דאגלסס-יום פנה אל מקבילו הסובייטי אנדריי גרומיקו מספר פעמים באופן פרטי וביקש ממנו להקטין את מצבת הדיפלומטים הסובייטיים בבריטניה באופן דיסקרטי. הבקשה נותרה ללא מענה ולמעשה לא נותרה לבריטים כל ברירה אלא להוציא לפועל את הגירוש. כאמור, בסופו של דבר הדרישה הבריטית לעזיבת ה-105 הובאה לידיעת הסובייטים בספטמבר 1971 לביצוע בתוך שבועיים.
תוצאות:
מבצע גירושם של 105 הסובייטים מבריטניה גרר אחריו תגובות חמות ואוהדות בקרב קהילות מודיעין רבות בעולם המערבי. מרטין פרניבל ג'ונס קיבל עשרות מברקי ברכה ממקביליו ברחבי העולם, כך גם שר החוץ וראש הממשלה הבריטי. אדם אחד הגיב בכעס שלא לומר בתוקפנות: היה זה מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסנג'ר שהתפוצץ מזעם על פי תיאורים שהגיעו מארה"ב, על כי לא הובא בסוד העניינים. כמו כן הכעס שלו נבע מהחשש של על הסיכון שהמהלך הבריטי יפגע קשות במאמצי הדטאנט עם ברה"מ שבאותה עת הוא שקד עליהם.
בעקבות הדרישה לעזיבתם של 105 הסובייטים שהציג בפגישה האמורה תת מזכיר החוץ היל לנציג הסובייטי והאיום לגרש עוד 200 נוספים, ברה"מ נמנעה מלהגיב באופן מעשי. ההנהגה הסובייטית הסתפקה בכינוס מסיבת עיתונאים בה בריטניה הותקפה קשות על המעשה. מבחינת הפעילות הסובייטית בכלל ובבריטניה בפרט, מידע שהושג מהסוכן הסובייטי אולג גורדיאבסקי שגוייס על ידי MI6 בתחילת שנות ה-80, הצביע על כך שבעקבות גירוש ה-105, יכולת הפעולה המודיעינית של ברה"מ בבריטניה ספגה מכה אנושה. גנרל ה-KGB אולג קלוגין שעבר לאחר התמוטטות ברה"מ לארה"ב, העיד כי בעקבות מבצע FOOT, עד התפרקותה של ברה"מ, הפעילות הסובייטית על אדמת בריטניה לא חזרה להיות כשהיתה והוא אישר למעשה את דבריו של גורדיאבסקי.
מליטה נורווד (סטדמן-סירניס) בצעירותה – סוכנת קומוניסטית בריטית של ה-NKVD, שם קוד "HOLA". פעלה ללא מפרע ב"מועצה הבריטית לחקר מתכות לא ברזיליות"משם העבירה למפעיליה מידע אודות תכנית הגרעין הבריטית.
צפריר עפרוני
בצהרי יום בהיר של חודש ספטמבר בשנת 1999, אשה זקנה נמוכת קומה ניצבה בפתח ביתה שבפרברי לונדון והקריאה מהכתב הצהרה לעיתונאים הרבים שהקיפו אותה. היה זה ארוע שהיווה ניגוד מוחלט ברוגע הכמעט בנאלי שלו, לתקופה האינטנסיבית והמתוחה של המלחמה הקרה, בה אותה אשה פעלה. האשה ששמה היה מליטה נורווד, הודתה בהצהרתה כי שימשה במשך שנים ארוכות, סוכנת של סוכנויות המודיעין הסובייטי ה-GRU ויותר מאוחר ה-NKVD והעבירה למפעיליה מטעם שני הארגונים, מידע חיוני הנוגע לתכנית הגרעין הצבאית של בריטניה. בדבריה לעיתונאים הסקרנים שניצבו בפניה, נורווד טענה כי עשתה את מעשיה בלא שנחשפה ע"י רשויות הבטחון הבריטיות, מתוך אמונתה באידיאל הקומוניסטי ולדבריה מתוך רצונה לסייע ככל שיכלה לברית המועצות בתקופה בה המדינה היתה נתונה בקשיים.
ההצהרה הפומבית של נורווד לעיתונות באה לאחר החשיפה בפומבי של מסמכי קג"ב באמצעות עריק רוסי שעבד בארכיון הארגון. אותו עובד ארכיון, וואסילי מיטרוחין שמו, העתיק בכתב ידו במשך 13 שנים, מסמכים מארכיון הקג"ב אותם הבריח מהארכיון והחביא בכדי חלב, אותם הטמין מתחת לרצפת הדאצ'ה שלו. מהמסמכים הרבים במה שכונה לימים "ארכיון מיטרוחין" שהוברחו למערב עם עריקתו בסיוע של MI6, עולה כי מליטה נורווד שהחלה לעבוד ב-1937 כפקידה ב"מועצה הבריטית לחקר מתכות לא ברזיליות", גוף שעסק בין השאר במחקר הנוגע לשימוש באורניום, העבירה את המידע אליו נחשפה במהלך עבודתה ללא תמורה, במשך עשרות שנים עד יציאתה לגמלאות. לאורך כל שנות פעילותה כסוכנת, נורווד לא נחקרה ע"י אף גורם בטחוני בריטי וכמובן שלא הועמדה לדין על מעשיה. תחקירים שנערכו בשנים האחרונות ע"י עיתונאים בריטיים, הבולט בהם העיתונאי החוקר הבריטי הותיק הארי צ'אפמן פינצ'ר שנפטר ב-2014 בגיל 101, מצביעים על כך שגורם כלשהו בצמרת שרות הבטחון הבריטי, ה-MI5, ככל הנראה ראש הארגון סר רוג'ר הוליס, סייע והגן עליה במשך כל אותן שנות פעילות. למרות שידיעות אודותיה הלכו והצטברו בתיקה שבארכיון MI5, היא כאמור מעולם לא נחקרה על כך. מסתבר, שככל הנראה היא לא היתה היחידה שקיבלה הגנה זאת.
מליטה נורווד נותנת הצהרה לעיתונאים לפני ביתה ומתוודה על פעילותה כסוכנת NKVD, ספטמבר 1999.
חלפו כשלושה עשורים מאז סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברה"מ ונדמה, כי פרק זה בהיסטוריה האנושית תם ונשלם. כיום, תשומת הלב הבינלאומית מתמקדת בנושאים בוערים אחרים כמו ההתפשטות הג'יהאד והאיסלאם הפונדמנטליסטי, הגרעין האיראני, צפון קוריאה וסוגית בוערות אחרות. אולם, כאשר בוחנים את האירועים שאפיינו את התקופה שנמשכה כ-5 עשורים, מוצאים עדיין מספר סוגיות שנותרו לא פתורות, כאלה שיש לגביהן תהיות וסימני שאלה לא מעטים. סוגיות לא פתורות אלה מקבלות משנה חשיבות כיום לאור הסימנים שרוסיה בהנהגת ולדימיר פוטין עושה לאחרונה, באותתה לעולם שתפקידה של רוסיה בזירה העולמית לא תם והיא עדיין שחקן חשוב. סוגיה חשובה שהטביעה חותמה על התנהלות המלחמה הקרה, היתה המאמץ האינטנסיבי שנעשה על ידי ארגוני המודיעין של ברה"מ וגרורותיה, לחדור וערער את הדמוקרטיות המערביות, במיוחד ארה"ב ובריטניה אך גם קנדה, אוסטרליה ומדינות נוספות במערב ובכללן ישראל. אחד האמצעים העיקריים לכך היה באמצעות חדירה שיטתית ומתמשכת לתוככי קהילות המודיעין של המדינות הללו ובמיוחד, קהילת המודיעין של בריטניה, מדינה שנחשבה ליריבתה המסורתית של רוסיה וברה"מ ועדיין נחשבת ככזו.
הקומינטרן –
עם הקמת ברה"מ בעקבות המהפכה הבולשביקית, התפיסה ששלטה בה למשך תקופה מסוימת, גרסה שהצלחת המפיכה ברוסיה אמורה להיות המבוא והחוליה הראשונה למהפיכות שיבואו בהמשך במדינות נוספות. לפי תפיסה זאת, לאחר המהפיכה ברוסיה צריכה לבוא סדרה של מהפיכות קומוניסטיות כדוגמתה שיביאו להקמת משטרים דומים במדינות הקפיטליסטיות במערב. כדי לממש ולעודד מטרה זאת, הוקם ב-1919 בשליטת המפלגה הבולשביקית והמודיעין הסובייטי ה-CHEKA גוף ושמו COMonizmINTERNatzional או בקיצור הידוע יותר COMINTERN. תכליתו של הקומינטרן היתה יצירת קרקע נוחה להפצת המהפכה ברחבי העולם בכל האמצעים האפשריים. התפיסה שעמדה בבסיס הפעלת הקומינטרן דגלה בכך שיש צורך לערער את המשטרים הדמוקרטיים במערב ולהביא להפלתם בכל האמצעים האפשריים. הפלתם אמורה היתה להתבצע בין השאר באמצעות הקמת תאים חשאיים או חשאיים למחצה של סוכנים במדינות היעד. תאים אלה יופעלו באמצעות קאדר של פעילים חדורי מוטיבציה גבוהה שיעברו הכשרה מקיפה בברה"מ.
סמל הקומינטרן
במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, על רקע עלית כוחם של המשטרים הפשיסטיים בגרמניה, איטליה וספרד ואי השקט ששרר באירופה כתוצאה מהמשבר הכלכלי, רבים באליטות החברתיות והאינטלקטואליות בבריטניה שהתחנכו בבתיה"ס הפרטיים דוגמת "איטון" ובאוניברסיטאות היוקרתיות של אוקספורד וקיימברידג', החלו להעלות ספקות אם אכן הדמוקרטיות המערביות מסוגלות לתת מענה אפקטיבי למשטרים אלה. תחושות התיסכול הללו היוו מצע נח לניצול ע"י מגייסים ומאתרים מטעם הקומינטרן. אותם מאתרים ומגייסים נשלחו לבריטניה כדי לאתר סוכנים מתאימים שיעבדו עבור הקומינטרן וגופי המודיעין הסובייטיים: זרועות החוץ של ה-NKVDוהמודיעין הצבאי GRU.
סמל שרות המודיעין הסובייטי ה-NKVD
חשיפת פעילות הריגול הסובייטי ב- ARCOS –
ב-1927 התרחש ארוע שהביא לתובנה בקרב הממסד הפוליטי והבטחוני בבריטניה, בדבר האגרסיביות בה פעלו ארגוני המודיעין הסובייטיים נגד בריטניה. באותה שנה, שרות הביטחון הבריטי MI-5 וה- Spacial Branch של המשטרה הבריטית, גילו לאחר חקירה ממושכת, במהלך פשיטה על הסניף הלונדוני של "האגודה הכל רוסית לשיתוף פעולה" (ARCOS), עדויות מפלילות רבות שהעידו על הפעלת רשתות ריגול וחתרנות של ברה"מ כנגד בריטניה. כתוצאה מהפשיטה על משרדי ARCOS, שרותי המודיעין הסובייטיים נאלצו לשנות את אופן הפעולה שלהם במדינות היעד ואנשיהם החלו לפעול גם מתוך הנציגויות הסובייטיות השונות בכסות דיפלומטית רשמית של עובדי המשלחות הדיפלומטיות והקונסולריות הסובייטיות וכן תחת כסות לא דיפלומטית (כגון משלחת הסחר בלונדון, עיתונאי סוכנות הידיעות TASS, נציגי חברת התעופה "אירופלוט" וכדומה). קציני המודיעין הללו כונו בז'רגון הסובייטי "לגאליים". קציני המודיעין ה"לגאליים" תיפקדו בין השאר כאחראיים על רשתות ריגול וכמפעילים של סוכנים שגויסו בארצות בהם הם שירתו. במקביל לפעילות הליגאליים, נשלחו גם אנשי מודיעין סובייטיים למדינות היעד ובהן בריטניה ללא כסות "רשמית", לאחר שנבנו להם סיפורי כיסוי ודמויות שיתאימו למקום בו ישרתו ("LEGENDA" בז'רגון המודיעין הסובייטי). אלה אמורים היו לפעול שם בחשאי, רדומים לעיתים ולא פעילים במשך שנים ארוכות. קציני מודיעין הללו כונו "Illegals". תפקידיהם של ה"לא-לגאליים" היו בין השאר, לאתר בעלי פוטנציאל לגיוס כסוכנים, לגייס סוכנים, לשמש כבלדרים של ידיעות והוראות, להפעיל תחנות שידור סמויות, להפעיל סוכנים וכן לאסוף או להשאיר ידיעות עבור סוכנים בנקודות סתר (מישלש או Dubokברוסית).
"The Era of the Great Illegals" –
אלכסנדר (שנדור) ראדו 1899-1981, בן למשפחה יהודית מהונגריה. אחד מגדולי ה"לא ליגאליים": שימש מגייס סוכנים עבור הקומינטרן בכל רחבי מדינות המערב.
כאשר בוחנים את דמויותיהם של אותם מגייסים ומאתרים "לא לגאליים" בשנות ה-30, ניתן לומר שהמכנה המשותף לרובם היתה עובדת היותם של רבים מהם, טרוצקיסטים ממוצא לא רוסי אלא בני לאומים אחרים, בעיקר ממוצא מזרח ומרכז אירופאי. רבים מהם היו ממוצא יהודי, בעלי השכלה גבוהה ונרחבת, אינטליגנטיים, החדורים במוטיבציה גבוהה ונכונות לפעול ברחבי העולם תחת סיכון רב למען המטרה. הסיבה לאי היותם ממוצא רוסי, נבעה מרצון סוכנויות המודיעין הסובייטיות באותה עת (NKVD והמודיעין הצבאי – GRU) למנוע את שיוכם לברה"מ במקרה ויתפסו. בין השמות המפורסמים של אותם "לא-ליגאליים" היו דמויות דוגמת ריכרד זורגה, ארנולד דויטש, תיאודור מאלי, אלכסנדר ראדו, "אוטו" (שם קוד של מגייס ומפעיל סוכנים שסוכנויות המודיעין במערב לא הצליחו לברר את זהותו האמיתית), וואלטר קריביצקי, בני הזוג פורצקי, ליאופולד טרפר (מפעיל רשת "התזמורת האדומה" באירופה שעלה ב-1970 לישראל), בני משפחת קוצ'ינסקי שהמפורסמת בהם הבת, רות/אורסולה קוצ'ינסקי ששם הקוד שלה מטעם ה-GRU היה "Sonia" (נודעה גם במספר שמות: רות וורנר, אורסולה ברטון, אורסולה המבורגר ועוד) ועוד רבים אחרים.
כאשר במהלך שנות ה-50 וה-60, ערך שרות הבטחון הבריטי MI5 את תיחקורי הסוכנים הבריטיים שעבדו עבור אותם מגייסים לאחר שנחשפו (דמויות כמו אנתוני בלאנט, ג'ון קרינקרוס ואחרים), הסתבר מדיבריהם שאחת הסיבות העיקריות להסכמתם לגיוס היתה הרושם הניכר שהותירו המגייסים עליהם מבחינת האינטליגנציה, הידע העמוק והנרחב שלהם ומחויבותם העמוקה למטרה. התקופה בה פעלו המגייסים הללו נקראה בקרב שרותי המודיעין המערביים בשם: The Era of the Great Illegals. עידן זה הסתיים כאשר בסוף שנות ה-30 כאשר הם החלו להיקרא אחד אחר השני חזרה לברה"מ. שם רבים מהם הוצאו להורג במהלך הטיהורים שסטאלין ערך בשרותי המודיעין שלו, מגורמים שנחשדו כטרוצקיסטיים. אחרים נאסרו והוגלו לשנים ארוכות למחנות עבודה קשים. החל מראשית שנות ה-40 ואילך, תפס את מקומם דור חדש ושונה של מפעילים מטעם ה-NKVDוה-GRU. המפעילים החדשים אמנם התאפיינו בכישוריהם וביכולותיהם הטכניות והמקצועיות הגבוהות, אולם היו בעלי אופי יותר "טכנוקרטי" בהשוואה לקודמיהם וחסרו את הברק שאפיין את דור המגייסים של שנות ה-30. אנטוני בלאנט, אוצר אוסף האומנות של בית המלוכה הבריטי אשר שירת במהלך מלחמת העולם ה-2 ב- MI-5 ונחשף בשנות ה-60 כסוכן סובייטי מטעם ה-NKVD, הודה בפני מתחקריו הבריטיים, כי סביר מאד להניח שלא היה מסכים להתגייס לטובת המאמץ הסובייטי, לו פנו אליו מגייסים מהדור שהחליף את אלו שגייסו אותו בשנות ה-30. הוא הוסיף כי במידה רבה, הלך שבי אחר הרמה האינטלקטואלית הגבוהה של מגייסיו ומפעיליו באותה עת.
טריניטי קולג אוקספורד. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 היווה מוקד לגיוס סוכנים מטעם הקומינטרן. רבים מהם הגיעו שנים לאחר מכן למוקדי כח והשפעה בבריטניה דוגמת שרותי המודיעין, משרד החוץ, משרדי ממשלה חשובים אחרים וכיוצ"ב. גנרל וואלטר קריביצקי. מפקד פעילות ה-GRU במערב אירופה וצפון אמריקה. ערק לארה"ב ב-1938 משהבין שזימונו למוסקבה מעיד על הכוונות לחסלו. העיד בפני ה-FBI וה-MI5 על היקף הריגול הסובייטי במערב וחדירתו לארגוני המודיעין בהם MI-5. נמצא ירוי בראשו בוואשינגטון ב-1941. החשד הוא שחוסל ע"י אנשי NKVD.
– החדירה לאוניברסיטאות הבריטיות :
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, גופי הביון הסובייטיים (ה-NKVD על גילגוליו השונים, המודיעין הצבאי GRU והקומינטרן עד פירוקו ב-1943) שמו על הכוונות שלהם כיעדים לגיוס, את בני הדור הצעיר בבריטניה שאיכלס בעיקר את האוניברסיטאות הבריטיות היוקרתיות דוגמת קיימברידג' ואוקספורד, אך גם אחרות דוגמת "London School of Echonomics". צעירים אלה, שרובם היו בני האליטה הבריטית, קיימו פעילות חוץ אקדמית עניפה במועדונים שונים שעסקו בין השאר בכתיבה וניתוח ספרות ושירה אך גם בדיונים פוליטיים שדנו בסוגיות הבוערות של אותה עת דוגמת עליית המשטרים הפשיסטיים באירופה. המגייסים הסובייטיים נעזרו במאתרים מקומיים, רבים מהם חברי המפלגה הקומוניסטית הבריטית, שסייעו להם במלאכת האיתור שך מועמדים פוטנציאליים לגיוס לעבודה "למען השלום", כפי שהציגו את הקשר עימם. אחד המועדונים הללו היה מועדון "האפוסטולים" בקיימברדג'. במועדון זה היו חברים סטודנטים רבים (חלק ניכר מהם בעלי נטיות הומוסקסואליות שהיוו גורם מלכד ומונע הפללה בעתיד) שהגיעו בהמשך דרכם לאחר סיום לימודיהם, לעמדות מפתח בשרות הציבורי הבריטי ובגופי מודיעין כמו MI6, MI5, משרד החוץ הבריטי, שרות השידור BBC, משרד המלחמה ועוד. ממועדון זה גוייסו רבים מהסוכנים שהזיקו ברמה הגבוהה ביותר לבריטניה ושותפותיה ובראשן ארה"ב שנודעו בהמשך כ"מרגלי קיימברידג'".
תיאודור מאלי – יליד 1894, לשעבר כומר קתולי רומני. מאתר ומגייס סוכנים "לא-לגאלי" עבור הקומינטרן. כומר לשעבר ממוצא רומני. הוצא להורג ב-1938 במהלך הטיהורים שערך סטאלין בשרותי המודיעין הסובייטיים.
המגייסים שעבדו מטעם ה"קומינטרן", NKVDוה-GRU, פעלו במדינות המערב דוגמת בריטניה וארה"ב. כרי גיוס נוספים היו גם במקומות נוספים ברחבי העולם דוגמת שנחאיי שבסין שהיתה באותה תקופה מוקד חשוב ביותר לגיוס והכשרת סוכנים עבור ברה"מ. כדי לסייע להם, פעלו מאתרים ומאתרות שתפקידם היה לזהות ולהצביע על המועמדים הראויים לגיוס כסוכנים מקרב אוכלסיית היעד (מאתר). מטרת המגייסים היתה לעודד את הסוכנים בפוטנציה לנסות להתקבל לעבודה בגופים הממלכתיים הבריטיים השונים. בין אותם גופים שהיו מטרה לחדירה היו שרות הבטחון הבריטי MI5, שרות מודיעין החוץ SIS(MI6), משרד החוץ, משרד המלחמה, משרדי הממשלה השונים, שרות השידור BBCועוד.עם קבלתם, מצופה היה על הסוכנים להתקדם בשלבי הקידום ולהשתדל להגיע לתפקידים רגישים ככל הניתן ומשם לספק את המידע למפעיליהם. כפי שהעיד קים פילבי בהרצאה שנתן במהלך שנות ה-70 לפני חניכים בקורסים של ה-KGB, הסוכנים הונחו ליצור בקרב חבריהם לעבודה ובקרב האחראים עליהם, רושם של פעלתנות ויעילות אולם להשתדל לשרת את האינטרסים של ברה"מ על פי הנחיות מפעיליהם. בין השמות הבולטים שניתן לציין כמאתרות היו נשים דוגמת אדית טיודור- הארט, אגנס סמדלי, קיטי האריס ואחרים. כאן חשוב לציין כי פעילות האיתור והגיוס התבצעה על קרקע נוחה ובסביבה חברתית אוהדת שאנשיה היו מודעים היטב לנטיות הפוליטיות של המגוייסים ובעיקר גם לעצם פעילותם כסוכנים של ברה"מ. כאשר נערכו ע"י MI5 התיחקורים לאיתור החפרפרות הסובייטיות במהלך שנות ה-60 וה-70, התברר היקפה הנרחב של הסביבה החברתית האוהדת שידעה על הדברים, שתקה והגנה על אותם סוכנים, גם עשרות שנים לאחר גיוסם. אותם אלה שהקיפו חברתית את הסוכנים העדיפו להמשיך ולשמור על שתיקה ולא להעיד גם עשרות שנים לאחר התרחשות הארועים. רבים מהם, באותה כבר בכירים בשרות ההציבורי הבריטי ובאקדמיה, התעלמו מבקשות של שרות הבטחון הבריטי לראיינם כדי ללמוד על היקף התופעה. בסופו של דבר הלכו לעולמם כשרבים מהם נוטלים עימם את סודותיהם.
קיטי האריס – נולדה בבריטניה למשפחת מהגרים יהודים מרוסיה. שימשה מאתרת של ה-NKVD בבריטניה. היתה בלדרית של דונלד מקלין והעבירה לאנשי הקשר בשגרירות הסובייטית מסמכים ומידע שמקלין הוציא ממשרד החוץ. תקופה מסויימת היתה אהובתו בלונדון ובפריס. לאחר תקופת שרות במקסיקו, הועברה לברה"מ, שם סיימה את חיה בבדידות בגיל 67.
איגנס רייס ("איגנס פורצקי") – איש קומינטרן "לא לגאלי" שעסק בגיוס סוכנים ברחבי העולם. נרצח ב-1937 סמוך ללוזאן, שוויץ ע"י מתנקשים, ככל הנראה של ה-NKVD. רציחתו, שהיתה חלק ממסע הטיהורים שערך סטאלין, גררה את עריקתו לארה"ב של חברו הקרוב וואלטר קריביצקי.ארנולד דויטש – נולד ב-1903 בצ'כוסלובקיה. בעל דוקטורט בפסיכלוגיה מאוניברסיטת וינה. מאתר ומגייס לא-לגאלי מטעם הקומינטרן. נחשב לאחד המוצלחים שבמגייסים. ב-1938 נקרא לברה"מ וככל הנראה ב-1942 הוצא להורג שם במהלך הטיהורים שסטאלין ערך בשרותי המודיעין.אדית טיודור-הארט – קומוניסטית הדוקה ממוצא יהודי פולני. באמצעות נישואים לאזרח בריטי השיגה אזרחות בריטית, דבר שאפשר לה לפעול בחופשיות במדינה זאת. שימשה בשנות ה-30 וה-40 מאתרת ומגייסת סוכנים עבור הקומינטרן.אגנס סמדלי – פעילת "קומינטרן" ו-NKVD שעסקה באיתור וגיוס סוכנים ברחבי העולם. שימשה בשנחאיי סגניתו (וכנראה גם פילגשו) של ריכרד זורגה. היתה ידידתן של אורסולה קוצ'ינסקי ואדית טיודור-הארט. על בסיס עדויות שנאספו, ראש MI5, רוג'ר הוליס, היה בצעירותו מיודד עימה גם הוא כאשר שהה בשנחאיי.
מטה הסוכנות לבטחון לאומי NSA בפורט מיד, וירג'יניה. ה-NSA עוסקת באיסוף וניתוח מודיעין ממקורות אלקטרוניים ובכלל זה תשדורות, פיצוח וכתיבת צפנים ועוד. ה-NSA משתפת פעולה באופן הדוק עם אחותה הבריטית GCHQ וסוכנויות דומות בקנדה, אוסטרליה וניו זילנד מתוקף הסכמי BRUSA ו-UKUSA שנחתמו בסוף שנות ה-40. עפ"י דיווחים שונים NSA מקיימת גם שיתוף פעולה הדוק עם מקבילתה הישראלית, יחידה 8200 של אמ"ן.
"ישראל האזינה לשיחות הגרעין המתנהלות עם אירן" זועקות כותרות העיתון "וול-סטריט ז'ורנל" מהיממה האחרונה. העיתון האמריקאי פירסם מפי מקורות בממשל האמריקאי כי ארצות הברית חושדת שמדינת ישראל האזינה באופן קבוע לדיונים בין ארה"ב לאירן בנוגע לפרויקט הגרעין האירני. ישראל הרשמית כמובן נזעקה להכחיש באופן גורף שהיא עוסקת בריגול כנגד ארצות הברית. על פי הידיעה, גורמי מודיעין אמריקאיים החלו לחשוד כי ישראל השיגה מידע פנימי מהשיחות הסגורות באמצעות ירוט תשדורות בהן היתה האינפורמציה האמורה. ככל שהידיעה מעוררת רעש תקשורתי בארץ וברחבי העולם, מסתבר שחדירה מודיעינית לחדרי דיונים בהם מתקיימות שיחות סגורות וחשאיות איננה דבר יוצא דופן וגם כלל אינה דבר חדש. ניתן לומר שהדבר מתקיים כבר שנים רבות מאז ומתמיד שצדדים נפגשו לדיונים והוא רק הולך ומשתכלל ככל שהטכנולוגיות מתפתחות ומשתכללות.
בית לאנקסטר שממוקם בפרברי לונדון. במהלך שנות ה-60 וה-70 אירח את הדיונים לקראת קבלת העצמאות של המושבות הבריטיות באפריקה. צילום: ויקיפדיה.
דוגמה לפעילות מודיעינית אשר תכליתה היתה השגת מידע על הנעשה בחדרי דיונים היא סדרת פעולות שנקט שרות הביטחון הבריטי MI5. בשנים בהם התקיימו הדיונים בין ממשלת בריטניה ונציגי מושבות הכתר הבריטי שעמדו לקבל את עצמאותן כחלק מתהליך הדה-קולוניזציה, MI5 היה מופקד על ביצוע האזנות בתוככי חדרי הדיונים בארמון בהן הן התקיימו, בית לאנקסטר שבפרברי ללונדון. בית לאנקסטר הוא ארמון שהקמתו החלה ב-1825 ובמשך השנים אירח מספר רב של כינוסים ודיונים מדיניים. כאשר בריטניה החלה בתהליך התפרקותה מנכסיה האימפריאליים, התקיימו בארמון סדרת ועידות בהן נדונו הסידורים השונים שינקטו במושבות הכתר לקראת קבלת עצמאותן כמו שאלת היחסים בין המושבות לשעבר לבריטניה לאחר קבלת עצמאותן. החל מסוף שנות ה-50 ועד סוף שנות ה-70 התקיימו בארמון דיונים שנגעו לעצמאות המושבות הבריטיות באפריקה דוגמת ניגריה וקניה ויותר מאוחר רודזיה שהפכה לזימבאבואה לאחר העברת השלטון לרוב השחור. בדיונים הללו נידונו סוגיות שונות כגון: אופי היחסים עם בריטניה ושאלת השתייכותן לחבר העמים הבריטי, האורייטנציה המדינית שלהן על רקע המלחמה הקרה, טיב הקשרים הבטחוניים והמודיעיניים לאחר קבלת העצמאות, הקשרים הכלכליים ועוד.
דיוני לאנקסטר לקראת עצמאות רודזיה והפיכתה לזימבאבואה. מימין שר החוץ הבריטי לורד קרינגטון ומשמאלו אחד מנציגי זימבאבואה הבישוף אבל מוזוראווה. צילום: ויקיפדיה.
שרות הביטחון הבריטי MI5 התבקש לספק את שרותיו לנציגים הבריטיים מטעם משרד החוץ במטרה שישיג מידע אודות עמדות המשלחות שייצגו את המושבות בדיונים. כך, לאנשי משרד החוץ הבריטי היה חשוב לברר מה הן העמדות של המשלחות בשורה של סוגיות, כיצד הן יוצגו בדיונים ואת עמדותיהם הספציפיות של כל אחד מחברי המשלחות. הדרך להשיג את המידע הזה היתה לצותת לאנשי המשלחות במהלך הדיונים וגם בשיחות הפנימיות שקיימו מחוץ לחדרי הדיונים.
פיטר רייט – גוייס ל-MI-5 בשנת 1949 כקצין הטכני הראשון של הארגון. היה מופקד על מתן פיתרונות טכנולוגיים לסדרה של מבצעים של הארגון, בעיקר נגד יעדים של ברה"מ והגוש המזרחי. במהלך שנות ה-60 היה בין אלו שהתעקשו כי MI5 נחדר בדרגים העליונים שלו על ידי המודיעין הסובייטי, ככל הנראה ראש השרות בשנים 1956-65 סר רוג'ר הוליס ששימש סוכן GRU. צילום: BBC
פיטר רייט, הקצין הטכני הראשון של שרות הבטחון הבריטי MI5, שבסוף שנות ה-50 עמד בראש המחלקה הטכנית של השרות, מתאר בפירוט רב באוטוביוגרפיה שלו מ-1987 Spycatcher, כיצד הגיעה הדרישה לספק את המידע. לטענתו, לאחר שהוא ושותפיו לתכנון הפעולה נוכחו במורכבותה, הוחלט על סגירת הארמון למשך מספר שבועות בתואנה של שיפוצים. בתקופה זו, כל הארמון רושת בכבלי תקשורת שחיברו מערך נרחב של מיקרופונים שהותקנו בחדרים ואולמות הארמון, לחדר בקרה בו היה ציוד האזנה והקלטה. על ידי כך, ניתן היה להאזין באמצעות המיקרופונים לנאמר בכל רחבי הארמון באיכות קולית מעולה. לאחר פתיחת הארמון מחדש החלו לקיים בו את הדיונים. כך, לאנשי משרד החוץ הבריטי היתה אינפורמציה מפורטת בזמן אמת בנוגע לעמדות המשלחות עימן התדיינו ונקודות התורפה שלהן. לטענת פיטר רייט, מערך ההאזנות בארמון פעל ללא תקלות לאורך כל שנות ה-60 ואל תוך שנות ה-70 מבלי שאיש במשלחות הזרות ידע על כך.
חזרה לימינו ולסוגית הריגול לכאורה של ישראל כלפי ארה"ב. ניתן לומר כי למרות היחסים ההדוקים בין שתי המדינות, במיוחד בנושאי בטחון ומודיעין, עדיין שתיהן מקיימות פעילות איסוף מודיעינית חשאית זו כלפי זו. כך למשל, בשגרירות ארצות הברית בתל אביב קיים על פי דיווחים זרים מתחם מסווג של סוכנות ה-SIGINT האמריקאית NSA המכוון כלפי יעדים שונים בתוככי מדינת ישראל. מבחינה של מבנה השגרירות, ניתן לזהות על גגה מבנה ריבועי לבן העשוי ככל הנראה מחומר רך חדיר לקרינה, המכיל כף הנראה, ציוד ציתות והאזנה. בחינה של תמונות משנים עברו מראה כי המבנה על גג השגרירות בתל אביב לא היה קיים בעבר ונבנה רק בשנים האחרונות. מבנים דומים לזה שעל גג השגרירות בתל אביב זוהו על גם גגות של שגרירויות ארצות הברית בבירות שונות בעולם. כך ניצפו מבנים כאלה על גגות השגרירויות האמריקאיות בווארשה, ברלין, קואלה לומפור, שטוקהולם, מוסקבה, וינה ועוד. ככל הנראה מדובר בניסיון התממה של ציוד הציתות על ידי אנשי ה-NSA.
שגרירויות ארה"ב במוסקבה, שטוקהולם, בייג'ינג וברלין. ניתן להבחין על גגותיהן במבנים לבנים המכילים ככל הנראה ציוד האזנה וציתות של NSA.מבנה שגרירות ארה"ב בתל אביב. ניתן להבחין על גגה במבנה ריבועי לבן המכיל ככל הנראה ציוד ציתות והאזנה של ה-NSA.צילום משנות ה-80 של שגרירות ארה"ב בתל אביב. ניתן להבחין כי המבנה הריבועי איננו קיים. במקומו כדור גדול המכיל אנטנה לווינית. צילום: דוד רובינגר
פעילות איסוף מודיעיני בין מדינות ידידותיות קיימת מקדמת דנא והדיווחים שהתפרסמו בנושא לאחרונה אינם מחדשים דבר. ניתן לומר, כי הדברים מקובלים כל עוד לא נחצה קו אדום או כל עוד אינטרסים חיוניים של אחת המדינות לא נפגעים. מה שיוצא דופן בפרשה המדוברת הוא העברת המידע שנאסף לאנשי קונגרס אמריקאיים על ידי גורמים ישראליים, כך ניטען, על מנת שישמשו כנגד הנשיא אובאמה. אם הדבר נכון מדובר בניסיון ישראלי להשפיע על המערכת הפוליטית האמריקאית מבפנים. בפרשה בה נטען כי ישראל ריגלה אחר הדיונים של ארה"ב עם איראן, נראה כי ההסבר לפירסום קשור לשאלת המתח בין הקברניטים ולאו דוקא לעצם פעולות האיסוף הישראליות.
לפני יומיים נמצא מת כשהוא ירוי בראשו, התובע החוקר הארגנטיני אלברטו ניסמן. ניסמן, יהודי במוצאו, נמצא בביתו שבבואנוס איירס ע"י אימו כשהוא מתבוסס בדמו. ממצאים ראשונים מעלים כי לא היו סימני אבק שריפה על ידיו, דבר המצביע על כך שלא הוא ירה באקדח שהביא למותו. ניסמן נמצא ירוי ערב לפני שאמור היה להעיד בפני הפרלמנט הארגנטיני. בעדותו ניסמן אמור היה להצביע על נשיאת ארגנטינה קריסטינה קירשנר דה-פרננדס ועל שר החוץ שלה לשעבר הקטור טימרמן, כעל אחראים לטיוח חקירת פיגוע קשה שארע לפני 21 שנים בבית הקהילה היהודית בבואנוס איירס. לאורך השתלשלות הפרשיות, קולה של מדינת ישראל שרבים מאזרחיה היו בין הנפגעים, לא נשמע.
אלברטו ניסמן – התובע החוקר שניהל את חקירת הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס. גופתו נמצאה ירויה בראשה ערב עדותו בפרלמנט הארגנטיני בה היה אמור להצביע על הנשיאה קירשנר ושהר החוץ לשעבר טימרמן כאחראים ליוח חקירת הפיגוע בבניין ה- AMIA
ב-18 ביולי 1994 התרחש פיצוץ רב עוצמה בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס (AMIA). בפיגוע הקשה נהרגו 85 בני אדם, בהם מספר ישראלים ומאות אחרים נפצעו בדרגות חומרה קשות. שנתיים לפני כן, ב-17 במרץ 1992 ארע פיגוע אחר, בשגרירות הישראלית בבואנוס איירס, בו פיצוץ מכונית תופת הביא לקריסת המבנה ולמותם של 29 בני אדם, ארבעה מהם ישראלים ולפציעתם של כ-200 בני אדם.
אתר הפיגוע בבניין הקהילה היהודית AMIA בבואנוס איירס
בשני הפיגועים הקשים הוטלה האחריות על אירן ואירגון החיזבאללה שממצאים שונים הצביעו על מעורבותם. במהלך חקירות שני הפיגועים התברר כי גם גורמים בארגנטינה, חלקם מתוך זרועות השלטון, סייעו למתכנני ומבצעי הפיגועים. ניסמן שהופקד על חקירת הפיגוע ב-AMIA, הגיע, על פי עדותו בראיונות לתקשורת המקומית, לממצאים המצביעים כי קריסטינה קירשנר באמצעות טימרמן הגיעו לפני כשנה וחצי להסכם עם ממשלת איראן בו תוקם ועדת חקירה משותפת לשתי המדינות כדי לחקור את הפיגוע ב-AMIA. ניסמן טען ועל כך היה אמור להעיד למחרת מותו המיסתורי, כי למעשה מדובר בטיוח החקירה ובתמורה איראן תספק לארגנטינה נפט זול, דבר שיסייע לכלכלות הרעועות של שתי המדינות.
מעבר לחומרת העניין, עולה גם עובדה נוספת: מדינת ישראל שומרת על פרופיל נמוך בתגובותיה לארוע. משרד החוץ הישראלי פירסם הודעה לאקונית בה הוא מביע צער על מותו של ניסמן וזהו. מעבר לכך אישים ישראליים לא הגיבו פומבית לפרשה. בדיקה מראה שהדבר מצטרף לכך שגם במהלך שתי הפרשות הקודמות, מדינת ישראל שמרה על פרופיל נמוך למדי, במיוחד בהתיחסותה לממשלת ארגנטינה ולאופן חקירת שני הפיגועים. גם לאחר פירסום העובדה שממשלות ארגנטינה ואיראן הגיעו להסכם בינהן בדבר הקמת מה שכונה "ועדת אמת", מדינת ישראל לא הגיבה בצורה תקיפה לדבר.
האופן בו מדינת ישראל הגיבה, או יותר נכון לא הגיבה, לארועים אינו חדש. במהלך שלטון החונטה הצבאית בארגנטינה, מדינת ישראל היתה ספקית נשק חשובה לצבא הארגנטיני. בשעות הקשות של המשטר הצבאי בו אלפי ארגנטינאים נרצחו ונעלמו, בהם גם מאות יהודים בני הקהילה המקומית בעלי חינוך ציוני, ממשלת ישראל סיפקה בחשאי אמצעי לחימה ומערכות נשק מגוונות. בינהם ניתן להזכיר מטוסי מיראז' 3C מתוצרת צרפתית, מטוסי נשר מתוצרת ישראל, מטוסי סקייהוק A-4 מתוצרת אמריקאית כולל מנועי J-52 רזרביים ואמצאי לחימה נוספים. ובכל זמן הרדיפות במהלכן נרצחו גם יהודים רבים, ממשלת ישראל לא ניסתה, לפחות לא באופן אקטיבי, להגן עליהם.
מטוסי "נשר" מתוצרת התעשיה האוירית הישראלית בצבעי חיל האויר הארגנטינאי. מטוסי "נשר" אלה ואחרים, נמכרו במהלך שנות ה-70 המאוחרות תחת הכינוי DAGER לחיל האויר הארגנטינאי וחלקם השתתפו במלחמת פוקלנד נגד הכוחות הבריטיים.
והנה כעת, כאשר חקירה של גורם עצמאי שמתברר כבעל אינטגריטי ואומץ רב, מצביעה על כך שממשלת ארגנטינה ברמות הגבוהות ביותר, טייחה חקירת רצח של ישראלים ויהודים בפיגוע בבניין ה-AMIA, תוך הגעה להסכם שערורייתי בין ארגנטינה לאיראן, ישראל הרשמית שותקת. שר החוץ הישראלי שידע לזמן לשיחות הבהרה ונזיפה שגרירים זרים ולהחזיר להתיעצויות שגרירים ישראלים בארועים אחרים, בפרשה הזאת דומם.
נשיאת ארגנטינה כרסטינה קירשנר דה-פרננדס
וכאן מתעוררת השאלה, מה מניע את ממשלת ישראל לנקוט קו מינורי כל כך ולא לתבוע חקירה אפקטיבית? האם ממשלת ישראל חוששת ממשהו, דבר שמונע ממנה לפעול מול ממשלת ארגנטינה ולתבוע את חקירת האמת? בישראל חיים כיום לא מעט יוצאי ארגנטינה שחוו את מוראות החונטה. חלקם נמלטו בעור שיניהם לישראל לאחר שאיבדו את יקיריהם. התחושות המתעוררות מול ההתנהלות הישראלית מזכירות את מה שקרה לפני כארבעה עשורים בעת קיום המשטר הצבאי בארגנטינה ויחסיו עם ישראל. מגיע למשפחות הנפגעים בפיגוע בבניין ה-AMIA התנהלות אחרת מצד ישראל.
קהילת המודיעין של ארצות הברית מול הניסיון הבריטי בשימוש בעינויים במהלך חקירות
לאחרונה התפרסם דין וחשבון על השימוש באמצעי חקירות אגרסיביים ע"י עובדים של סוכנות המודיעין המרכזית, ה-CIA. הדו"ח הקשה שהוכן ע"י ועדת המודיעין של הסנאט האמריקאי בראשותה של הסנטורית הדמוקרטית דיאן פיינסטיין, קבע שתי קביעות עיקריות:
האחת, ה-CIA עשה שימוש שיטתי בעינויים במהלך חקירתם של חשודים בטרור איסלאמי בניגוד לחקיקה אמריקאית מפורשת. נוסף לכך, הדו"ח קבע כי עובדי CIA בהם בכירים, שיקרו בנוגע לחקירות הללו ודיווחו שלא נעשה במהלכן שימוש בעינויים.
הסנטורית דיאן פיינסטיין, יו"ר ועדת המודיעין של הסנאט האמריקאי
המסקנה העיקרית השניה שעולה מהדו"ח והחשובה לא פחות, היתה שהשימוש באמצעים אגרסיביים (ביטוי נקי לעינויים) במהלך החקירות הללו כלל לא הניב מידע מודיעיני בעל ערך ולמעשה לא היה בהם לתרום להתמודדות מול ארגוני הטרור האיסלמי דוגמת אל קעידה ודומיו.
על פי הדו"ח שעורר בתגובה ביקורת חריפה מצד גורמים בתוך ה-CIA, השימוש בעינויים במהלך חקירות הפך לרוטינה מקובלת לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר. השימוש בפרקטיקה של עינויים היתה במתקנים דוגמת בסיס גואנטאנמו שנמצאו בשליטה אמריקאית, אך גם במקומות שונים אחרים מחוץ לארה"ב. כמו כן, השימוש בהם קיבל אישור גורף מגורמים בכירים בממשל האמריקאי כולל בבית הלבן, בהם מזכיר ההגנה דאז ריצ'רד צ'ייני.
השימוש בעינויים לשם השגת או אימות מידע מודיעיני הינו דבר המצוי במחלוקת כאשר יש הטוענים שמעבר להיבט המוסרי השולל אותם, יש היבט נוסף, פרקטי נגד השימוש באמצעים אלה. במהלך מלחמת העולם ה-2 בריטניה עסקה בלכידת רשתות של מרגלים שנשלחו על ידי גרמניה הנאצית לרגל על אדמתה. למעשה, כל שליחויותיהם נכשלו כישלון חרוץ כששרות הבטחון הבריטי, MI-5, הביא ללכידתם ולחיסול כל הרשתות שגרמניה ניסתה להפעיל בבריטניה. להישג הבריטי היתה חשיבות רבה מאחר ו-MI-5 הצליח להפוך את רובם המכריע לסוכנים כפולים שהופעלו ע"י מפעילים בריטיים כנגד המודיעין הגרמני בהזינם אותו במידע שפוברק ע"י סוכנויות המודיעין הבריטי.
בית לצ'מיר, משכנו של CAMP 020. שימש כמרכז חקירות בו נחקרו הסוכנים ששוגרו ע"י גרמניה לרגל בבריטניה במהלך מלחה"ע ה-2.
הגורם אשר לו היתה השפעה מכרעת על הצלחת המאמץ הבריטי להכפלת הסוכנים הגרמניים, היה חקירתם במתקן החקירות "CAMP 020" שנוהל ע"י סגן אלוף רובין סטפנס. סטפנס אשר נודע בכינוי Tineye Robin בזכות המונוקל שנהג להרכיב, הנהיג ב"מחנה 020" נוהל חקירות קפדני וקשוח שכלל איומים, מניפולציות, שפה בוטה וכיוצ"ב אולם מצד שני, הקפדה על הימנעות טוטאלית משימוש באמצעים פיסיים (עינויים). עפ"י הנוהל אותו גיבש סטפנס, אמצעים פיסיים אינם ראויים לשימוש בחקירות מאחר ולדעתו אין בהם כל ערך מבחינה מודיעינית. לטענתו, נחקר העובר עינויים, יעשה הכל כדי לרצות את החוקר כדי להביא להפסקתם ע"י כך שיגיד כל דבר שיענה על רצונותיו של החוקר.
סא"ל רובין Tineye סטפנס. במהלך מלחמת העולם ה-2 פיקד על מחנה 020 בו התנהלה חקירתם של הסוכנים הגרמניים שנילכדו ע"י שרות הבטחון הבריטי MI-5. רובם המכריע הוכפלו והופעלו נגד המודיעין הצבאי הגרמני ה"אבוואר".
הקו אותו סטפנס גיבש, אומץ ע"י MI-5 בכל הקשור לאופן ניהול חקירות. במהלך התפרקות האימפריה הבריטית לאחר מלחמת העולם ה-2, בסידרה של התמודדויות מול התקוממיות מקומיות דוגמת פלסטינה (א"י), חוף הזהב (לימים גאנה) מלאיה, קניה ועוד, התחולל מאבק בין הקו שהיתווה MI-5, אשר שלל עינויים בחקירות, לבין הפרקטיקה המקומית של המשטרות השונות וגופי החקירה המקומיים (CID), שנתנו יד חופשית לחוקרים להשתמש בכל אמצעי שיחפצו.
כך למשל, כאשר התחולל המאבק לעצמאות בחוף הזהב, MI-5 כגוף המופקד על הבטחון בטריטוריות בהן שלטה בריטניה, שלח את סטפנס לשמש שם כקצין קישור בטחוני (SLO) לגופי הבטחון המקומיים כדי שינחה את עבודתם. סטפנס המשיך במדיניות שהתווה והביא לצמצום חד בשימוש בעינויים במהלך חקירות שהתנהלו שם נגד פעילי תנועת העצמאות המקומית. הדבר תרם רבות להפקת מודיעין אמין וליצירת ערוצי תקשורת עם אישים בתנועת השיחרור דוגמת קואמה נקרומה שהפך לימים שליט גאנה הראשון.
במהלך מצב החירום שהוכרז ב-1947 במלאיה בעת המאבק נגד המחתרת הקומוניסטית, קו זה נתקל בהתנגדות מצד המשטרה המלאית המקומית ולישכת החקירות, ה-CID. מאחר ובמלאיה לא התקיים בחלק ניכר מהזמן מבנה ריכוזי של גופי המודיעין והמשטרה, היתה נטייה לגופים מקומיים של המשטרה, הצבא וה-CID לנקוט במדיניות חקירות עצמאית שגלשה לא פעם לאלימות לשמה. בבדיקה לאחור התברר שהדבר לא היווה כל יתרון מבחינת הפקת מידע מודיעיני אמין. רק לאחר שינוי במדיניות התחולל שינוי והמידע מהחקירות הפך לאמין יותר.
קהילת המודיעין של ארצות הברית אשר נולדה למעשה על ברכי המודיעין הבריטי במהלך מלחמת העולם ה-2, עברה מאז שינויים רבים. במהלך שנות ה-70 היא עברה זעזועים וטלטלה עזה בעקבות החוליים שהתגלו בפעילות ה-CIA במהלך עבודת ועדת החקירה של הסנטור פרנק צ'רץ'. אולם דומה כי בתקופת נשיאותו של ג'ורג' בוש הבן השינויים שחלו בה לא הטיבו עימה ונראה כי השפיעו לרעה על תיפקודה. די אם נזכיר כי נוסף לפרשיה המוזכרת לעיל, תהליך בניית הערכת המודיעין ביחס לעירק והעיוות של אותה הערכה מטילים אור לא מחמיא על עבודת קהילת המודיעין האמריקאית בכלל ועל סוכנות הביון המרכזית בפרט. נראה כי בשנים הקרובות, יהיה צורך בעריכת רפורמה מקיפה בפעילות סוכנות הביון המרכזית כדי לתקן את הפגמים שנתגלו בעבודתה בשנים האחרונות. סוגיית השימוש בעינויים במהלך חקירות הינה אחת החשובות באותה רפורמה.
ראיון עם אלברט סודאי, לשעבר ראש מדור מדיני, ענף מצרים, אמ"ן/מחקר, 6.10.1973
מועד הראיון: 26/5/2014
מראיין: צפריר עפרוני
'אלברט חושב כמו ערבוש'. דברים אלה מיוחסים לסא"ל יונה בנדמן, רע"ן מצרים במחלקת המחקר של אמ"ן ערב מלחמת יום הכיפורים. משפט זה משקף את ההתייחסות המזלזלת שרווחה כלפי אלברט סודאי שהיה אחראי על ההערכה המדינית את מצרים במחלקת המחקר של אגף המודיעין של צה"ל בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. סודאי, אז אזרח עובד צה"ל בן 42, התריע במשך תקופה ארוכה כי קביעת אמ"ן שהסבירות שמצרים תפתח במלחמה נמוכה, הינה מוטעית מיסודה. כל ניסיונותיו לערער על התפיסה ששלטה באמ"ן, נתקלו בזלזול והתעלמות, עד כדי הדרתו מדיונים חשובים שקדמו למלחמה תוך שהוא מכונה 'אלארמיסט' ו'פאניקיסט'. התוצאה ידועה וסודאי, כיום כבן 83, נושא עימו מאז כאב רב ותחושת כישלון צורבת על כי לא הצליח לנער את המערכת. מבזק החדשות של קול ישראל המודיע על פתיחת מלחמת יום הכיפורים 06.10.1973
מלחמת יום הכיפורים, מהקשות שידעה מדינת ישראל, נחתה בהפתעה כמעט מוחלטת על הציבור הרחב ועל חלק ניכר מצמרת הנהגת המדינה דאז. אולם סודאי, מהבודדים בגוף שאמור היה לספק את ההתרעה על המתקפה הקרבה, הבין משלב מוקדם יחסית שמדינת ישראל ניצבת בפני מתקפה משולבת של צבאות מצרים וסוריה. בעקבות ניתוח שערך והבנה מחודשת של מניעי נשיא מצרים דאז, אנואר א-סאדאת, תהליך שארך חודשים ארוכים, התגבשה אצל סודאי ההכרה שסאדאת מכין את צבאו בשיטתיות ליציאה למלחמה נגד ישראל, תוך התאמת תכניות המלחמה ליכולות הצבא המצרי. ההבנה וההכרה שהמלחמה הינה בלתי נמנעת, הביאה את סודאי להתעקש לנסות לשכנע את מפקדיו לשנות את קביעתם שהסבירות לפרוץ מלחמה נמוכה, ניסיון שהביא אותו למסלול התנגשות עימם שכאמור נכשל .
אלברט סודאי, בביתו באור יהודה, מאי 2014 צילום: צפריר עפרוני
41 שנים לאחר שוך הקרבות, אני פוסע בלב שכונה שקטה באור יהודה בה מתגורר סודאי. דממת הבניין המשותף בו הוא גר, על גינותיו המטופחות, המדשאות הגזומות בקפידה והניקיון המבהיק, הכמעט אנטיספטי, מהווים ניגוד חד לדרמה שסודאי עמד במרכזה. עם צאתי מפתח המעלית בקומה בה הוא מתגורר, אני מבחין בסודאי שמקבל אותי בפתח דירתו. לחיצת ידו רפה ורכה. למרות שבשיחה מקדימה כבר אמר לי כי הוא לא מרגיש בטוב והיו לו בדיקות רפואיות לעבור, עדיין, הופתעתי לראות את דמותו השחה. כדי להמחיש את מצבו, הצביע על ההליכון שעמד בפינת החדר ואמר שהוא נעזר בו לאחרונה. ובכל זאת, למרות החולשה הגופנית, מצאתי אדם חד וצלול שהאמת שלו לגבי ההתרחשויות לפני אותה מלחמה ברורה. מצאתי גם שיש לו דברים קשים ונכוחים על ההתנהלות המדינית של ישראל כיום. סודאי שעד כה מיעט להתראיין ולדבר לציבור הרחב אודות התנהלות המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים, טוען שיש לא מעט אי דיוקים והטעיות בדברים שנאמרו והתפרסמו, חלקם, מתוך כוונת מכוון להטות את הנרטיב של המלחמה.
שריון מצרי חוצה את תעלת סואץ לעבר הגדה שבשליטה ישראלית
אלברט סודאי נולד ב-1931 בבגדד למשפחה יהודית מבוססת. אביו היה בעליה של חברת הובלות ומסחר, לה היו משרדים ברחבי כל המזרח התיכון במקומות כמו דמשק, ביירות, חיפה וטהרן. אלברט, ושמונת אחיו ואחיותיו זכו לחינוך טוב בהשוואה למקובל בקהילה היהודית בעירק. סודאי: "את התיכון העירקי לא השלמתי [עקב חברותו במחתרת היהודית – צ.ע.]. אנחנו למדנו בביה"ס היהודי "שמאש" שנחשב הכי משובח שהיה. ביה"ס הזה הוציא תמיד את הראשון והשני במדינה בציונים. אנחנו למדנו כל השנים בשפה האנגלית ועשינו בגרות באנגלית (London Matriculations). בעקבות מלחמת השחרור, הממשלה העירקית שהפכה קיצונית, חייבה את ביה"ס ללמד את כל המקצועות ההומניים בערבית. אבל את הריאליים למדנו כל הזמן באנגלית". לדבריו, חינוך והשכלה היו ערך בסיסי חשוב מאין כמותו במשפחתו וסודאי מעיד שכל אחיו ואחיותיו רכשו השכלה אקדמית או לפחות על תיכונית.
עקב חברותו במחתרת היהודית ציונית בעירק, סודאי נאלץ לעלות בשנת 1949 לארץ בעליה בלתי ליגאלית. לאחר שהייה קצרה באירן, הגיע לארץ בפברואר 1950 למעברת כורדני שבמפרץ חיפה, שם שהתה משפחתו. ב-1951 סודאי התגייס לצה"ל לשרות צבאי סדיר בחיל הים. לאחר שיחרורו, ובניגוד להמלצת אחיו שיפנה ללימודי הנדסה בטכניון, פנה סודאי דוקא ללימודי מזרחנות, מהלך שיקבע את המשך דרכו ועתידו. 'אני, מטבעי יש לי נטיות הומניות' סודאי מעיד על עצמו כסיבה לאי קבלת המלצת אחיו ולאופי הבחירה שלו, תוך שהוא מתגאה גם בשירים שכתב למגירה.
כח מצרי עוסק בפתיחת פירצה בסוללת העפר בצד הישראלי של התעלה, באמצעות משאבות וזרנוקי מים חזקים. הפרצות הללו שימשו להעברת שריון מצרי לצד הישראלי לאחר שחצו את התעלה על גשרים צפים שהוקמו עליה. בשנים שלפני פרוץ המלחמה המצרים רכשו בגרמניה משאבות מים חזקות לצורך ההתמודדות עם סוללת העפר שצה"ל הערים לאורך גדת התעלה. כששאלו בגרמניה לשם מה הרוכשים צריכים את המשאבות, התשובה שניתנה היתה: "לצורך כיבוי שרפות בקומות העליונות של גורדי שחקים בקהיר".
בהמלצת חבר, סודאי הגיש מועמדות והתקבל ב-1956 למחלקת המחקר באגף המודיעין של צה"ל. ב-1958 החל לעבוד במדור מצרים (לימים ענף 6), אותו ליווה לסירוגין לאורך תקופת עבודתו במחלקת המחקר, עד לאחר מלחמת יום הכיפורים. כאן ראוי לציין שמחלקת המחקר של אמ"ן היתה ועודנה (לאחר מלחמת יום הכיפורים גדלה לכדי חטיבה באגף המודיעין) הגוף האחראי על לימוד וניתוח המידע המודיעיני המתקבל מממקורות שונים של כלל גופי קהילת המודיעין במדינת ישראל. על בסיס ניתוח החומר שמתקבל, מחלקת המחקר הופקדה על גיבוש הערכות מודיעין שונות עבור הקברניטים ומקבלי ההחלטות הצבאיים והאזרחיים ובכלל זה הופקדה על הכנת מסמך ההערכה המודיעינית החשוב ביותר, הערכת המודיעין הלאומית. כמו כן, היתה ועודנה הגוף האחראי על יסוד הערכותיה, למתן ההתרעה על האפשרות של פרוץ מלחמה.
גמאל עבדל נאצר משקיף לעבר גדת תעלת סואץ שבשליטת ישראל
– 1970, גמאל עבדל נאצר נפטר וסאדאת מחליף אותו – 'אתה יודע אלברט, יש לך מין אמפתיה לצד השני':
העיסוק בניתוח וגיבושה של הערכה מודיעינית אודות היריב, מצריך את העוסקים בכך להיות בעלי יכולת להבין בין השאר, תהליכים ושינויים העוברים על היריב. יכולת זו קשה שבעתיים כאשר מתקיים שוני לשוני ותרבותי בסיסי בין המעריך והמוערך. לטענת סודאי, הדבר מצריך את המעריכים המודיעיניים, להיות בעלי יכולת להתנתק ולצאת מעורם על מנת שיוכלו להבין את הצד השני. לדבריו, יכולת זו חסרה מאד במחלקת המחקר של אמ"ן בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. סודאי: אחרי שעזבתי את אמ"ן [אחרי המלחמה – צ.ע.], האחראי עלי בגוף אליו התקבלתי אמר לי באחת ההזדמנויות: 'אתה יודע אלברט, יש לך מין אמפתיה לצד השני', ואני חייב לומר שזה מאד נכון. תמיד כשעסקתי בהערכת הצד השני, ניסיתי להיכנס לנעליו ולחשוב מה אני הייתי עושה במקומו אילו הייתי במצבו.
גמאל עבדל נאצר וסגנו אנואר א-סאדאת צילום: AP
כך היה כאשר, מי שהיה לימים פרופסור, המזרחן ד"ר שמעון שמיר הוזמן על ידי ענף מצרים באמ"ן/מחקר לכתוב הערכה חיצונית על אנואר א-סאדאת עת החליף את נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר, לאחר פטירתו ב-1970. לצורך כך, שמיר קיבל לידיו חומרים מודיעניים שהצטברו על סאדאת באמ"ן, מהם הצטיירה דמותו של סאדאת כאדם אפור, נעדר כריזמה וחלש. כאן סודאי יוצא להגנתו של שמיר. סודאי: אני כלל לא בא בטענות לשמיר. זה מה שהצטייר מהחומר שהיה ברשותנו באותה עת אודות סאדאת. צריך להבין שבאותה עת גם במצרים לא התיחסו לסאדאת ברצינות. ידענו למשל, על בדיחות שהתרוצצו אז במצרים, גם בתוך חוגי השלטון, שמאד זילזלו בסאדאת. כך למשל, מה היה הכתם במצח שלו? אמרו שזה כי נאצר נהג לתת לו מכות במצח וקרא לו 'חמאר, חמאר' (חמור). וזו רק דוגמה אחת.
מוחמד אנואר א-סאדאת בשיחה בכפרו מית אבו אל-כום
אולם, ככל שחלף הזמן, דעתו של סודאי על סאדאת הלכה והשתנתה לחלוטין, זאת משהחל לתת דעתו גם להיבטים נוספים לאלה שעלו מדוחות המודיעין. מהחומרים הללו השתמע שאין בכוונת סאדאת לוותר על השבת חצי האי סיני לריבונות מצרים, גם אם פירוש הדבר יציאה למלחמה. לצורך כך היה על סודאי לצאת מעורו ולנסות להבין את נבכי נפשו של סאדאת. סודאי: תראה, אנואר א-סאדאת ביסודו היה פלאח והיו לו את התכונות של פלאח. אני: חשובה לו האדמה? סודאי: בדיוק כך! ק-ד-ו-ש-ת ה-א-ד-מ-ה! סודאי נדרך ורוכן לעברי כשהוא מתאר מה סייע לו להגיע למסקנה הזאת: 'אני, נהגתי בין השאר לקרוא בעיתונים המצריים שהגיעו אלינו, גם את הדברים ה"שוליים" והלא חשובים לכאורה כמו סיפורים ושירים, ענייני חברה, וגם ידיעות פשע. והנה במקרה, צדה את עיני ידיעה קטנה על ארוע באיזה כפר בדרום מצרים. 16 הרוגים! ועל מה?! שמה, לכל פלאח היו כמה פדאנים של אדמה (פדאן – יחידת שטח של כ-4 דונם). ולכל פלאח כמה נשים. ולכל אשה, כמה וכמה ילדים. אז כל פלאח עם כמה פדאנים עלובים של אדמה, היו לו 20, 30 ילדים ואפילו יותר, מכמה נשים. ואחרי מותו צריך להתחלק באדמה. אז, בגלל הכמה פדאנים ואני לא יודע כמה עשרות ילדים, 16 אנשים נהרגו! ועל מה ולמה? ע-ל ה-א-ד-מ-ה! וסאדאת, שאהב להציג עצמו בגאווה כפלאח, אמר זאת מפורשות כשהתראיין לטלוויזיה האמריקאית: 'אדמת מצרים קדושה!' והוסיף 'אני לא אוותר על אינץ' אחד של אדמה!'. כאן על פי עדותו, חל השינוי בתפיסה של סודאי את אנואר א-סאדאת, שנתפס באותה עת בעיני רבים בישראל, כדמות חיוורת וכתחליף זמני לגמאל עבדל נאצר עד אשר תגיע דמות אחרת, עם עוצמה, שתתפוס את השלטון.
ראש המשלה גולדה מאיר בביקור בתעלת סואץ מלווה על ידי הרמטכ"ל חיים בר-לב ואלוף פיקוד הדרום אריאל שרון
– 1970-71, שליחות יארינג מול "מוטב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח":
במהלך השיחה עימו, מדברי סודאי עולה כי הוא רואה בראש הממשלה גולדה מאיר שהחליפה את לוי אשכול אחרי פטירתו ב-1969 ובשר הבטחון משה דיין, כאחראיים המרכזיים לדחיקת סאדאת לפינה בכך שהעמידו תנאים והתניות בלתי אפשריים מבחינת סאדאת למהלכי תיווך ולהצעות פישור שהועלו. גישה זו העלתה, לתפיסת סודאי, את מצרים על הנתיב של יציאה למלחמה. סודאי: חשוב לזכור כי ב-1971 נשלח [למזה"ת לאחר כניסת הפסקת האש בתעלה לתוקף – צ.ע.] בתמיכת ארה"ב, שליח האו"מ גונאר יארינג, כדי לשכנע את גולדה להגיע להסכמים חלקיים, במסגרתם ישראל תחזיר את סיני. ומה היתה התשובה שלה? 'אנחנו מוכנים לסגת' היא אמרה. ואז היא הוסיפה דבר, שהיא, כמי שהיתה בעברה שרת חוץ, היתה צריכה להבין שהוא מוטעה: 'אבל לא נחזור לגבול הבינלאומי'. ההתניה הזו הגיעה כמובן לסאדאת. סודאי מתאר גם את התבטאויותיו הפומביות של משה דיין דוגמת 'מוטב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח' ככאלה שהיתה להם תרומה מכרעת לתחושת סאדאת שאין לו דרך אחרת להתניע את התהליך המדיני מלבד פניה למהלך צבאי, או כפי שזה כונה: 'שבירת הקיפאון המדיני'.
מטוס קרב-הפצצה מתוצרת סובייטית מדגם MIG-23.
על פי סודאי, סאדאת ניסה ולא השיג הסכמה סובייטית לספק למצרים מטוסי תקיפה ארוכי טווח מדגם מיג 23. מטוסים אלה אמורים היו לאזן את מטוסי הפאנטום האמריקאיים שנקלטו באותה עת בחיל האויר הישראלי ואמורים היו להוות זרוע ארוכת טווח שתוכל לתקוף בסיסים ישראליים מרוחקים ולאיים על ישראל גופא. מבחינת התפיסה והתיכנון המצריים, היכולת לאיים אוירית על ישראל ולפעול בעומק שטחה, היתה תנאי מוקדם למהלך יבשתי כולל לכיבוש כל סיני. בתגובה לסירוב הסובייטי, סאדאת החליט ב-1972 לנקוט צעד דרסטי במסגרתו סולקו ממצרים היועצים הצבאיים הסובייטים שהיו מוצבים על אדמתה ולשנות את האוריינטציה המצרית לכיוונה של ארה"ב. אולם לפני סילוק היועצים, סאדאת הצליח לקבל מברה"מ סוללות טילי קרקע-אויר מתקדמות SA-3 ו-SA-6 שכיסו רצועה של כ-15 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ. סוללות הנ"מ הללו היו בעלות ניידות גבוהה (במיוחד ה-SA-6), דבר שהקשה מאד על יכולת חיל האויר הישראלי לזהות ולתקוף אותן. קדם לכך, בליל כניסת הפסקת האש לתוקף ב-1970, מהלך של הזזת סוללות הנ"מ המצריות שהתבססו בעיקר על טילים סובייטים מדגם SA-2 וקידומן לקירבת תעלת סואץ, צעד שהיווה הפרה מפורשת שלה. בעקבות מהלך זה נוצר מצב בו כל הצד המזרחי של התעלה כוסה ע"י סוללות הטילים המצריות. תוצאת צעדים אלה, עם פרוץ המלחמה נפגע קשות חופש הפעולה של חיל האויר לאורך תעלת סואץ כתוצאה מקשיים באיתור מיקום סוללות הנ"מ שהחליפו את מיקומן באופן תדיר. בעקבות מהלכים אלה, הצבא המצרי נהנה ממרחב חופשי מאיום אוירי ישראלי בעת צליחת תעלת סואץ ובכך הוקל עליו לבצע מהלך מוגבל ממזרחה. זה היה למעשה השינוי המרכזי בתפיסה המצרית של אופן ביצוע המהלך המלחמתי, שינוי אותו המחקר באמ"ן לא הפנים את משמעותו.
חלק מסוללת טילי נ"מ נייחת מתוצרת סובייטית מדגם SA-3 Goa. למצרים היו גם סוללות SA-3 ניידות.משגרים ניידים של טילי נ"מ מתוצרת סובייטית מדגם SA-6 Gainful
– 1972, ארה'לה עוזב את אמ"ן וזעירא מגיע – השלטת המושג "דעת המחקר": 'חוקר המודיעין חייב להיות אחוז בחרדה, "חרדה קדושה"… …איבדנו מן החרדה הזאת בעקבות מלחמת ששת הימים; בטחון עצמי שחצני, יוהרה, קנו את מקומם. אלמלא כן, אפשר שמלחמת יום הכיפורים היתה נחסכת מאתנו'. דברים שכתב יצחק אורון, מי שעמד בראש המרכז למחקר מדיני (ממ"ד) של משרד החוץ ובראש חטיבת המחקר במוסד.
אלוף אהרון יריב,ראש אמ"ן בשנים 1964-1972 מקור: אתר מל"מ
בתקופת האלוף אהרון (אהר'לה) יריב, שכיהן כראש אמ"ן דומיננטי במשך 8 שנים עד שנת 1972, חוזקו מערכי האיסוף, שופרו עבודת ההערכה במחלקת המחקר ומנגנון הדיווח והפצת המידע בין גופי המודיעין. סודאי מעיד שאהרון יריב, ארה'לה בפיו, היה מאד פתוח לשמוע מגוון של דיעות ונהג לקיים דיונים בהם ניתנה האפשרות להתבטא בחופשיות גם בניגוד לדעה הרווחת. סודאי מוסיף עוד כי יריב התיחס לניתוחיו ברצינות רבה ועשה לו מנהג לרדת מדי פעם במיוחד מלשכתו למשרדו של סודאי ולהאזין לו שם בצורה לא פורמלית.
עם הגיעו של אלי זעירא, מחליפו של יריב כראש אמ"ן, חל שינוי קיצוני באופן ההתיחסות למגוון הדיעות במחקר ובכלל זה גם לניתוחיו ודיעותיו של סודאי. לדברי סודאי, סביב זעירא התגבשה קבוצה מצומצמת של אנשים במחלקת המחקר שכללה בין השאר את עוזרו למחקר וראש המחלקה תא"ל אריה שלו, עוזרו של שלו להערכה אל"מ גדעון גרא, ראש ענף מצרים (ענף 6) סא"ל יונה בנדמן ועוד כמה דמויות. קבוצה זו התאפיינה בהשלטת דעתה באופן בלתי מתפשר וכתוצאה מכך דעות אחרות ומנוגדות לה דוכאו ולא קיבלו ביטוי מספק בדיונים, אם בכלל. במסמכי ההערכה שהופצו מטעם מחלקת המחקר, הדבר בא לידי ביטוי במושג "דעת המחקר", כותרת תחתיה לא ניתן ביטוי לניתוחים ודיעות מנוגדות ששררו אז במחלקה.
"אלברט חושב כמו ערבוש" –
אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן 1973 צילום: דו"צ
התקופה שלאחר מלחמת 6 הימים התאפיינה בבטחון עצמי מופרז ובזילזול כללי בצבאות ערב. סודאי מעיד בשיחה עימו גם על יחס כללי מזלזל, במיוחד מצד יונה בנדמן (יוצא יחידה 101), שהתפתח כלפיו ככל שסודאי התמיד בעמדתו שפני מצרים למלחמה, זילזול שהתבטא באופנים שונים. סודאי מספר למשל, ששנים אחרי המלחמה שמע מקצינה ששירתה תחתיו במדור המדיני כיצד בנדמן התבטא כלפיו שלא בפניו בזלזול: סודאי: אני הערכתי את בנדמן כאדם וכאינטלקטואל. הוא היה איש תרבות שאהב כמוני למשל מוסיקה קלאסית. אבל, מסתבר שהיתה לו ראיה עדתית מעוותת. אחת הקצינות שהיתה כפופה לי, שפגשתי אותה לפני מספר שנים כאשר ביקרתי את מצבת אישתי באתר ההנצחה של קהילת המודיעין, סיפרה לי כיצד בנדמן התבטא כלפי באחת ההזדמנויות לפני קצינים ובנוכחותה, ש'אלברט חושב כמו ערבוש'. מה פירושו?! אני: מה, "פנטזיות מזרחיות"? סודאי: לא, לא. חוץ מזה שזה מעליב, זה ביטוי מובהק לזלזול האופייני שרווח אז כלפי הערבים: 'פחדנים' ודברים כאלה. משתמע מכך שאלברט גם כן פחדן ולכן אני פאניקיסט ואלארמיסט. הכל מתחבר ביחד.
פורום ראשי מחלקת המחקר של אגף המודיעין בצה"ל. מקור: הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה / אורי בר יוסף
– אפריל-מאי 1973, כוננות "כחול-לבן" – 'אתה יודע כמה עולה לגייס מילואים?':
הנשיא אנואר א-סאדאת והמטכ"ל המצרי בדיוני תכניות המלחמה. משמאלו שר המלחמה אחמד איסמעיל עלי וסגן הרמטכ"ל מוחמד עבדל ע'ני אל-גמאסי
במהלך הראיון עימו, סודאי טוען כי טיב ואופי היחסים הקרובים בין ראש אמ"ן הנכנס אלי זעירא, שראה עצמו מועמד טבעי לרמטכ"לות לאחר סיום תפקידו של הרמטכ"ל אלעזר, לבין שר הבטחון משה דיין, הינם גורם חשוב מאד ליכולת להבין את התנהלות זעירא לפני המלחמה. במקביל לכך ובמידת חשיבות לא פחותה, חשוב מאד להבין גם את רמת השפעתו העמוקה ויכולת השכנוע הרבה של יונה בנדמן על אלי זעירא. על פי סודאי לדמויותיהם של זעירא ובנדמן יש תפקיד מפתח להבנת הסיטואציה. סודאי: ראש אמ"ן זעירא, מאד אהב לשמוע את יונה בנדמן. לבנדמן היה קול בס ויכולת שכנוע רבה. הוא היה איטנלקטואל שאהב מוסיקה קלאסית, והיתה לו השפעה על זעירא. מצד שני, לאלי זעירא היתה קירבה רבה לדרג הפוליטי, במיוחד למשה דיין, שבנדמן בעברו היה ראש לישכתו. וזעירא, אחרי תפקיד ראש אמ"ן, ראה עצמו מועמד לרמטכ"ל . לכן, כאשר העליתי את הסוגיה ושאלתי בדיונים 'למה לא מגייסים מילואים?' הוא ענה אותם דברים שדיין אמר: 'אתה יודע כמה עולה לגייס מילואים?' אני: כך גם נאמר באפריל-מאי 73, במהלך כוננות "כחול-לבן". סודאי: ואני אומר לך, באפריל-מאי גייסנו [מילואים – צ.ע.] והמצרים עקבו אחרינו איך אנחנו עושים את זה. מאד יתכן שאם לא היינו מגייסים מילואים, המלחמה היתה פורצת אז. לא ניתן להוכיח אחרת! אני הייתי מהדוחפים לגייס מילואים באפריל-מאי, זה נכון! ואולי לכן הם היו נגדי. גם יונה בנדמן אמר לי: 'אתה יודע כמה עולה לגייס מילואים?' וכאן סודאי נחרץ בדבריו ואומר: 'זה לא מתפקידו של המודיעין לקבוע בענייני עלויות. זה תפקיד הדרג המדיני'.
– יום רביעי, 3 באוקטובר – שיחת מסדרון, 'הכנת כבר את דרג ב'?'
התקופה שקדמה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים ובמיוחד בשבוע שקדם לה, התאפיינו בדיונים מרובים באמ"ן שהתמקדו בין השאר בשאלת כוונותיו של נשיא מצרים סאדאת. דיונים אלה והמחלוקת שנסובה סביב הסוגיה האם פני מצרים למלחמה, התקיימו במחלקת המחקר ובצמרת אמ"ן, כאשר לרבים מחוצה להם, לא היתה כל ידיעה וכל מושג על עוצמת הויכוח ועצם קיומו. סודאי: כשחזרתי בסביבות שנת 1971 לאמ"ן אחרי שהייתי מושאל לגוף אחר, מינו אותי מינוי זמני כקצין מטה לענייני המזרח התיכון בדובר צה"ל. דובר צה"ל היה שייך אז למודיעין, ואני פגשתי את אחד החברים שלי מדובר צה"ל ביום הרביעי הזה שלפני המלחמה. שאלתי אותו 'הכנת כבר את דרג ב' (מילואים)?' החבר התפלא ושאל אותי 'למה?' ואני עניתי לו 'תהיה מלחמה'. רק אחרי המלחמה סיפר לי אותו חבר שהוא הלך וסיפר לדובר צה"ל את מה שאמרתי. למשמע הדברים דובר צה"ל הרים טלפון לראש אמ"ן, אלי זעירא וזעירא אמר לו בתגובה: 'עזוב…' ואני, מה שאני לא מבין, למה הוא (זעירא) לא קרא לי ושאל אותי?
– יום חמישי 4 באוקטובר 1973, יונה בנדמן מונע מסודאי לפגוש את ראש אמ"ן:
בראיון עימו, סודאי מעיד כי לאחר מינויו של אלי זעירא לראשות אמ"ן כמחליפו של אהרון יריב, החל תהליך עקבי במהלכו סודאי הודר מדיונים שעסקו בין השאר גם בתחום אותו כיסה. תהליך ההתעלמות ממנו ומידורו גבר ביתר שאת כאשר החל סודאי לעמוד על טענתו שהמלחמה קרבה. בשבועות שקדמו לפרוץ המלחמה, משהתחוור לסודאי שהיא בלתי נמנעת, נמנע ממנו להשמיע את דבריו ולבטא את דעתו בפורומים הרלוונטיים באמתלות שונות. כך גם ארע ביום חמישי, 4 באוקטובר, יומיים לפני פרוץ המלחמה. סודאי מספר כי היה לו ויכוח וחילוקי דעות עמוקים עם הבוס שלו, רע"ן 6 (מצרים) סא"ל יונה בנדמן. חילוקי הדעות ביניהם נגעו לחוסר נכונותו של בנדמן לשנות את הערכת אמ"ן/מחקר/ענף 6 כי הסבירות למלחמה עם מצרים נותרה נמוכה. סודאי: אמרתי לבנדמן 'אני לא מקבל את מה שאתה אומר. אני רוצה לעלות ולדבר ישירות עם ראש אמ"ן'. רציתי לתאר (לזעירא) את מה שאספתי, את התמונה בכללותה ולומר להם: 'בואו נגיד שלא תהיה מלחמה. 50% יש סיכוי? אז צריך גיוס מילואים'. לדברי סודאי, יונה בנדמן השיב לכאורה בחיוב לדרישתו לפגוש את זעירא. סודאי מתאר כיצד המתין במשרדו שעות ארוכות לקריאה לפגישה שביקש. בסביבות השעה 8 בערב ראה את בנדמן יורד חזרה מהישיבה עם ראש אמ"ן זעירא. סודאי: שאלתי אותו 'לא קראת לי?' ולדברי סודאי (אותם גם אמר בפני ועדת אגרנט) בנדמן השיב: 'אוי, שכחתי'… למשמע הדברים סודאי מספר שעזב כועס את המקום ונסע לביתו. סודאי מספר עוד שלימים קרא בסיכומי ועדת אגרנט, שבנדמן העיד בפני הועדה כי אמר באותו ערב לרמ"ח המחקר אריה שלו, ש'אלברט רצה לפגוש אותך וחיפשנו אותו, אבל הוא כבר הלך הביתה'.
יממה לפני פרוץ המלחמה הסבירות למלחמה עדיין נותרה נמוכה. סיכום מסמך ההערכה, אמ"ן/מחקר 5.10.1973 (לחצו כדי להגדיל) מקור: ויקיפדיה
בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר נפגש בלונדון ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים צבי זמיר עם סוכן המוסד אשראף מרוואן, זאת עפ"י דרישתו של מרוואן. אשראף מרוואן, חתנו של נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר, הציע את שרותיו לישראל והמוסד החל להפעילו כסוכן החל משנת 1969 כשהוא מקבל את שם הקוד "המלאך". במהלך עבודתו עבור המוסד, מארוואן העביר ידיעות איכותיות על המתרחש בתוך החוג הפנימי של הנהגת מצרים ובכך איפשר לישראל הצצה אל הנעשה שם. לפני הפגישה עם זמיר, מארוואן העביר למוסד התרעה כי המצרים צפויים לתקוף בצורת מילת הצופן 'כימיקלים'. בפגישה פנים אל פנים שהתקימה בחדר מלון בלונדון, זמיר קיבל ממרוואן הבהרות והתרעה יותר ממוקדת כי ההתקפה צפויה להתקיים בשבת 6 באוקטובר, 'סמוך לאור אחרון' כדברי מרוואן. סודאי, בהתיחסו להתרעת מרוואן, מבטל מכל וכל את טענת ראש אמ"ן דאז זעירא, שמרוואן היה סוכן כפול. יותר מכך, לטעמו של סודאי, טענת זעירא כלל לא רלוונטית מאחר וכמות הידיעות ממקורות נוספים היתה רבה ואיכותית, כך שהמסקנה המתבקשת היתה צריכה להיות שפני מצרים למלחמה. סודאי: אני היכרתי את נושא הפעלת מרוואן, ואני אומר את זה היום כמו שאמרתי את זה תמיד, כולל לזעירא: כלל לא משנה אם מרוואן כפול או לא! היה לנו מודיעין מגוון ובכמויות. מחלק ממנו מודרתי, כמו בעניין פגישת חוסין וגולדה. היה לנו גם חומר האזנות מעולה מיחידת האיסוף המרכזית 848 (לימים יחידה 8200). הכנו גם מעין אינדקס של "סימנים מעידים" שאם נזהה את קיומם, נוכל לומר 'זה יכול להוביל למלחמה'. אני חייב לומר שעד ערב המלחמה, נימנו אחד לאחד כל הסימנים המעידים מלבד אחד: אי-כיבוי אבוקת האש בשדה הנפט המצרי "מורגן" במפרץ סואץ. כלומר, התמונה ממרוואן ומצירוף כלל פרטי הפאזל היתה קיימת! וסודאי רוכן לעברי ושואל: ואם התמונה קיימת וברורה, למה היתה ההתעקשות לקבוע "סבירות נמוכה למלחמה"?! ניתן היה לנסח את זה אחרת: 'גברה הסבירות למלחמה' או 'יש סימנים שאנחנו לא יכולים עדיין להסביר'.
המברק ששלח ב- 6.10.1973 בשעה 04:00, ראש המוסד צבי זמיר למזכיר הצבאי של רה"מ ישראל ליאור ובו התרעת אשרף מרוואן. בשולי העמוד הערות בכתב ידו של פרדי עיני, רל"ש רמס"ד. מקור: ארכיון המדינה
מברקו של רמס"ד צבי זמיר בנוגע להתרעת מרואן – עמוד 2 מקור: ארכיון המדינה
מברקו של רמס"ד צבי זמיר בנוגע להתרעת מרואן – עמוד 3 מקור: ארכיון המדינה
מברקו של רמס"ד צבי זמיר בנוגע להתרעת מרואן – עמוד 4 מקור: ארכיון המדינה
סיום המברק ששלח בבוקר 6.10.1973 רמס"ד צבי זמיר ובו התרעת אשרף מרוואן. מקור: ארכיון המדינה
בהקשר זה, סוגיית חשיפת זהותו של אשרף מרוואן ע"י אלי זעירא בספרו ובפורמים שונים, מביאה את סודאי להתבטא בבוטות: 'אלי זעירא הוא פושע! לא בגלל המלחמה ותוצאותיה, אלא בגלל עצם חשיפתו של מרוואן. זו בגידה! הבסיס של כל הסכם מודיעיני עם מקור שמגייסים, הוא האמון שנבנה עימו. אם אתה (כמי שגייס והפעיל מקורות) חושף מקורות, כולם יפחדו להיות איתך בקשר. לכן אני אומר שמדובר בבגידה'.
אשראף מארוואן לוחץ את יד חותנו גמאל עבדל נאצר צילום: AP
– יום שישי, 5 באוקטובר – המופתי מתיר את הפסקת צום הרמדאן:
"בבל", בסיס יחידה 848, יחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן באום חשיבה.
בשיחה עימו, סודאי מתאר תהליך שהתרחש בתקופה סמוך לפרוץ המלחמה, במהלכו ידיעות שהצביעו על מלחמה מתקרבת לא זכו להתיחסות מספקת או שלא זכו כלל להתיחסות בתהליכי ההערכה מצד גורמים שונים במחלקת המחקר. פועל יוצא מכך הוא היעדרם במסמכי ההערכה השונים שהופצו לצרכנים השונים. סודאי מתאר לדוגמה סיטואציה בה ביטלו ידיעה חשובה שמקורה היה האזנות שביצעה יחידה 848, ידיעה שהצביעה על ארוע דרמטי חסר תקדים בצבא המצרי: סודאי: ביום שישי, ערב יום כיפור, קיבלנו מידע בדוק ומהימן לפיו המופתי העליון של הצבא המצרי הוציא פאתווא אשר מתירה את הפסקת צום הרמדאן. בשבילי, זו היתה ההוכחה. עליתי בריצה לחדרו של עוזר ראש אמ"ן למחקר תא"ל אריה שלו כשעוזרו להערכה, אל"מ גדעון גרא, יושב בחדר הצמוד עם חלון פתוח ומאזין לשיחה. הראיתי לאריה שלו את הידיעה ושאלתי אותו: 'ראית את זה?
תא"ל אריה שלו, עוזר ראש אמ"ן למחקר, 1973 צילום: דו"צ
שלו הביט במסמך וענה לי בניחותא: 'בדקנו את זה וזה בסדר. היו כבר דברים כאלה'. אני חייב לומר שאני במודיעין משנת 56, ולא שמעתי עד אז על דבר כזה. מאז המלחמה, כל השנים הדבר ניקר בי והתפלאתי מי היה האסמכתא לכך? כשנה לפני ששלו נפטר, הוא הזמין אותי לתערוכת ציורים שלו ושם שאלתי אותו: 'תגיד לי פעם אחת, עם מי התייעצת ואמר לך שזה בסדר?' הוא ענה לי: 'גדעון גרא'. לדברי סודאי, אל"מ גדעון גרא שכיהן כעוזרו של אריה שלו לענייני הערכה אמנם ידע ערבית אולם לא היה בר סמכא בתרבות האיסלמית ברמה כזו שהיה יכול לשמש סמכות לקבוע דבר כזה.
– יום שישי, 5 באוקטובר בצהריים – 'אנחנו נהיה כאן בשבת':
ההכרה כי המלחמה עומדת לפרוץ ובקרוב לא חילחלה ונותרה עניין בו האמינו מתי מעט ובהם סודאי. הוא מתאר אנקדוטה בה ביום שישי, כיממה לפני פרוץ המלחמה, הוא נתקל בגיסתו בקריה בתל אביב. סודאי: אתה יודע מה? גם גיסתי עבדה במודיעין באותו הזמן. כשיצאה ביום שישי, ערב יום הכיפורים, ללכת הביתה, איחלה לי 'צום קל' או משהו כזה. עניתי לה 'אנחנו עוד נהיה כאן בשבת'. אני: איך גיסתך הגיבה? סודאי: היא לא הבינה, או שהופתעה ולא ידעה מה להגיד. מה יכלה לעשות? ואני, כבר באותו הלילה קראו לי לחזור.
בעקבות התרעת מרוואן ההערכה מעודכנת וצופה מתקפה מצרית "לפני אור אחרון". אמ"ן/מחקר, לקט מודיעין 6.10.1973 07:30. (לחצו כדי להגדיל) מקור: וויקיפדיה
– 'מה אתה מבין, זה צבא, זה חישובים':
אגף המודיעין של צה"ל בכלל ומחלקת המחקר שלו בפרט, הינם גופים צבאיים הכפופים לשרשרת הפיקוד הצבאית. מטבע הדברים, מי שמשרתים בהם ברובם המכריע הם אנשי צבא: סדיר, קבע ומילואים. סודאי טוען בשיחה עימו, כי עצם היותו אזרח עובד צה"ל ולא איש צבא קבע תרמה לטענתו גם היא לחוסר התיחסות מספקת ובסופו של דבר ליחס מזלזל: סודאי: 'כשחזרתי לדסק המצרי ב-1970 או 71 אחרי שהייתי מושאל בגוף אחר, הכנתי מסמך מחקר שהעריך שהמצרים מכירים בכך שאין להם יכולת לכבוש את כל סיני. על כן, סביר יהיה שינסו לעשות סוג של מהלך צבאי [מוגבל – צ.ע.] לכיוון המעברים [מעברי הגידי והמיתלה – צ.ע.]'. התגובה שקיבל סודאי על המסמך שהגיש היתה מזלזלת ונאמר לו שכאזרח הוא לא מבין בעניינים הצבאיים ולכן טועה. סודאי: בתגובה נאמר לי 'מה אתה מבין, זה צבא, זה חישובים שאתה לא מבין בהם'. מסקנתו של סודאי מארוע זה, שכדי למנוע מצבים דומים, חייבים להציב בתפקיד כזה איש צבא ולא אזרח. מסקנה נוספת שלו היתה שעל המעריכים להיות בעלי ידע נרחב ועמוק בשפה הערבית ובמיוחד להתמצא בעגות והלהגים שלה ששונים ממדינה למדינה.
– 'או שאני משוגע או שכולם משוגעים!':
התקופה בה סודאי הגיע להכרה כי פני סאדאת למלחמה נמשכה על פני חודשים ארוכים. סודאי מתאר לאורך השיחה עימו מצב בלתי אפשרי בו המערכת בתוכה פעל מבודדת אותו ודוחה את דיעותיו בשיטתיות ולאורך תקופה ארוכה. כיצד הצליח לשרוד ולעמוד בלחץ? סודאי: אני לא יודע! כל יום הייתי חוזר הביתה ממוטט. אמרתי לאישתי והתכוונתי לזה: 'אני מוכרח לעזוב. או שאני משוגע או שכולם משוגעים!' אבל המצב החמיר כל יום ואי אפשר לעזוב בסיטואציה כזאת. כל יום היה מאבק. ולמה הטראומה שלי?! לא הצלחתי לשכנע שאני צודק! אולי הייתי צריך לעשות משהו משוגע. אבל מה יכולתי לעשות?!
בשיחה עימו סודאי מתאר כיצד תוצאות ההתעלמות מההתרעות שהצטברו ומספר הנפגעים הגבוה, יצרו אצלו תחושות כעס קשות מאד וסערת רגשות. סודאי: הייתי ב"בור" ביום שבו התחילו לראשונה למנות ברדיו את קורבנות המלחמה. זה כל כך בער בי בפנים! עליתי מהבור למשרד הרגיל בו ישב בנדמן. באותה עת הוא כבר עבר לעבוד במחקר מודיעיני בסיסי ולא עסק כבר בנושא המצרי. אמרתי לו: 'יונה בנדמן! תפתח רדיו, תשמע מה עשית!' ועזבתי. בשלב הזה סודאי שוקע בכורסא, עוצם עיניים ומתנשם עמוקות.
– מאי 2014 – 'זה הבית השלישי שלנו. יותר לא יהיה לנו!'
כיום, למרות מצב בריאותו הלקוי, סודאי עוקב בדבקות אחר הארועים המתחוללים במדינה והוא ביקורתי מאד לגבי ההתנהלות המדינית של הממשלה.
אני: יש טענה שקיים דימיון מבחינת המצב המדיני של ישראל כיום, למצב ששרר לפני מלחמת יום הכיפורים.
סודאי: (מצביע לעברי) בדיוק כך! אנחנו הולכים ומקצינים ורואים זאת בתעמולה של הממשלה. המפלגות שחברות בה כמו "התנועה", ו"יש עתיד", ואפילו מפלגת העבודה, על מה הלכו? על הבעיות הסוציאליות ולא על הבעיה המדינית. ישראל כיום מפסידה את דעת הקהל בעולם ומרגישים את זה. יהדות ארצות הברית מפנה לנו עורף בגלל כפייות הטובה כלפיהם. הם עזרו לנו כל השנים ואנחנו לא מקבלים את הקונסרבטיבים והרפורמים. אנחנו מבודדים באירופה. ואמריקה, בחולשה כמו בתקופת קארטר. במקום לפעול בעוצמה היכן שצריך, נוהגת ברפיון כשגם על הידידים שלהם לא שומרים.
ואנחנו? מתנהגים עם האף גבוה ולא עושים חשבון (מחווה עם אצבעו מתחת לאפו בתנועה כלפי מעלה…). תראה את "תג מחיר". זה תוצאה של זה. וההטפה הדתית-לאומית. אני, לא פטריוט?! ואני אומר לך, אלה מכינים את הקבר של ישראל אם נמשיך כך. זה הבית השלישי שלנו. יותר לא יהיה לנו! והבית זה לא בית המקדש, זה שיחכו למשיח. הבית זו המדינה. מצב ידע השפה הערבית מטריד את סודאי והוא נחרץ בדבריו על הנושא. צמצום לימודי הערבית בבתי הספר, מהלך שמשרד החינוך הנהיג אותו לאחרונה, נראה לו כדבר גרוע שיפגע ביכולת להבין את הסביבה בה מצויה מדינת ישראל.
כאמור, אלברט סודאי היה מראשוני מחלקת המחקר ואגף המודיעין בכלל. אז היה האחראי המדיני במדור סוריה שהיה גם מופקד על מצרים. עימו היה דמויות נוספות שהניחו את התשתית למחקר המודיעיני דוגמת סא"ל (מיל.) ד"ר משה שמש, ששניהם שימשו ראשי המדור המדיני המצרי לסירוגין במהלך שנות ה-60. סודאי, שמש ואחרים השפיעו עמוקות על עבודת ענף מצרים. אנשים אלה היו אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה בתחום הערבי-מזרחני ששלטו בהבנת השפה הערבית על שלל דקויותיה וכן על היבטים שונים תרבותיים, חברתיים, גיאוגרפיים ואחרים של המרחב המזרח תיכוני. לטענת סודאי, כדי להתגבר על המחסור שנוצר לאורך השנים בבעלי ידע בשפה ובתרבות ערב, יש חובה ללמד ערבית ביסודיות בבתי הספר מגיל צעיר. סודאי: אני, לא הייתי מקבל למדור שלי, קצינים שלא יודעים לפחות לקרוא בעיתון בצורה סבירה. כך גם חיילות, בוגרות מגמות מזרחנות. זה היה אצלי Must!
אני: ומה עם כל ראשי הענפים?
סודאי: היו כאלה שלא היה להם ידע בערבית. היה לי למשל עוזר שעבד על הנושא הפנים מצרי ואמרו עליו: "הוא לוקח עיתונים הביתה" והסתבר שהוא לא ידע ערבית. אז התבדחנו, איך הוא היה "עובר" על העיתונים? בזה שהיה שם אותם על הרצפה והיה עובר עליהם… הבנת ערבית זה Must עבור מי שמעריך את היריב. לא חשוב איפה, הוא חייב לדעת את שפת היריב. אחרי שעזבתי את אמ"ן, ראיתי שראש הענף המדיני המצרי שם, דוקטור שאצלי עבד על לוב, לא ידע מילה ערבית. איך הוא יכול לחקור את מצרים? איך אפשר לחקור מדינה בלי לדעת מה חושב העם? איש CIA שעוסק ברוסיה, לא יודע רוסית? או כזה שעוסק בסין, לא יודע סינית?
סודאי מתריע מגישה מתנשאת ומזלזלת ששוררת כיום בארץ כלפי העולם הערבי, במידה רבה באופן דומה לגישה ששררה אז, ומתבטאת גם ביחס לתרבות ולשפה הערבית. אולם להבדיל מתקופתו, ילידי מדינות ערב, אלה שנולדו לתוך ההוויה המזרחית והערבית, שהתמצאו בעושר התרבותי ובמגוון הלהגים הערביים, כבר מזמן אינם מצויים במערכת. סודאי: בחברה הישראלית היה קיים תמיד זלזול כללי כלפי הערבית והתרבות הערבית והיום עוד יותר. אני חושב שצריך לחייב את בתי הספר ללמד ערבית ומגיל צעיר. בזמני מי שידע ערבית על בוריה, היו המזרחיים ואלו היו בעיקר ילידי עירק או מצרים. בתקופתי, הייתי הבכיר במחקר מבין המזרחיים. אני חושב שהיה גם סורי אחד, אחרים לא ידעו. והעידן הזה נגמר.
אני: אתה עדיין שומר על קשר ומבקר בארועים של המודיעין? סודאי: כמעט ולא מאז שהפסקתי לנהוג. יש כנסים שונים של מל"מ (המרכז למורשת המודיעין) אבל אני כבר שנים לא מגיע. בחודש שעבר, ביקרתי מסיבה פשוטה. זה היה יום הקדיש הכללי, ורציתי לבקר את המצבה של אישתי שנמצאת באתר ההנצחה. אז הילדים לקחו אותי כי אחרת אני לא יכול להגיע. מונית תגיע לשער, איך אני אגיע (מצביע על ההליכון) עד לשם? אז אני לא מבקר. אני מקבל את הפירסומים שלהם , את ההזמנות, אבל אני לא הולך. אבל כן, תמיד מבקשים ממני, בטלפונים. לאחר המלחמה, סודאי מונה לראש ענף 61 (ענף מדיני מצרי בזירת המערב בה נכללה מצרים). ענף 6 (ענף מצרים מלפני המלחמה) תוגבר והפך לזירת המערב כשבמקביל לענף המדיני המצרי החדש, הוקם הענף הצבאי המצרי בראשות אלקנה הר-נוף. לאחר זמן קצר, כשהוא עדיין תחת השפעת עוצמת הארועים, עבר סודאי למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים עם הקמת אגף המחקר בו, הפעם עם אחריות גדולה יותר. לשאלתי איך הרגיש שם ענה לי בחיוך: "כמו דג במים". בתפקידו החדש הוא מעיד כי זכה להכרה באיכות עבודתו מצד חבריו ובכירי הארגון. סודאי עשה בתפקידו עד שיצא לפנסיה כגימלאי של קהילת המודיעין.
במלאות 40 שנה לפרוץ המלחמה סודאי הפר את שתיקתו הפומבית ופירסם בספטמבר 2013 בעיתון "הארץ", מכתב גלוי לראש הממשלה נתניהו ובו הוא מזהיר מפני אשלית הקיפאון המדיני. עם סיום פגישתנו, סודאי ליווה אותי באיטיות לדלת דירתו ונפרד ממני. המעלית ירדה ועצרה בקומת הכניסה בחריקה ודלת המתכת שלה נפתחה. יצאתי מפתח הבניין בו הוא מתגורר אל השמש הבהירה ולרחובות השקטים. זמן רב חלף מאז אותה מלחמה וסודאי, עודו חי את המתח, התיסכול ואת דחיית דבריו. ועדיין, עולה מדבריו שדברים רבים לא השתנו מאז. עבורי, הפגישה עימו היתה חזרה 41 שנה אחורה למלחמה ההיא, לקולות ולמראות אותם חוויתי בעינים של ילד בעורף שראה את עולמם של המבוגרים סביבו מתמוטט. מלחמה שמאז אותו יום כיפור, לא שבתי לפקוד את בית הכנסת.
קפיצה כ-25 שנים מאוחר יותר.
אני משתתף בסמינר לתואר שני במסגרת התכנית ללימודי בטחון באוניברסיטת ת"א, בנושא הפתעות מודיעיניות שיוחד למלחמת יום הכיפורים. בסמינר השתתפו מרצים אורחים שהיו בלב העשיה המודיעינית בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים: עוזר ראש אמ"ן למחקר אריה שלו, רע"נ ירדן זוסיה קניאז'ר, רע"נ סוריה אביעזר יערי, קמ"ן פיקוד צפון חגי מן, רל"ש הרמטכ"ל אבנר שלו ועוד. בין השמות שנזרקו לחלל החדר במהלך ההרצאות, נשמע פעם אחר פעם גם שמו של אלברט סודאי ודמותו עוררה את סקרנותי. כאשר למדתי לפני כשנתיים בבי"ס לעיתונות "כותרת", בחרתי בסודאי כנושא לראיון לפרוייקט גמר. דברים אלה שתוארו כאן נאמרו לו ועמדו בבסיס הסכמתו להתראיין. מצאתי אדם מדהים שקולו העמוק עם המבטא העירקי הכבד צרוב בי ועד עכשיו אני מוקסם ממנו. אני אסיר תודה לו על הסכמתו.
שני דברים עמדו מאחורי קיום ראיון זה שלא סיפרתי עליהם עד כה:
ראשית, בעת מלחמת יום הכיפורים הייתי ילדון בן 10 וחצי. צפירת האזעקה ב-10 דקות לשתיים תפסה אותי כשחזרתי לביתי ברמת גן לאחר טיול לבית דודתי שהיה בשכונת ג'מוסין (שכונת תל עמל שהיתה לאחרונה בכותרות). בדרכי לשם בגשר מעל גשר הביילי שהיה אז מעל נחל איילון זהיתי מטוס קרב טס מצפון לדרום, דבר שגם לילד הצעיר נראה מוזר בצהרי יום הכיפורים. עם הגיעי לבית דודתי ראיתי אוטובוס "אגד" שעמד בסמוך והעלה חיילי מילואים שגוייסו בצו 8. כמובן שהחלטתי לחזור לביתי מהר ככל האפשר. כשהגעתי חלפו כ-10 דקות ואז נשמעה הצפירה המפורסמת שבישרה על פרוץ המלחמה.
בצאת אותו יום הכיפורים הלכתי עם אבי ז"ל שהיה אז בן 60 ולכן לא גויס, לבית הכנסת לשמוע את תפילת נעילה. בדרכנו חזרה, הרחובות היו מואפלים עם תנועת מכוניות דלילה ברחוב הרא"ה. בהביטי לעבר אבי ראיתי אדם שהיה עצם מעצמה של תנועת העבודה, שמערכת האמונות שלו קרסה עליו. זה היה הרושם הראשון שלי מאותה מלחמה. אח"כ יבואו הבשורות המרות לבתי השכנים עם זעקות השבר ודמויותיהם של גולדה, דיין ודדו מעל מסכי הטלביזיה מנסים לאחות את השברים.
אופ-אד מאחורי הדברים ומה שבינהם 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.