מליטה נורווד (סטדמן-סירניס) בצעירותה – סוכנת קומוניסטית בריטית של ה-NKVD, שם קוד "HOLA". פעלה ללא מפרע ב"מועצה הבריטית לחקר מתכות לא ברזיליות"משם העבירה למפעיליה מידע אודות תכנית הגרעין הבריטית.
צפריר עפרוני
בצהרי יום בהיר של חודש ספטמבר בשנת 1999, אשה זקנה נמוכת קומה ניצבה בפתח ביתה שבפרברי לונדון והקריאה מהכתב הצהרה לעיתונאים הרבים שהקיפו אותה. היה זה ארוע שהיווה ניגוד מוחלט ברוגע הכמעט בנאלי שלו, לתקופה האינטנסיבית והמתוחה של המלחמה הקרה, בה אותה אשה פעלה. האשה ששמה היה מליטה נורווד, הודתה בהצהרתה כי שימשה במשך שנים ארוכות, סוכנת של סוכנויות המודיעין הסובייטי ה-GRU ויותר מאוחר ה-NKVD והעבירה למפעיליה מטעם שני הארגונים, מידע חיוני הנוגע לתכנית הגרעין הצבאית של בריטניה. בדבריה לעיתונאים הסקרנים שניצבו בפניה, נורווד טענה כי עשתה את מעשיה בלא שנחשפה ע"י רשויות הבטחון הבריטיות, מתוך אמונתה באידיאל הקומוניסטי ולדבריה מתוך רצונה לסייע ככל שיכלה לברית המועצות בתקופה בה המדינה היתה נתונה בקשיים.
ההצהרה הפומבית של נורווד לעיתונות באה לאחר החשיפה בפומבי של מסמכי קג"ב באמצעות עריק רוסי שעבד בארכיון הארגון. אותו עובד ארכיון, וואסילי מיטרוחין שמו, העתיק בכתב ידו במשך 13 שנים, מסמכים מארכיון הקג"ב אותם הבריח מהארכיון והחביא בכדי חלב, אותם הטמין מתחת לרצפת הדאצ'ה שלו. מהמסמכים הרבים במה שכונה לימים "ארכיון מיטרוחין" שהוברחו למערב עם עריקתו בסיוע של MI6, עולה כי מליטה נורווד שהחלה לעבוד ב-1937 כפקידה ב"מועצה הבריטית לחקר מתכות לא ברזיליות", גוף שעסק בין השאר במחקר הנוגע לשימוש באורניום, העבירה את המידע אליו נחשפה במהלך עבודתה ללא תמורה, במשך עשרות שנים עד יציאתה לגמלאות. לאורך כל שנות פעילותה כסוכנת, נורווד לא נחקרה ע"י אף גורם בטחוני בריטי וכמובן שלא הועמדה לדין על מעשיה. תחקירים שנערכו בשנים האחרונות ע"י עיתונאים בריטיים, הבולט בהם העיתונאי החוקר הבריטי הותיק הארי צ'אפמן פינצ'ר שנפטר ב-2014 בגיל 101, מצביעים על כך שגורם כלשהו בצמרת שרות הבטחון הבריטי, ה-MI5, ככל הנראה ראש הארגון סר רוג'ר הוליס, סייע והגן עליה במשך כל אותן שנות פעילות. למרות שידיעות אודותיה הלכו והצטברו בתיקה שבארכיון MI5, היא כאמור מעולם לא נחקרה על כך. מסתבר, שככל הנראה היא לא היתה היחידה שקיבלה הגנה זאת.
מליטה נורווד נותנת הצהרה לעיתונאים לפני ביתה ומתוודה על פעילותה כסוכנת NKVD, ספטמבר 1999.
חלפו כשלושה עשורים מאז סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברה"מ ונדמה, כי פרק זה בהיסטוריה האנושית תם ונשלם. כיום, תשומת הלב הבינלאומית מתמקדת בנושאים בוערים אחרים כמו ההתפשטות הג'יהאד והאיסלאם הפונדמנטליסטי, הגרעין האיראני, צפון קוריאה וסוגית בוערות אחרות. אולם, כאשר בוחנים את האירועים שאפיינו את התקופה שנמשכה כ-5 עשורים, מוצאים עדיין מספר סוגיות שנותרו לא פתורות, כאלה שיש לגביהן תהיות וסימני שאלה לא מעטים. סוגיות לא פתורות אלה מקבלות משנה חשיבות כיום לאור הסימנים שרוסיה בהנהגת ולדימיר פוטין עושה לאחרונה, באותתה לעולם שתפקידה של רוסיה בזירה העולמית לא תם והיא עדיין שחקן חשוב. סוגיה חשובה שהטביעה חותמה על התנהלות המלחמה הקרה, היתה המאמץ האינטנסיבי שנעשה על ידי ארגוני המודיעין של ברה"מ וגרורותיה, לחדור וערער את הדמוקרטיות המערביות, במיוחד ארה"ב ובריטניה אך גם קנדה, אוסטרליה ומדינות נוספות במערב ובכללן ישראל. אחד האמצעים העיקריים לכך היה באמצעות חדירה שיטתית ומתמשכת לתוככי קהילות המודיעין של המדינות הללו ובמיוחד, קהילת המודיעין של בריטניה, מדינה שנחשבה ליריבתה המסורתית של רוסיה וברה"מ ועדיין נחשבת ככזו.
הקומינטרן –
עם הקמת ברה"מ בעקבות המהפכה הבולשביקית, התפיסה ששלטה בה למשך תקופה מסוימת, גרסה שהצלחת המפיכה ברוסיה אמורה להיות המבוא והחוליה הראשונה למהפיכות שיבואו בהמשך במדינות נוספות. לפי תפיסה זאת, לאחר המהפיכה ברוסיה צריכה לבוא סדרה של מהפיכות קומוניסטיות כדוגמתה שיביאו להקמת משטרים דומים במדינות הקפיטליסטיות במערב. כדי לממש ולעודד מטרה זאת, הוקם ב-1919 בשליטת המפלגה הבולשביקית והמודיעין הסובייטי ה-CHEKA גוף ושמו COMonizmINTERNatzional או בקיצור הידוע יותר COMINTERN. תכליתו של הקומינטרן היתה יצירת קרקע נוחה להפצת המהפכה ברחבי העולם בכל האמצעים האפשריים. התפיסה שעמדה בבסיס הפעלת הקומינטרן דגלה בכך שיש צורך לערער את המשטרים הדמוקרטיים במערב ולהביא להפלתם בכל האמצעים האפשריים. הפלתם אמורה היתה להתבצע בין השאר באמצעות הקמת תאים חשאיים או חשאיים למחצה של סוכנים במדינות היעד. תאים אלה יופעלו באמצעות קאדר של פעילים חדורי מוטיבציה גבוהה שיעברו הכשרה מקיפה בברה"מ.
סמל הקומינטרן
במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, על רקע עלית כוחם של המשטרים הפשיסטיים בגרמניה, איטליה וספרד ואי השקט ששרר באירופה כתוצאה מהמשבר הכלכלי, רבים באליטות החברתיות והאינטלקטואליות בבריטניה שהתחנכו בבתיה"ס הפרטיים דוגמת "איטון" ובאוניברסיטאות היוקרתיות של אוקספורד וקיימברידג', החלו להעלות ספקות אם אכן הדמוקרטיות המערביות מסוגלות לתת מענה אפקטיבי למשטרים אלה. תחושות התיסכול הללו היוו מצע נח לניצול ע"י מגייסים ומאתרים מטעם הקומינטרן. אותם מאתרים ומגייסים נשלחו לבריטניה כדי לאתר סוכנים מתאימים שיעבדו עבור הקומינטרן וגופי המודיעין הסובייטיים: זרועות החוץ של ה-NKVDוהמודיעין הצבאי GRU.
סמל שרות המודיעין הסובייטי ה-NKVD
חשיפת פעילות הריגול הסובייטי ב- ARCOS –
ב-1927 התרחש ארוע שהביא לתובנה בקרב הממסד הפוליטי והבטחוני בבריטניה, בדבר האגרסיביות בה פעלו ארגוני המודיעין הסובייטיים נגד בריטניה. באותה שנה, שרות הביטחון הבריטי MI-5 וה- Spacial Branch של המשטרה הבריטית, גילו לאחר חקירה ממושכת, במהלך פשיטה על הסניף הלונדוני של "האגודה הכל רוסית לשיתוף פעולה" (ARCOS), עדויות מפלילות רבות שהעידו על הפעלת רשתות ריגול וחתרנות של ברה"מ כנגד בריטניה. כתוצאה מהפשיטה על משרדי ARCOS, שרותי המודיעין הסובייטיים נאלצו לשנות את אופן הפעולה שלהם במדינות היעד ואנשיהם החלו לפעול גם מתוך הנציגויות הסובייטיות השונות בכסות דיפלומטית רשמית של עובדי המשלחות הדיפלומטיות והקונסולריות הסובייטיות וכן תחת כסות לא דיפלומטית (כגון משלחת הסחר בלונדון, עיתונאי סוכנות הידיעות TASS, נציגי חברת התעופה "אירופלוט" וכדומה). קציני המודיעין הללו כונו בז'רגון הסובייטי "לגאליים". קציני המודיעין ה"לגאליים" תיפקדו בין השאר כאחראיים על רשתות ריגול וכמפעילים של סוכנים שגויסו בארצות בהם הם שירתו. במקביל לפעילות הליגאליים, נשלחו גם אנשי מודיעין סובייטיים למדינות היעד ובהן בריטניה ללא כסות "רשמית", לאחר שנבנו להם סיפורי כיסוי ודמויות שיתאימו למקום בו ישרתו ("LEGENDA" בז'רגון המודיעין הסובייטי). אלה אמורים היו לפעול שם בחשאי, רדומים לעיתים ולא פעילים במשך שנים ארוכות. קציני מודיעין הללו כונו "Illegals". תפקידיהם של ה"לא-לגאליים" היו בין השאר, לאתר בעלי פוטנציאל לגיוס כסוכנים, לגייס סוכנים, לשמש כבלדרים של ידיעות והוראות, להפעיל תחנות שידור סמויות, להפעיל סוכנים וכן לאסוף או להשאיר ידיעות עבור סוכנים בנקודות סתר (מישלש או Dubokברוסית).
"The Era of the Great Illegals" –
אלכסנדר (שנדור) ראדו 1899-1981, בן למשפחה יהודית מהונגריה. אחד מגדולי ה"לא ליגאליים": שימש מגייס סוכנים עבור הקומינטרן בכל רחבי מדינות המערב.
כאשר בוחנים את דמויותיהם של אותם מגייסים ומאתרים "לא לגאליים" בשנות ה-30, ניתן לומר שהמכנה המשותף לרובם היתה עובדת היותם של רבים מהם, טרוצקיסטים ממוצא לא רוסי אלא בני לאומים אחרים, בעיקר ממוצא מזרח ומרכז אירופאי. רבים מהם היו ממוצא יהודי, בעלי השכלה גבוהה ונרחבת, אינטליגנטיים, החדורים במוטיבציה גבוהה ונכונות לפעול ברחבי העולם תחת סיכון רב למען המטרה. הסיבה לאי היותם ממוצא רוסי, נבעה מרצון סוכנויות המודיעין הסובייטיות באותה עת (NKVD והמודיעין הצבאי – GRU) למנוע את שיוכם לברה"מ במקרה ויתפסו. בין השמות המפורסמים של אותם "לא-ליגאליים" היו דמויות דוגמת ריכרד זורגה, ארנולד דויטש, תיאודור מאלי, אלכסנדר ראדו, "אוטו" (שם קוד של מגייס ומפעיל סוכנים שסוכנויות המודיעין במערב לא הצליחו לברר את זהותו האמיתית), וואלטר קריביצקי, בני הזוג פורצקי, ליאופולד טרפר (מפעיל רשת "התזמורת האדומה" באירופה שעלה ב-1970 לישראל), בני משפחת קוצ'ינסקי שהמפורסמת בהם הבת, רות/אורסולה קוצ'ינסקי ששם הקוד שלה מטעם ה-GRU היה "Sonia" (נודעה גם במספר שמות: רות וורנר, אורסולה ברטון, אורסולה המבורגר ועוד) ועוד רבים אחרים.
כאשר במהלך שנות ה-50 וה-60, ערך שרות הבטחון הבריטי MI5 את תיחקורי הסוכנים הבריטיים שעבדו עבור אותם מגייסים לאחר שנחשפו (דמויות כמו אנתוני בלאנט, ג'ון קרינקרוס ואחרים), הסתבר מדיבריהם שאחת הסיבות העיקריות להסכמתם לגיוס היתה הרושם הניכר שהותירו המגייסים עליהם מבחינת האינטליגנציה, הידע העמוק והנרחב שלהם ומחויבותם העמוקה למטרה. התקופה בה פעלו המגייסים הללו נקראה בקרב שרותי המודיעין המערביים בשם: The Era of the Great Illegals. עידן זה הסתיים כאשר בסוף שנות ה-30 כאשר הם החלו להיקרא אחד אחר השני חזרה לברה"מ. שם רבים מהם הוצאו להורג במהלך הטיהורים שסטאלין ערך בשרותי המודיעין שלו, מגורמים שנחשדו כטרוצקיסטיים. אחרים נאסרו והוגלו לשנים ארוכות למחנות עבודה קשים. החל מראשית שנות ה-40 ואילך, תפס את מקומם דור חדש ושונה של מפעילים מטעם ה-NKVDוה-GRU. המפעילים החדשים אמנם התאפיינו בכישוריהם וביכולותיהם הטכניות והמקצועיות הגבוהות, אולם היו בעלי אופי יותר "טכנוקרטי" בהשוואה לקודמיהם וחסרו את הברק שאפיין את דור המגייסים של שנות ה-30. אנטוני בלאנט, אוצר אוסף האומנות של בית המלוכה הבריטי אשר שירת במהלך מלחמת העולם ה-2 ב- MI-5 ונחשף בשנות ה-60 כסוכן סובייטי מטעם ה-NKVD, הודה בפני מתחקריו הבריטיים, כי סביר מאד להניח שלא היה מסכים להתגייס לטובת המאמץ הסובייטי, לו פנו אליו מגייסים מהדור שהחליף את אלו שגייסו אותו בשנות ה-30. הוא הוסיף כי במידה רבה, הלך שבי אחר הרמה האינטלקטואלית הגבוהה של מגייסיו ומפעיליו באותה עת.
טריניטי קולג אוקספורד. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 היווה מוקד לגיוס סוכנים מטעם הקומינטרן. רבים מהם הגיעו שנים לאחר מכן למוקדי כח והשפעה בבריטניה דוגמת שרותי המודיעין, משרד החוץ, משרדי ממשלה חשובים אחרים וכיוצ"ב. גנרל וואלטר קריביצקי. מפקד פעילות ה-GRU במערב אירופה וצפון אמריקה. ערק לארה"ב ב-1938 משהבין שזימונו למוסקבה מעיד על הכוונות לחסלו. העיד בפני ה-FBI וה-MI5 על היקף הריגול הסובייטי במערב וחדירתו לארגוני המודיעין בהם MI-5. נמצא ירוי בראשו בוואשינגטון ב-1941. החשד הוא שחוסל ע"י אנשי NKVD.
– החדירה לאוניברסיטאות הבריטיות :
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, גופי הביון הסובייטיים (ה-NKVD על גילגוליו השונים, המודיעין הצבאי GRU והקומינטרן עד פירוקו ב-1943) שמו על הכוונות שלהם כיעדים לגיוס, את בני הדור הצעיר בבריטניה שאיכלס בעיקר את האוניברסיטאות הבריטיות היוקרתיות דוגמת קיימברידג' ואוקספורד, אך גם אחרות דוגמת "London School of Echonomics". צעירים אלה, שרובם היו בני האליטה הבריטית, קיימו פעילות חוץ אקדמית עניפה במועדונים שונים שעסקו בין השאר בכתיבה וניתוח ספרות ושירה אך גם בדיונים פוליטיים שדנו בסוגיות הבוערות של אותה עת דוגמת עליית המשטרים הפשיסטיים באירופה. המגייסים הסובייטיים נעזרו במאתרים מקומיים, רבים מהם חברי המפלגה הקומוניסטית הבריטית, שסייעו להם במלאכת האיתור שך מועמדים פוטנציאליים לגיוס לעבודה "למען השלום", כפי שהציגו את הקשר עימם. אחד המועדונים הללו היה מועדון "האפוסטולים" בקיימברדג'. במועדון זה היו חברים סטודנטים רבים (חלק ניכר מהם בעלי נטיות הומוסקסואליות שהיוו גורם מלכד ומונע הפללה בעתיד) שהגיעו בהמשך דרכם לאחר סיום לימודיהם, לעמדות מפתח בשרות הציבורי הבריטי ובגופי מודיעין כמו MI6, MI5, משרד החוץ הבריטי, שרות השידור BBC, משרד המלחמה ועוד. ממועדון זה גוייסו רבים מהסוכנים שהזיקו ברמה הגבוהה ביותר לבריטניה ושותפותיה ובראשן ארה"ב שנודעו בהמשך כ"מרגלי קיימברידג'".
תיאודור מאלי – יליד 1894, לשעבר כומר קתולי רומני. מאתר ומגייס סוכנים "לא-לגאלי" עבור הקומינטרן. כומר לשעבר ממוצא רומני. הוצא להורג ב-1938 במהלך הטיהורים שערך סטאלין בשרותי המודיעין הסובייטיים.
המגייסים שעבדו מטעם ה"קומינטרן", NKVDוה-GRU, פעלו במדינות המערב דוגמת בריטניה וארה"ב. כרי גיוס נוספים היו גם במקומות נוספים ברחבי העולם דוגמת שנחאיי שבסין שהיתה באותה תקופה מוקד חשוב ביותר לגיוס והכשרת סוכנים עבור ברה"מ. כדי לסייע להם, פעלו מאתרים ומאתרות שתפקידם היה לזהות ולהצביע על המועמדים הראויים לגיוס כסוכנים מקרב אוכלסיית היעד (מאתר). מטרת המגייסים היתה לעודד את הסוכנים בפוטנציה לנסות להתקבל לעבודה בגופים הממלכתיים הבריטיים השונים. בין אותם גופים שהיו מטרה לחדירה היו שרות הבטחון הבריטי MI5, שרות מודיעין החוץ SIS(MI6), משרד החוץ, משרד המלחמה, משרדי הממשלה השונים, שרות השידור BBCועוד.עם קבלתם, מצופה היה על הסוכנים להתקדם בשלבי הקידום ולהשתדל להגיע לתפקידים רגישים ככל הניתן ומשם לספק את המידע למפעיליהם. כפי שהעיד קים פילבי בהרצאה שנתן במהלך שנות ה-70 לפני חניכים בקורסים של ה-KGB, הסוכנים הונחו ליצור בקרב חבריהם לעבודה ובקרב האחראים עליהם, רושם של פעלתנות ויעילות אולם להשתדל לשרת את האינטרסים של ברה"מ על פי הנחיות מפעיליהם. בין השמות הבולטים שניתן לציין כמאתרות היו נשים דוגמת אדית טיודור- הארט, אגנס סמדלי, קיטי האריס ואחרים. כאן חשוב לציין כי פעילות האיתור והגיוס התבצעה על קרקע נוחה ובסביבה חברתית אוהדת שאנשיה היו מודעים היטב לנטיות הפוליטיות של המגוייסים ובעיקר גם לעצם פעילותם כסוכנים של ברה"מ. כאשר נערכו ע"י MI5 התיחקורים לאיתור החפרפרות הסובייטיות במהלך שנות ה-60 וה-70, התברר היקפה הנרחב של הסביבה החברתית האוהדת שידעה על הדברים, שתקה והגנה על אותם סוכנים, גם עשרות שנים לאחר גיוסם. אותם אלה שהקיפו חברתית את הסוכנים העדיפו להמשיך ולשמור על שתיקה ולא להעיד גם עשרות שנים לאחר התרחשות הארועים. רבים מהם, באותה כבר בכירים בשרות ההציבורי הבריטי ובאקדמיה, התעלמו מבקשות של שרות הבטחון הבריטי לראיינם כדי ללמוד על היקף התופעה. בסופו של דבר הלכו לעולמם כשרבים מהם נוטלים עימם את סודותיהם.
קיטי האריס – נולדה בבריטניה למשפחת מהגרים יהודים מרוסיה. שימשה מאתרת של ה-NKVD בבריטניה. היתה בלדרית של דונלד מקלין והעבירה לאנשי הקשר בשגרירות הסובייטית מסמכים ומידע שמקלין הוציא ממשרד החוץ. תקופה מסויימת היתה אהובתו בלונדון ובפריס. לאחר תקופת שרות במקסיקו, הועברה לברה"מ, שם סיימה את חיה בבדידות בגיל 67.
איגנס רייס ("איגנס פורצקי") – איש קומינטרן "לא לגאלי" שעסק בגיוס סוכנים ברחבי העולם. נרצח ב-1937 סמוך ללוזאן, שוויץ ע"י מתנקשים, ככל הנראה של ה-NKVD. רציחתו, שהיתה חלק ממסע הטיהורים שערך סטאלין, גררה את עריקתו לארה"ב של חברו הקרוב וואלטר קריביצקי.ארנולד דויטש – נולד ב-1903 בצ'כוסלובקיה. בעל דוקטורט בפסיכלוגיה מאוניברסיטת וינה. מאתר ומגייס לא-לגאלי מטעם הקומינטרן. נחשב לאחד המוצלחים שבמגייסים. ב-1938 נקרא לברה"מ וככל הנראה ב-1942 הוצא להורג שם במהלך הטיהורים שסטאלין ערך בשרותי המודיעין.אדית טיודור-הארט – קומוניסטית הדוקה ממוצא יהודי פולני. באמצעות נישואים לאזרח בריטי השיגה אזרחות בריטית, דבר שאפשר לה לפעול בחופשיות במדינה זאת. שימשה בשנות ה-30 וה-40 מאתרת ומגייסת סוכנים עבור הקומינטרן.אגנס סמדלי – פעילת "קומינטרן" ו-NKVD שעסקה באיתור וגיוס סוכנים ברחבי העולם. שימשה בשנחאיי סגניתו (וכנראה גם פילגשו) של ריכרד זורגה. היתה ידידתן של אורסולה קוצ'ינסקי ואדית טיודור-הארט. על בסיס עדויות שנאספו, ראש MI5, רוג'ר הוליס, היה בצעירותו מיודד עימה גם הוא כאשר שהה בשנחאיי.
ראיון עם אלברט סודאי, לשעבר ראש מדור מדיני, ענף מצרים, אמ"ן/מחקר, 6.10.1973
מועד הראיון: 26/5/2014
מראיין: צפריר עפרוני
'אלברט חושב כמו ערבוש'. דברים אלה מיוחסים לסא"ל יונה בנדמן, רע"ן מצרים במחלקת המחקר של אמ"ן ערב מלחמת יום הכיפורים. משפט זה משקף את ההתייחסות המזלזלת שרווחה כלפי אלברט סודאי שהיה אחראי על ההערכה המדינית את מצרים במחלקת המחקר של אגף המודיעין של צה"ל בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. סודאי, אז אזרח עובד צה"ל בן 42, התריע במשך תקופה ארוכה כי קביעת אמ"ן שהסבירות שמצרים תפתח במלחמה נמוכה, הינה מוטעית מיסודה. כל ניסיונותיו לערער על התפיסה ששלטה באמ"ן, נתקלו בזלזול והתעלמות, עד כדי הדרתו מדיונים חשובים שקדמו למלחמה תוך שהוא מכונה 'אלארמיסט' ו'פאניקיסט'. התוצאה ידועה וסודאי, כיום כבן 83, נושא עימו מאז כאב רב ותחושת כישלון צורבת על כי לא הצליח לנער את המערכת. מבזק החדשות של קול ישראל המודיע על פתיחת מלחמת יום הכיפורים 06.10.1973
מלחמת יום הכיפורים, מהקשות שידעה מדינת ישראל, נחתה בהפתעה כמעט מוחלטת על הציבור הרחב ועל חלק ניכר מצמרת הנהגת המדינה דאז. אולם סודאי, מהבודדים בגוף שאמור היה לספק את ההתרעה על המתקפה הקרבה, הבין משלב מוקדם יחסית שמדינת ישראל ניצבת בפני מתקפה משולבת של צבאות מצרים וסוריה. בעקבות ניתוח שערך והבנה מחודשת של מניעי נשיא מצרים דאז, אנואר א-סאדאת, תהליך שארך חודשים ארוכים, התגבשה אצל סודאי ההכרה שסאדאת מכין את צבאו בשיטתיות ליציאה למלחמה נגד ישראל, תוך התאמת תכניות המלחמה ליכולות הצבא המצרי. ההבנה וההכרה שהמלחמה הינה בלתי נמנעת, הביאה את סודאי להתעקש לנסות לשכנע את מפקדיו לשנות את קביעתם שהסבירות לפרוץ מלחמה נמוכה, ניסיון שהביא אותו למסלול התנגשות עימם שכאמור נכשל .
אלברט סודאי, בביתו באור יהודה, מאי 2014 צילום: צפריר עפרוני
41 שנים לאחר שוך הקרבות, אני פוסע בלב שכונה שקטה באור יהודה בה מתגורר סודאי. דממת הבניין המשותף בו הוא גר, על גינותיו המטופחות, המדשאות הגזומות בקפידה והניקיון המבהיק, הכמעט אנטיספטי, מהווים ניגוד חד לדרמה שסודאי עמד במרכזה. עם צאתי מפתח המעלית בקומה בה הוא מתגורר, אני מבחין בסודאי שמקבל אותי בפתח דירתו. לחיצת ידו רפה ורכה. למרות שבשיחה מקדימה כבר אמר לי כי הוא לא מרגיש בטוב והיו לו בדיקות רפואיות לעבור, עדיין, הופתעתי לראות את דמותו השחה. כדי להמחיש את מצבו, הצביע על ההליכון שעמד בפינת החדר ואמר שהוא נעזר בו לאחרונה. ובכל זאת, למרות החולשה הגופנית, מצאתי אדם חד וצלול שהאמת שלו לגבי ההתרחשויות לפני אותה מלחמה ברורה. מצאתי גם שיש לו דברים קשים ונכוחים על ההתנהלות המדינית של ישראל כיום. סודאי שעד כה מיעט להתראיין ולדבר לציבור הרחב אודות התנהלות המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים, טוען שיש לא מעט אי דיוקים והטעיות בדברים שנאמרו והתפרסמו, חלקם, מתוך כוונת מכוון להטות את הנרטיב של המלחמה.
שריון מצרי חוצה את תעלת סואץ לעבר הגדה שבשליטה ישראלית
אלברט סודאי נולד ב-1931 בבגדד למשפחה יהודית מבוססת. אביו היה בעליה של חברת הובלות ומסחר, לה היו משרדים ברחבי כל המזרח התיכון במקומות כמו דמשק, ביירות, חיפה וטהרן. אלברט, ושמונת אחיו ואחיותיו זכו לחינוך טוב בהשוואה למקובל בקהילה היהודית בעירק. סודאי: "את התיכון העירקי לא השלמתי [עקב חברותו במחתרת היהודית – צ.ע.]. אנחנו למדנו בביה"ס היהודי "שמאש" שנחשב הכי משובח שהיה. ביה"ס הזה הוציא תמיד את הראשון והשני במדינה בציונים. אנחנו למדנו כל השנים בשפה האנגלית ועשינו בגרות באנגלית (London Matriculations). בעקבות מלחמת השחרור, הממשלה העירקית שהפכה קיצונית, חייבה את ביה"ס ללמד את כל המקצועות ההומניים בערבית. אבל את הריאליים למדנו כל הזמן באנגלית". לדבריו, חינוך והשכלה היו ערך בסיסי חשוב מאין כמותו במשפחתו וסודאי מעיד שכל אחיו ואחיותיו רכשו השכלה אקדמית או לפחות על תיכונית.
עקב חברותו במחתרת היהודית ציונית בעירק, סודאי נאלץ לעלות בשנת 1949 לארץ בעליה בלתי ליגאלית. לאחר שהייה קצרה באירן, הגיע לארץ בפברואר 1950 למעברת כורדני שבמפרץ חיפה, שם שהתה משפחתו. ב-1951 סודאי התגייס לצה"ל לשרות צבאי סדיר בחיל הים. לאחר שיחרורו, ובניגוד להמלצת אחיו שיפנה ללימודי הנדסה בטכניון, פנה סודאי דוקא ללימודי מזרחנות, מהלך שיקבע את המשך דרכו ועתידו. 'אני, מטבעי יש לי נטיות הומניות' סודאי מעיד על עצמו כסיבה לאי קבלת המלצת אחיו ולאופי הבחירה שלו, תוך שהוא מתגאה גם בשירים שכתב למגירה.
כח מצרי עוסק בפתיחת פירצה בסוללת העפר בצד הישראלי של התעלה, באמצעות משאבות וזרנוקי מים חזקים. הפרצות הללו שימשו להעברת שריון מצרי לצד הישראלי לאחר שחצו את התעלה על גשרים צפים שהוקמו עליה. בשנים שלפני פרוץ המלחמה המצרים רכשו בגרמניה משאבות מים חזקות לצורך ההתמודדות עם סוללת העפר שצה"ל הערים לאורך גדת התעלה. כששאלו בגרמניה לשם מה הרוכשים צריכים את המשאבות, התשובה שניתנה היתה: "לצורך כיבוי שרפות בקומות העליונות של גורדי שחקים בקהיר".
בהמלצת חבר, סודאי הגיש מועמדות והתקבל ב-1956 למחלקת המחקר באגף המודיעין של צה"ל. ב-1958 החל לעבוד במדור מצרים (לימים ענף 6), אותו ליווה לסירוגין לאורך תקופת עבודתו במחלקת המחקר, עד לאחר מלחמת יום הכיפורים. כאן ראוי לציין שמחלקת המחקר של אמ"ן היתה ועודנה (לאחר מלחמת יום הכיפורים גדלה לכדי חטיבה באגף המודיעין) הגוף האחראי על לימוד וניתוח המידע המודיעיני המתקבל מממקורות שונים של כלל גופי קהילת המודיעין במדינת ישראל. על בסיס ניתוח החומר שמתקבל, מחלקת המחקר הופקדה על גיבוש הערכות מודיעין שונות עבור הקברניטים ומקבלי ההחלטות הצבאיים והאזרחיים ובכלל זה הופקדה על הכנת מסמך ההערכה המודיעינית החשוב ביותר, הערכת המודיעין הלאומית. כמו כן, היתה ועודנה הגוף האחראי על יסוד הערכותיה, למתן ההתרעה על האפשרות של פרוץ מלחמה.
גמאל עבדל נאצר משקיף לעבר גדת תעלת סואץ שבשליטת ישראל
– 1970, גמאל עבדל נאצר נפטר וסאדאת מחליף אותו – 'אתה יודע אלברט, יש לך מין אמפתיה לצד השני':
העיסוק בניתוח וגיבושה של הערכה מודיעינית אודות היריב, מצריך את העוסקים בכך להיות בעלי יכולת להבין בין השאר, תהליכים ושינויים העוברים על היריב. יכולת זו קשה שבעתיים כאשר מתקיים שוני לשוני ותרבותי בסיסי בין המעריך והמוערך. לטענת סודאי, הדבר מצריך את המעריכים המודיעיניים, להיות בעלי יכולת להתנתק ולצאת מעורם על מנת שיוכלו להבין את הצד השני. לדבריו, יכולת זו חסרה מאד במחלקת המחקר של אמ"ן בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. סודאי: אחרי שעזבתי את אמ"ן [אחרי המלחמה – צ.ע.], האחראי עלי בגוף אליו התקבלתי אמר לי באחת ההזדמנויות: 'אתה יודע אלברט, יש לך מין אמפתיה לצד השני', ואני חייב לומר שזה מאד נכון. תמיד כשעסקתי בהערכת הצד השני, ניסיתי להיכנס לנעליו ולחשוב מה אני הייתי עושה במקומו אילו הייתי במצבו.
גמאל עבדל נאצר וסגנו אנואר א-סאדאת צילום: AP
כך היה כאשר, מי שהיה לימים פרופסור, המזרחן ד"ר שמעון שמיר הוזמן על ידי ענף מצרים באמ"ן/מחקר לכתוב הערכה חיצונית על אנואר א-סאדאת עת החליף את נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר, לאחר פטירתו ב-1970. לצורך כך, שמיר קיבל לידיו חומרים מודיעניים שהצטברו על סאדאת באמ"ן, מהם הצטיירה דמותו של סאדאת כאדם אפור, נעדר כריזמה וחלש. כאן סודאי יוצא להגנתו של שמיר. סודאי: אני כלל לא בא בטענות לשמיר. זה מה שהצטייר מהחומר שהיה ברשותנו באותה עת אודות סאדאת. צריך להבין שבאותה עת גם במצרים לא התיחסו לסאדאת ברצינות. ידענו למשל, על בדיחות שהתרוצצו אז במצרים, גם בתוך חוגי השלטון, שמאד זילזלו בסאדאת. כך למשל, מה היה הכתם במצח שלו? אמרו שזה כי נאצר נהג לתת לו מכות במצח וקרא לו 'חמאר, חמאר' (חמור). וזו רק דוגמה אחת.
מוחמד אנואר א-סאדאת בשיחה בכפרו מית אבו אל-כום
אולם, ככל שחלף הזמן, דעתו של סודאי על סאדאת הלכה והשתנתה לחלוטין, זאת משהחל לתת דעתו גם להיבטים נוספים לאלה שעלו מדוחות המודיעין. מהחומרים הללו השתמע שאין בכוונת סאדאת לוותר על השבת חצי האי סיני לריבונות מצרים, גם אם פירוש הדבר יציאה למלחמה. לצורך כך היה על סודאי לצאת מעורו ולנסות להבין את נבכי נפשו של סאדאת. סודאי: תראה, אנואר א-סאדאת ביסודו היה פלאח והיו לו את התכונות של פלאח. אני: חשובה לו האדמה? סודאי: בדיוק כך! ק-ד-ו-ש-ת ה-א-ד-מ-ה! סודאי נדרך ורוכן לעברי כשהוא מתאר מה סייע לו להגיע למסקנה הזאת: 'אני, נהגתי בין השאר לקרוא בעיתונים המצריים שהגיעו אלינו, גם את הדברים ה"שוליים" והלא חשובים לכאורה כמו סיפורים ושירים, ענייני חברה, וגם ידיעות פשע. והנה במקרה, צדה את עיני ידיעה קטנה על ארוע באיזה כפר בדרום מצרים. 16 הרוגים! ועל מה?! שמה, לכל פלאח היו כמה פדאנים של אדמה (פדאן – יחידת שטח של כ-4 דונם). ולכל פלאח כמה נשים. ולכל אשה, כמה וכמה ילדים. אז כל פלאח עם כמה פדאנים עלובים של אדמה, היו לו 20, 30 ילדים ואפילו יותר, מכמה נשים. ואחרי מותו צריך להתחלק באדמה. אז, בגלל הכמה פדאנים ואני לא יודע כמה עשרות ילדים, 16 אנשים נהרגו! ועל מה ולמה? ע-ל ה-א-ד-מ-ה! וסאדאת, שאהב להציג עצמו בגאווה כפלאח, אמר זאת מפורשות כשהתראיין לטלוויזיה האמריקאית: 'אדמת מצרים קדושה!' והוסיף 'אני לא אוותר על אינץ' אחד של אדמה!'. כאן על פי עדותו, חל השינוי בתפיסה של סודאי את אנואר א-סאדאת, שנתפס באותה עת בעיני רבים בישראל, כדמות חיוורת וכתחליף זמני לגמאל עבדל נאצר עד אשר תגיע דמות אחרת, עם עוצמה, שתתפוס את השלטון.
ראש המשלה גולדה מאיר בביקור בתעלת סואץ מלווה על ידי הרמטכ"ל חיים בר-לב ואלוף פיקוד הדרום אריאל שרון
– 1970-71, שליחות יארינג מול "מוטב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח":
במהלך השיחה עימו, מדברי סודאי עולה כי הוא רואה בראש הממשלה גולדה מאיר שהחליפה את לוי אשכול אחרי פטירתו ב-1969 ובשר הבטחון משה דיין, כאחראיים המרכזיים לדחיקת סאדאת לפינה בכך שהעמידו תנאים והתניות בלתי אפשריים מבחינת סאדאת למהלכי תיווך ולהצעות פישור שהועלו. גישה זו העלתה, לתפיסת סודאי, את מצרים על הנתיב של יציאה למלחמה. סודאי: חשוב לזכור כי ב-1971 נשלח [למזה"ת לאחר כניסת הפסקת האש בתעלה לתוקף – צ.ע.] בתמיכת ארה"ב, שליח האו"מ גונאר יארינג, כדי לשכנע את גולדה להגיע להסכמים חלקיים, במסגרתם ישראל תחזיר את סיני. ומה היתה התשובה שלה? 'אנחנו מוכנים לסגת' היא אמרה. ואז היא הוסיפה דבר, שהיא, כמי שהיתה בעברה שרת חוץ, היתה צריכה להבין שהוא מוטעה: 'אבל לא נחזור לגבול הבינלאומי'. ההתניה הזו הגיעה כמובן לסאדאת. סודאי מתאר גם את התבטאויותיו הפומביות של משה דיין דוגמת 'מוטב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח' ככאלה שהיתה להם תרומה מכרעת לתחושת סאדאת שאין לו דרך אחרת להתניע את התהליך המדיני מלבד פניה למהלך צבאי, או כפי שזה כונה: 'שבירת הקיפאון המדיני'.
מטוס קרב-הפצצה מתוצרת סובייטית מדגם MIG-23.
על פי סודאי, סאדאת ניסה ולא השיג הסכמה סובייטית לספק למצרים מטוסי תקיפה ארוכי טווח מדגם מיג 23. מטוסים אלה אמורים היו לאזן את מטוסי הפאנטום האמריקאיים שנקלטו באותה עת בחיל האויר הישראלי ואמורים היו להוות זרוע ארוכת טווח שתוכל לתקוף בסיסים ישראליים מרוחקים ולאיים על ישראל גופא. מבחינת התפיסה והתיכנון המצריים, היכולת לאיים אוירית על ישראל ולפעול בעומק שטחה, היתה תנאי מוקדם למהלך יבשתי כולל לכיבוש כל סיני. בתגובה לסירוב הסובייטי, סאדאת החליט ב-1972 לנקוט צעד דרסטי במסגרתו סולקו ממצרים היועצים הצבאיים הסובייטים שהיו מוצבים על אדמתה ולשנות את האוריינטציה המצרית לכיוונה של ארה"ב. אולם לפני סילוק היועצים, סאדאת הצליח לקבל מברה"מ סוללות טילי קרקע-אויר מתקדמות SA-3 ו-SA-6 שכיסו רצועה של כ-15 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ. סוללות הנ"מ הללו היו בעלות ניידות גבוהה (במיוחד ה-SA-6), דבר שהקשה מאד על יכולת חיל האויר הישראלי לזהות ולתקוף אותן. קדם לכך, בליל כניסת הפסקת האש לתוקף ב-1970, מהלך של הזזת סוללות הנ"מ המצריות שהתבססו בעיקר על טילים סובייטים מדגם SA-2 וקידומן לקירבת תעלת סואץ, צעד שהיווה הפרה מפורשת שלה. בעקבות מהלך זה נוצר מצב בו כל הצד המזרחי של התעלה כוסה ע"י סוללות הטילים המצריות. תוצאת צעדים אלה, עם פרוץ המלחמה נפגע קשות חופש הפעולה של חיל האויר לאורך תעלת סואץ כתוצאה מקשיים באיתור מיקום סוללות הנ"מ שהחליפו את מיקומן באופן תדיר. בעקבות מהלכים אלה, הצבא המצרי נהנה ממרחב חופשי מאיום אוירי ישראלי בעת צליחת תעלת סואץ ובכך הוקל עליו לבצע מהלך מוגבל ממזרחה. זה היה למעשה השינוי המרכזי בתפיסה המצרית של אופן ביצוע המהלך המלחמתי, שינוי אותו המחקר באמ"ן לא הפנים את משמעותו.
חלק מסוללת טילי נ"מ נייחת מתוצרת סובייטית מדגם SA-3 Goa. למצרים היו גם סוללות SA-3 ניידות.משגרים ניידים של טילי נ"מ מתוצרת סובייטית מדגם SA-6 Gainful
– 1972, ארה'לה עוזב את אמ"ן וזעירא מגיע – השלטת המושג "דעת המחקר": 'חוקר המודיעין חייב להיות אחוז בחרדה, "חרדה קדושה"… …איבדנו מן החרדה הזאת בעקבות מלחמת ששת הימים; בטחון עצמי שחצני, יוהרה, קנו את מקומם. אלמלא כן, אפשר שמלחמת יום הכיפורים היתה נחסכת מאתנו'. דברים שכתב יצחק אורון, מי שעמד בראש המרכז למחקר מדיני (ממ"ד) של משרד החוץ ובראש חטיבת המחקר במוסד.
אלוף אהרון יריב,ראש אמ"ן בשנים 1964-1972 מקור: אתר מל"מ
בתקופת האלוף אהרון (אהר'לה) יריב, שכיהן כראש אמ"ן דומיננטי במשך 8 שנים עד שנת 1972, חוזקו מערכי האיסוף, שופרו עבודת ההערכה במחלקת המחקר ומנגנון הדיווח והפצת המידע בין גופי המודיעין. סודאי מעיד שאהרון יריב, ארה'לה בפיו, היה מאד פתוח לשמוע מגוון של דיעות ונהג לקיים דיונים בהם ניתנה האפשרות להתבטא בחופשיות גם בניגוד לדעה הרווחת. סודאי מוסיף עוד כי יריב התיחס לניתוחיו ברצינות רבה ועשה לו מנהג לרדת מדי פעם במיוחד מלשכתו למשרדו של סודאי ולהאזין לו שם בצורה לא פורמלית.
עם הגיעו של אלי זעירא, מחליפו של יריב כראש אמ"ן, חל שינוי קיצוני באופן ההתיחסות למגוון הדיעות במחקר ובכלל זה גם לניתוחיו ודיעותיו של סודאי. לדברי סודאי, סביב זעירא התגבשה קבוצה מצומצמת של אנשים במחלקת המחקר שכללה בין השאר את עוזרו למחקר וראש המחלקה תא"ל אריה שלו, עוזרו של שלו להערכה אל"מ גדעון גרא, ראש ענף מצרים (ענף 6) סא"ל יונה בנדמן ועוד כמה דמויות. קבוצה זו התאפיינה בהשלטת דעתה באופן בלתי מתפשר וכתוצאה מכך דעות אחרות ומנוגדות לה דוכאו ולא קיבלו ביטוי מספק בדיונים, אם בכלל. במסמכי ההערכה שהופצו מטעם מחלקת המחקר, הדבר בא לידי ביטוי במושג "דעת המחקר", כותרת תחתיה לא ניתן ביטוי לניתוחים ודיעות מנוגדות ששררו אז במחלקה.
"אלברט חושב כמו ערבוש" –
אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן 1973 צילום: דו"צ
התקופה שלאחר מלחמת 6 הימים התאפיינה בבטחון עצמי מופרז ובזילזול כללי בצבאות ערב. סודאי מעיד בשיחה עימו גם על יחס כללי מזלזל, במיוחד מצד יונה בנדמן (יוצא יחידה 101), שהתפתח כלפיו ככל שסודאי התמיד בעמדתו שפני מצרים למלחמה, זילזול שהתבטא באופנים שונים. סודאי מספר למשל, ששנים אחרי המלחמה שמע מקצינה ששירתה תחתיו במדור המדיני כיצד בנדמן התבטא כלפיו שלא בפניו בזלזול: סודאי: אני הערכתי את בנדמן כאדם וכאינטלקטואל. הוא היה איש תרבות שאהב כמוני למשל מוסיקה קלאסית. אבל, מסתבר שהיתה לו ראיה עדתית מעוותת. אחת הקצינות שהיתה כפופה לי, שפגשתי אותה לפני מספר שנים כאשר ביקרתי את מצבת אישתי באתר ההנצחה של קהילת המודיעין, סיפרה לי כיצד בנדמן התבטא כלפי באחת ההזדמנויות לפני קצינים ובנוכחותה, ש'אלברט חושב כמו ערבוש'. מה פירושו?! אני: מה, "פנטזיות מזרחיות"? סודאי: לא, לא. חוץ מזה שזה מעליב, זה ביטוי מובהק לזלזול האופייני שרווח אז כלפי הערבים: 'פחדנים' ודברים כאלה. משתמע מכך שאלברט גם כן פחדן ולכן אני פאניקיסט ואלארמיסט. הכל מתחבר ביחד.
פורום ראשי מחלקת המחקר של אגף המודיעין בצה"ל. מקור: הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה / אורי בר יוסף
– אפריל-מאי 1973, כוננות "כחול-לבן" – 'אתה יודע כמה עולה לגייס מילואים?':
הנשיא אנואר א-סאדאת והמטכ"ל המצרי בדיוני תכניות המלחמה. משמאלו שר המלחמה אחמד איסמעיל עלי וסגן הרמטכ"ל מוחמד עבדל ע'ני אל-גמאסי
במהלך הראיון עימו, סודאי טוען כי טיב ואופי היחסים הקרובים בין ראש אמ"ן הנכנס אלי זעירא, שראה עצמו מועמד טבעי לרמטכ"לות לאחר סיום תפקידו של הרמטכ"ל אלעזר, לבין שר הבטחון משה דיין, הינם גורם חשוב מאד ליכולת להבין את התנהלות זעירא לפני המלחמה. במקביל לכך ובמידת חשיבות לא פחותה, חשוב מאד להבין גם את רמת השפעתו העמוקה ויכולת השכנוע הרבה של יונה בנדמן על אלי זעירא. על פי סודאי לדמויותיהם של זעירא ובנדמן יש תפקיד מפתח להבנת הסיטואציה. סודאי: ראש אמ"ן זעירא, מאד אהב לשמוע את יונה בנדמן. לבנדמן היה קול בס ויכולת שכנוע רבה. הוא היה איטנלקטואל שאהב מוסיקה קלאסית, והיתה לו השפעה על זעירא. מצד שני, לאלי זעירא היתה קירבה רבה לדרג הפוליטי, במיוחד למשה דיין, שבנדמן בעברו היה ראש לישכתו. וזעירא, אחרי תפקיד ראש אמ"ן, ראה עצמו מועמד לרמטכ"ל . לכן, כאשר העליתי את הסוגיה ושאלתי בדיונים 'למה לא מגייסים מילואים?' הוא ענה אותם דברים שדיין אמר: 'אתה יודע כמה עולה לגייס מילואים?' אני: כך גם נאמר באפריל-מאי 73, במהלך כוננות "כחול-לבן". סודאי: ואני אומר לך, באפריל-מאי גייסנו [מילואים – צ.ע.] והמצרים עקבו אחרינו איך אנחנו עושים את זה. מאד יתכן שאם לא היינו מגייסים מילואים, המלחמה היתה פורצת אז. לא ניתן להוכיח אחרת! אני הייתי מהדוחפים לגייס מילואים באפריל-מאי, זה נכון! ואולי לכן הם היו נגדי. גם יונה בנדמן אמר לי: 'אתה יודע כמה עולה לגייס מילואים?' וכאן סודאי נחרץ בדבריו ואומר: 'זה לא מתפקידו של המודיעין לקבוע בענייני עלויות. זה תפקיד הדרג המדיני'.
– יום רביעי, 3 באוקטובר – שיחת מסדרון, 'הכנת כבר את דרג ב'?'
התקופה שקדמה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים ובמיוחד בשבוע שקדם לה, התאפיינו בדיונים מרובים באמ"ן שהתמקדו בין השאר בשאלת כוונותיו של נשיא מצרים סאדאת. דיונים אלה והמחלוקת שנסובה סביב הסוגיה האם פני מצרים למלחמה, התקיימו במחלקת המחקר ובצמרת אמ"ן, כאשר לרבים מחוצה להם, לא היתה כל ידיעה וכל מושג על עוצמת הויכוח ועצם קיומו. סודאי: כשחזרתי בסביבות שנת 1971 לאמ"ן אחרי שהייתי מושאל לגוף אחר, מינו אותי מינוי זמני כקצין מטה לענייני המזרח התיכון בדובר צה"ל. דובר צה"ל היה שייך אז למודיעין, ואני פגשתי את אחד החברים שלי מדובר צה"ל ביום הרביעי הזה שלפני המלחמה. שאלתי אותו 'הכנת כבר את דרג ב' (מילואים)?' החבר התפלא ושאל אותי 'למה?' ואני עניתי לו 'תהיה מלחמה'. רק אחרי המלחמה סיפר לי אותו חבר שהוא הלך וסיפר לדובר צה"ל את מה שאמרתי. למשמע הדברים דובר צה"ל הרים טלפון לראש אמ"ן, אלי זעירא וזעירא אמר לו בתגובה: 'עזוב…' ואני, מה שאני לא מבין, למה הוא (זעירא) לא קרא לי ושאל אותי?
– יום חמישי 4 באוקטובר 1973, יונה בנדמן מונע מסודאי לפגוש את ראש אמ"ן:
בראיון עימו, סודאי מעיד כי לאחר מינויו של אלי זעירא לראשות אמ"ן כמחליפו של אהרון יריב, החל תהליך עקבי במהלכו סודאי הודר מדיונים שעסקו בין השאר גם בתחום אותו כיסה. תהליך ההתעלמות ממנו ומידורו גבר ביתר שאת כאשר החל סודאי לעמוד על טענתו שהמלחמה קרבה. בשבועות שקדמו לפרוץ המלחמה, משהתחוור לסודאי שהיא בלתי נמנעת, נמנע ממנו להשמיע את דבריו ולבטא את דעתו בפורומים הרלוונטיים באמתלות שונות. כך גם ארע ביום חמישי, 4 באוקטובר, יומיים לפני פרוץ המלחמה. סודאי מספר כי היה לו ויכוח וחילוקי דעות עמוקים עם הבוס שלו, רע"ן 6 (מצרים) סא"ל יונה בנדמן. חילוקי הדעות ביניהם נגעו לחוסר נכונותו של בנדמן לשנות את הערכת אמ"ן/מחקר/ענף 6 כי הסבירות למלחמה עם מצרים נותרה נמוכה. סודאי: אמרתי לבנדמן 'אני לא מקבל את מה שאתה אומר. אני רוצה לעלות ולדבר ישירות עם ראש אמ"ן'. רציתי לתאר (לזעירא) את מה שאספתי, את התמונה בכללותה ולומר להם: 'בואו נגיד שלא תהיה מלחמה. 50% יש סיכוי? אז צריך גיוס מילואים'. לדברי סודאי, יונה בנדמן השיב לכאורה בחיוב לדרישתו לפגוש את זעירא. סודאי מתאר כיצד המתין במשרדו שעות ארוכות לקריאה לפגישה שביקש. בסביבות השעה 8 בערב ראה את בנדמן יורד חזרה מהישיבה עם ראש אמ"ן זעירא. סודאי: שאלתי אותו 'לא קראת לי?' ולדברי סודאי (אותם גם אמר בפני ועדת אגרנט) בנדמן השיב: 'אוי, שכחתי'… למשמע הדברים סודאי מספר שעזב כועס את המקום ונסע לביתו. סודאי מספר עוד שלימים קרא בסיכומי ועדת אגרנט, שבנדמן העיד בפני הועדה כי אמר באותו ערב לרמ"ח המחקר אריה שלו, ש'אלברט רצה לפגוש אותך וחיפשנו אותו, אבל הוא כבר הלך הביתה'.
יממה לפני פרוץ המלחמה הסבירות למלחמה עדיין נותרה נמוכה. סיכום מסמך ההערכה, אמ"ן/מחקר 5.10.1973 (לחצו כדי להגדיל) מקור: ויקיפדיה
בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר נפגש בלונדון ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים צבי זמיר עם סוכן המוסד אשראף מרוואן, זאת עפ"י דרישתו של מרוואן. אשראף מרוואן, חתנו של נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר, הציע את שרותיו לישראל והמוסד החל להפעילו כסוכן החל משנת 1969 כשהוא מקבל את שם הקוד "המלאך". במהלך עבודתו עבור המוסד, מארוואן העביר ידיעות איכותיות על המתרחש בתוך החוג הפנימי של הנהגת מצרים ובכך איפשר לישראל הצצה אל הנעשה שם. לפני הפגישה עם זמיר, מארוואן העביר למוסד התרעה כי המצרים צפויים לתקוף בצורת מילת הצופן 'כימיקלים'. בפגישה פנים אל פנים שהתקימה בחדר מלון בלונדון, זמיר קיבל ממרוואן הבהרות והתרעה יותר ממוקדת כי ההתקפה צפויה להתקיים בשבת 6 באוקטובר, 'סמוך לאור אחרון' כדברי מרוואן. סודאי, בהתיחסו להתרעת מרוואן, מבטל מכל וכל את טענת ראש אמ"ן דאז זעירא, שמרוואן היה סוכן כפול. יותר מכך, לטעמו של סודאי, טענת זעירא כלל לא רלוונטית מאחר וכמות הידיעות ממקורות נוספים היתה רבה ואיכותית, כך שהמסקנה המתבקשת היתה צריכה להיות שפני מצרים למלחמה. סודאי: אני היכרתי את נושא הפעלת מרוואן, ואני אומר את זה היום כמו שאמרתי את זה תמיד, כולל לזעירא: כלל לא משנה אם מרוואן כפול או לא! היה לנו מודיעין מגוון ובכמויות. מחלק ממנו מודרתי, כמו בעניין פגישת חוסין וגולדה. היה לנו גם חומר האזנות מעולה מיחידת האיסוף המרכזית 848 (לימים יחידה 8200). הכנו גם מעין אינדקס של "סימנים מעידים" שאם נזהה את קיומם, נוכל לומר 'זה יכול להוביל למלחמה'. אני חייב לומר שעד ערב המלחמה, נימנו אחד לאחד כל הסימנים המעידים מלבד אחד: אי-כיבוי אבוקת האש בשדה הנפט המצרי "מורגן" במפרץ סואץ. כלומר, התמונה ממרוואן ומצירוף כלל פרטי הפאזל היתה קיימת! וסודאי רוכן לעברי ושואל: ואם התמונה קיימת וברורה, למה היתה ההתעקשות לקבוע "סבירות נמוכה למלחמה"?! ניתן היה לנסח את זה אחרת: 'גברה הסבירות למלחמה' או 'יש סימנים שאנחנו לא יכולים עדיין להסביר'.
המברק ששלח ב- 6.10.1973 בשעה 04:00, ראש המוסד צבי זמיר למזכיר הצבאי של רה"מ ישראל ליאור ובו התרעת אשרף מרוואן. בשולי העמוד הערות בכתב ידו של פרדי עיני, רל"ש רמס"ד. מקור: ארכיון המדינה
מברקו של רמס"ד צבי זמיר בנוגע להתרעת מרואן – עמוד 2 מקור: ארכיון המדינה
מברקו של רמס"ד צבי זמיר בנוגע להתרעת מרואן – עמוד 3 מקור: ארכיון המדינה
מברקו של רמס"ד צבי זמיר בנוגע להתרעת מרואן – עמוד 4 מקור: ארכיון המדינה
סיום המברק ששלח בבוקר 6.10.1973 רמס"ד צבי זמיר ובו התרעת אשרף מרוואן. מקור: ארכיון המדינה
בהקשר זה, סוגיית חשיפת זהותו של אשרף מרוואן ע"י אלי זעירא בספרו ובפורמים שונים, מביאה את סודאי להתבטא בבוטות: 'אלי זעירא הוא פושע! לא בגלל המלחמה ותוצאותיה, אלא בגלל עצם חשיפתו של מרוואן. זו בגידה! הבסיס של כל הסכם מודיעיני עם מקור שמגייסים, הוא האמון שנבנה עימו. אם אתה (כמי שגייס והפעיל מקורות) חושף מקורות, כולם יפחדו להיות איתך בקשר. לכן אני אומר שמדובר בבגידה'.
אשראף מארוואן לוחץ את יד חותנו גמאל עבדל נאצר צילום: AP
– יום שישי, 5 באוקטובר – המופתי מתיר את הפסקת צום הרמדאן:
"בבל", בסיס יחידה 848, יחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן באום חשיבה.
בשיחה עימו, סודאי מתאר תהליך שהתרחש בתקופה סמוך לפרוץ המלחמה, במהלכו ידיעות שהצביעו על מלחמה מתקרבת לא זכו להתיחסות מספקת או שלא זכו כלל להתיחסות בתהליכי ההערכה מצד גורמים שונים במחלקת המחקר. פועל יוצא מכך הוא היעדרם במסמכי ההערכה השונים שהופצו לצרכנים השונים. סודאי מתאר לדוגמה סיטואציה בה ביטלו ידיעה חשובה שמקורה היה האזנות שביצעה יחידה 848, ידיעה שהצביעה על ארוע דרמטי חסר תקדים בצבא המצרי: סודאי: ביום שישי, ערב יום כיפור, קיבלנו מידע בדוק ומהימן לפיו המופתי העליון של הצבא המצרי הוציא פאתווא אשר מתירה את הפסקת צום הרמדאן. בשבילי, זו היתה ההוכחה. עליתי בריצה לחדרו של עוזר ראש אמ"ן למחקר תא"ל אריה שלו כשעוזרו להערכה, אל"מ גדעון גרא, יושב בחדר הצמוד עם חלון פתוח ומאזין לשיחה. הראיתי לאריה שלו את הידיעה ושאלתי אותו: 'ראית את זה?
תא"ל אריה שלו, עוזר ראש אמ"ן למחקר, 1973 צילום: דו"צ
שלו הביט במסמך וענה לי בניחותא: 'בדקנו את זה וזה בסדר. היו כבר דברים כאלה'. אני חייב לומר שאני במודיעין משנת 56, ולא שמעתי עד אז על דבר כזה. מאז המלחמה, כל השנים הדבר ניקר בי והתפלאתי מי היה האסמכתא לכך? כשנה לפני ששלו נפטר, הוא הזמין אותי לתערוכת ציורים שלו ושם שאלתי אותו: 'תגיד לי פעם אחת, עם מי התייעצת ואמר לך שזה בסדר?' הוא ענה לי: 'גדעון גרא'. לדברי סודאי, אל"מ גדעון גרא שכיהן כעוזרו של אריה שלו לענייני הערכה אמנם ידע ערבית אולם לא היה בר סמכא בתרבות האיסלמית ברמה כזו שהיה יכול לשמש סמכות לקבוע דבר כזה.
– יום שישי, 5 באוקטובר בצהריים – 'אנחנו נהיה כאן בשבת':
ההכרה כי המלחמה עומדת לפרוץ ובקרוב לא חילחלה ונותרה עניין בו האמינו מתי מעט ובהם סודאי. הוא מתאר אנקדוטה בה ביום שישי, כיממה לפני פרוץ המלחמה, הוא נתקל בגיסתו בקריה בתל אביב. סודאי: אתה יודע מה? גם גיסתי עבדה במודיעין באותו הזמן. כשיצאה ביום שישי, ערב יום הכיפורים, ללכת הביתה, איחלה לי 'צום קל' או משהו כזה. עניתי לה 'אנחנו עוד נהיה כאן בשבת'. אני: איך גיסתך הגיבה? סודאי: היא לא הבינה, או שהופתעה ולא ידעה מה להגיד. מה יכלה לעשות? ואני, כבר באותו הלילה קראו לי לחזור.
בעקבות התרעת מרוואן ההערכה מעודכנת וצופה מתקפה מצרית "לפני אור אחרון". אמ"ן/מחקר, לקט מודיעין 6.10.1973 07:30. (לחצו כדי להגדיל) מקור: וויקיפדיה
– 'מה אתה מבין, זה צבא, זה חישובים':
אגף המודיעין של צה"ל בכלל ומחלקת המחקר שלו בפרט, הינם גופים צבאיים הכפופים לשרשרת הפיקוד הצבאית. מטבע הדברים, מי שמשרתים בהם ברובם המכריע הם אנשי צבא: סדיר, קבע ומילואים. סודאי טוען בשיחה עימו, כי עצם היותו אזרח עובד צה"ל ולא איש צבא קבע תרמה לטענתו גם היא לחוסר התיחסות מספקת ובסופו של דבר ליחס מזלזל: סודאי: 'כשחזרתי לדסק המצרי ב-1970 או 71 אחרי שהייתי מושאל בגוף אחר, הכנתי מסמך מחקר שהעריך שהמצרים מכירים בכך שאין להם יכולת לכבוש את כל סיני. על כן, סביר יהיה שינסו לעשות סוג של מהלך צבאי [מוגבל – צ.ע.] לכיוון המעברים [מעברי הגידי והמיתלה – צ.ע.]'. התגובה שקיבל סודאי על המסמך שהגיש היתה מזלזלת ונאמר לו שכאזרח הוא לא מבין בעניינים הצבאיים ולכן טועה. סודאי: בתגובה נאמר לי 'מה אתה מבין, זה צבא, זה חישובים שאתה לא מבין בהם'. מסקנתו של סודאי מארוע זה, שכדי למנוע מצבים דומים, חייבים להציב בתפקיד כזה איש צבא ולא אזרח. מסקנה נוספת שלו היתה שעל המעריכים להיות בעלי ידע נרחב ועמוק בשפה הערבית ובמיוחד להתמצא בעגות והלהגים שלה ששונים ממדינה למדינה.
– 'או שאני משוגע או שכולם משוגעים!':
התקופה בה סודאי הגיע להכרה כי פני סאדאת למלחמה נמשכה על פני חודשים ארוכים. סודאי מתאר לאורך השיחה עימו מצב בלתי אפשרי בו המערכת בתוכה פעל מבודדת אותו ודוחה את דיעותיו בשיטתיות ולאורך תקופה ארוכה. כיצד הצליח לשרוד ולעמוד בלחץ? סודאי: אני לא יודע! כל יום הייתי חוזר הביתה ממוטט. אמרתי לאישתי והתכוונתי לזה: 'אני מוכרח לעזוב. או שאני משוגע או שכולם משוגעים!' אבל המצב החמיר כל יום ואי אפשר לעזוב בסיטואציה כזאת. כל יום היה מאבק. ולמה הטראומה שלי?! לא הצלחתי לשכנע שאני צודק! אולי הייתי צריך לעשות משהו משוגע. אבל מה יכולתי לעשות?!
בשיחה עימו סודאי מתאר כיצד תוצאות ההתעלמות מההתרעות שהצטברו ומספר הנפגעים הגבוה, יצרו אצלו תחושות כעס קשות מאד וסערת רגשות. סודאי: הייתי ב"בור" ביום שבו התחילו לראשונה למנות ברדיו את קורבנות המלחמה. זה כל כך בער בי בפנים! עליתי מהבור למשרד הרגיל בו ישב בנדמן. באותה עת הוא כבר עבר לעבוד במחקר מודיעיני בסיסי ולא עסק כבר בנושא המצרי. אמרתי לו: 'יונה בנדמן! תפתח רדיו, תשמע מה עשית!' ועזבתי. בשלב הזה סודאי שוקע בכורסא, עוצם עיניים ומתנשם עמוקות.
– מאי 2014 – 'זה הבית השלישי שלנו. יותר לא יהיה לנו!'
כיום, למרות מצב בריאותו הלקוי, סודאי עוקב בדבקות אחר הארועים המתחוללים במדינה והוא ביקורתי מאד לגבי ההתנהלות המדינית של הממשלה.
אני: יש טענה שקיים דימיון מבחינת המצב המדיני של ישראל כיום, למצב ששרר לפני מלחמת יום הכיפורים.
סודאי: (מצביע לעברי) בדיוק כך! אנחנו הולכים ומקצינים ורואים זאת בתעמולה של הממשלה. המפלגות שחברות בה כמו "התנועה", ו"יש עתיד", ואפילו מפלגת העבודה, על מה הלכו? על הבעיות הסוציאליות ולא על הבעיה המדינית. ישראל כיום מפסידה את דעת הקהל בעולם ומרגישים את זה. יהדות ארצות הברית מפנה לנו עורף בגלל כפייות הטובה כלפיהם. הם עזרו לנו כל השנים ואנחנו לא מקבלים את הקונסרבטיבים והרפורמים. אנחנו מבודדים באירופה. ואמריקה, בחולשה כמו בתקופת קארטר. במקום לפעול בעוצמה היכן שצריך, נוהגת ברפיון כשגם על הידידים שלהם לא שומרים.
ואנחנו? מתנהגים עם האף גבוה ולא עושים חשבון (מחווה עם אצבעו מתחת לאפו בתנועה כלפי מעלה…). תראה את "תג מחיר". זה תוצאה של זה. וההטפה הדתית-לאומית. אני, לא פטריוט?! ואני אומר לך, אלה מכינים את הקבר של ישראל אם נמשיך כך. זה הבית השלישי שלנו. יותר לא יהיה לנו! והבית זה לא בית המקדש, זה שיחכו למשיח. הבית זו המדינה. מצב ידע השפה הערבית מטריד את סודאי והוא נחרץ בדבריו על הנושא. צמצום לימודי הערבית בבתי הספר, מהלך שמשרד החינוך הנהיג אותו לאחרונה, נראה לו כדבר גרוע שיפגע ביכולת להבין את הסביבה בה מצויה מדינת ישראל.
כאמור, אלברט סודאי היה מראשוני מחלקת המחקר ואגף המודיעין בכלל. אז היה האחראי המדיני במדור סוריה שהיה גם מופקד על מצרים. עימו היה דמויות נוספות שהניחו את התשתית למחקר המודיעיני דוגמת סא"ל (מיל.) ד"ר משה שמש, ששניהם שימשו ראשי המדור המדיני המצרי לסירוגין במהלך שנות ה-60. סודאי, שמש ואחרים השפיעו עמוקות על עבודת ענף מצרים. אנשים אלה היו אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה בתחום הערבי-מזרחני ששלטו בהבנת השפה הערבית על שלל דקויותיה וכן על היבטים שונים תרבותיים, חברתיים, גיאוגרפיים ואחרים של המרחב המזרח תיכוני. לטענת סודאי, כדי להתגבר על המחסור שנוצר לאורך השנים בבעלי ידע בשפה ובתרבות ערב, יש חובה ללמד ערבית ביסודיות בבתי הספר מגיל צעיר. סודאי: אני, לא הייתי מקבל למדור שלי, קצינים שלא יודעים לפחות לקרוא בעיתון בצורה סבירה. כך גם חיילות, בוגרות מגמות מזרחנות. זה היה אצלי Must!
אני: ומה עם כל ראשי הענפים?
סודאי: היו כאלה שלא היה להם ידע בערבית. היה לי למשל עוזר שעבד על הנושא הפנים מצרי ואמרו עליו: "הוא לוקח עיתונים הביתה" והסתבר שהוא לא ידע ערבית. אז התבדחנו, איך הוא היה "עובר" על העיתונים? בזה שהיה שם אותם על הרצפה והיה עובר עליהם… הבנת ערבית זה Must עבור מי שמעריך את היריב. לא חשוב איפה, הוא חייב לדעת את שפת היריב. אחרי שעזבתי את אמ"ן, ראיתי שראש הענף המדיני המצרי שם, דוקטור שאצלי עבד על לוב, לא ידע מילה ערבית. איך הוא יכול לחקור את מצרים? איך אפשר לחקור מדינה בלי לדעת מה חושב העם? איש CIA שעוסק ברוסיה, לא יודע רוסית? או כזה שעוסק בסין, לא יודע סינית?
סודאי מתריע מגישה מתנשאת ומזלזלת ששוררת כיום בארץ כלפי העולם הערבי, במידה רבה באופן דומה לגישה ששררה אז, ומתבטאת גם ביחס לתרבות ולשפה הערבית. אולם להבדיל מתקופתו, ילידי מדינות ערב, אלה שנולדו לתוך ההוויה המזרחית והערבית, שהתמצאו בעושר התרבותי ובמגוון הלהגים הערביים, כבר מזמן אינם מצויים במערכת. סודאי: בחברה הישראלית היה קיים תמיד זלזול כללי כלפי הערבית והתרבות הערבית והיום עוד יותר. אני חושב שצריך לחייב את בתי הספר ללמד ערבית ומגיל צעיר. בזמני מי שידע ערבית על בוריה, היו המזרחיים ואלו היו בעיקר ילידי עירק או מצרים. בתקופתי, הייתי הבכיר במחקר מבין המזרחיים. אני חושב שהיה גם סורי אחד, אחרים לא ידעו. והעידן הזה נגמר.
אני: אתה עדיין שומר על קשר ומבקר בארועים של המודיעין? סודאי: כמעט ולא מאז שהפסקתי לנהוג. יש כנסים שונים של מל"מ (המרכז למורשת המודיעין) אבל אני כבר שנים לא מגיע. בחודש שעבר, ביקרתי מסיבה פשוטה. זה היה יום הקדיש הכללי, ורציתי לבקר את המצבה של אישתי שנמצאת באתר ההנצחה. אז הילדים לקחו אותי כי אחרת אני לא יכול להגיע. מונית תגיע לשער, איך אני אגיע (מצביע על ההליכון) עד לשם? אז אני לא מבקר. אני מקבל את הפירסומים שלהם , את ההזמנות, אבל אני לא הולך. אבל כן, תמיד מבקשים ממני, בטלפונים. לאחר המלחמה, סודאי מונה לראש ענף 61 (ענף מדיני מצרי בזירת המערב בה נכללה מצרים). ענף 6 (ענף מצרים מלפני המלחמה) תוגבר והפך לזירת המערב כשבמקביל לענף המדיני המצרי החדש, הוקם הענף הצבאי המצרי בראשות אלקנה הר-נוף. לאחר זמן קצר, כשהוא עדיין תחת השפעת עוצמת הארועים, עבר סודאי למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים עם הקמת אגף המחקר בו, הפעם עם אחריות גדולה יותר. לשאלתי איך הרגיש שם ענה לי בחיוך: "כמו דג במים". בתפקידו החדש הוא מעיד כי זכה להכרה באיכות עבודתו מצד חבריו ובכירי הארגון. סודאי עשה בתפקידו עד שיצא לפנסיה כגימלאי של קהילת המודיעין.
במלאות 40 שנה לפרוץ המלחמה סודאי הפר את שתיקתו הפומבית ופירסם בספטמבר 2013 בעיתון "הארץ", מכתב גלוי לראש הממשלה נתניהו ובו הוא מזהיר מפני אשלית הקיפאון המדיני. עם סיום פגישתנו, סודאי ליווה אותי באיטיות לדלת דירתו ונפרד ממני. המעלית ירדה ועצרה בקומת הכניסה בחריקה ודלת המתכת שלה נפתחה. יצאתי מפתח הבניין בו הוא מתגורר אל השמש הבהירה ולרחובות השקטים. זמן רב חלף מאז אותה מלחמה וסודאי, עודו חי את המתח, התיסכול ואת דחיית דבריו. ועדיין, עולה מדבריו שדברים רבים לא השתנו מאז. עבורי, הפגישה עימו היתה חזרה 41 שנה אחורה למלחמה ההיא, לקולות ולמראות אותם חוויתי בעינים של ילד בעורף שראה את עולמם של המבוגרים סביבו מתמוטט. מלחמה שמאז אותו יום כיפור, לא שבתי לפקוד את בית הכנסת.
קפיצה כ-25 שנים מאוחר יותר.
אני משתתף בסמינר לתואר שני במסגרת התכנית ללימודי בטחון באוניברסיטת ת"א, בנושא הפתעות מודיעיניות שיוחד למלחמת יום הכיפורים. בסמינר השתתפו מרצים אורחים שהיו בלב העשיה המודיעינית בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים: עוזר ראש אמ"ן למחקר אריה שלו, רע"נ ירדן זוסיה קניאז'ר, רע"נ סוריה אביעזר יערי, קמ"ן פיקוד צפון חגי מן, רל"ש הרמטכ"ל אבנר שלו ועוד. בין השמות שנזרקו לחלל החדר במהלך ההרצאות, נשמע פעם אחר פעם גם שמו של אלברט סודאי ודמותו עוררה את סקרנותי. כאשר למדתי לפני כשנתיים בבי"ס לעיתונות "כותרת", בחרתי בסודאי כנושא לראיון לפרוייקט גמר. דברים אלה שתוארו כאן נאמרו לו ועמדו בבסיס הסכמתו להתראיין. מצאתי אדם מדהים שקולו העמוק עם המבטא העירקי הכבד צרוב בי ועד עכשיו אני מוקסם ממנו. אני אסיר תודה לו על הסכמתו.
שני דברים עמדו מאחורי קיום ראיון זה שלא סיפרתי עליהם עד כה:
ראשית, בעת מלחמת יום הכיפורים הייתי ילדון בן 10 וחצי. צפירת האזעקה ב-10 דקות לשתיים תפסה אותי כשחזרתי לביתי ברמת גן לאחר טיול לבית דודתי שהיה בשכונת ג'מוסין (שכונת תל עמל שהיתה לאחרונה בכותרות). בדרכי לשם בגשר מעל גשר הביילי שהיה אז מעל נחל איילון זהיתי מטוס קרב טס מצפון לדרום, דבר שגם לילד הצעיר נראה מוזר בצהרי יום הכיפורים. עם הגיעי לבית דודתי ראיתי אוטובוס "אגד" שעמד בסמוך והעלה חיילי מילואים שגוייסו בצו 8. כמובן שהחלטתי לחזור לביתי מהר ככל האפשר. כשהגעתי חלפו כ-10 דקות ואז נשמעה הצפירה המפורסמת שבישרה על פרוץ המלחמה.
בצאת אותו יום הכיפורים הלכתי עם אבי ז"ל שהיה אז בן 60 ולכן לא גויס, לבית הכנסת לשמוע את תפילת נעילה. בדרכנו חזרה, הרחובות היו מואפלים עם תנועת מכוניות דלילה ברחוב הרא"ה. בהביטי לעבר אבי ראיתי אדם שהיה עצם מעצמה של תנועת העבודה, שמערכת האמונות שלו קרסה עליו. זה היה הרושם הראשון שלי מאותה מלחמה. אח"כ יבואו הבשורות המרות לבתי השכנים עם זעקות השבר ודמויותיהם של גולדה, דיין ודדו מעל מסכי הטלביזיה מנסים לאחות את השברים.
אופ-אד מאחורי הדברים ומה שבינהם 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.