רבות דובר על פרשות הריגול סביב מרגלי קיימברידג' שגויסו לטובת שרותי המודיעין של ברה"מ לפני מלחמת העולם ה-2. אחד החשובים בהם, אם כי פחות בולט מקים פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין, היה אנטוני בלאנט, שפעל בשרות מוסקבה במשך שנים רבות כשהוא מסייע לשאר חבריו לרשת. אלא שנוסף לאדוניו בברה"מ, אותם שירת נאמנה במשך כשלושה עשורים, בלאנט, כאדם משכיל שתחום עיסוקו היה ההיסטוריה של האמנות, שירת במידה רבה גם את האינטרסים של בית המלוכה הבריטי, מלאכה שעסק בה בדבקות מעט מוזרה על רקע היותו כלי מרצון בידי מדינה זרה אידיאולוגיה שתכליתן היתה הפלת המלוכה. במסגרת אותו שרות עבור בית המלוכה הבריטי, בלאנט קיבל לאחר מלחמת העולם ה-2 את התואר "אוצר האמנות" של בית המלוכה הבריטי, במסגרתו הוטל עליו לטפל בכל חפצי האמנות שהיו בארמונות בית וינדזור. בתוך כך, היה אירוע שהתרחש מיד עם סיום המלחמה ובו אתמקד, במסגרתו נשלח בלאנט באופן חשאי לגרמניה הכבושה בשליחות חשאית של בית המלוכה, שככל הנראה לא הייתה קשורה כלל להיבטים האומנותיים של תפקידו המלכותי.
אנתוני בלאנט כסוכן סובייטי –
אנטוני בלאנט – 25.9.1907-26.3.1983. אוצר בית המלוכה האחראי על חפצי האמנות שברשות הארמון. נחשף כסוכן שגוייס בשנות ה-30 לשרות הקומינטרן וה-NKVD. בתמונה עם המלכה אליזבת ה-2 עימה היו לו קשרי ידידות.
עריקתם לברה"מ ב-1952 של עובד משרד החוץ הבריטי דונלד מקלין וחברו גאי ברג'ס, הכתה בהלם את המנגנון הממלכתי בבריטניה ובמיוחד את שרותי המודיעין שלה. פרשה זאת שבאה לאחר סדרה של פשלות קודמות הביאה למעשה להקפאת הקשרים המודיעיניים של בריטניה עם השותפים בארה"ב, זאת מאחר ובארה"ב החלו לחשוד שלא ניתן לסמוך עוד על השותפים הבריטיים. העריקה המתוקשרת של השניים שהיו תחת מעקב מזה זמן, הציפה חשד שמישהו עם ידע על המתרחש, הזהיר אותםמבעוד מועד ובכך איפשר את הימלטותם על מעבר למסך הברזל. אחד האנשים אליהם כוונו החשדות היה אנטוני בלאנט. אלא שרק לאחר עריקתו של הרולד "קים" פילבי לברה"מ ב-1963, החשדות קיבלו ביסוס ממשי והוא החל לעבור סדרה של תחקורים שנערכו על ידי אנשי שרות הביטחון הבריטי M.I.-5.
הראשון שחקר את בלאנט היה חוקר בכיר באגף הריגול-הנגדי הסובייטי בשם ארתור מרטין. בשלב מסוים, לאחר שהחקירה לא התקדמה, מרטין הבטיח לבלאנט חסינות מהעמדה לדין ובלבד שיחשוף באופן מלא את השתלשלות העניינים שהביאו לגיוסו לטובת הסובייטים ופירוט פעילותו בשרותם. כמו כן, בלאנט נדרש לחשוף את הדמויות שגויסו על ידו ושותפיו למעשי הריגול. עם התרחבות החקירות באותה עת, בניסיון לחשוף חפרפרות סובייטיות שהיו סימנים שהושתלו בשרותי המודיעין הבריטיים, חקירת בלאנט הועברה לידיו של פיטר רייט, הקצין הטכני הראשון של שרות הביטחון הבריטי, שבאותה עת עסק במסגרת M.I.-5 במחקר מודיעיני בנושא החדירה הסובייטית לקהילת המודיעין הבריטית.
סיר אנתוני בלאנט בחברת אוצרות האמנות עליהם היה מופקד בבית המלוכה.
בכיר שרות הבטחון הבריטי לשעבר, פיטר רייט העיד ב-1987 בספרו האוטוביוגרפי Spy Catcher, שבניגוד לסוכנים הסובייטיים האחרים שנחקרו בבריטניה, חקירתו של בלאנט נשאה אופי אחר לגמרי. כדי להשיג את שיתוף הפעולה שלו, הוחלט לבצעה בלשכתו של בלאנט במכון האמנות "קורטוואלד" שבלאנט שימש אז כמנהלו ולא בחדר חקירות של שרות הביטחון כמקובל. במסגרת ההכנות למפגשים עם בלאנט, הותקנו בלשכה שלו מיקרופונים חבויים על מנת שניתן יהיה לתעד את המפגשים וכדי שניתן יהיה לבצע הערכה מודיעינית בזמן אמת לדבריו ולהכווין את השאלות במפגשים הבאים. על רקע היכרותו של רייט את אישיותו של בלאנט הוחלט על קו חקירה מתון ולא מתעמת. אט אט בלאנט החל להיפתח ולהרים את המסך על נסיבות גיוסו לטובת ה-NKVD והאופן בו פעל. אחת הפרשיות שעלתה במהלך תחקורו של בלאנט היתה נסיעתו בשליחות בית המלוכה הבריטי לגרמניה, סמוך לסיום הקרבות באירופה בסוף מלחמת העולם ה-2. הנסיעה מיוחדת ויוצאת דופן שכן, בלאנט באותה עת היה מסופח מטעם MI-5 למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית בפלישה לאירופה SHAEF. ככזה, בלאנט עבד במטהו של הגנרל אייזנהאואר, שם עסק לכאורה בתחום הלוחמה הפסיכולוגית. ראוי לציין שבעת שפעל באירופה לא היה לבלאנט כל קשר ישיר עם בית המלוכה, קשר שהחל להירקם ערב פרוץ המלחמה.
פיטר רייט – גוייס ב-1949 כקצין הטכני הראשון של שרות הבטחון הבריטי MI5. לאור כישלונות רבים של מבצעים בהם היה מעורב החל לחשוד בדבר חדירה סובייטית ל-MI5. בהמשך החל לעסוק במחקר מודיעיני בנוגע לחשדות האלה. במסגרת עיסוקו זה, חקר מ-1964 ואילך את אנתוני בלאנט לאחר שנחשף כסוכן סבייטי שגוייס בקיימברידג' בשנות ה-30. במסגרת חקירה זו נתקל בפרשה במהלכה נסע בלאנט לאחר המלחמה מטעם ארמון המלוכה לגרמניה במשימה חשאית גם שרות הבטחון מודר ממנה.
בשנת 1964, פיטר רייט ששימש עד אז כקצין הטכני הראשון של MI5, עבר לעסוק במחקר מודיעיני לצורך איתורן של עדויות לחדירה סובייטית לממסד הבריטי ובעיקר לשירותי המודיעין הבריטיים. הדבר נעשה במסגרת עבודת המחקר המודיעיני שלו באגף D של שרות הביטחון הבריטי MI5. כך אירע שבאחד הימים הוא נקרא להגיע למשרדו של מייקל אדין, שהיה באותה עת המזכיר הפרטי של המלכה. הפגישה שהוגדרה כפגישת תדרוך מטעם בית המלוכה, התקיימה במשרדו של אדין בארמון המלוכה. עפ"י עדות רייט, אדין הקרין במהלך השיחה מידה של קורקטיות יבשה משולבת במעט מתח. רייט מספר בסיפרו שאדין הבטיח לו שבית המלוכה מוכן לשתף פעולה עם כל נתיב פעולה בו יבחר לפעול עם אנטוני בלאנט. "המלכה עודכנה בנוגע לסר אנטוני והיא שבעת רצון עם כל דרך שתינקט כדי להגיע לחקר האמת" אמר אדין. אלא שאז באה תוספת שנשמעה אז לרייט די מוזרה: "מעת לעת, אתה עשוי להיתקל במהלך חיפושיך בכל הקשור לבלאנט, בדברים המתייחסים לנסיעה מסויימת שלו לאחר המלחמה לגרמניה מטעם הארמון. בבקשה, אל תחקור בכיוון הזה. חייב להיאמר, הדבר אינו נוגע כלל לנושאי ביטחון".
מייקל אדוארד אדין – 30.9.1910-30.4.1984 שימש כמזכיר הפרטי למלכה אליזבת ה-2 בשנים 1953-1972. בפגישה בארמון וינדזור, הפציר באיש MI5 פיטר רייט, להמנע מלחקור אודות נסיעה מסויימת של אנתוני בלאנט לגרמניה הכבושה בשרות בית המלוכה.
רייט מתאר בהמשך הדברים, כיצד בסיום המפגש אדין ליווה אותו לדלת ברשמיות ולמעשה נפטר ממנו. רייט טען שבמשך כל מאות שעות השיחה שרייט ניהל עם בלאנט, הוא לא הצליח לברר מה היה נושא אותה משימה החשאית שמילא בלאנט מטעם הארמון בגרמניה הכבושה.
בלאנט מוצב ל-SHAEF –
כדי לברר את מהות אותה נסיעה מיסתורית של בלאנט לגרמניה לאחר המלחמה, יש לחזור לשנת 1944, סמוך לפלישה לנורמנדי. עם התקדמות כוחות בעלות הברית לאחר הנחיתה בנורמנדי ביוני 1944, הלך וגבר הצורך לשים את היד על כמויות גדולות של חפצי אמנות יקרי ערך שבכירי המשטר הנאצי שדדו מקורבנותיהם. כדי להתמודד עם המשימה הוחלט להקים עוד במאי 1944 במסגרת SHAEF יחידת משנה שתכליתה היתה לאתר ולתפוס יצירות אמנות שדודות שנקראה Monuments And Fine Arts section (SHAEF -MAFA). בראש היחידה הקטנה הועמד סא"ל ליאונרד וולי, ארכיאולוג שקנה את פירסומו בחפירות שערך במסופוטמיה וגילוי שרידי העיר העתיקה אור (כשדים). וולי שהבין את חשיבות המשימה שהוטלה עליו גייס לצוותו את טובי חוקרי האמנות בבריטניה של אותה תקופה בהם עמיתו, היסטוריון האמנות אליס ווטרהאוס.
סר אליס ווטרהאוס – 16.2.1905-7.9.1985 פרופ' ווטרהאוס עמד בראש MAFA, היחידה לאיתור אצרות אמנות שדודים על ידי הנאצים. ווטרהאוס גייס לשורות היחידה את אנתוני בלאנט שנודע בהתמחותו בציירים צרפתיים דוגמת פוסאן.
אחד המקומות בהם אותרו מועמדים ליחידה היה MI-5 – שרות הבטחון הבריטי שצרכי המלחמה הביאו לגיוס טובי המוחות האקדמיים בבריטניה לשרות הבטחון. באותה עת סרן אנטוני בלאנט שרת ב-MI5 ביחידה שעסקה בתפיסת שקי דואר דיפלומטי של הנציגויות השונות שעל אדמת בריטניה, פתיחתם, הוצאת מסמכים רלוונטיים מהם, צילומם והשבתם לשקים מבלי שהבלדרים שלהם יהיו מודעים לכך. עדויות מאנשים ששרתו באותה יחידה מספרות שבלאנט הצטיין בהסחת דעתם של הבלדרים בעת נסיעות רכבת לצורך סילוק השקים הדיפלומטיים. למרות ששרות הבטחון לא היה להוט לשחרר אנשים לטובת גופים אחרים, בלאנט שוחרר בסופו של דבר בעקבות התערבות מגבוה והוא הועבר ל-MAFA. יתכן והסיבה להיענות מצד השרות טמונה על פי עדות בלאנט עצמו במהלך תחקוריו, בעובדה שבאותה עת, סיום המלחמה המתקרב, רמת הפעילות של היחידה הקטנה ירדה ולמעשה כבר לא היו צריכים כל כך את שרותיו.
כך התגלגל בלאנט לפעילות שתשרת את עניינו שנים מאוחר יותר כאשר נחקר על ידי חוקרי MI-5 דוגמת ארתור מרטין ופיטר רייט אודות היותו סוכן NKVD: למעשה קבלת חסינות מהעמדה לדין בתמורה לשמירת חיסיון גילויים מביכים אודות קשרי בית המלוכה הבריטי עם המשטר הנאצי לפני פרוץ מלחמת העולם ה-2 ובמהלך השלב במלחמת העולם ה-2 שנודע כ"מלחמה המזוייפת" ב-1940.
מכתבי המלכה ויקטוריה וקשרי בית ווינדזור בגרמניה –
ההיסטוריון הבריטי פרופ' יו טרוור-רופר 15.1.1914 – 26.1.2003. שירת במלחמת העולם ה-2 ב-MI5. בסוף המלחמה ולאחריה עבר לשרת בצבא הכיבוש בגרמניה. העיד כיצד אנתוני בלאנט השיג מקרובי בית המלוכה הבריטי בגרמניה תכתובות מביכות שנגעו לבית המלוכה הבריטי בנוגע לקשרים עם המשטר הנאצי
על אופי הנסיעה של בלאנט לגרמניה העיד ההיסטוריון הבריטי יו טרוור-רופר ששרת במהלך המלחמה ב-MI5. לקראת סיום המלחמה עבר לשרת ב-SHAEF תחת איש MI5 "דיק" ויייט שהפך יותר מאוחר לראש הארגון. לטענת טרוור-רופר שהוצגה ב-1979 בכתבה בעיתון הבריטי Sunday Times, בלאנט נשלח לגרמניה בשליחותו של המלך הבריטי ג'ורג' ה-6. מטרת הנסיעה היתה על פי טרוור-רופר, להשיג ולהשיב לבריטניה התכתבויות ארוכות ואינטימיות בין המלכה ויקטוריה לביתה הבכורה "ויקי" שנישאה ב-1858 לקייזר וליהלם ה-2. ג'ורג' ה-6 כמו אימו, נהגו להתכתב עם קרוביהם בגרמניה וביקרו רבות בטירות בית האסה שלאחר המלחמה, היו בשטח הכיבוש האמריקאי. טרוור-רופר העיד עוד שבלאנט תיאר בפניו את ביקוריו בטירות וכיצד סעד על שולחנם של בני משפחת האסה.
סר אוון מורסהד – 28.9.1893 – 1.7.1977 הספרן הראשי של בית המלוכה הבריטי. באביב 1945, יחד עם אנתוני בלאנט השיגו מטירת משפחת האצולה האסה שבגרמניה, תכתובות מביכות ורגישות הנוגעות לבית המלוכה הבריטי בשנים שקדמו למלחמת העולם ה-2 ולשלבים הראשונים שלה.
לאחר פירסום דברי טרוור-רופר ב-Sunday Times, כתבי העיתון הצליחו לראיין את הנסיך הגרמני הקשיש וולפגאנג מהאסה. לדבריו, אכן יום אחד הגיעו באביב 1945 לטירתו כשהם רכובים על משאית צבאית סר אוון מורסהד (באותה עת הספרן הראשי של בית המלוכה הבריטי) ואנתוני בלאנט. הוא לא היה בטוח בנוגע לתאריך המדוייק, אולם הוא העיד הוא בטוח שהיה זה לאחר שחיילי ארמיה 3 בפיקודו של גנרל פאטון הגיעו לגזרת כפרי קרונברג, בשבוע האחרון של מרץ 1945. על פי נקודת הזמן הזאת, הביקור המדובר ארע בסוף אפריל, תחילת מאי 1945, אז שימשו הטירות מהמאה ה-19 חיילים אמריקאים למטרות נופש.
על פי עדות הנסיך וולפגאנג מהאסה, אוון מורסהד הציג בפני הקצינים האמריקאיים שהיו אחראיים על הטירה מכתב מהמלך ג'ורג' ה-6 בו הוא מבקש מבן דודתו הקשיש לקבל לידיו מכתבים "רגישים" לצורך העברתם לשמירה בבריטניה. לאחר התדיינות משפחתית ולמרות התנגדות בקרב חלק מבניה, ניתן האישור והחוליה המסתורית של בלאנט ומורסהד נסעה לטירת פרידריקסהוף הסמוכה. בזמן שבלאנט התדיין עם הקצינה האמריקאית שהיתה ממונה על מחנה הנופש בטירת פרידריקסהוף והעסיק אותה, מורסהד ושאר אנשי החוליה עלו במדרגות המתפתלות לעליית הגג, שם איתרו שתי תיבות בהן היו התכתובות המדוברות.
טיב היחסים של בית המלוכה עם גרמניה –
עם עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, צאצאי בית המלוכה הגרמני נפלו גם תחת השליטה של המשטר הנאצי. היטלר מאד האמין בחשיבות קשרי הדם של בתי המלוכה וניסה לנצל אותם לטובתו בשורה של מקרים, במיוחד במשברים שארעו לפני מלחמת העולם ה-2. לצורך קידום האינטרסים הגרמניים, היטלר רתם הנסיך פיליפ שבעצמו היה נאצי נלהב כששהוא מעניק לו דרגת גנרל ב-SA. לאחר "ליל הסכינים הארוכות" בו חוסלה צמרת הארגון הנסיך פיליפ נותר במעמדו ולא נפגע. ככל הנראה היה זה הודות לעובדה שאישתו היתה ביתו של המלך אומברטו מאיטליה שהצילה את חייו. זו גם הסיבה שהיטלר בחר בנסיך פיליפ לצורך שמירת הקשר עם שארי הדם המלכותי ברחבי אירופה וכמתווך בשורה של פרשות בינלאומיות בהן היתה מעורבת גרמניה. כך למשל, היטלר השתמש בו יחד עם מוסוליני כמתווך במהלך משבר האנשלוס באוסטריה ובהמשך במהלך המשבר בצ'כוסלובקיה. כך נוצר מצב בו היה זה טבעי מבחינת היטלר לשוב ולעשות בנסיך פיליפ שוב שימוש במהלך המגעים עם הדוכס מוינדזור, עימו חלק קירבת דם בהיותו נינה של המלכה הבריטית ויקטוריה.
טירת פרידריקסהוף (ידועה גם כטירת קרונברג). משכנה של משפחת האצולה האסה. כיום משמש המקום כמלון יוקרתי.
גילוי העובדה הזאת התרחש במהלך ראיון משנת 1979 שנערך עם הנסיך הישיש וולפגאנג מטעם העיתון הבריטי Sunday Times. בראיון, הנסיך וולפגאנג אמנם נמנע מלאשר באופן ישיר שהנסיך פיליפ היה מתווך מטעם היטלר במלוא מובן המילה, אולם הוא תיאר את תפקידו של הנסיך פיליפ כ"תיווך לא רשמי". לדבריו "זה לא היה תיווך במובן הרגיל של המילה, אלא שיחות שנערכו עם המלך אדוארד ה-8 באמצעות אחיו אדוארד, הדוכס מקנט.
כאן ראוי לציין, שבני בית האסה, כמו גם בני ווינדזור היו רדופי פחדים עזים בעקבות הדחת בית רומאנוב וציחתו של הצאר ניקולאי יחד עם כל משפחתו בעקבות המהפיכה הבולשביקית כשהחשש מהבולשביקים ליווה את המלך ג'ורג' ה-5 עד למותו. כאשר אדוארד ירש את כס המלוכה ב-1936, היטלר הסיק שזה הזמן ליזום מגעים עם הבריטים, זאת באמצעות המלך החדש וחסר הניסיון. המלך אדוארד ה-8, כמו אחיו הצעיר ואיש אמונו ג'ורג', היתה לו חיבה רבה לגרמניה. למרות תדמיתו הציבורית כפטרונם של חסרי התעסוקה והעניים, אדוארד היה אנטי-קומוניסט מושבע והוא הא ין בכל ליבו שהנאצים הצילו את גרמניה ממהפיכה.
כגרמנופיל האמין אדוארד במשטר אוטוריטרי. ככזה, גם העריץ את מנהיגותו של היטלר שלדעתו עמדה בניגוד לשרים בריטיים חסרי יכולת לפתור את בעיותיה הכלכליות והחברתיות של בריטניה. כתוצאה מכך, להיטלר לא היתה כל בעייה מהותית להקים ולקיים אפיק קשר חשאי עם אדוארד. דבר זה התקיים כאשר היה אדוארד היה כבר מלך וגם לאחר ויתורו על הכתר, כדוכס מווינדזור, כל זאת באמצעות בן דודתו הנסיך פיליפ מהאסה ודרך קארל-אדוארד, הדוכס מסאקס-קובורג-גותה.
הנסיך קארל-אדוארד שהיה חבר ללימודים של אדוארד ה-8 בקולג' באיטון, היה גם כן נאצי נלהב והוא קיבל כהערכה דרגת קצונה בכירה ב-SS. ככזה, קארל-אדוארד ביקר תכופות בלונדון שם נהג להמצא בקירבתו של המלך אדוארד ה-8 בשעותיו הראשונות לאחר הכתרתו, כשבאותו הזמן, הצבא הגרמני נערך לכניסה ולהשתלטות על חבל הריין. באמצעותו למד היטלר שלרווחתו שהוא חופשי לפעול ולקרוא תגר על מערכת הסכמי וורסאי ולא לחשוש מתגובה צבאית.
בשנים האחרונות התברר גם שהמלך אדוארד ה-8 לפני שויתר על הכתר, פעל בנחישות לפתח מדיניות חוץ בריטית "לא רשמית" ביחס לגרמניה כשהוא מתכוון לתזמר אותה יחד עם הפיהרר, דרך בן דודתו. קארל-אדוארד העיד עם שובו לברלין שהמלך אדוארד ביקש "שיבקר אותו בתכיפות כדי שעניינים חשאיים יבוררו במהירות גבוהה יותר וכך ימצאו את פתרונם". נראה היה שהמלך אדוארד ה-8 היה מוכן להתעלם ממגבלות חוקתיות במידת הצורך. "מי המלך כאן, בולדווין או אני?" התבטא באזני קארל-אדוארד. "אני מבקש לדבר עם היטלר ואעשה זאת כאן או בגרמניה. אמור לו זאת בבקשה".
מבחינת היטלר, אדוארד היה נכס שראוי היה להשקיע בו רבות. כפי שהיטלר עצמו התבטא: "המלך (אדוארד) הוא אדם כלבבי ואדם שמבין היטב את ה-Fuhrerprinzip, שהיה נכון ליישם אותו בארצו (בריטניה)". את הויתור על הכתר הגרמנים ראו כאבדן מצער של נכס חשוב. אלא שלכך נמצא פיתרון בדמות הסיבה לויתור על הכתר: הגרושה האמריקאית ווליס סימפסון עצמה. סימפסון האמביציוזית בעלת השיק, הפכה במהרה מטרה לחיזורים נמרצים מצד האגודה האנגלו-גרמנית ושל השגריר הגרמני בלונדון עצמו.
עם הויתור על הכתר ולאחר שהמלך ג'ורג' ה-6 סיר להעניק לה תואר "הוד רוממותה", היטלר מיהר לנצל את המצב העכור שנוצר בבריטניה והזמין את הזוג לביקור אצלו. הדוכס ובת זוגו מיהרו להיענות להזמנה כדי לפצות אותה בכך שתקבל במהלך הביקור טיפול מלכותי. הביקור הפרטי גרם בבריטניה לחששות שהתממשו כשהתועמלנים הנאצים עשו בביקור בן השבועיים שימוש והציגו אותו ככזה שקיבל אישור מבית המלוכה. להשתוממותם של בכירים בממשל הבריטי, הדוכס הצטלם לצידם של גרינג וגבלס כשהוא מציג גירסה משלו למועל היד.
דמות חשובה שליווה את הדוכס ובת זוגו במהלך ביקורם בגרמניה, היה בעל הון אמריקאי בשם צארלס בודו Charles Bedaux. בוו השאיל לבני הזוג את טירתו שם קיימו את טכס הנישואים שלהם. בודו גם הפך לבן לוויה קבוע וחלק מהפמליה שנישרכה בעקבותיהם במהלך סיוריהם באירופה. בודו מת ב-1942 בנסיבות לא ברורות כאשר נעצר על ידי שרות הבטחון של ממשלת צרפת החופשית בצפון אפריקה כשנחשד בקיום קשרים עם גרמניה הנאצית והיותו סוכן חשאי של ממשל וישי.
על פי כל הסימנים, ארמון וינדזור, משכנם של שני בני הזוג, הפך למרכז של אינטריגות שמקורן היה בברלין. יום לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, בודו אמר בארוחת ערב בארמון ריץ למכר שלו ש"המצב באירופה הולך ומתברר ואם תישאר לצידי אדאג לך". בודו שהמשיך להתלוות לבני הזוג עמד במקביל בקשר הדוק עם שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושליחו אוטו אבץ שהצרפתים גירשו מפרי ב-1939.
מסמכים שנתפסו הראו שבודו עמד במרכזם של מהלכים שמקורם היה בגרמניה שתכליתם ליצור מה שכונה "חזית לקידום השלום". חזית שאמורה היתה לכלול את בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה. למעשה, בודו שימש צינור להעברת מסרים חשאיים בין היטלר לארמון וינדזור. הדבר עולה ממסר מינואר 1940 מהשגריר הגרמני בהאג לתת מזכיר במשרד החוץ הגרמני הבארון ארנסט פון ויצקר. "באמצעות קשר אישי עם הדוכס מוידזור" כותה הדוכס פון זק-בורקסרוזה, "מתברר כי הדוכס מוינדזור לא מרוצה מהתפקיד שניתן לו כחלק מחיל המשלוח הבריטי". הדוכס מוסיף גם שנוצרו קשרים ידידותיים עם (הדוכס מוינדזור) שיאפשרו בעתיד ובנסיבות מתאימות להפוך ליותר משמעותיים".
חיל המשלוח בצרפת –
במסגרת ההסכמים שהיו בין צרפת ובריטניה, שיגרה בריטניה לאחר הכרזת המלחמה על גרמניה, חיל משלוח לצרפת כדי לסייע בהגנתה ולהיערך להתקפה גרמנית צפויה. כנושא דרגת מייג'ור-ג'נרל, הדוכס היה בעל גישה למפקים הבכירים ביותר במפקדתו של הגנרל מוריס גמלאן, רמטכ"ל הצבא הצרפתי. כך, ידע הדוכס מוינדזור ממקור ראשון מה האופן בו נערך הצבא הצרפתי כדי לקדם מתקפה גרמנית. הוא גם הכיר היטב את "תכנית D" שהתוותה את האופן בו אמור היה להיערך חיל המשלוח הבריטי בצרפ בכיוון צפון כדי לקדם אפשרות להתקפה גרמנית מכיוונה של בלגיה. קידום הכח הבריטי לשם, אמור היה לגרום קשיים חמורים לצבא הגרמני במקרה ונסה לתקוף דרך יערות הארדנים. ואכן, הארדנים היו המקום ממנו תקף כח השריון בפיקודו של היינץ גודריאן ב-10 במאי 1940 כחלק מההתקפה על צרפת.
בפברואר 1940, הגרמנים שינו את תכניותיהם המקוריות וקבעו שתתבצע פריצה דרך יערות הארדנים לכיוונה של בלגיה מתוך כוונה להגיע לחוף הים ובכך לכתר את חיל המשלוח הבריטי. סיבה לשינוי הזה יכולה להיות נעוצה באופן בו התנהל הדוכס עצמו שלא נמצא בחזית עם חייליו כשהוא עוצר פעם אחר פעם ל"הפסקות תה" ולקפיצותת מוזרות לפריס שם ישב בבתי קפה. במהלך אותן "קפיצות לפריס הוא נפגש עם בן לווייתו המליונר האמריקאי בודו. אותו בודו, הקפיד בכל החודשים שקדמו להתקפה הגרמנית, מה שכונה "המלחמה המזוייפת", לנסוע להאג ולהפגש עם השגריר הגרמני שם שהקפיד לדווח לברלין על מעשיו של הדוכס. כך למשל, ב19 בפברואר 1940, השגריר העביר לברלין דיווח של הדוכס כיצד מתכוונות בריטניה וצרפת להתמודד עם מתקפה גרמנית צפויה. הדיווחים האלה עמדו ככל הנראה מאחורי השינויים בתכניות ההתקפה הגרמניות שהביאו במאי למיטוט צאו של גמלן ולכיתור חיל המשלוח הבריטי בכיס דנקרק.
בהמשך, לאחר הפינוי החפוז של חיל המשלוח הבריטי מדנקרק, הדוכס מוינדזור המשיך לעמוד בקשרים עם ברלין, זאת כששהה בפורטוגל. שם, הדוכס עמד בקשר עם גורמים במודיעין הצבאי הדרמני אבווהר. על פי מסמכיו שפורסמו בשנים האחרונות, מתברר שהמגעים נסובו סביב סביב המצב שישרור בבריטניה לאחר הפלישה הגרמנית הצפויה וכיבוש האי הבריטי. דובר שם שבעקבות הפלישה הגמרנית, הדוכס מוינדזור וזוגתו יחזרו לגרמניה, שם יומלכו כמלך והמלכה של בריטניה.
"אז אמור לי עכשיו בבקשה פיטר, מדוע אתה חושב שאני מרגל סובייטי?" –
סר רוג'ר הוליס – ראש שרות הבטחון הבריטי MI-5 1956-1965. נחשד כחפרפרת של GRU.
היה זה באחד הימים בשלהי שנת 1965, כאשר פיטר רייט, הקצין הטכני של שרות הבטחון הבריטי MI5 באותה עת, נקרא לעלות ללשכתו של ראש השרות רוג'ר הוליס. הלישכה שכנה בקומה החמישית של בית לקונפילד, בניין משרדים תמים למראה ברחוב קרזון שנמצא בליבה של לונדון. לאחר המתנה בת מספר דקות בחדר מזכירתו של הוליס, הנורה מעל דלת משרדו החליפה את צבעה מאדום לירוק ומנעול הדלת השתחרר בנקישה. "אתה יכול להיכנס עכשיו, פיטר" אמרה לו המזכירה. כאשר התיישב רייט על כיסא העור מול מכתבתו של הוליס, התפנה אליו הוליס מכתיבתו כשחיוך דק נסוך על פניו ולאחר שיחה קצרה אודות פרישתו הקרבה של הוליס וכוונותיו לאחריה, ירה אליו הוליס את השאלה: "אז אמור לי עכשיו בבקשה פיטר, מדוע אתה חושב שאני מרגל סובייטי?" פיטר רייט העיד בספרו האוטוביוגרפי Spy Catcher שיצא לאור באוסטליה ב-1987, כי פנייתו הישירה של הוליס תפסהה אותו בהפתעה. זימונו של רייט להוליס, הגיע לאחר תקופה ארוכה בה רייט ניהל בחשאי ללא אישור, תחקיר עצמאי בנוגע לעברו של הוליס, מעשה שיכול היה להביא לפיטוריו המיידיים. למרות השאלה המפתיעה, רייט מתאר כיצד התעשת והחל לפרט בפני הוליס את הצטברות הסימנים המחשידים שהעידו לדעתו, כי הוליס שימש מאז סוף שנות ה-30, סוכן של המודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU. בשלב מסויים קטע אותו הוליס מהסבריו ואמר לו בחיוך: "אז מה פיטר, הצלחת לשים עלי את האזיקים". כשרייט ניסה להוסיף הסבר לדבריו, קטע אותו שוב הוליס כשהוא מרים את כף ידו ואמר: "ראה פיטר, כל שאני יכול להגיד הוא שאינני מרגל". לאחר דין ודברים קצר הסתיימה השיחה המוזרה, רייט עזב את לשכתו של הוליס ולא ראה אותו יותר עד פרישת הוליס לגימלאות. ימים מספר לאחר מכן סיים רוג'ר הוליס את תפקידו כראש MI5 ופרש לחיים אנונימיים בביתו הכפרי. מפרישה זו, הוליס נקרא למטה השרות לפחות פעמיים כדי להיחקר רשמית על ידי חוקרי MI5 בחשד ששימש סוכן סובייטי.
הארי צ'פמן פינצ'ר (1914-2014), עיתונאי חוקר בריטי שסיקר נושאי בטחון ומודיעין. עסק רבות בסוגיית החדירה הסובייטית לקהילת המודיעין הבריטית. בין השאר הצביע על ראש MI5 לשעבר, סר רוג'ר הוליס, כסוכן GRU.
כאמור, הארוע המתואר התרחש זמן קצר לפני פרישת הוליס מהארגון בו שרת מאז 1938. המפגש בין השניים, היה גם אחת מנקודות השיא בדרמה שנמשכה לסירוגין מאז שנות ה-40 וקרעה את שרות הבטחון הבריטי בין אלה שתמכו בסברה כי קיים מרגל סובייטי בדרגים העליונים של הארגון, לבין אלה שביטלו בזילזול את החשדות. במהלך השתלשלות הפרשה, הצטברו עדויות וסימנים מחשידים לא מעטים שהעידו כי שרות המודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU, הצליח לחדור לתוך MI5 ולהשתיל סוכן שהגיע עד לצמרת הארגון. הסימנים שהצטברו הצביעו על לא אחר מאשר סר רוג'ר הוליס, שכיהן בתפקיד ראש השרות מ-1958 ועד 1965 ולפני כן, במשך שנים רבות כראש אגף הריגול הנגדי.
בשלהי שנות ה-70 נחשף לאותם חשדות ולעובדת קיומה של החקירה החשאית חסרת התקדים שהתנהלה נגד הוליס, העיתונאי הבריטי הארי צ'פמן פינצ'ר. צ'פמן פינצ'ר, שהיה במשך עשרות שנים, עיתונאי חוקר בריטי בכיר ומכובד שעסק בנושאי בטחון ומודיעין, פירסם את גילגולי הפרשה וספיחיה בכתבות רבות בעיתונות הבריטית ובסדרת ספרים בנושא. הספר האחרון שבהם בנושא בשם Treachery, יצא לאור בשנת 2009 ובמהדורה מעודכנת ב-2011 ובו מידע עדכני רב, חלקו מראיונות עם קציני ביון סובייטיים בדימוס ומארכיונים סובייטיים שנפתחו לזמן מה במהלך שנות ה-90. במידע זה היה חיזוק נוסף לחשדות נגד הוליס. הספר מהווה גם כתב אשמה חריף לא רק נגד הוליס עצמו, אלא גם נגד קהילת המודיעין הבריטית, הממסד המשפטי, הפקידות הבכירה בווייטהול, הממסד הפוליטי בבריטניה ואקדמאים בריטיים, שעשו במעשה או במחדל כל שביכולתם להשתיק, לכסות ולהסתיר את הפרשה המביכה.
זמן רב חלף מאז התרחשות האירועים, הפרשה נחקרה באופנים שונים ולמרות תום המלחמה הקרה, מתברר שהסוגיה לא יושבה סופית ויש עדיין כאלה העוסקים בה. כך למשל, באפריל 2015, 50 שנה לאחר אותה שיחה מוזרה במשרדו של רוג'ר הוליס ושנה לאחר מותו של צ'פמן פינצ'ר בגיל 100, התקיים ב- Institute of World Politics בוושינגטון, יום עיון שיוחד לחשדות כלפי הוליס. יום העיון לא נועד כהגדרת מארגניו לשפוט את הוליס, אלא לבחון את העדויות. הממצאים שהוצגו בו באופן מרוכז, חלקם על ידי אנשי מודיעין אמריקאים לשעבר שהיו בקשר באותן שנים עם MI5 ורוג'ר הוליס בפרט, מצביעים על סימנים מטרידים בלשון המעטה אודות הוליס, התנהלותו לאורך השנים והעלמת העין מצד קולגות וגורמים שונים בממסד הבריטי וכאלה אליהם היה כפוף.
בית לקונפילד, רחוב קרזון פינת רחוב סאות' אודלי, לונדון. משכנו של מטה שרות הבטחון הבריטי, ה- MI5, בשנים 1945- 1976. בקומה החמישית שכנו משרדי ראש השרות, סגנו וראשי האגפים. בקומת הקרקע שכנו הארכיב והתיקיה, המקומות הרגישים ביותר בבנין. לאחר שעבר שיפוץ מקיף, המקום משמש כיום כבניין משרדים יוקרתי.
"לא יתכן שיהיו לנו כל כך הרבה כשלונות, אנחנו לא עד כדי כך גרועים" –
פיטר רייט (1916-1995), שימש כקצין הטכני הראשון של MI5, האחראי על מתן פתרונות טכנולוגיים למבצעי השרות. במהלך שרותו החל לחשוד כי רוג'ר הוליס, ראש השרות, היה סוכן של ה-GRU. ב-1987 פירסם ספר אוטוביוגרפי בשם SPY CATCHER ובו פירוט החשדות נגד הוליס.
סוגיית החשדות כי שרות הבטחון הבריטי MI5, נחדר על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים ליוותה את הארגון מאז שנת 1940. באותה שנה התקבלה התרעה על החדירה הסובייטית באופן מפורט במהלך תיחקורו של העריק הסובייטי, גנרל ה-GRU וואלטר קריביצקי. על פי עדותו, נוסף על סוכנים שונים במשרד החוץ ושרות מודיעין החוץ MI6, בתוככי מחלקת הריגול הנגדי של שרות הבטחון הבריטי MI5 פעל סוכן של המודיעין הצבאי הסובייטי GRU. חשדות אלה קיבלו בהמשך חיזוק נוסף לאחר קבלת מידע מעריקים סובייטיים שערקו לארה"ב וקנדה והם קיבלו חיזוק נוסף לאחר עריקת סוכני ה-NKVD גיי ברג'ס ודונלד מקלין לברה"מ בשנת 1952.
אחד הראשונים שהחלו לחשוד ששרות הבטחון הבריטי נחדר על ידי הסובייטים היה פיטר רייט. רייט שבמהלך מלחה"ע ה-2 ולאחריה עסק בפיתוח מערכות מכ"מ עבור הצי הבריטי, גויס ע"י MI5 ב-1949 לשמש כקצין הטכני הראשון (בתחילה במשרה חלקית וללא תשלום) כדי שיספק פתרונות טכנולוגיים עבור הארגון. היה זה רק ב-1955 כשרייט החל לעבוד ב-MI5 במשרה מלאה, זאת לאחר שהבהיר למעסיקיו כי לא יוכל למלא את מה שמצפים ממנו אלא אם יוכנס לסוד העניינים באופן מלא. הצורך בתפקיד נוצר על רקע התגברות המלחמה הקרה והקשיים שהלכו וגברו אצל שרותי המודיעין הבריטיים והמערביים בכלל, להשיג מידע מודיעיני ממקורות אנושיים ביעדים בבברה"מ ובגוש המזרחי.
במסגרת תפקידו ב-MI5, הופקד רייט בין השאר, על תכנון והתקנת מערכי האזנה ביעדים שונים של מדינות הגוש המזרחי: שגרירויות ונציגויות שונות, משרדי המפלגה הקומוניסטית הבריטית ועוד. מבצעים אלה בוצעו בבריטניה ובמדינות אחרות דוגמת קנדה, אוסטרליה וארה"ב, להן השרות סייע במסגרת שיתוף הפעולה שהיה לו עם ארגונים מקבילים. עם זאת, רייט מעיד בביוגרפיה שלו, שלמרות שהושקעה בתכנון המבצעים הללו מחשבה רבה והביצוע שלהם התנהל בדרך כלל באופן יוצא מהכלל טוב, בשורה התחתונה, למרות ההצלחות הטכניות, רובם המכריע נכשלו והסתבר לאורך זמן שלא הניבו כל מידע מודיעיני רלוונטי. כך למשל מיכשור שהותקן בהצלחה, נחשף תוך זמן קצר למרות שהיה מוסווה היטב, או שביעדים בהם הותקן ציוד האזנה, לא התבצעה בהם כל פעילות שניתן היה להאזין לה. כמו כן, חדרים להם האזינו, פונו מיושביהם למרות מצוקת מקום ששררה באותה נציגות, או שעובדים ששהו בהם נמנעו בעקביות מלדבר וכל שניתן היה לשמוע היה רחשי דפדוף ניירות, תיקתוק מכונת כתיבה או חריקת עט במהלך כתיבה. היו גם מקרים בהם טכנאים סובייטיים הגיעו ישירות לנקודות בהם הותקנו מיקרופונים ללא שיהוי וללא כל ניסיון לערוך חיפוש כלשהו במקום. באותם מקרים, כל שנותר למאזינים הבריטיים היה, לשמוע כיצד המיקרופון נשלף ונעקר ממקומו ואת הדממה שהשתררה לאחר מכן מצידו האחר של הקו.
התרחשויות אלה ודומות להן, עוררו את חשדם של רייט ויו וינטרבורן, שותפו במחלקה הטכנית למבצעים אלה באותה עת, כי מידע מסווג אודות מבצעים אלה שהיו ממודרים והיו ידועים רק למתי מעט בתוך MI5, דלף ומצא את דרכו לצד הסובייטי, ככל הנראה באמצעות סוכן שפעל לארגון. כך, בשיחה שקיימו ביניהם רייט ווינטרבורן באחת ההזדמנויות אודות הכשלונות המרובים, ווינטרבורן התבטא בתיסכול כי הוא בטוח שיש חדירה סובייטית לארגון: "לא יתכן שיהיו לנו כל כך הרבה כשלונות, אנחנו לא עד כדי כך גרועים". באותה עת, במקביל וללא כל קשר לרייט ווינטרבורן, חוקר בכיר באגף הריגול הנגדי ב-MI5 בשם ארתור מרטין שהיה מופקד על חקירות הריגול הסובייטי ומדינות הגוש המזרחי, החל גם הוא לחשוד על רקע של הצטברות ארועים שונים בהם חקירות נחלו כישלון, כי בתוך MI5 פועל סוכן סובייטי בדרגים הגבוהים של הארגון. למרות שרייט ומרטין היו מיודדים, בהתאם לנהלים הקשוחים של הארגון בו עבדו, הם לא נהגו לחלוק ביניהם מידע מסווג אודות עבודתם אלא על פי הצורך וההרשאות המתאימות ("Indoctrinations"). אולם כאמור, בעקבות שיחה מקרית שהתנהלה בין השניים, התברר לשניהם כי הם חולקים את אותו החשד נגד הוליס, חשד אליו הגיעו כאמור באופן עצמאי.
בן הבישוף מחפש את דרכו –
קלוד קוקבורן – ידידו של רוג'ר הוליס מלימודיו בקיימברדג'. השתייך לחוגי המפלגה הקומוניסטית הבריטית וככל הנראה שימש כמאתר ומגייס סוכנים עבור הקומינטרן והמודיעין הסובייטי. למרות שתקנות ה-MI5 חייבו זאת, נמנע הוליס עם גיוסו לארגון, לציין את היכרותו ההדוקה עם קוקבורן. בהמשך, כאשר הגיע לעמדת ראש הארגון, הוציא הוליס את תיקו האישי של קוקבורן מהארכיון והחזיקו בכספת האישית שבמשרדו עד זמן קצר לפני פרישתו, אז הורה על השמדתו עם עוד מסמכים שונים שהיו מצויים בתוכה.
רוג'ר הוליס שנולד ב-2 בדצמבר 1905, היה הבן השלישי מבין ארבעה של הבישוף האנגליקני ג'ורג' הוליס בעיירה טאונטאון שבווילס. לדברי אחיו הבכור, כריסטופר, שהיה לימים פרופסור להיסטוריה, משפחת הוליס היתה מאד דתית ואורח חייה השפיע על כל בני המשפחה. רוג'ר הנער התקבל ללימודים בקולג' קליפטון ומשם כפי שמצופה היה מבני המשפחה, המשיך ללמוד בשנים 1924-1926, בוורצ'סטר קולג', קיימברידג'. על פי עדות חבריו ללימודים, לימודיו בקיימברידג' התאפיינו בעיקר בשתיה מרובה, נשים, משחקי גולף בו הצטיין ורק בסוף לימודים. על פי עדויות בני מחזורו, עיקר חוג חבריו בקיימברידג' היו בעלי אוריינטציה שמאלית חזקה, בהם דמויות דוגמת קלוד קוקבורן, מוריס ריצ'רדסון וטום דריברג ואחרים, כולם דמוית ששיחקו יותר מאוחר תפקיד חשוב במפלגה הקומוניסטית הבריטית, זוהו כבעלי קשרים עם הקומינטרן ומילאו תפקיד בפעילותו של האירגון בכל הקשור לאיתור וגיוס סוכנים עבורו ועבור סוכנויות המודיעין הסובייטיות. ב-1926, כארבעה סמסטרים לפני סיום לימודיו, עזב הוליס במפתיע את לימודיו בקיימברידג', צעד חריג שגרם אכזבה עמוקה להוריו. שנים מאוחר יותר, כאשר נחקר ב-MI5 בנוגע לחשדות נגדו, טען הוליס כי עשה זאת כדי להימלט מהאוירה הלוחצת שהזכירה לו את האוירה הדתית בבית הוריו. עם עזיבתו את הלימודים בקיימברידג', הוליס שעזיבת הלימודים הציבה אותו במצב בעייתי מבחינת כישוריו ולכן הפחיתה את סיכוייו למצוא עבודה, החל לעבוד כפקיד זוטר בבנק ברקליס בלונדון. אולם כעבור פחות משנה, עזב הוליס את עבודתו בבנק ונסע כמעט חסר כל להונג קונג, שם ניסה לעבוד כעיתונאי פרילנסר. זמן קצר לאחר מכן, הוליס עבר לעבוד בשנחאיי שם התגורר באזור הבינלאומי בו התרכזו בני המדינות והמעצמות הזרות ששהו בה. שנחאיי של אותה תקופה היתה מקום אליו התנקזו אנשי עסקים, דיפלומטים, אנשי צבא, עיתונאים, פושעים ואנשי ביון ממדינות שונות. למרות שבמכתבים להוריו הוליס הציג עצמו ככתב עבור עיתון ה- Times, בדיקה שנערכה במערכת העיתון לא העלתה כל עדות לכך. לאחר שעבודת העיתונות לא הצליחה לפרנס אותו, הוליס התקבל ב-1928 לעבודה בסניף המקומי של "חברת הטבק הבריטית-אמריקאית" (BATBritish American Tobacco Company – ), עבודה שבמהלכה נסע ברחבי סין של אותה תקופה.
אורסולה (רות) קוצ'ינסקי – שם קוד "סוניה". קומוניסטית גרמניה ממוצא יהודי. קצינת מודיעין של GRU ומטעמו הפעילה רשת סוכנים, תחנת שידור, היתה בלדרית ושירתה סוכנים כבלדרית. פעלה בסין, שוויצריה, ובריטניה. בעת מגוריה באזור אוקספורד היתה על פי החשד הסייענית של מקור (כנראה רוג'ר הוליס) בתוך מטה MI5 שעבר לאזור במהלך מלחמת העולם ה-2. למרות ידיעות שהצטברו ב-MI5 על פעילותה בבריטניה, לא ננקטה כל פעולה לחשיפתה ולכידתה, דבר שהיה באחריות רוג'ר הוליס. זכתה לשורה ארוכה של אותות הצטיינות של הצבא האדום.
כאן ראוי להדגיש, עצם עובדת שהותו של הוליס בשנחאי ואופייו של חוג מכריו שם, מהותיים לצורך הבנת החשדות נגדו. העיר שנחאי של אותה תקופה היתה בין שאר, גם אחד המרכזים החשובים לפעילות סוכנויות המודיעין של ברה"מ באותה עת: זרועות החוץ של ה-NKVD והמודיעין הצבאי ה-GRU. בשנחאי התרכזו רשתות ריגול חשובות של שני הארגונים שפעלו במקביל וללא קשר ביניהם תוך מידור מוחלט. שני הארגונים קיימו בשנחאי בנפרד, פעילויות עניפות לגיוס והכשרת סוכנים שאומנו שם לפעולה במקומות אחרים ברחבי העולם. משנחאי שוגרו הסוכנים לארצות בהן הם יועדו לפעול, לעיתים בצידו האחר של העולם. על פי עדויות שנאספו על ידי פיטר רייט ואחרים, בשנחאי התרכזו דמויות חשובות בעולם הריגול הסובייטי של אותן שנים דוגמת ריכרד זורגה שהפעיל רשת ריגול חשובה שפעלה בבריטניה ויותר מאוחר עבר לפעול במזרח הרחוק ובכלל זה ביפן, אגנס סמדלי שהיתה סגניתו והמאהבת שלו ואחרים. מהדברים שעלו בחקירת עברו של הוליס על ידי פיטר רייט, התברר כי במהלך שהייתו של הוליס בשנחאיי, נכחה שם גם אישה בשם אורסולה (רות) קוצ'ינסקי-המבורגר שהגיעה לשם בהוראת ה-GRU יחד עם בעלה באותה עת, רודי המבורגר, גם הוא איש ה-GRU. מעדותו של קצין בריטי שהיה שותף לדירה של הוליס בשנחאיי אותו תישאל רייט במהלך שנות ה-60, עולה שוב כי חוג מכריו של הוליס בעת שהייתו בשנחאיי, היו ברובם אנשים בעלי אוריינטציה שמאלית חזקה, חלקם היו מי שזוהו בהמשך כממלאי תפקידי מפתח בקומינטרן.
חשוב לציין כי בחקירתו בסוף שנות ה-60, נמנע הוליס מלהזכיר כל קשר והיכרות שהיתה לו עם דמויות ששרתו את הקומניטרן ושהו באותה עת בשנחאי, רבים מהם, באותם חוגים ממש בהם נהג הוליס לשהות. כאן ראוי גם להוסיף ולהזכיר, כי החל משנות ה-30 שני ארגוני המודיעין הסובייטיים, הן ה-NKVD והן ה-GRU, פעלו על פי הנחיה מפורשת מיוחדת של מנהיג ברה"מ סטאלין. על פי אותה הנחיה, כדי שמידע שמושג על ידי הארגונים הללו יחשב כאמין, עליו להגיע במקביל ובנפרד ממקורות של שני הארגונים גם יחד. פועל יוצא מכך היה, ששני הארגונים הפעילו ברחבי העולם רשתות סוכנים שפעלו במקביל תוך מידור מוחלט. המידע שהושג הועבר לועדת הבטחון העליונה במוסקבה באמצעות מרכזי שני הארגונים, לאחר ששמות הסוכנים הושמטו מהידיעות והן עברו שיכתוב כדי למנוע זיהויים. רק אז המידע היה לעיתים נחלק בין הארגונים על פי הצורך והנסיבות. כך נוצר מצב בו בשגרירות ברה"מ בלונדון לדוגמה, פעלו מפעילים משני הארגונים מבלי שידעו כי מקביליהם בחדרים הסמוכים פעלו על אותו יעד. שיטת עבודה זאת נמשכה עד להתמוטטות ברה"מ ונראה שגם כיום נעשה בה שימוש ברוסיה.
במהלך שהותו בסין, הוליס נסע לחופשת מולדת בבריטניה, נסיעה ארוכה אותה בחר לעשות באמצעות הרכבת הטראנס-סיבירית שחצתה את ברה"מ מערבה. אחת מתחנות הביניים במסלול נסיעת הרכבת הטראנס-סיבירית היתה במוסקבה, אותה תיאר הוליס במכתב לאימו, כמקום אפרורי, דל ודי מדכא. וכאילו על דרך המקרה, באותה עת שהוליס שהה במוסקבה, רות קוצ'ינסקי נסעה למוסקבה גם היא, על מנת לעבור הכשרה נוספת במטה ה-GRU בטכניקות חדשות להפעלת תחנות שידור חשאיות. שנים מאוחר יותר בחקירתו ב-MI5, טען הוליס כי שהייתו במוסקבה נמשכה לכאורה כיממה בלבד. אולם, מעדות של נוסע שנילווה אליו, שצפה ועלתה בשנים שלאחר חקירת הוליס, מתברר כי שהייתו במוסקבה ארכה למעשה ארבע יממות, במהלכן הוליס סייר בעיר לטענתו לבד, אולם לא היה לכך כל אישור ממקור אחר. חזרתו לסין לאחר החופשה בבריטניה התבצעה גם היא באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית, שוב עם עצירת ביניים בת כמה ימים במוסקבה. זמן מה לאחר שובו לסין ב-1937, התברר להוליס כי נדבק במחלת השחפת. כתוצאה מכך הוא נאלץ לקטוע את שהייתו שם ולשוב לבריטניה. באותה עת, מאחר ולא היה טיפול תרופתי מוכר למחלת השחפת, חברת הטבק בה עבד, נאלצה לשלוח אותו חזרה לבית הבראה בבריטניה, חופשה ממנה הוליס לא שב יותר לסין.
קבלה לשרות הבטחון הבריטי MI5 –
בריגדיר-גנרל סר וורנון קל. מייסד וראש MI5 בשנים 1909-1940.
עם חזרתו לבריטניה מסין לאחר שאובחן כי נדבק בשחפת, מצא עצמו הוליס במצב לא פשוט. למרות שניסה לכאורה להשתלב בעבודה בחברת הטבק האנגלו-אמריקאית בבריטניה, הוא עזב עד מהרה את עבודתו בחברה ונותר למעשה ללא יכולת קיום עצמאית. באותה העת, הוא גם נישא למי שתהיה אישתו עד לפרישתו משרות הבטחון. למרות שהזוג הצעיר היה חסר אמצעים, הם נוסעים בפתאומיות לצרפת בתואנה של לימוד צרפתית ולאחר שהייה של כשלושה שבועות, הזוג חוזר לבריטניה. יתכן ומדובר בנסיעה תמימה, פרי גחמה של בני הזוג. עם זאת, חשוב לציין שבנקודת הזמן ההיא, שנת 1937, המודיעין הצבאי הסובייטי GRU היה בעיצומו של תהליך נרחב של עיבוי רשת הריגול שלו בבריטניה, באותה עת מדינת יעד מרכזית של הארגון, דבר שכלל בין השאר גיוס מספר רב של סוכנים. הליך גיוס הסוכנים עבור שרותי המודיעין הסובייטיים כללו אקט פורמאלי של פגישה עם המפעילים במקום נייטראלי ובטוח יחסית. באותה עת פאריס שימשה כמרכז הפעילות של ה-NKVD ו-GRU במערב אירופה. שם ניתן היה לקיים מפגשים אלה בבטחה יחסית ללא חשש ממעקב בריטי. כך למשל, "קים" פילבי נסע במיוחד לצרפת כדי לקבל מכתב המלצה לפני נסיעתו לוינה ב-1933 כדי להציגו שם לפני הנציגים המקומיים של ה-NKVD. ב-1936 ג'ון קרינקרוס, סוכן NKVD בריטי חשוב אחר, נסע במיוחד לפאריס כדי לבצע את ההליך הפורמלי של הגיוס ("חתימה" בז'ארגון של ה-NKVD וה-GRU) ולפגוש לראשונה את המפעיל שלו, עימו יעבוד בהמשך.
מיד עם חזרתו, הוליס הצעיר מנסה להציג את מועמדותו לשרות מודיעין החוץ MI6 ולשרות הבטחון MI5. חשוב להדגיש, צעד כזה היה די יוצא דופן באותה עת, שכן עצם קיומם של שני הארגונים לא היה ידוע כלל בציבור הרחב וקבלת מועמדים לגיוס נעשתה על ידי הפניה של מכרים וממליצים ולא ביוזמת המועמדים. באותה עת נהוג היה שפניות יזומות של מועמדים היו נידחות על הסף. כאמור, באותה עת ארגוני המודיעין הסובייטיים נהגו לבצע את ההליך הפורמלי של גיוס סוכנים בריטיים מחוץ לגבולות בריטניה, בד"כ בפאריס, הרחק מעיני הבולשת ושרות הבטחון הבריטי. כמו כן, לסוכנים הבריטיים ניתנה עם גיוסם הנחיה לנסות להגיש מועמדות במקביל למספר מוסדות בריטיים חשובים כגון: משרד החוץ, MI5, MI6, ה-BBC ועיתון ה-TIMES הלונדוני (שנחשב כמקורב לחוגי הממשל והשלטון הבריטי) בתקוה שיצליחו לחדור לתוכם.
ג'יין סיזמור, לימים ג'יין ארצ'ר (קתלין מריה מרגרט סיזמור). קצינת MI5 יחידה בתקופתה. עמדה בסוף שנות ה-30 בראש "מחלקת החקירות בעניינים סובייטיים וקומוניסטיים". בין השאר, ניהלה חלק מתיחקורו של עריק ה-GRU וואלטר קריביצקי. סגנה היה דסקאי צעיר בשרות בשם רוג'ר הוליס שניהל את המשך התיחקור.
פניית הוליס לגיוס ל-MI6 נתקלה על הסף בסירוב, זאת על רקע בריאותו הרעועה עקב הידבקותו בשחפת. מצב בריאותי לקוי על רקע שכזה, היווה עילה לפסילה מיידית מאחר והדבר פגע ביכולת המועמד לשרת מעבר לים, לעיתים במקומות קשים, חסרי גישה לשרותי רפואה בסיסיים. פנייתו לשרות הבטחון לעומת זאת, הביאה אותו לראיון עם מייסד וראש MI5 באותה עת, סר וורנון קל (Vernon Kell). קל הטיל על ג'יין סיזמור שעמדה בראש "מחלקת החקירות בעניינים סובייטיים וקומוניסטיים" בארגון (F Division), לקיים להוליס סוג של הערכה לא פורמלית. ארצ'ר הזמינה את הוליס להתארח באחת השבתות במועדונה למשחק טניס ידידותי. יחד עימה נכח בפגישה גם סגנה, דיק ווייט, שלימים יתקדם יהפוך לראש השרות בעצמו ודמותו תלווה את הוליס שישמש לאורך הדרך כסגנו. בעקבות המפגש, הן סיזמור והן ווייט, התרשמו כי מבחינה אינטלקטואלית הוליס לא היה אדם מבריק במיוחד וכי עשה עליהם רושם של אדם שקט ומסוייג למדי. גם ועדת קבלה של MI5 בפניה עמד הוליס, בה נכחו כל ראשי אגפי הארגון, לא התרשמה ממנו והיא דחתה את בקשתו להתקבל לארגון. אולם למרות זאת, בצעד חריג למדי, וורנון קל מחליט, לעקוף את החלטת הועדה ולקבלו לעבודה בשרות הבטחון על תנאי למשך שנה. קל קבע גם, כי במשך כל אותה תקופת מבחן, ג'יין סיזמור אמורה היתה לחנוך אותו, להכשירו ולפקח על עבודתו.
חסר ההשכלה הפורמלית הופך למומחה לעניינים סובייטיים וקומוניסטיים –
עם קבלתו ב-1938 לשרות ב-MI5, החל הוליס לעבוד כדסקאי זוטר באגף החקירות שהתמודד עם ריגול סובייטי וחתרנות קומוניסטית (F Division). כאחראית עליו וכחונכת שלו לקראת המשך עבודתו בשרות, שימשה כאמור ג'יין סיזמור. באותן שנים, המחלקה אליה השתייך הוליס עסקה בניטור ורישום מידע אודות פעילות המפלגה הקמוניסטית הבריטית וקשריה עם סוכנים זרים, בעיקר של הקומינטרן, NKVDוה-GRU. ב-2 בספטמבר 1939 (יום לאחר פרוץ מלחמת העולם ה-2) ג'יין סיזמור נישאה לטייס ה-RAF ג'ון ארצ'ר, אז גם הוטל עליה לבצע את תיחקורו של עריק ה-GRU, גנרל וואלטר קריביצקי. תחקיר זה עתיד שנים מאוחר יותר, להשפיע על תפיסת המערב את ניסיונות החדירה הסובייטיים. גנרל ה-GRUוואלטר קריביצקי, היה מופקד מטעם הארגון על כל פעילות ה-GRU ברחבי מערב אירופה (כולל בריטניה) וצפון אמריקה. ככזה, היה לו ידע אינטימי ממקור ראשון אודות סוכנים סובייטיים שהושתלו בבריטניה, שרבים מהם גויסו בצעירותם והיו רדומים למשך שנים ארוכות. בעקבות הטיהורים בבצבא האדום ובשרותי המודיעין הסובייטיים, במהלכם הוצאו להורג רבים מחבריו ומכריו, בהם ידידו הקרוב, המגייס ומפעיל הסוכנים איגנס פורצקי ("איגנס רייס"), החליט קריביצקי לערוק עם משפחתו למערב, תחילה לקנדה ובהמשך עבר לארה"ב. תיחקורו של קריביצקי שהתקיים במלון בלונדון בו התאכסן בזהות בדויה לאחר שהובא במיוחד מארה"ב, נוהל החל משלב מסויים, ע"י ג'יין ארצ'ר (כשהיא מוצגת כ"גב' מור") והיא למעשה חדלה במהלך אותם שבועות, לעסוק בענייני המחלקה האחרים. מי שהחליף אותה ולמעשה ניהל את המחלקה בהיעדרה, היה רוג'ר הוליס. כך, צבר לעצמו הוליס מוניטין של מומחה לכאורה לעניינים סובייטיים בארגון, זאת כשהוא למעשה חף מכל ידיעה של השפה הרוסית. ב-1940, הוליס קודם באופן מפתיע, כשנתיים לאחר תחילת עבודתו בארגון, לראשות המחלקה. הקידום המפתיע אירע לאחר שג'יין ארצ'ר הודחה מהשרות על ידי בריגדיר ג'אספר הארקר, מחליפו של וורנון קל כראש הארגון. סיבת הדחתה המפתיעה באה בעקבות ביקורת חריפה שהטיחה ארצ'ר בבריגדיר הארקר על רקע תיפקודו הלקוי. ארצ'ר שנודעה בכישרונותיה ויכולותיה הרבים, גויסה מיידית לעבודה בשרות מודיעין החוץ, MI6. וכך, תקופה קצרה לאחר תחילת עבודתו בשרות הבטחון הבריטי, כשהוא חסר השכלה גבוהה פורמאלית וכלל אינו דובר רוסית, מצא עצמו הוליס חולש על פעילות שרות הבטחון הבריטי נגד מאמצי הריגול הסובייטיים וניסיונות חתרנות קומוניסטית בבריטניה.
גנרל וואלטר קריביצקי. מפקד פעילות ה-GRU במערב אירופה. ערק לארה"ב ב-1938 כשהבין שזימונו למוסקבה מעיד על הכוונות לחסלו. העיד על היקף הריגול הסובייטי במערב וחדירתו לארגוני המודיעין בהם MI-5. נמצא ירוי בראשו בוואשינגטון ב-1940.
תיחקורו ב-1940 של קריביצקי ע"י ג'יין ארצ'ר, הניב מסמך מקיף בן יותר מ-90 עמודים אותו ערכה ארצ'ר, בו מפורטות בין השאר שיטות העבודה וגיוס הסוכנים של ה-GRU. לדברי קריביצקי, GRU שאף לגדל סוכנים לטווח ארוך מבפנים, שיצמחו מהדרגים הנמוכים ועד לרמות הגבוהות של ניהול ופיקוד הגופים אליהם השתייכו. לדבריו, ה-GRU היה נכון להמתין להבשלת הסוכנים, 10, 15 ואף 20 שנים ובתוך כך גם לממן לחלקם את לימודיהם, זאת במידה והיתה תיקווה כי יתברגו לעמדות מפתח במוסדות השלטון הבריטיים כמו משרד החוץ ושרותי המודיעין. כמו כן, תיאר קריביצקי את האופן בו התנהל המודיעין הצבאי הסובייטי GRUמול סוכניו ומקורותיו בניגוד למקבילו ה-NKVD. מרגע שסוכן גוייס עבור ה-GRU, התבסס הקשר עימו באופן מוחלט בעבודה באמצעות אנשי קשר דוגמת בלדרים שהעבירו את ההנחיות ואת התשובות אל ומהסוכן למפעיליו. ככלל, היתה הימנעות מוחלטת מכל קשר ישיר עם הסוכנים והמקורות, זאת בניגוד ל-NKVD. עוד מאפיין של עבודת ה-GRUהיה העסקת נשים, על פי רוב ממזרח ומרכז אירופה והימנעות מרוסיות, שישמשו כמקשרות בין המפעילים, המרכז במוסקבה והרזידנטורה לבין הסוכנים והמקורות, מתוך רצון למנוע שיוך וקישור לברה"מ במקרה של חשיפת נשות הקשר. כך גם היתה העדפה לשימוש במישלשים להשארת ואיסוף הודעות תוך הימנעות ממפגש ישיר פנים אל פנים.
במהלך תיחקורו, קריביצקי התריע על כך שבשרות הבטחון הבריטי MI5, פועל סוכן מטעם GRU. התרעה זאת שצוינה בדו"ח, לא זכתה להתיחסות. כמו כן העיד קריביצקי, כי במשרד החוץ וב-MI6, הוחדרו סוכנים בוגרי קיימברידג', התרעה שהתעלמו גם ממנה ממנה. שנים מאוחר יותר יזוהו הדמויות עליהן הצביע קריביצקי כהרולד "קים" פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין. בנוסף, קריביצקי תיאר את האופן הנפרד בו פעלו NKVDו-GRU. הדבר סתר לחלוטין את התפישה שמשלה בכיפה באותה עת בקרב אנשי קהילת המודיעין הבריטית, בדבר קיומו של ארגון מודיעין סובייטי אחד (Russian Intelligence Service – RIS). עם זאת, למרות שקריביצקי תיאר בבהירות את התיפקוד הנפרד של שני ארגוני המודיעין הסובייטיים ואף את היריבות המרה ששררה ביניהם, המשיכו במשך שנים לאחר מכן להתיחס אליהם במסמכים בריטיים שונים כאל ישות מודיעינית אחת: Russian Intelligenc Service. בנוסף לכך, תיאר קריביצקי את תפקידו של קצין ה-GRUומפעיל הסוכנים, סמיון קרמר, שפעל מתוך השגרירות הסובייטית בלונדון. קריביצקי הפריך בתיחקורו את התפישה ששררה באותה עת ב-MI5 ובקהילת המודיעין הבריטית בכלל, כי סוכנויות המודיעין הסובייטיות לא יפעילו בבריטניה סוכנים המשתייכים למפלגה הקומוניסטית הבריטית, דבר שהתעקשו לדבוק בו בבריטניה גם שנים לאחר מכן. למעשה, פעילים במפלגה הקומוניסטית של בריטניה שימשו באופן אקטיבי ורחב היקף, מאתרים ומגייסי סוכנים, אנשי קשר ובלדרים בין הסוכנים למפעיליהם וכן מספקים תמיכה לוגיסטית לסוכנים כגון הכנת דירות סתר ועוד. בעת הגשת המסמך, ג'יין ארצ'ר כבר חדלה לעבוד בשרות הבטחון ומחליפה, רוג'ר הוליס, נמנע מלהמשיך בקו האקטיבי בו נקטה ארצ'ר, אלא איפשר למסמך לצבור אבק על מדפי הארכיון למרות הגילויים החשובים שתוארו בו. כך, הוחמצה למעשה, הזדמנות פז לאתר וללכוד סוכנים מהמזיקים ביותר שהוחדרו למנגנונים הרגישים של בריטניה. יותר מכך, בינואר 1941, זמן קצר לאחר שהוליס החליף את ארצ'ר בתפקידה, GRUו- NKVD, קיבלו מידע פנימי מפורט אודות נסיבות ותוכן תיחקורו של קריביצקי שנעשה לכאורה בחשאיות מוחלטת ע"י MI5. מידע זה הביא את הארגונים הללו לשנות את שיטות עבודתם ואת שמות הקוד של הסוכנים. לימים התברר שהיה זה אנטוני בלאנט שהעביר את המידע למפעילו הסובייטי.
ארמון בלנהיים, אוקספורדשייר. אחוזת משפחת ספנסר-צ'רצ'יל. בעקבות ההפצצות הגרמניות על לונדון במלחמת העולם ה-2, הועתק לאחוזה מטה שרות הבטחון הבריטי MI5 ובכלל זה הארכיב על החומר הרגיש שבו. בארמון שרת גם רוג'ר הוליס כראש המחלקה הסובייטית בריגול הנגדי. במרחק לא רב מהארמון התגוררה באותה עת אורסולה קוצ'ינסקי שניהלה בביתה תחנת שידור חשאית בשרות ה-GRU.מיליסנט באגוט – קצינת מחקר וותיקה של MI5 שהתמחתה בענייינים הסובייטיים והקומוניסטיים. היתה מהראשונים שחשדו כי אורסולה קוצ'ינסקי הינה סוכנת סובייטית, אולם אזהרותיה זכו להתעלמות. דמותה שימשה בסיס לדמותה של "קוני זאקס" בספריו של ג'ון לה-קארה.
במהלך נובמבר 1940 רות קוצ'ינסקי, עתה נשואה לבריטי בשם לן ברטון ונושאת את שמו, מנצלת את אזרחותה הבריטית מתוקף נישואיה השניים, עוזבת את שוויצריה על פי הוראות GRU, שם היתה חלק מרשת ROTE DREI. קוצ'ינסקי עושה את דרכה לפורטוגל יחד עם ילדיה ומשם באמצעות אוניה מגיעה לבריטניה המצויה במצב מלחמה. בהתאם להוראות שקיבלה, היא מתמקמת בבית בכפר הסמוך לאחוזת בלנהיים שבמחוז אוקספורדשייר (אחוזת משפחת צ'רצ'יל). הדבר ארע שבועות מספר לאחר שמטה MI5 על הארכיון שלו, עוברים לאחוזת בלנהיים עקב ההפצצות גרמניות על לונדון. בין העוברים למטה החלופי בבלנהיים היה גם רוג'ר הוליס והמחלקה שעמד בראשה. קוצ'ינסקי מתמקמת בבית פרטי בכפר סמוך לבלנהיים ומיד יוצרת קשר עם המרכז במוסקבה באמצעות תחנת שידור שהיא מקימה כששם הקוד שלה הוא SONIA. עדויות שכנים מדברות על כך שלא ניתן היה להחמיץ את האנטנה אותה מתחה קוצ'ינסקי על גג הבית. מידע על הגעתה לבריטניה של רות קוצ'ינסקי/ברטון, קצינת GRU במשרה מלאה, הגיע לידיעת MI5 סמוך להגעתה. מיליסנט באגוט שהיתה קצינת מחקר באגף הריגול הנגדי/עניינים סובייטיים (B4b2), עקבה אחר תנועתיה של קוצ'ינסקי בהתמדה והעלתה עקב כך חשדות כבדים אודותיה, התרעות שלא זכו לכל התיחסות. חודש לאחר מכן, בעקבות בקשה מפורשת מה-FBI לאתר בבריטניה ולציין קומוניסטים בעלי אזרחות זרה העשויים לעסוק בחתרנות וריגול, הוליס מכין ושולח לארה"ב רשימה תחת הכותרת "קומוניסטים בעלי אזרחות זרה הנחשבים מסוכנים". אלא ששמה של רות קוצ'ינסקי, של אחיה יורגן, אחותה בריגיטה ואביה רוברט רנה, כולם אנשי GRU ששהו אז בבריטניה, הושמטו מתוך אותה רשימה, למרות שהיו אודותיהם תיקים מפורטים בארכיון MI5 על אותו רקע.
הוליס מקנה זיכוי בטחוני ראשון מבין רבים למרגל האטום –
קלאוס פוקס – פיסיקאי גרמני קומוניסט שמצא מקלט בבריטניה מהמשטר הנאצי. גויס כסוכן עבור ה-GRU ולאחר שהחל לעבוד בפרויקט פיתוח הפצצה הגרעינית. העביר מידע חשוב לברה"מ שסייע להקדים במספר שנים את פיתוח הפצצה הגרעינית הסובייטית. ב-1950 הודה בחקירתו כי העביר את המידע לברה"מ והורשע בריגול. נידון באותה שנה ל-14 שנות מאסר ושוחרר ב-1959 במסגרת עסקת שחרור מרגלים. עזב את בריטניה ועבר להתגורר במזרח גרמניה עד מותו ב-1988.
שנת 1941 מהווה נקודת זמן חשובה במעורבות הבריטית בפיתוח היישומים הצבאיים של האנרגיה הגרעינית ובמיוחד בנושא האפשרות לפיתוח פצצה גרעינית. כדי לקדם את המחקר הגרעיני בתחום, הוקמה בבריטניה ועדה אקדמית תחת השם MAUD שתפקידה היה לאמת את האפשרות של שימושים צבאיים באורניום. במהלך אותה שנה גויס לטובת ה-GRU הפיסיקאי הגרמני חבר המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, קלאוס פוקס. פוקס הגיע לבריטניה ב-1933כפליט מהמשטר הנאצי. עם פרוץ המלחמה ב-1939, עקב היותו נתין מדינת אויב הוא נשלח בתחילה למחנה מעצר בקנדה בו הוא מוחזק יחד עם עוד נתינים זרים. לאחר שנמצא כי אכן נמלט מאימת המשטר הנאצי הוא שוחרר ממעצרו והוחזר לבריטניה. במאי 1941, פוקס שניסה למצוא משרות מחקר אוניברסטאיות, מגויס על ידי הפיסיקאי רודולף פירלס לתכנית הגרעין הבריטית שהחלה כ-MAUD. כדי שניתן יהיה להעסיקו בתכנית ולאפשר לו גישה למידע חסוי, הוטל על רוג'ר הוליס לבצע לפוקס תחקיר רקע בטחוני. לאחר זמן קצר הוליס נותן לו זיכוי בטחוני מוחלט המאפשר לו גישה בלתי מוגבלת למידע החסוי של תכנית הגרעין הבריטית.
זו היתה הפעם הראשונה מבין לפחות עוד 6 פעמים, בהן הוליס היה מעורב באופן פעיל במתן זיכוי בטחוני לפוקס. במהלך חודש מרץ 1943 נמנע MI5 מלדווח ל- Special Branch אודות אדם בשם ג'ורג' וומאק, סוכן סובייטי מורשע שהשתחרר מהכלא לאחר ריצוי מאסרו ובכך נמנע מעקב אחר מעשיו. וומאק משיג עבודה במפעל נשק ושם מתחיל בהתססת העובדים נגד ממשלת בריטניה ובפעילות להשגת מידע חסוי אודות פיתוחי נשק. עד מהרה הנהלת המפעל מפטרת אותו ומתלוננת על כך שלא הוזהרה אודותיו. ג'יין ארצ'ר טענה יותר מאוחר, כי העובדה שהוליס שהכיר את עברו של וומאק, נמנע מלדווח עליו למשטרה, גרמה לה בפעם הראשונה לחשוד בהוליס. במהלך חודש אוגוסט, קלאוס פוקס נפגש עם סמיון קרמר, קצין ה-GRU ששימש כמפעיל סוכנים מיומן בשגרירות בלונדון, ועם ראש תחנת GRU בשגרירות ("רזידנט") איוון סקליארוב. פגישה זו מהווה למעשה את גיוסו הפורמלי של פוקס לשרות כסוכן של ה-GRU והוא מקבל את שם הקוד OTTO, אחד מבין עוד כמה שמות קוד שינתנו לו בהמשך. למרות שכבר ב-1940 קרמר זוהה בשמו על ידי וואלטר קריביצקי כקצין ביון של ה-GRU שהיה מוצב בלונדון, הוא לא הושם ע"י MI5 תחת מעקב וכך הפגישה התקיימה ללא כל הפרעה.
במהלך החודשים אוגוסט עד נובמבר שנת 1942 הוליס מפתח שוב את סימני מחלת השחפת והוא פורש להבראה בסנוטוריום מחוץ ללונדון. כתוצאה מכך, הוא מוחלף זמנית על ידי אדם בשם יו סיליטו שמקפיד לעדכן אותו מדי פעם על הנעשה במחלקה. במשך כל תקופת היעדרותו של הוליס מעבודתו, לא מתקיים כל מגע בין קלאוס פוקס ומפעיליו והוא מנותק למעשה מכל קשר עם מרכז ה-GRU. הקשר עימו מחודש שוב, זמן קצר לאחר חזרת הוליס לעבודה. באוקטובר 1941, עובד MI5 בשם די. גריפית'ס מכניס לתיקו של פוקס מזכר בו נכתב, כי מקור של MI5 מסר מידע המצביע על כך שפוקס הינו חבר המפלגה הקומוניסטית הגרמנית והוא ידוע מאד בחוגיה. גריפית'ס כותב עוד, כי יש להודיע על כך למשרד לפיתוח גרעיני. דבר לא נעשה בנידון. ממסמכים ששוחררו לפירסום על ידי MI5 לפני מספר שנים עולה כי במקביל, ב-29 לנובמבר 1942, אותו עובד MI5 בשם יו סיליטו, מגיש להוליס מזכר בו הוא מביע חשדות כבדים בנוגע לרות ברטון/קוצ'ינסקי. במסמך הוא דורש לשים אותה תחת מעקב צמוד, לצותת לקו הטלפון בביתה ולפתוח את הדואר שלה. דרישתו של סיליטו נתקלת בהתעלמות מצידו של הוליס והמסמך עם החשדות מוכנס, כמו רבים אחרים, לתיקה התפוח של רות ברטון/קוצ'ינסקי. בתוך כך, יו סיליטו חוקר אדם בשם אוליבר גרין, בריטי שהורשע וישב בכלא על זיוף תלושי דלק כדי לעקוף את הקיצוב ונחשף כסוכן שעבד עבור ה-GRU. בין הדברים שעלו בחקירתו, גרין טען כי בתוך MI5 הוחדר סוכן GRU שלמעשה מגן על פעילות ה-GRU בבריטניה. שוב, סיליטו מדווח להוליס על החשדות במזכר, אולם דבריו אינם זוכים לכל התיחסות ולא נעשה דבר כדי לאמת או להזים אותם.
גנרל-מאיור איוון סקליארוב. קצין שריון בצבא האדום ששימש בשנות ה-40 "רזידנט" GRU בשגרירות הסובייטית בלונדון. נכח יחד עם מפעיל הסוכנים סמיון קרמר בפגישת הגיוס הרשמית של מדען הגרעין הגרמני קלאוס פוקס.
נוסח הסכם שיתוף הפעולה הגרעיני האנגלו-אמריקאי מוצא את דרכו לסטאלין –
ב-1943 התכנסה בקוויבק שבקנדה ועידה בה השתתפו הנשיא האמריקאי פרנקלין דלנו רוזוולט וראש הממשלה הבריטי ווינסטון צ'רצ'יל. בועידת קוויבק הוחלט על הידוק שיתוף הפעולה בין שתי המדינות במגוון של תחומים ונושאים ובהם בנושא פיתוח הפצצה הגרעינית. עבור ממשלת בריטניה, שיתוף הפעולה עם ארה"ב היה דבר בעל חשיבות עליונה. לאחר שהמדענים הבריטיים הבהירו כי פיתוחה של פצצה גרעינית הינו דבר אפשרי מבחינה מדעית וטכנית, התבררו גם ההוצאות האדירות הכרוכות בכך. משום כך, שיתוף פעולה בתחום הגרעיני עם ארה"ב, נחשב עבור מקבלי ההחלטות הבריטיים דבר בעל חשיבות מכרעת מאחר ולרשות ארה"ב עמדו המשאבים האדירים הנחוצים. כחלק משיתוף הפעולה בתחום הגרעין, סוכם בקוויבק כי בריטניה תקבל גישה מלאה לתשתית הפיתוח הגרעיני האמריקאית במסגרת "תכנית מנהטן" ונקבע כי לשם כך היא תשלח מספר עשרות של מדענים לעבודה במעבדות ובמתקנים של התכנית. בין אותם מדענים שהיו אמורים להישלח לארה"ב, היה גם הפיסיקאי קלאוס פוקס.
משתתפי ועידת קוויבק בה הוסכם בין השאר על הגברת שיתוף הפעולה הגרעיני בין ארה"ב ובריטניה. מסמך ההסכם הגיע לידי אורסולה קוצ'ינסקי 16 ימים בלבד לאחר חתימת ההסכם והוא הועבר למוסקבה על ידה באמצעות הצפנתו ושידורו במורס. בשורה התחתונה נשיא ארה"ב פרנקלין ד. רוזוולט והמושל הכללי של קנדה "ארל אוף את'לון". בשורה העליונה ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל מימין וראש ממשלת קנדה מקנזי קינג.
מפיענוח שדרים סובייטיים וחשיפת ארכיונים ברוסיה, מתברר כי נוסח הסכם שיתוף הפעולה הגרעיני בין בריטניה וארה"ב, שנודע כ"הסכם קוויבק", הגיע במלואו 16 ימים בלבד לאחר החתימה עליו, לידיה של רות קוצ'ינסקי. עם הגעת המסמך לידיה, קוצ'ינסקי שידרה את תוכנו המלא למרכז במוסקבה מביתה שהיה סמוך למטה MI5 באוקספורדשייר. שידור המסמך היה הליך מסובך שכן הצריך את הצפנתו באופן ידנית ושידורו למרכז במוסקבה באמצעות מורס. קלאוס פוקס, אותו שירתה קוצ'ינסקי כבלדרית במהלך שהותו בבריטניה, נשלל כמדליף האפשרי מאחר ולא היה חשוף לענייני קביעת המדיניות הגרעינית בין בריטניה וארה"ב, אלא היה מוגבל לתחום המדעי/טכנולוגי הגרעיני. כאמור, קוצ'ינסקי התגוררה מספר קילומטרים בודדים מאחוזת בלנהיים, היכן שרוג'ר הוליס שירת במטה החלופי של MI5 ששכן שם. באותה עת, הוליס היה מופקד בשרות הבטחון הבריטי גם על "התיק הגרעיני" והיה האחראי מטעם MI5 על בדיקה וסינון בטחוני של הסגל העוסק בפיתוח הגרעיני, דבר שהיקנה לו את התואר הלא רשמי של המומחה הגרעיני בשרות. כך ארע שבנובמבר 1943 הוליס מספק לגורמי הועדה לאנרגיה אטומית הבריטית, עפ"י דרישת מקביליהם האמריקאים, חוות דעת המנקה את קלאוס פוקס מכל חשד כנגדו ובכך מתעלם מכל ההערות המחשידות שהצטברו בתיקו של פוקס. בינואר 1944 בהוראת סטאלין ולברנטי בריה, GRU מעביר לידי NKVD את הפעלת רשת הריגול האטומי בארה"ב. עד אז, פוקס באמצעות "סוניה" ומפעיליו מה-GRU, הצליח להעביר יותר מ-570 דפי מסמכים מסווגים בתחום של מחקר גרעיני ותיכנון הפצצה הגרעינית. בעקבות ההחלטה, סוניה חדלה למלא תפקיד בהעברת מידע הקשור לרשת הריגול הגרעיני של ה-GRU שחלק ממנה היה קלאוס פוקס. אולם למרות זאת, "סוניה" המשיכה להתגורר באותו אזור במחוז אוקספורדשייר כשתחנת השידור שלה ממשיכה לשדר למוסקבה הודעות מוצפנות ללא כל מפרע. דבר זה מצביע על קיומו של לפחות מקור נוסף אחד אותו שירתה "סוניה" עבור GRU.
הרולד אדריאן ראסל "קים" פילבי 1912 – 1988. איש שרות מודיעין החוץ הבריטי MI6. שימש סוכן KGB לאחר שגויס בשנות ה-30 במהלך לימודיו בקיימברידג'. ערק לברה"מ בשנת 1963. כיהן כראש מחלקת הריגול הנגדי של MI6 כשהוא עובד בשיתוף פעולה הדוק עם מקבילו ב-MI5 רוג'ר הוליס. לחובת פילבי הסגרת מאות סוכנים בשרות המודיעין הברייט והאמריקאי לזרועות סוכנויות המודיעין המזרחיות.
בינתיים בלונדון, הוליס עומד על כך ודוחף במרץ מהלך שבעקבותיו קים פילבי יעמוד בראש מחלקה 9 החדשה ב-MI6. מחלקה זו שנוסדה זה מקרוב בהמלצת ויוזמת הוליס, אמורה היתה לקיים מעקב אחר פעילות הריגול הסובייטי ברחבי העולם במקביל לעבודת MI5 בבריטניה וברחבי האימפריה. בעקבות מאמצי השיכנוע האינטנסיביים של הוליס, פילבי אכן מקבל את התפקיד הנ"ל, כאשר הוליס עצמו משמש בתפקיד המופקד על ניטור הריגול הסובייטי ברחבי האיים הבריטיים והאימפריה. כך, נוצרר מצב בו שניהם עובדים למעשה כצמד בשני הארגונים כשהם מתואמים ביניהם.
מבצע BRIDE / VENONA –
במהלך שנת 1944 האמריקאים ולאחר מכן הבריטים החלו במבצע שכונה בתחילה DRUG,BRIDE וכעבור מספר שנים VENONA. מבצע זה שנמשך בסודיות מירבית עד לשנות ה-80 ועצם קיומו נודע בציבור רק ב-1995, נועד לפענח תשדורות סובייטיות מוצפנות. המבצע התמקד בתחילה בתשדורות ששודרו בין התחנה בניו יורק למרכז במוסקבה וכללו את תשדורות ה- NKVD, GRU, התשדורות הדיפלומטיות של השגרירות בוושינגטון ותשדורות משלחות הסחר הסובייטיות. בסופו של דבר התשדורות שכן פוענחו מבין המאות, הביאו בין השאר, לחשיפתם של הדיפלומט הבריטי דונלד מקלין ואיש MI6 הרולד "קים" פילבי. עם זאת, מסתבר שהסובייטים למדו על עצם קיומו של מאמץ הפיענוח תוך מספר חודשים כתוצאה מהדלפה כלשהי בבריטניה. איש ה-FBI רוברט למפיר שהוצב לטפל בחשדות שעלו מהתשדורות, החל לחשוד בשלב מסוים, כי מי שהדליף אודות VENONAהיה רוג'ר הוליס.על חשדותיו סיפר למפיר לפיטר רייט במהלך התחקיר שערך וכתב על כך בספר שפירסם לאחר פרישתו מה-FBI.
מרדית' גרדנר – מפענח צפנים שהצליח לפצח צופן סובייטי משנת 1945. פיצוח זה ואחרים שבאו יותר מאוחר, חשפו מאמץ נרחב של ברה"מ להחדיר רשתות סוכנים לבריטניה, ארה"ב ומדינות נוספות במערב. תכנית פיענוח הצפנים זכתה לשם VENONA
בתוך כך, איש ה-FBI בשם אמ. ג'יי. לינץ', שלח ל-MI5 ב-24 במרץ 1944, בקשה על פי דרישתו של ראש ה-FBI ג'יי אדגר הובר, לערוך בירור ממצה אודות מעשיהם של בני משפחת קוצ'ינסקי. בניגוד למקובל ולמצופה, במקום להטיל את כתיבת התשובה על אחד מהכפופים לו, רוג'ר הוליס התעקש לענות על הבקשה האמריקאית אישית. בתשובתו ל-FBI, הוליס מתייחס בביטול לחשדות נגד משפחת קוצ'ינסקי ולגבי אורסולה עצמה, תוך שהוא מציין בתשובה באופן מפורש כי "אורסולה (רות) קוצ'ינסקי הינה לא יותר מאשר עקרת בית ביתית הדואגת לילדיה". כמו כן, הוא מציין באופן שגוי כי מועד הגעת אורסולה קוצ'ינסקי לבריטניה היה במהלך שנת 1942, בעוד שהוא ידע היטב בשלב זה מתיקה האישי, כי קוצ'ינסקי הגיעה לבריטניה בתחילת השנה הקודמת. ציון שגוי זה יוצר רושם מוטעה לגבי הזמן הקצר יחסית בו שהתה בבריטניה, דבר המקטין את האחריות המוטלת על MI5. כאשר ב-FBI עומדים על כך שהמשפחה בכל זאת תיחקר, הוליס מפנה אותם בתשובתו החדשה ל-MI6, ביודעו שאיש הקשר שיטפל בעניין הינו לא אחר מאשר הרולד "קים" פילבי. בפברואר 1945, קלאוס פוקס, שבאותה עת הפעלתו הועברה מ-GRU לידי ה-NKVD, מעביר לידיהם מסמך מפורט המהווה סיכום הבעיות הטכניות הכרוכות בבניית פצצה גרעינית. יותר מאוחר, פוקס יתואר במסמכי ה-NKVD, כמקור הבסיסי והעיקרי של ברה"מ בכל שאלת פיתוח הנשק הגרעיני. ביולי 1945 ברה"מ תקבל ממקור כלשהו, מסמך המפרט את העקרונות לבניית פצצת פלוטניום על פי הדגם שארה"ב עמדה לפוצץ בניסוי. המסמך שככל הנראה הועבר על ידי פוקס למפעיליו, כלל את תיאור מבנה הפצצה ומרכיביה שבגירסה הסובייטית, דמתה בסופו של דבר לפצצה האמריקאית.
חפרפרת ושמו Elli –
איגור גוזנקו – פקיד צופן של GRU בשגרירות ברה"מ באוטוואה, קנדה. לאחר שנדרש לחזור לברה"מ, ערק יחד עם אישתו סווטלנה בספטמבר 1945 לרשויות הקנדיות ועימו עשרות מסמכים חסויים מהשגרירות. תיחקורו המעמיק הבהיר לממשלות בריטניה, ארה"ב, קנדה ואחרות במערב את ההיקף הנרחב של מאמץ הריגול הסובייטי. הוא נתן התרעה על מספר חפרפרות סובייטיות בקהילת המודיעין והממשלה הבריטיים.
בבוקר ה-5 בספטמבר 1945 התרחש ארוע שניתן להגדירו כקו פרשת המים בגלישה לקראת המלחמה הקרה. בעקבות דרישות של מטה ה-GRU להחזיר אותו ואת אישתו לברה"מ, נוטל עימו איגור גוזנקו, פקיד הצופן של תחנת ה-GRU בשגרירות ברה"מ באוטוואה, 109 מסמכים מסווגים ממשרדו ועוזב את המקום. הוא פונה תחילה לשתי מערכות עיתונים באוטווואה ומנסה לעניין אותן לפרסם את המידע שבידיו. לאחר שנתקל בסירוב, הוא פונה למשרד המשפטים הקנדי ומנסה לפגוש את התובע הכללי הקנדי, שוב ללא הצלחה. בערבו של אותו יום כשהבין שהוא ואישתו נמצאים בסכנה שיתפסו ע"י אנשי זרוע מהשגרירות הסובייטית שערכו חיפושים אחריו, עזבו שניהם עם ילדיהם את דירתם ופנו לשכנם בבניין בבקשה שיסתיר אותם בדירתו, בקשה שהוא נענה לה. כאשר הגיעו ארבעה אנשים מהשגרירות לחפש בדירתו, המשטרה הוזעקה ע"י השכן שהסתירם ולאחר עימות קצר עם השוטרים הארבעה עזבו את המקום. לבסוף, לאחר תלאות לא מעטות, "משטרת הרוכבים הקנדית" RCMPבהסכמת אנשי ממשל, הסכימה להעניק להם מחסה והזוג שוכן בסדרה של דירות מסתור תחת שמירה חמושה. לבסוף, גוזנקו ומשפחתו הוברחו למקום מבודד בשם Camp X ששימש במהלך המלחמה מקום אימון ליחידות קומנדו ואנשי מודיעין, שם שוכנו בדירת מסתור תחת הגנה חמושה. במהלך שהותם במחנה X גוזנקו תיאר בתחקוריו את מאמצי החדירה הסובייטית לקנדה וכמו כן, לכלל הממסדים הבטחוניים והמודיעיניים במערב ובכלל זה בריטניה. אחד הפרטים שעלו בתיחקוריו היה טענתו, כי במהלך שרותו במרכז במוסקבה, שמע מחבר שעבד במקביל לו כפקיד צופן, כי בשרות הבטחון הבריטי MI5, מופעל סוכן GRU ששם הקוד שלו Elli. לטענת חברו של גוזנקו, שהיה אחראי על ניהול התשדורות בין המרכז ללונדון בנוגע לאותו סוכן, אותו Elli עמד בראש מחלקת הריגול הנגדי של MI5. גוזנקו סיפר גם כי החומר שחבור קיבל לא עבר כל עיבוד אלא הועבר כחומר גולמי בידי קצינת GRU ישירות ללישכתו של סטלין. אותה קצינה חוסלה יותר מאוחר מאחר וידעה יותר מדי. כמו כן, גוזנקו מתאר בתיחקורו כי אותו חבר הוסיף בשיחתו עם גוזנקו את המשפט "ידוע גם כי ל-Elli יש משהו רוסי ברקע שלו". סוגיית "המשהו הרוסי" ברקעו של ELLI תוסיף ותצוץ כעבור שנים כאשר לעיתונאי צ'פמן-פינצ'ר יגיע המידע אודותיה והוא יעשה בה שימוש בפירסומיו אודות הוליס. בעקבות עריקת גוזנקו, GRU ביצע הערכת ובקרת נזקים במסגרתה בין השאר חברו של גוזנקו נשפט והוצא להורג.
ניקולאי זבוטין – ראש תחנת GRU ("רזידנט") בשגרירות ברה"מ באוטוואה, קנדה ומפקדו של פקיד הצופן איגור גוזנקו. זבוטין עמד בראש רשת שהפעילה סוכנים במשרדי ממשלה בקנדה ובארה"ב, אותה חשף גוזנקו במהלך תיחקוריו.
במסגרת תיחקורו של גוזנקו, אגף הריגול הנגדי של "משטרת הרוכבים הקנדית", שגילה עניין מועט בהיבטים הבריטיים של המידע שמסר גוזנקו, יידע את שלוחת המודיעין הבריטי בצפון אמריקה British Security Coordination – BSC (ארגון בריטי חשאי שהיה מסונף ל-MI6 ופעל במלחה"ע ה-2 בארה"ב ואמל"ט כנגד גרמניה הנאצית ותומכיה), שמרכזה היה בנין רוקפלר בניו יורק. מפקדה של BSC, ויליאם סטפנסון, תעשיין קנדי במוצאו, דיווח לראש MI6 על עריקת גוזנקו והמידע שהתקבל ממנו כשמידע מתועל בתוך MI6 ע"י "קים" פילבי. בדיונים שהתקיימו ב-MI6 הוחלט לשלוח את ראש מחלקת הריגול הנגדי של הארגון לתחקר את גוזנקו ביתר יסודיות. אותו אדם היה לא אחר מאשר "קים" פילבי, שבאותו זמן התמודד עם פרשת העריקה באיסטנבול של איש המודיעין הסובייטי קונסטנטין וולקוב. לפילבי היה חשוב לנטרל את וולקוב מאחר ווולקוב הצביע על קיומו של סוכן סובייטי במודיעין החוץ הבריטי, דבר שהחשיד את פילבי עצמו. פילבי שהבין שהוא מצוי בסכנה, הציע לנסוע לאיסנבול ולשלוח לקנדה את מקבילו ב-MI5, רוג'ר הוליס, שיבצע את תיחקור גוזנקו. באותו יום, פילבי נפגש בלונדון עם מפעילו מה-NKVD ודיווח לו על פרשת וולקוב וההתפתחויות בקנדה. ה-NKVD שיגר לאיסטנבול חוליה שלכדה את וולקוב שתואר ע"י השלטונות התורכיים מובל חסר הכרה על אלונקה לספינה סובייטית שעגנה בנמל איסטנבול. על פי דיווחים שונים, וולקוב נחקר, הועמד לדין והוצא להורג.
תרגום שני חלקי מברק בין תחנת NKVD בניו יורק למרכז במוסקבה בנוגע לסידורי הבטחון עם המקורות פילבי, מקלין וברג'ס בעקבות עריקת איש ה-GRU באוטוואה איגור גוזנקו.
בעקבות המלצת "קים" פילבי על הנוגעים לדבר ב-MI6 ו-MI5, נסע לאוטוואה רוג'ר הוליס, במקום ג'יין ארצ'ר ששבה בינתיים ל-MI5 והיתה בחירה יותר טיבעית לנסוע. בהגיעו לאוטוואה, תודרך הוליס ע"י מקביליו הקנדים בנוגע לנסיבות עריקת גוזנקו. על פי תיאורים שהגיעו מקנדה אודות התנהלותו של הוליס, משהוצע לו להפגש עם גוזנקו, הוליס גילה התלהבות מועטה. בסופו של דבר הוליס נאות לפגוש את גוזנקו וקיים עימו הליך קצר של תיחקור שנמשך מספר דקות מועטות. בשלב מאוחר יותר, גוזנקו תיאר לעיתונאים כי הסיטואציה היתה מוזרה מאד בעיניו. הוא ציפה שהבריטי המסתורי, שלא הוצג בשמו והתברר לו שנים מאוחר יותר כרוג'ר הוליס, יגלה עניין וסקרנות בנוגע לדבריו והפרטים שמסר. במקום זאת, הוליס היה לקוני בדבריו, לא ניסה כלל לשאול שאלות הבהרה ומיהר לסיים את הפגישה, כאמור תוך דקות ספורות. נוסף על כך, גוזנקו תיאר את שפת גופו של הוליס ככזו המעידה על מתח רב שהתבטא בין השאר בכך שהוליס הפנה את מבטו ממנו ונמנע מליצור עימו קשר עין, כאילו הוליס חשש מזיהויו. עם שובו ללונדון, הוליס הגיש דו"ח קצר ותמציתי שכלל שני עמודים בלבד, בנוגע לפגישתו עם גוזנקו. הדו"ח התעלם לחלוטין מטענותיו של גוזנקו אותן העלה בפגישה, אודות החדירה ל-MI5. כעבור שנים, כשהוצג לגוזנקו העתק הדו"ח ע"י העיתונאי הבריטי צ'פמן פינצ'ר, גוזנקו הופתע מאד מהכתוב בו וטען שרוב הדברים שנכתבו בו לא נאמרו על ידו ודברים שכן נאמרו על ידו באותה פגישה חטופה,כלל לא נכללו בדו"ח. כמו כן, רוג'ר הוליס, על בסיס מפגש קצר עם גוזנקו, תיאר את גוזנקו תיאור שלילי מאד שהמעיט מאד בערך דבריו, מה שניתן לפרשו כניסיון להכפשת גוזנקו. בתגובה לעריקת גוזנקו, ניתנה הוראה על ידי המרכזים של ה-NKVD ו-GRU לכל תחנות הארגונים בעולם ובמיוחד לאלו שבבריטניה וארה"ב, לנתק כל מגע עם הסוכנים שהופעלו על ידם. הדבר נועד לאפשר לבצע הערכה של המצב ולמנוע חשיפת הרשתות ומפעיליהן מתוך חשש שגופי המודיעין בבריטניה וארה"ב יפעלו נגדן. בעקבות הוראה זאת, הוקפאה הפעלת הסוכנים למשך חודשים ארוכים. במקרה של ג'ון קריינקרוס, סוכן NKVD שפעל במשרד החוץ הבריטי, הדבר נמשך כשנתיים. משהתברר כי סוכניות המודיעין בבריטניה וארה"ב לא נקטו כל צעד נגד הסוכנים הסובייטיים, הקשר עימם חודש והם שבו להיות מופעלים כבעבר.
ריצ'רד "דיק" גולדסמית ווייט – ראש MI5 בשנים 1953-1956. שימש פטרונו של רוג'ר הוליס לכל אורך תקופת שרותו של ווייט בארגון. בחינה של פרשות רבות שהארגון היה מעורב בהן מראה כי השניים היו אחראיים לסדרת כישלונות מהדהדים כגון בפרשת קלאוס פוקס.
"ל-Elli יש משהו רוסי ברקע שלו" – ממסמכים שנחשפו בארכיונים סובייטים בתקופה הקצרה שניתנה לחוקרים מערביים גישה אליהם לאחר התמוטטות ברה"מ, עולה כי כחודשיים לאחר עריקת גוזנקו, ראש NKVD, ווסבולוד מרקולוב, דיווח לסטאלין וללברנטי בריה, כיאיגור גוזנקו חשף בתיחקורו את עובדת קיומו של סוכן GRU שנמצא בלב שרות הבטחון הבריטי, ה-MI5. דבר זה מבסס ומאשר את החשדות בדבר קיומו של סוכן כזה בתוככי שרות הבטחון הבריטי, ומהווה סתירה לניסיונות שהיו בבריטניה לבטל את אמיתות עדות גוזנקו. באשר למשפט האומר כי "ל-Elli יש משהו רוסי ברקע שלו", משפט אשר במשך שנים רבות לא ניתן היה לשייכו לאיש ב-MI5, עולה מצ'פמן פינצ'ר כי אחיו של רוג'ר הוליס, ההיסטוריון כריסטופר הוליס, כתב באחד מספריו שעסק במשפחת הוליס, כי במשפחת הוליס נהגו לספר לאורך הדורות כי יש למשפחה קשר דם לצאר פטר הגדול כתוצאה מילד לא חוקי שנולד למשרתת. פרט זה נעלם מעיניהם של מבצעי התיחקורים שנערכו בשנות ה-60, למרות שהספר האמור נמצא באותה עת בספריות הציבוריות בבריטניה. כתוצאה מכך שהחוקרים לא טרחו לחפש אחר הספר, המשפט לא קיבל כל התיחסות בחקירותיו של הוליס לאחר פרישתו.
התנהלותו של רוג'ר הוליס בתקופה זאת ממשיכה לעורר סימני שאלה. כך למשל באוקטובר 1945, קצין MI5 בשם מייקל סרפל בחן את תיקו של הפיסיקאי הגרמני קלאוס פוקס. כתוצאה מבדיקת תיקו, התעוררו אצל סרפל סימני שאלה כבדים אודות מהימנותו של פוקס הנוגעים לרקע הקומוניסטי של פוקס. בעקבות חשדות אלה, סרפל מעלה אותם על הכתב במזכר רשמי שניסח והעביר לממונה עליו, רוג'ר הוליס. אלא שבתגובה למזכר, דבר לא נעשה בעניינו של פוקס שבאותה עת כבר עבד בלב תכנית הגרעין הבריטית לאחר שקיבל זיכוי בטחוני על ידי הוליס. ב- 25 באוגוסט 1946 פונה קצין מודיעין בשגרירות האמריקאית בלונדון בשם ג'ון סימפרמן ל-MI5 ומגיש בקשה רשמית מטעם ה-FBI לחקור את אורסולה קוצ'ינסקי בנוגע למעשיה בבריטניה והרקע להגעתה לשם. הבקשה באה על רקע היותה של קוצ'ינסקי חברה ברשת הריגול Rote Drei שהשתייכה ל-GRU, במהלך שהייתה בשויצריה. הבקשה מועברת לרוג'ר הוליס אשר דוחה אותה בטענה כי חקירתה לא תשרת כל מטרה. בדצמבר, ג'יין ארצ'ר שחזרה בינתיים לשרת ב-MI5, בוחנת את החומר שהצטבר בארכיון השרות אודות קלאוס פוקס ומהחומר עלו חשדות כבדים שהצביעו על היותו סוכן סובייטי. החשדות שלה שגם הם מועלים על הכתב במזכר, נדחים על הסף על ידי רוג'ר הוליס וחברו משכבר הימים דיק ווייט שמשמש כל אותה עת כפטרונו בארגון. לדברי אן ארצ'ר, אשר שוחחה על העניין בשנות ה-60 עם פיטר רייט, בנקודה זאת החלה לחשוד כי רוג'ר הוליס הינו למעשה סוכן סובייטי.
עריק GRU מוסר מידע אודות אורסולה קוצ'ינסקי ומשפחתה –
אלכסנדר פוט – סוכן GRU שהוכשר על ידי סוניה כמפעיל תחנת שידור חשאית. לאחר שערק לבריטניה חשף את אורסולה קוצ'ינסקי כקצינת GRU תחת שם הקוד "סוניה".
ביולי 1947 התרחש בברלין ארוע חשוב במהלכו ערק לזרועות המודיעין הבריטי, סוכן GRU יליד בריטניה בשם אלכסנדר פוט (Foote). פוט, שהיה פעיל קומוניסטי בריטי במשך תקופה ארוכה אשר לחם במלחמת האזרחים בספרד נגד פרנקו. לאחר שובו מספרד לבריטניה, פוט נשלח לשוויצריה שם הוכשר על ידי אורסולה קוצ'ינסקי עבור ה-GRU כמפעיל של תחנות שידור חשאיות יחד עם עם פעיל קומוניסטי בריטי נוסף בשם לן ברטון. הכשרתם של פוט וברטון התבצעה במהלך שהייתם בשוויצריה כשהם מהווים את השלוחה הבריטית של רשת הריגול המפורסמת Rote Drei. עם עריקתו, פוט הועלה על מטוס של חיל האויר המלכותי הבריטי והוטס בחשאי מברלין להנובר שבלב שטח הכיבוש הבריטי. בהנובר עבר פוט תיחקור ממצה על ידי אנשי MI5 ו-MI6, כשבשלב מסוים של התחקור, רוג'ר הוליס נוטל את הפיקוד על ניהול התיחקור. במהלך תיחקורו מציין פוט מפורשות, כי אורסולה קוצ'ינסקי הינה למעשה קצינת GRU ששם הקוד שלה הוא "סוניה". עוד מסר פוט בתיחקורו, כי בהוראת מרכז ה-GRU במוסקבה, הוטל ב-1940 על קוצ'ינסקי להינשא ללן ברטון כדי שמתוקף נישואיה היא תזכה לדרכון בריטי. לדבריו, לאחר נישואיה לברטון, הוטל עליה להגיע לבריטניה ולהשתכן בסביבת אוקספורד. שם היה עליה להקים תחנת שידור חשאית שתקשר סוכני GRU עם המרכז במוסקבה. בתיחקורו שהתקיים במהלך החודשים אוגוסט עד אוקטובר 1947, פוט חשף גם את כל בני משפחת קוצ'ינסקי: האב פרופסור רנה קוצ'ינסקי, האח יורגן בעצמו קצין GRU והאחות בריגיטה ופירט בפני מתחקריו את תפקידיהם וקשריהם ההדוקים עם ה-GRU.
בשלב זה, בעקבות תיחקורו ששל פוט ומעורבות של גורמים חיצוניים בתיחקור דוגמת MI6, לא נותרה ל-MI5 ברירה, אלא לקיים הליך של חקירה גלויה ופרונטלית של אורסולה קוצ'ינסקי/ברטון. תישאולה של קוצ'ינסקי התקיים בביתה שבפירס, אוקספורד, אותו קיימו החוקרים ויליאם סקרדון ומייקל סרפל. בניגוד למקובל בחקירות מסוג זה, נוסף על כך שהיא נחקרה בביתה ולא במשרדי MI5, ביתה לא הוצב תחת מעקב לפני החקירה ולא נעשה כל ניסיון לצותת לטלפון שלה או לנתר את הדואר שלה. סקרדון, שנחשב אז לחוקר בכיר ובעל הישגים ב-MI5, ניהל את התישאול באופן מוזר ביותר תוך שהוא מדגיש חזור והדגש, לכאורה כאילו הונחה לנהוג כך, כי ידוע להם שקוצ'ינסקי חדלה לעבוד עבור GRU לאחר פלישת ברה"מ לפולניה ב-1939, זאת מאחר והתפכחה לדבריו ביחסה לברה"מ ולסטלין. התישאול, שבמהלכו קוצ'ינסקי התעקשה שאינה יודעת דבר מכל מה שהם מציינים, הסתיימה בלא שהעלתה דבר. זמן מה לאחר קיום המפגש עם קוצ'ינסקי נטען על ידי רוג'ר הוליס ודיק ווייט, כי זמן קצר לאחר קיום החקירה המוזרה, קוצ'ינסקי עזבה את בריטניה, על רקע חששה ממעצר. בעמדה זו הם המשיכו להחזיק עוד זמן רב לאחר מכן. ווייט חזר על הגירסה הזאת באזני עיתונאים דוגמת צ'פמן-פינצ'ר גם בתחילת שנות ה-80. אולם האמת שונה בתכלית: בדיקות שערכו איש MI5 פיטר ריייט בשנות ה-60 ומאוחר יותר העיתונאי צ'פמן פינצ'ר עם שכניה, מעלות כי למעשה קוצ'ינסקי נותרה בביתה שבפירס, אוקספורד עוד כשנתיים וחצי לאחר המפגש המוזר בלא שארע מאומה לה ולבן זוגה לן ברטון. היה זה רק בתחילת שנת 1950 שקוצ'ינסקי עזבה את בריטניה, כשהיא נוטלת עימה את בתה הצעירה, בעוד שבנה הגדול מיכאל, נותר בבריטניה, כדי להשלים את השנה האחרונה בלימודיו התיכוניים. לשכניה אמרה כי היא נוסעת לבקר קרובי משפחה בגרמניה והיא עתידה לחזור. נוסף לכך, התברר מדברי השכנים כי לן בעלה, נותר בדירה עוד כחודשיים וחצי לאחר עזיבתה. במהלך התקופה הזאת, נצפה על ידי השכנים כשהוא עוסק במרץ בשריפת ניירת בחצר הבית. לאחר מכן, ברטון עזב גם הוא את בריטניה והצטרף לאורסולה במזרח ברלין, שם התקבלו על ידי אחיה יורגן שדאג להם לעבודה מטעם הממשלה. שנים מאוחר יותר, קוצ'ינסקי הודתה בספרים שפירסמה במזרח גרמניה (חלקם תחת שם העת רות וורנר) ובראיונות שנערכו עימה, כי לאורך 10 השנים בהן שהתה בבריטניה, היא היתה תחת תחושה חזקה שיד נעלמה כלשהי בתוככי MI5 הגנה על פעילותה שם.
הוליס הופך לאחראי על הבטחון –
במהלך שנת 1948 מסיים רוג'ר הוליס את תפקידו בראשות אגף F ועובר לעמוד בראש אגף C של MI5 שהיה מופקד על תחומי האבטחה הפיסית ואבטחת המידע בכל זרועות השלטון ומשרדי הממשלה הבריטיים. אגף זה היה אחראי גם על עריכת הסינון ובדיקות הרקע הבטחוניות למועמדים לשרות בגופי קהילת המודיעין הבריטית ולמועמדים לעבודה בשאר משרדי הממשלה והמוסדות המסונפים לה. מן הראוי לציין כי באותה תקופה, שיטת הבדיקה שהיתה נהוגה בבריטניה למועמדים לעבודה בשרות הציבורי, התבססה על בדיקה בתיקי שרות הבטחון הבריטי בלבד. מועמדים היו רשאים להתקבל לעבודה במידה ולא נמצא בתיקים מידע רלוונטי בעייתי מבחינה בטחונית השולל את קבלתם – בדיקה נגאטיבית. לא היה נהוג באותה עת ליזום איתור סוגיות בעייתיות אצל המועמדים באמצעות עריכת תישאולים ותחקירים יזומים. כך, מתוקף תפקידו, הוליס נכח בישיבות ראשי האגפים וצמרת שרות הבטחון. נוכחותו בדיונים אלה, חשפה את הוליס לחומר ברמת הסיווג הגבוהה ביותר של שרות הבטחון ולמבצעים של אגפי השרות השונים שנידונו מעת לעת בישיבות הללו.
ויליאם סקרדון – חוקר ראשי של MI5. הצטרף לארגון לאחר סיום מלחמת העולם ה-2 ושימש בו כחוקר הראשי. נודע בין השאר בהצלחתו להשיג את הודאתו בריגול לטובת ברה"מ של הפיסקאי הגרמני קלאוס פוקס. ניהל את חקירתה המוזרה של אורסולה קוצ'ינסקי בביתה.
באוגוסט של אותה שנה, הוטל על הוליס לנסוע לאוסטרליה כדי לסייע שם בהקמת שרות הבטחון המקומי ASIO. על הקמת שרות בטחון אוסטרלי הוחלט על ידי הממשלה האוסטרלית בעקבות חשיפת רשתות ריגול סובייטיות בממשל האוסטרלי ובעקבות לחץ שהופעל מצד בריטניה וארה"ב להקמת גוף כזה בעקבות פיענוח שדרים סובייטיים שהצביעו עליהם. עם נסיעת הוליס לאוסטרליה, ולאורך כל תקופת שהותו שם, המפעילים הסובייטים מנתקים כל מגע עם סוכניהם השונים דוגמת קלאוס פוקס. כך למשל, מפעילו, אלכסנדר פקליסוב, נמנע מלקיים את המפגשים הקבועים עימו. המפגשים עם פקליסוב מחודשים יותר מאוחר, מיד לאחר שיבת הוליס לבריטניה. בפברואר 1949, הוליס נוסע בשנית לאוסטרליה כדי להמשיך במשימת הסיוע להקמת שרות הבטחון האוסטרלי. שוב, נמצא כי מפעילו של קלאוס פוקס מנתק עימו מגע בהוראת המרכז במוסקבה. הקשר עם פוקס מחודש שוב, לאחר שיבת הוליס לבריטניה. ניתוק המגע עם פוקס דמה לאופן בו מספר שנים קודם לכך, פקליסוב ניתק מגע עם הסוכן OTTO(שיותר מאוחר התברר כקלאוס פוקס) כאשר הוליס שהה בבית ההבראה עקב הופעה מחודשת של סימני מחלת השחפת. בזיכרונותיו שהתפרסמו במוסקבה, פקליסוב מודה כי מידע מדויק ועדכני אודות חקירתו של פוקס הגיע ל-NKVD מתוככי MI5 תוך כדי מהלך חקירת פוקס. פקליסוב תיאר גם במדויק את השאלות שהוצגו לפוקס על ידי חוקרו ויליאם סקרדון. הדבר מצביע על כך שלסובייטים היה מקור בתוך MI5 בעל גישה מלאה לארכיון בו היו תיקים אישיים ותיקי החקירה של הארגון. ראוי לציין כי ברור באופן פוזיטיבי, שבאותה עת לא היה ב-MI5 סוכן סובייטי למעט ELLI. כמו כן, ניתן להוציא מכלל אפשרות את קים פילבי, מאחר והוא שהה באותה עת בארה"ב כנציג MI6 ולכן לא היתה לו גישה לתיקי ה-MI5.
ב-22 באוגוסט 1949, מפצח הצפנים האמריקאי מרדית' גארדנר שעבד ב-Army Security Agency (ASA), הצליח במסגרת תכנית פיצוח הצפנים VENONA, לפענח שדר ששוגר מניו יורק למרכז NKVD במוסקבה. השדר המצביע על כך שבלב תכנית הגרעין האמריקאית קיים סוכן בכיר המעביר מידע עדכני מתוך תכנית הגרעין האמריקאית לברה"מ. שבוע לאחר מכן ברה"מ מפוצצת את פצצת הגרעין הראשונה שלה, 3-5 שנים מוקדם מהמועד שהוערך על ידי קהילות המודיעין במערב. פיצוח השדר הסובייטי מביא את איש הגרעין הבריטי מייקל פרין שהיה איש הקשר עם MI5, לחשוד כי הסוכן המדובר הינו קלאוס פוקס. בסוף ינואר 1950 קלאוס פוקס נחקר על ידי MI5 מספר פעמים. לבסוף פוקס מודה כי הוא היה סוכן סובייטי שהעביר לברה"מ מידע בנוגע לפיתוח הגרעיני למטרות צבאיות של בריטניה וארה"ב. חודש מאוחר יותר, ב-28 בפברואר 1950, אורסולה קוצ'ינסקי, קצינת המודיעין של ה-GRU שפעלה בבריטניה מאז 1941, עוזבת את בריטניה בכסות של ביקור בברלין ועוברת אל מעבר למסך הברזל. יום למחרת עזיבתה של אורסולה קוצ'ינסקי, פוקס מודה באשמה במשפטו שנערך ב"אולד ביילי" בלונדון. כתוצאה מהכשלים החמורים שהביאו להכשר הבטחוני של קלאוס פוקס (בהם היה הוליס היה מעורב באופן ישיר), ה-FBI מפסיק בהוראת ג'יי אדגר הובר, את כל שיתוף הפעולה המודיעיני עם ה-MI5. עם הפסקת שיתוף הפעולה ע"י ה-FBI, ה-NKVD מפסיק להעביר הנחיות והתראות לסוכניו בצפון אמריקה והם מקפיאים את פעילותם, ככל הנראה מחשש לבטחונם. עם חידוש העברת המידע מ-FBI וחידוש שיתוף הפעולה שלו עם MI5, ההתראות לסוכנים הסובייטיים מהמרכז במוסקבה מתחדשות. באיחור של כחודשיים ומחצה, חודרת להכרת צמרת ה-MI5 ההכרה כי ארסולה קוצ'ינסקי, קצינת ה-GRU שם קוד "סוניה", הצליחה לחמוק מבריטניה לגרמניה המזרחית והיא נמצאת מעבר למסך הברזל, בטוחה מפני הבאה לדין. מידע מביך זה אודות סופה של תחנת "סוניה", מוסתר בכל אותה העת ולא מועבר על ידי MI5 למקביליהם ב-FBI.
הוליס מקודם לתפקיד סגן ראש שרות הבטחון –
בשנת 1952 מתמנה דיק ווייט, פטרונו של הוליס, שהקריירות של שניהם היו שלובות מאז תחילת עבודתו של הוליס בשרות הבטחון, לראש הפירמידה: ראש שרות הבטחון. שוב, כפי שהיה לאורך השנים, ווייט מקדם את הוליס וממנה אותו לסגנו, תפקיד האוצר בתוכו עוצמה רבה ונגישות כמעט בלתי מוגבלת למידע הרגיש ביותר של הממלכה, בתקופה המתוחה והאינטנסיבית של תחילת המלחמה הקרה. בין החומרים שהוליס נחשף אליהם, היו תכניות החירום של הממלכה הבריטית במקרה של מלחמה גרעינית ותכניות המלחמה של המטה הכללי הבריטי. אנשים ששרתו במקביל לווייט ומתחתיו, העידו שלמרות שהיה אדם מבריק ובעל יכולות רבות, היתה לווייט נטיה למנות תחתיו אנשים בינוניים וחיוורים מבחינה מקצועית ואישיותית. ההסבר שניתן על ידי חלק מהם היה חוסר בטחון עצמי של ווייט ורצון להתבלט על רקע של כפיפים בינוניים. כך היה גם בנוגע להוליס שרבים בשרות באותה עת, העידו שמאד הופתעו ממינויו. עדויות של דמויות ששרתו באותה תקופה בשרות הבטחון העידו כי בניגוד להוליס שלא הצטיין בתיפקודו בלשון המעטה, היו אחרים, בכירים ממנו ומקבילים לו, שהיו בעלי כישורים עדיפים שהתאימו יותר לתפקיד. מינויו ואי מינוי סגן מתוכם הביא לפרישת כמה דמויות חשובות שהבינו כי סיכויהם לקידום נסתתמו. בתוך כך, היו גם כאלה שפרשו על רקע חוסר אמונם במינוי הוליס.
באותה שנה התרחש מקרה שטלטל את כלל קהילת המודיעין הבריטית ויצר מתחים עזים עם המקבילים בארה"ב. מדובר בעריקתם המפתיעה לברה"מ של איש משרד החוץ הבריטי דונלד מקלין וגיי ברג'ס, שניהם סוכנים של ברה"מ מאז לימודיהם בקיימברידג', מהלך שהיכה בהלם את שרות הבטחון שהתרשל במעקב אחריהם למרות אותות אזהרה זועקים לשמיים. מיד לאחר עריקתם, נערך בדירותיהם חיפוש ובדירתו של ברג'ס נמצאו מסמכים בכתב יד שזוהה ככתב ידו של ג'ון קרינקרוס. בחקירתו, הודה קרינקרוס בכך שריגל גם הוא עבור ברה"מ. אולם במקום להשפט ולהיענש וכדי למנוע מבוכה ציבורית לשרות הבטחון הבריטי ולממסד הפוליטי, שרות הבטחון, בידיעת התביעה הבריטית ותוך הסתרת העניין מהשותפים האמריקאים, הגיע עימו להסדר במסגרתו יתפטר מעבודתו ויעזוב את בריטניה. מהלך זה, של העלמת דמות העשויה לגרום למבוכה ולהצביע על ההתנהלות הכושלת של שרות הבטחון הבריטי, מהלך שקודם על ידי דיק ווייט ורוג'ר הוליס, עתיד בהמשך להפוך על ידי השניים, לדפוס פעולה חוזר על עצמו.
האיש שלא סיים אוניברסיטה מקודם לתפקיד מגן הממלכה –
ליונל "באסטר" קראב. צוללן בריטי, גיבור מלחמת העולם ה-2. נעלם במשימת צלילה לא רשמית מטעם MI6 לבדיקת המשחתת הסובייטית "אורג'וניקידזה".
שנת 1956 היתה שנה בה התרחש עוד ארוע שטילטל קשות פעם נוספת את כל קהילת המודיעין הבריטית, יצר משבר פוליטי קשה והביא לקידומו הלא צפוי פעם נוספת, של הוליס. באפריל של אותה שנה, מנהיגי ברה"מ ניקיטה כרושצ'וב וניקולאי בולגנין, הגיעו לביקור בבריטניה על גבי הסיירת מדגם סברדלוב "אורג'וניקדזה" שעגנה בנמל פורטסמות'. חיל הים הבריטי היה להוט מזה זמן לברר את את מבנה המדחפים שלה שאיפשרו לה לפתח מהירות גבוהה מעל המקובל לספינות מסוגה. אנשי מודיעין חיל הים שיכנעו את ראש MI6, ג'ון סינקלייר לבצע פעולה לבדיקת שידרת הספינה ומדחפיה, זאת למרות שהיתה הוראה מפורשת של ראש הממשלה אנטוני אידן, להמנע מלבצע כל פעולה העלולה לגרום למבוכה. לביצוע הפעולה שהיתה ממודרת משאר גורמי הצי, גוייס ליונל "באסטר" קראב שהיה צוללן מעוטר בעל ניסיון רב מתקופת מלחמת העולם השניה. קראב, שהיה כבר מבוגר יחסית, בעל משקל עודף ובכושר לקוי, יצא לפעולה עם מלווה וצלל מתחת לספינה.
מסיבות שלא הובררו עד תום, הפעולה ששם הקוד שלה היה Operation Claret, הסתבכה וקראב נעלם. קברניט ספינת המלחמה הסובייטית התלונן בארוחת ערב עם מארחיו הבריטיים כי מלחים של הספינה התריעו כי ראו צוללן סמוך לספינה עד שנעלם. מארחיו הבריטים הכחישו כל ידיעה על הארוע, למרות שהודעה על היעלמות קראב כבר נפוצה בצי הבריטי. בעקבות בקשות דחופות לעזרה מצד MI6, שרות הבטחון הבריטי שסיפק סיוע עקיף למבצע, הופעל כדי להעלים עדויות אודות משתתפי הפעולה שהתאכסנו במלון סמוך לנמל. מרשומות המלון בהם נרשמו קראב ומלוויו בשמותיהם האמיתיים, נחתכו הדפים הרלוונטיים וחדרם עבר סריקה יסודית ("סניטציה"). כ-14 חודשים לאחר היעלמות קראב, נמצאה גופה עוטה חליפת צלילה אולם ללא חלקים ניכרים ממנה כולל הראש. הגופה זוהתה לבסוף כזו של קראב. כתוצאה מהפעולה הכושלת שעוררה סערה ציבורית ופירסומים סנסציוניים בעיתונות הבריטית, הדיח ראש הממשלה אידן את ראש MI6 ג'וון סינקלייר. בצעד שנועד לנער את הארגון ולהביע את חוסר שביעות רצונו הרב של אידן מתיפקוד MI6, הובא דיק ווייט מתפקידו כראש שרות הבטחון MI5, לתפקיד ראש MI6. וכך, בעקבות המלצתו של דיק ווייט לראש הממשלה אידן, ארע שפרשה זו הביאה לקידומו הלא צפוי של רוג'ר הוליס. האדם שלא סיים אוניברסיטה ושלחובתו שורה של כשלונות מקצועיים, מונה לתפקיד ראש שרות הבטחון הבריטי MI5, הארגון שמופקד על בטחון הממלכה.
הסיירת מדגם סברדלוב "אורדג'וניקדזה" ולצידה המשחתת "סמאטריאצ'ין" בנמל פורתסמות' במהלך ביקורם של כרושצ'וב ובולגנין, אפריל 1956.
מידע מעריקים מהגוש המזרחי אודות סוכן ב-MI5 –
פרנטיסק טיסלר – הנספח הצבאי והאווירי הצ'כי בווושינגטון. לאחר שערק לארה"ב, העביר מידע למתחקריו ב-CIA ובו מידע בין השאר כי בדרגים העליונים של שרות הבטחון הבריטי מצוי סוכן סובייטי.
שנה מאוחר יותר, בשנת 1957 התרחש בארה"ב ארוע שכאשר ייחקרו בהמשך החשדות לחדירה סובייטית ל-MI5, יטיל הארוע את צילו על מהימנותו של הוליס כראש שרות הבטחון. באותה שנה, ה-FBI האמריקאי הצליח לגייס כסוכן את איש הניספחות הצבאית הצ'כוסלובקית בוושינגטון, אדם בשם פרנטיסק טיסלר. שם הקוד שניתן לו על ידי ה-FBI היה ARAGO. שוב, כפי שהיה במקרים דומים בעבר, ה-FBI קיבל מטיסלר ידיעות רבות ובכלל זה מידע כי בתוך שרות הבטחון הבריטי פועל סוכן סובייטי עימו מפעיליו יכולים ליצור קשר בהתראה קצרה. במכתבו של ראש ה-FBI ג'יי. אדגר הובר להוליס, הוא מוסיף עוד, כי ה-GRU יידע את הצ'כים שתכנית המעקבים החדשה ש-MI5 החל לישם בלונדון אחר דיפלומטים ואנשי מודיעין סובייטיים, ידועה ולמעשה היא חשופה לחלוטין ל-GRU הודות לאותו סוכן. תכנית זאת היווותה שינוי לנהוג בעבר, אז היה נהוג לעקוב אחר הנעקבים הסובייטיים החל מיציאתם מהשגרירות והקונסוליה הסובייטיות בלונדון. התכנית החדשה קבעה כי העוקבים הבריטיים יחלו לבצע את המעקבים על גשרי התמזה כדי למנוע את זיהויים.
על פי הודעת ה-FBI, תכנית המעקבים שאושרה זמן קצר לפני כן על ידי הוליס וששמה היה Coverpoint, הודלפה כמעט מיד עם הפעלתה ל-GRU. בניגוד למקרים דומים בעבר בהם הוליס התעלם מאזהרות אמריקאיות כי ארגונו נחדר על ידי הסובייטיים, הפעם הוליס נאלץ להראות כי הוא נוקט פעולה כלשהי כדי להתמודד עם החשדות לחדירה. לשם כך, הוליס הודיע ל-FBI כי מינה את פיטר רייט ששימש עד אז כקצין הטכני של MI5, כדי שיבדוק את החשדות שהועלו במכתב. שנה מאוחר יותר התמנה לשגרירות האמריקאית בלונדון קצין קישור מטעם ה-FBI, בשם צ'רלס "צ'רלי" בייטס. בייטס סיכם מאוחר יותר באוזני העיתונאי צ'פמן פינצ'ר, כי מאז סיום מלחמת העולם ה-2 לאורך שנות ה-50, שרות הבטחון הבריטי לא הצליח לחשוף שום מרגל סובייטי בכוחות עצמו. רק כאשר הגיע מידע שמקורו היה בארה"ב ושלא ניתן היה להתעלם ממנו, MI5 נקט בפעולות שהביאו לחשיפת מרגלים.
בחודש מאי 1961 הגיש פיטר רייט דו"ח מסכם ראשוני להוליס ובו הועלו חשדות כי בתוככי MI5, אכן פועל לפחות סוכן סובייטי אחד. מקרה נוסף בו מידע שהגיע מארה"ב ל-MI5 כפה על הארגון ועל העומד בראשו נקיטת פעולה, היה כאשר אנטולי גוליצין, עריק סובייטי שתוחקר ע"י ה-CIA, דיווח כי בתוככי האדמירליות הבריטית פעל סוכן סובייטי. חקירה שערך MI5 זיהתה כחשוד פקיד במשרד האדמירליות בשם ג'ון וואסאל. החקירה העלתה כי וואסאל גויס ע"י ה-KGB עוד כאשר שרת בשגרירות במוסקבה באמצעות סחיטה מינית על רקע היותו הומוסקסואל. בחקירה התברר כי וואסאל ריגל עבור הסובייטים תמורת כסף במשך 8 שנים מבלי שאיש זיהה את מעשיו, במהלכן העביר למפעיליו הסובייטיים מאות מסמכים חסויים, בהם תכניות מלחמה של הצי הבריטי. הריגול הנגדי ב-MI5 שאפו ללכוד את וואסאל כשהוא נפגש עם מפעילו באחת מפגישותיהם הקבועות. אולם מידע שהתגלה במהלך חקירת וואסאל הראה כי מפעילו הסובייטי של וואסאל בשגרירות ברה"מ, ניתק עימו מגע ועזב את גבולות בריטניה זמן קצר לפני מעצרו של וואסאל. דבר זה העלה חשד כי חשיפת וואסאל הודלפה מתוככי MI5. רוג'ר הוליס שתידרך את ראש הממשלה הרולד מקמילן, הציג חזות שהביעה נחישות והתרגשות אמר "תפסתי את הבן אדם, תפסתי אותו". אולם מקמילן, שמאד לא העריך את הוליס על רקע כשלים קודמים, כתב ביומנו שהלכידה היתה אך ורק הודות למידע שה-CIA העביר ולא כתוצאה מתיפקוד מזהיר של MI5, ממש כפי שהיה במקרים אחרים.
קבוצת העבודה FLUENCY לחקירת החשדות לחדירה סובייטית לקהילת המודיעין הבריטית –
בשנת 1963 הועבר פיטר רייט לאגף D שעסק בריגול נגדי, כדי לסייע בהתמודדות עם שפע המידע שהגיע מעריקים דוגמת אנטולי גוליצין. משימה נוספת שניצבה בפני רייט היתה לבצע הערכה של היקף התמיכה ואיתור הסביבה התומכת שסבבה את הסוכנים שצמחו במקומות כמו קיימברידג' ובהמשך דרכם. שותפתו לחדרון במטה MI5 היתה קצינת מחקר בשם אוולין מק-בארנט, שעסקה בניתוח החומרים. זמן קצר לאחר תחילת עבודתם המשותפת, מק-ברנט חשפה בפני רייט יומן אותו כתבה חברתה לשעבר לעבודה, בשם אן לאסט, אשר עזבה את שרות הבטחון בעקבות נישואיה. כאשר אן לאסט סיימה את עבודתה, היא הפקידה את יומנה בידיה של מק-בארנט. היומן כלל פירוט קפדני של שורה ארוכה של מקרים משנות ה-40 וה-50, אשר כולם הצביעו על כך ששרותי המודיעין הבריטיים נחדרו על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים. לדבריה של מק-בארנט, חברתה החלה לכתוב את היומן שפרטיו נאספו בהתמדה מארכיון שרות הבטחון, לאחר עריקתם של ברג'ס ומקלין לברה"מ ב-1952. היומן תיאר בפרוט רב מקרים כמו עריקת גוזנקו, פרטים אודות הסוכן Elliוהרקע הרוסי בעברו ואת ההתעלמות ממקרה זה וממקרים אחרים. אולם הפרט שמשך יותר מכל את תשומת ליבו של רייט, היה לדבריו העמוד האחרון ביומן ובו המשפט: "אם MI5 אכן נחדר, אני חושבת שהסביר ביותר הוא שמדובר ברוג'ר הוליס או בגרהם מיצ'ל" (בעת קריאת היומן היה מיצ'ל סגנו של הוליס לראשות השרות). רייט מספר בסיפרו כי חוויית קריאת היומן טילטלה אותו וגרמה לו תחושת מועקה עמוקה. לפתע, מקרים ופעולות בהם השתתף או היה עד להם, אשר נכשלו, קיבלו הסבר דרמטי – בדרג העליון של MI5 קיים ככל הנראה לפחות סוכן סובייטי אחד.
ג'יין ארצ'ר (סיזמור). בתשובה לשאלת רייט אם רוג'ר הוליס או סגנו גרהם מיצ'ל עשויים להיות מרגלים ענתה: "לא ניתן היה לסמוך על שניהם, אבל אם אני צריכה לבחור אחד משניהם, כמועמד האפשרי הייתי בוחרת ברוג'ר".
שנה מאוחר יותר, על רקע של ביקורת חריפה שהגיעה מארה"ב בנוגע למצב שרותי המודיעין הבריטיים והתיפקוד הלקוי של שרות הבטחון במיוחד, הוחלט על הקמת קבוצת עבודה אד-הוק לבדיקת החשדות לחדירה סובייטית לקהילת המודיעין הבריטית. שם הקוד של קבוצת העבודה היה FLUENCYוהיא כללה נציגים של שרות מודיעין החוץ MI6 ושל שרות הבטחון MI5. חברי קבוצת העבודה נצטוו לא לשתף איש בעבודתם והם התכנסו לאחר שעות העבודה במשרד צדדי בקומה החמישית של מטה MI5 בבית לקונפילד. בראש FLUENCY הועמד פיטר רייט והם החלו לאסוף עדויות לחדירות סובייטיות שנים רבות אחורה. חלק מהסימנים לחדירה התבררו כחשדות סרק ולא נמצא להם כל ביסוס. אולם חשדות אחרים, שנטו ליחס אותם למרגלים ידועים דוגמת "קים" פילבי או אנטוני בלאנט, התברר שלא כך הם הדברים ומדובר בדמויות אחרות אותן צריך היה לחשוף. מתוך כ-200 חשדות שנבדקו, נמצא כי 28 מתוכן היה בהם יסוד לחשד להימצאות סוכן שלא נחשף. קו משותף לכל החשדות הללו היה דפוס כרונולוגי קבוע בין השנים 1942 ל-1963. שלושת החשדות הראשונים מבחינה כרונולוגית (מקרה קונסטנטין וולקוב – 1945, מקרה איגור גוזנקו ו-Elliמ-1945, פרשת כישלון עריקת סקריפקין והוצאתו להורג בברה"מ ב-1946) היו המבוססים ביותר מכל השאר והם שהצביעו בפעם הראשונה בכיוונו של אדם אחד: רוג'ר הוליס. עם זאת, למרות היות הוליס מועמד אפשרי לחשד, לא היה בעדויות "אקדח מעשן" שעשוי היה להפליל אותו. בעקבות כך, פיטר רייט החל לערוך חקירות עצמאיות בנושא ללא קבלת אישור, דבר שיכול היה, לו היה נחשף, להביא לפיטוריו מהשרות באופן מיידי. במסגרת אותן חקירות לא רשמיות, רייט החל להוציא בחשאי תיקים מהארכיון ולרכז חומרים שעשויים היו לדעתו, לסייע לו בעבודתו. כמו כן הוא החל לקיים מפגשים עם דמויות שונות כדי שיוכלו אולי לשפוך אור על הפרשה.
אחת מהדמויות הללו היתה ג'יין ארצ'ר (לשעבר סיזמור). כפי שתואר מקודם, ארצ'ר היתה זו שבחנה את הוליס טרם כניסתו ל-MI5 והיתה האחראית עליו במחלקה שעסקה בעניינים הסובייטיים וקומוניסטיים. לאחר מעברה הכפוי ל-MI6, עבדה תקופה ארוכה במחלקת המחקר בנושאים קומוניסטיים של MI6. כאשר רייט פנה אליה בעניינו של הוליס, ארצ'ר השיבה לשאלתו אם הוליס או סגנו גרהם מיצ'ל, עשויים להיות מרגלים סובייטיים: "לא ניתן היה לסמוך על שניהם, אבל אם אני צריכה לבחור אחד מהם כמועמד האפשרי, הייתי בוחרת ברוג'ר".
תוך כדי עבודת FLUENCY, הטיל רוג'ר הוליס על חוקר בשרות הבטחון בשם רוני סימונדס, להכין דו"ח שיסכם את החשדות לחדירה סובייטית. הוליס הינחה אותו, כי בעבודתו ימנע ליצור קשר עם פיטר רייט ועם החוקר ארתור מרטין שגם הוא היה בדעה ש-MI5 נחדר ע"י הסובייטים. סימונדס עבד על הדו"ח במשך מספר חודשים ובסופו של דבר הגיש את הדו"ח להוליס. מסקנת הדו"ח היתה כי אנטוני בלאנט ששרת במהלך מלחמת העולם השניה כקצין MI5, הוא הסוכן שהוחדר לתוככי שרות הבטחון. אלא שהתיאוריה שבלאנט הוא הסוכן בתוככי MI5 היתה חסרת בסיס מאחר ובלאנט שבאותה עת נחשף אמנם כסוכן NKVD, עזב את MI5 מיד עם תום מלחמת העולם ה-2, אז חזר לתחום עיסוקו כהיסטוריון אמנות והחל לשמש כאוצר האמנות של בית המלוכה הבריטי. העדויות שעלו מעבודת FLUENCY הראו כאמור, שפעולת הסוכן הסובייטי נמשכה אל תוך שנות ה-50 וגם בעשור שלאחר מכן. נוסף לכך, לא היה כל דבר ברקע של בלאנט שעשוי היה להצביע על "משהו" רוסי כלשהו ברקע שלו, כפי שעריק ה-GRU איגור גוזנקו העיד.
הוליס פורש לגימלאות מלווה בעננת חשדות –
רוג'ר הוליס ואישתו השניה ואל, שהיתה מזכירתו במשך שנים ארוכות ועימה ניהל קשר אינטימי למרות איסור מפורש בתקנות השרות.
כפי שתואר בפתיח, בסוף 1965, ימים ספורים לפני סיום כהונתו כראש שרות הבטחון הבריטי, זימן הוליס אליו למשרדו את פיטר רייט. לאחר דברי נימוסין קצרים אודות פרישתו המתקרבת ותכניותיו לעתיד, פנה אליו הוליס ושאל אותו בחיוך: "אז אמור לי עכשיו בבקשה פיטר, מדוע אתה חושב שאני מרגל?". רייט שתיאר את הסיטואציה בספרו, סיפר כי הפניה הישירה תפסה אותו בהפתעה. לו היה מתכחש לחקירה העצמאית שערך, היה עלול לאבד את עבודתו באופן מיידי וכך גם את הפנסיה המדולדלת שלו. רייט תיאר בפני הוליס את הצטברות הסימנים המחשידים שבסופו של דבר כוונו כלפי הוליס וכיצד הגיעו אליהם. לאחר הסבר קצר הוליס קטע את רייט ואמר שכל שהוא יכול להגיד שאיננו מרגל. השיחה התנהלה עוד מעט ואז הוליס נפרד מרייט והודה לו על כנותו. זו היתה הפעם האחרונה שרייט ראה את הוליס כראש השרות וזמן קצר לאחר מכן, הוליס סיים את תפקידו ופרש לגימלאות. הוא עבר להתגורר תקופה מסויימת בכפר עם רעייתו אבל כעבור זמן מה עזב אותה וחזר להתגורר בלונדון. שני בני הזוג התגרשו לאחר שהוליס החליט שהוא חוזר לקשר האינטימי ארוך השנים שהיה לו עם מזכירתו בשרות הבטחון, ואל המונדס. קשר זה התנהל למרות שעפ"י התקנות שהיו נהוגות באותה עת בשרות, אסור היה לעובדי השרות לקיים קשרים מחוץ למסגרת הנישאין, במיוחד לא בתוך הארגון. בעבר, עובדים שלא מילאו אחר הוראה זו פוטרו לאלתר בהוראת הוליס עצמו, חלקם עובדים מצטיינים בעלי הישגים רבים. לאחר גירושיו מאישתו ואם בנו היחיד אדריאן, הוא נשא את מזכירתו ואל לאשה ועימה חי עד למותו ב-1973 מארוע מוחי חוזר.
בשנת 1966, כשנה לאחר פרישת הוליס מתפקידו כראש MI5, קבוצת העבודה FLUENCY שכאמור היתה מורכבת מנציגי MI5 ו-MI6, הגישה לראשי MI6 ו-MI5, דין וחשבון ראשון. הדו"ח מסתכם במסקנה שהתקבלה פה אחד: המלצה על חקירה מלאה לרוג'ר הוליס בחשד שהוא סוכן של המודיעין הצבאי הסובייטי GRU. המלצה חסרת תקדים זאת, הוגשה כאמור במקביל לראשי שני הארגונים. היה זה לאחר שחשוד נוסף, סגנו של הוליס, גרהם מיצ'ל שנמצא מתאים לחלק מהחשדות, נחקר ונוקה מכל חשד. מרטין פרניבל-ג'ונס, יורשו של הוליס בתפקיד, קיבל את הדו"ח לידיו. תגובתו הראשונית להמלצה היתה כי מדובר ב"דבר גרוטסקי". חשוב לומר ביחס לעבודה המאומצת של FLUENCY, כי מדובר היה בקבוצת אנשים שהתכנסו לאחר שעות העבודה הרגילות שלהם בצורה ממודרת, פעם בשבוע. עבודתה התמקדה בסוגיה ספיציפית של חשדות לחדירה סובייטית וקבוצת העבודה לא היתה יחידה קבועה שזו תכלית עבודתה.
בשנת 1969, הוחלט לפרק את קבוצת העבודה FLUENCY שמלכתחילה היתה אמורה לבדוק סוגיה ספציפית של חשד לחדירה סובייטית. במקומה הוקם בתוך שרות הבטחון גוף חקירות בשם K7 שתכליתו לחקור באופן קבוע כל חשד של חדירה סובייטית לגופי קהילת המודיעין הבריטית: MI5, MI6 ו-GCHQ. בראש K7 הועמד חוקר בשם ג'ון דיי, בעברו איש חיל הנחתים המלכותי. זמן קצר לאחר ההחלטה על הקמת K7, הגוף החדש הגיש דו"ח נוסף ובו הסכמה גורפת עם מסקנות קבוצת העבודה FLUENCY ביחס להוליס. פארניבל-ג'ונס שהגדיר בעבר את המסקנות הללו כ"גרוטסקיות", נאלץ לקבלן לאחר שגם ראש MI6 דיק ווייט, הסכים עימן. חוקרי K7 קבעו שהחקירה צריכה להיות חודרנית ועויינת מאחר ומדובר בחשדות קשים ולאור העובדה שכל הסימנים לקיומה של חדירה סובייטית פסקו לאחר פרישת הוליס לגימלאות. פרניבל-ג'ונס, שקשה היה לו לראות את קודמו בתפקיד נחקר בחשד לריגול לטובת ברה"מ, סרב להציב אותו תחת מעקב שמא ינסה ליצור קשר עם מפעילו. כך גם סרב להורות על ציתות לקו הטלפון שלו ועל פתיחת הדואר שלו. פארניבל-ג'ונס שלח להוליס מכתב זימון מנומס בו הוליס התבקש להצביע על יום שיהיה נוח עבורו להגיע למטה השרות בבית לקונפילד. כמו כן, הורה שהחוקרים בחדר החקירות ימנעו מגישה עויינת כלפי הוליס ושהחקירה תהיה עד כמה שניתן באוירה נינוחה.
שם קוד DRAT – המנהל לשעבר של MI5, סר רוג'ר הוליס נחקר כחשוד בריגול –
מרטין פארניבל-ג'ונס. ראש MI5 1965-1972. בניגוד לגישה הרכרוכית עד להחשיד נגד הריגול הסובייטי שאיפיינה את תקופת הוליס, הורה בין השאר ב-1971 על מבצע FOOT במהלכו גורשו בבת אחת מבריטניה 105 אנשי מודיעין סובייטיים בכסות דיפלומטית ואחרת. מעדויות של קציני מודיעין סובייטיים בגימלאות שנשאלו על כך שנים מאוחר יותר, עולה כי הדבר פגע אנושות במאמצי הריגול הסובייטי על אדמת בריטניה מעתה ואילך.
עם קבלת המלצות FLUENCY ו-K7, לא נותרה למרטין פרניבל-ג'ונס כל ברירה, אלא לאשר ב- 1969 את חקירתו של רוג'ר הוליס, קודמו בתפקיד וזה שהמליץ על מינויו כמחליפו, כחשוד בריגול עבור ברה"מ . החקירה נוהלה ע"י חוקר ה-MI5 בשם ג'ון דיי ונמשכה מספר ימים. בתחילה הוליס נשאל אודות עברו, נסיבות נסיעתו למזרח הרחוק, תהליך קבלתו לעבודה בשרות הבטחון ועוד. הוליס הציג בחקירתו זיכרון צלול בכל הנוגע ללימודיו האוניברסיטאיים. אולם בכל הנוגע לנסיבות שהייתו בסין, לפתע החל להציג זיכרון חלקי כשלרבות מהשאלות ענה שאינו זוכר בדיוק מה ארע וכדומה. החקירה נתקלה בקשיים מאחר ובידי החוקרים ומכיני החומר לחקירה לא היה המידע שהתברר בשנים לאחר מכן אודות חברותו הקרובה באוניברסיטה עם הקומוניסט קלוד קוקבורן. כמו כן הוא לא נשאל אודות חוג חבריו ומכריו בשנחאי. הוליס אמנם הודה כי הכיר היכרות שטחית את אשת הקומינטרן אגנס סמדלי, אולם חברתה הקרובה, אורסולה קוצ'ינסקי ששהתה בשנחאיי בתקופה שהוליס שהה שם, לא הוזכרה ע"י החוקרים ולכן הוליס לא נאלץ להתמודד עם שאלת ההיכרות עימה. מכשלה נוספת בחקירת הוליס הייתה חוסר יכולת החוקרים לקשר את עדות עריק ה-GRU לקנדה, איגור גוזנקו. המידע שהתקבל מחקירת גוזנקו התקבל על ידי קים פילבי ב-MI6 והוא כמובן העביר גירסה מצונזרת ל-MI5. כך גם לגבי סוגיית ה"משהו הרוסי בעברו של ELLI" שעלתה בחקירה בצורה שטחית והוליס טען שלא זכר דבר כזה. ככלל, הוליס טען שיש לו ספק ש-ELLI אכן היה קיים.
בניגוד לצ'פמן-פינצ'ר שנים מאוחר יותר, חוקריו של הוליס לא בדקו ולכן גם לא מצאו, כי בסיפריות הציבוריות בבריטניה קיים ספר של אחיו, ההיסטוריון כריטופר הוליס, בו סקר את תולדות משפחת הוליס. בספר זה, כריסטופר הוליס מציין מפורשות כי במשפחת הוליס קיימת מזה דורות סברה שיש להם קשר דם עם הצאר הרוסי פטר הגדול. היות וסוגיות אלה ונוספות לא עלו בחקירתו, הוליס הצליח להתחמק, תוך היסמכות על זיכרון לקוי, מהשאלות שהציגו לו חוקריו. כך, חקירתו של רוג'ר הוליס הסתיימה בלא כלום למרות שאצל החוקרים נותרה תחושה קשה שהוליס לא אמר את כל האמת. בשנת 1972, K-7, המחלקה שעסקה בחקירת חשדות לחדירה סובייטית, הגישה דו"ח נוסף ובו נקבע באופן קטגורי כי במהלך שנות ה-50 וה-60, שרות הבטחון הבריטי נחדר על ידי לפחות סוכן אחד של המודיעין הסובייטי. כמו כן, הדו"ח הוסיף כי ב-6 השנים שחלפו מאז פרישת רוג'ר הוליס, לא נמצאו כל סימנים להמשך החדירה הסובייטית.
כדוגמה להפסקת החדירה הסובייטית, הובא מקרה עריקתו של קצין ה-KGB אולג ליאלין ששרת בשגרירות הסובייטית בלונדון במחלקה שהופקדה על תכנון וארגון מעשי חבלה בבריטניה בשעת מלחמה. ליאלין שוכנע על ידי MI5, להמשיך בשרותו בשגרירות ולהעביר להם בתוך כך מידע. בעקבות מעצרו על ידי משטרת לונדון בעקבות נהיגה בשיכרות, הופסקה הפעלתו והוא ערק סופית לבריטניה. סיכום הפעלתו כסוכן העלה כי בכל תקופת הפעלתו, לא היה כל סימן לכך שב-KGB היו מודעים להפעלתו על ידי שרות הבטחון הבריטי. הדו"ח המסכם שהוגש ב-1972 ע"י K7, קובע עוד מפורשות, כי רוג'ר הוליס בהיותו ראש שרות הבטחון, מנע ואף הכשיל פעולות שעשויות היו לפגוע באינטרסים סובייטיים. עם זאת, K-7 ציינו כי לא הצליחו לספק עדות מהימנה שתוכל להביא להרשעתו בבימ"ש. ניסוח פורמליסטי זה זה התקבל על ידי פארניבל-ג'ונס, עורך דין בהשכלתו וכן על ידי דיק ווייט פטרונו של הוליס שקידמו בשרות, כקביעה שמוכיחה את חפותו של הוליס. עם זאת, קהילות המודיעין של ארה"ב, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד עודכנו ע"י MI5 לגבי מסקנות הדו"ח והן הוזמנו לבצע הערכה ובקרת נזקים בכל הנוגע לקשריהן עם הוליס. דבר זה כשלעצמו מהווה אינדיקציה כי גם בתוככי MI5 הוליס לא קיבל באמת זיכוי.
באותה שנה, מרטין פארניבל-ג'ונס פרש מתפקידו והוא הוחלף על ידי סגנו, מייקל הנלי. הנלי שהיה מעורב בחקירות סביב סוגית ELLI ולא היה משוכנע בחפותו של הוליס לאור היכרותו את חומרי החקירה, הורה לאנשי K-7 לחזור ולקיים חקירה מחודשת. בפעם הזאת אנשי K-7 הצליחו לקשור את פיסות המידע הנוגעות ל-SONIA ולהבין את חשיבותה לעניין. כמו כן, הם הגיעו למסקנה כי יתכן והוליס היה סוכן המודיעין הצבאי הסובייטי GRU ולא NKVD כפי שהיו כאלה שנטו לחשוב. בעקבות התפתחויות אלה, חוקרים של K-7 נסעו שוב לקנדה כדי לראיין את עריק ה-GRU איגור גוזנקו ביסודיות. בעקבות השיחות עימו, התחזקו עוד יותר החשדות נגד הוליס. למרות שהיו מחשבות לזמנו שוב לחקירה, הדבר לא יצא בסופו של דבר אל הפועל עקב הדרדרות קשה במצבו הבריאותי. ב-23 באוקטובר 1973, רוג'ר הוליס הלך לעולמו בביתו לאחר ארוע מוחי קשה חוזר. הוליס הובא לקבורה בכפרו כאשר בניגוד למקובל לאישיות בתפקידו ורמתו, לא נכחו כלל בהלוויתו אנשים רמי מעלה מהממשל והממסד הבריטי ובכלל זה ראש MI5 עצמו.
הפעלתו ללא כל הפרעה של ליאלין בשגרירות הסובייטית ועריקתו המוצלחת, הצטרפו לפרשת גירושם של 105 אנשי מודיעין סובייטיים מבריטניה שארעה שנה קודם לכן, ב-1971. מבצע FOOT שהביא לגירושם, נמשך במשך חודשים ארוכים במהלכם נאסף חומר רב אודות המיועדים לגירוש ונערכו דיונים בין אנשי MI5, הפרקליטות, משרד החוץ הבריטי ואנשי MI6. במהלך דיונים אלה גובשה רשימת 105 המגורשים לאחר שזוהו בוודאות כקציני מודיעין של ה-KGB ו-GRU. לצורך זיהויים נעזרו בין השאר גם באולג ליאלין שאישר מידע שהיה כבר קיים אודותיהם. למרות שהתהליך ארך זמן רב יחסית ומספר האנשים שהיו מעורבים בו ומודעים לקיומו היה גדול יחסית, לא זוהה כל ניסיון סובייטי להכשיל את מבצע הגירוש עד אשר ניתן לברה"מ האולטימטום שתבע את עזיבת ה-105 את שטח בריטניה בתוך שבועיים. כדי לסכל ולמנוע תגמול סובייטי, משרד החוץ הסובייטי הוזהר כי קיימת רשימה של עוד 200 מועמדים לגירוש שיוצא לפועל מיידית במקרה של ניסיון סובייטי לבצע פעולת תגמול. כאמור, הגירוש התבצע ללא כל תקלות וללא תגובה סובייטית מלבד מחאות עזות של אישים סובייטיים. העובדה שהצליחו להפעיל את ליאלין ללא חשיפתו במשך זמן רב והעובדה כי מבצע הגירוש לא התגלה על ידי הסובייטים מבעוד מועד, למרות פריסה בבריטניה תחת כסות דיפלומטית ואחרת של כ-400 אנשי מודיעין סובייטיים, מצביעה על כך שמידע אודותיו לא דלף ובמשתמע ניתן להבין כי החדירה ב-MI5 במידה ואכן היתה, חדלה מלהתקיים עם פרישת הוליס לגימלאות.
סמוך לפטירתו של הוליס ובעקבות סימני השאלה הקשים שעלו אודותיו, מונה מזכיר הקבינט לשעבר בורק טרנד, לערוך בדיקה של המקרה. המנדט שניתן לו נגע לאופן בו התנהלה חקירת MI5 ומידת האפקטיביות שלה ולא לעצם השאלה אם הוליס אכן היה מרגל סובייטי. טרנד שעבד לבדו, נהג להגיע למטה MI5 פעם בשבוע ולראיין דמויות שנגעו לעניין. הוא קיבל גישה לתיקים ולמסקנות קבוצת העבודה FLUENCY כשמדי פעם נהג לקרוא לדמות כזו או אחרת בשרות הבטחון, כדי להבהיר סוגיות שהצריכו בירור. במאי 1975 טרנד מגיש את מסקנותיו לראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון. הדו"ח שלא פורסם ונשמר בסודיות טיהר על פי יומנו של וילסון, את סגנו של הוליס, גרהם מיצ'ל, אולם בכל הנוגע לרוג'ר הוליס עצמו, וילסון מציין כי לא הוכרע דבר והספק לגביו נותר כשהיה.
העיתונות הבריטית מתחילה לגלות סקרנות –
ב-1981, לאחר שבסוף שנות ה-70 נחשף לעובדת היותו של הוליס תחת חקירה במשך שנים, העיתונאי החוקר הבריטי הארי צ'פמן פינצ'ר, פירסם את סיפרו Their Trade is Teachery. בספר מתוארים לראשונה בפירוט החשדות כי ראש MI5 לשעבר, סר רוג'ר הוליס היה סוכן של המודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU. הספר עורר סערה ציבורית בבריטניה ומבוכה בחוגי MI5, הפרקליטות הבריטית ומשרד ראש הממשלה. כדי לשכח את הסערה, MI5 הכין סדרת מזכרים שהוגשו לראשת הממשלה באותה עת, מרגרט ת'אצ'ר. ת'אצ'ר עשתה במזכרים שימוש והכריזה בנאום בפני הפרלמנט כי האשמות המצויות בספר הינן מצוצות מהאצבע והן צריכות להיות מכוונות כלפי אנתוני בלאנט וקים פילבי. היא מוסיפה ומצהירה, כי היא תודרכה ועודכנה על ידי הלורד טרנד כי האשמות כלפי רוג'ר הוליס בדבר היותו לכאורה סוכן המודיעין הסובייטי אינן נכונות. ב-1984 פיטר רייט מתראיין בתכנית של ה-BBC שעסקה בנושא וקובע כי הוא משוכנע ב-99 אחוזים שהוליס היה סוכן סובייטי. הוא הוסיף עוד, כי מרגרט ת'אצ'ר הוטעתה למעשה על ידי MI5 בהצהרתה בפני הפרלמנט. באותה שנה צ'פמן פינצ'ר מפרסם ספר נוסף בשם Too Secret, Too Long ובו פרטים נוספים אודות הוליס וקשריו עם אורסולה קוצ'ינסקי, במיוחד בתקופה בה שהתה באזור קיימברידג'.
עדות מייקל באט – חבר המפלגה הקומוניסטית הבריטית שהתפכח –
נפילת חומת ברלין ב-1989 וסיומה המתקרב של המלחמה הקרה, הביאו ב-1990 אדם בשם מייקל באט ליצור קשר עם צ'פמן-פינצ'ר. בסדרת פגישות ושיחות טלפון שהתקיימו ביניהם, סיפר מייקל באט לצ'פמן-פינצ'ר כי במהלך שנות ה-60 עת היה קומוניסט נלהב, התגורר כדייר משנה בביתה של דמות חשובה במפלגה הקומוניסטית הבריטית ששמה נודע כבריג'יט. כקומוניסט אדוק, היה לדבריו כבוד רב להתגורר שם ולשמש מעת לעת כשומר סף בעת שדמויות מפתח של המפלגה התכנסו שם. באט ציין עוד, כי מדי כמה חודשים בריג'יט נהגה להודיע לו כי באותו ערב אמור להגיע אדם חשוב שזהותו הוסתרה מבאט והוא אמור היה להתכונן לקבלו. אותה דמות מיסתורית היתה מגיעה תמיד בשעות הערב המאוחרות ובאט היה מקבלו ללא החלפת מילה ביניהם. על פי הוראותיה של אותה בריג'יט, לאחר קבלתו באט נהג להסתגר בחדרו ושם נותר עד לאחר עזיבת אותו זר מיסתורי.
לדברי באט, לאחר שספריו של צ'פמן-פינצ'ר התפרסמו ועוררו סערה, הוא זיהה בתמונות שהיו בהם כי אותה דמות מיסתורית שהיתה מגיעה מעת לעת, היתה לא אחר מאשר ראש MI5 סר רוג'ר הוליס. לדברי באט, קריסת הקומוניזם הביאה אותו להתפכחות ולהכרה כי חי כל אותן שנים בשקר ומכאן רצונו לחשוף את הדברים. עוד הוסיף באט, כי באחת הפעמים, בריג'יט פנתה אליו בדחיפות וביקשה ממנו להיפטר ממכשיר שהיה ברשותה. באט לקח את המכשיר ובחר לא למלא אחר הוראתה, אלא שמר את המכשיר ברשותו מאז. באט מסר את המכשיר לצ'פמן-פינצ'ר שזיהה אותו במהרה כמכשיר מתוצרת סוביטית ששימש להגדלה והקטנה של תצלומים וטקסטים עד למימדי ראש סיכה (MICRODOT) במטרה להסוותם. בדיקת המועד בו המכשיר ניתן על ידי בריג'יט למייקל באט מראה כי מדובר באותו פרק זמן בו נחשף איש MI6 ג'ורג' בלייק כסוכן סובייטי. הדחיפות להיפטר מהמכשיר נבעה ככל הנראה מחשש לחשיפתו במהלך חקירת בלייק. תמונות שצ'פמן-פינצ'ר הראה לבאט הביאו לזיהויה של אותה בריג'יט כלא אחרת מאשר בריגיטה קוצ'ינסקי, אחותה של קצינת ה-GRU אורסולה קוצ'ינסקי, "סוניה", שהתגוררה בלונדון מתוקף נישואיה לבריטי. כאן עולה התהיה, האם ניתן ליחס את פגישותיו של אותו זר מיסתורי שזוהה כרוג'ר הוליס עם בריגיטה קוצ'ינסקי, לכך שבריגיטה שימשה מזה שנים כצינור להעברת הודעות בינו לבין מפעיליו במוסקבה?
תפנית לא צפויה מאסטוניה –
קארל סורה – 1903-1945. פעיל קומוניסטי אסטוני בכיר שהיה חבר ברשת ריגול של GRU בשנחאי. על פי עדות חוקרו, אוואלד מיקסון, סורה הודה בפניו כי גייס שם בריטי צעיר בשם רוג'ר הוליס כסוכן של ה-GRU. קארל סורה מצא את מותו במרץ 1945 בעת שהיה כלוא בגרמניה במחנה ריכוז נאצי.
עדות חדשה יחסית שצפה בשנים האחרונות, אשר זכתה גם היא כמו רבות אחרות, להתעלמות מצד השלטונות בבריטניה, הגיעה מסופר ממוצא אסטוני. הפרטים אותם העביר, עשויים להוות אישור לחשדות כי רוג'ר הוליס אכן גויס לטובת ה-GRU במהלך שהותו בשנחאיי. על פי אותה עדות, הוליס גוייס בשנחאיי על ידי אסטוני בשם קארל סורה שהיה איש ה-GRU. בשנת 1996 הגיע לידי צ'פמן-פינצ'ר באמצעות הדואר, ספר בשם "AnEstonian Saga" שנשלח על ידי איינר סאנדן, האדם שגם כתב אותו בשם. הספר הינו ביוגרפיה של כדורגלן אסטוני אוואלד מיקסון שהתפרסם בשנות ה-30 של המאה ה-20. על פי אותה ביוגרפיה, מיקסון שימש במהלך שנות ה-30 במקביל להיותו כדורגלן, גם כחוקר של המשטרה החשאית האסטונית. תפקידו במשטרה החשאית היה לפקח על אנשי המחתרת הקומוניסטית שפעלו שם מטעמה של מוסקבה. כאשר הצבא האדום פלש לאסטוניה ביוני 1940, הוא הסתייע בתשתית המחתרתית של המפלגה הקומוניסטית המקומית שהיתה כבר קיימת במקום, כדי לבסס את שליטתו. בין אותם סייענים היה אדם בשם קארל סורה (Karl Säre), איש מנגנון המפלגה הקומוניסטית האסטונית שהיה לו ניסיון רב בעבודה מודיעינית ברחבי העולם בשרות ה-GRU. גלגל ההיסטוריה שב והתהפך לאחר שגרמניה תקפה את ברה"מ ביוני 1941 וכבשה בתוך כך גם את אסטוניה. הגסטפו שפשט על מרכזי המפלגה הקומוניסטית האסטונית, עצר רבים מהמפלגה ובהם את קארל סורה אשר נכלא בבית הכלא של טאלין. על פי הביוגרפיה ותצהיר חתום של אוואלד מיקסון, הוא התמנה על ידי הגרמנים לחקור את קארל סורה בכלאו בעקבות שליטתו בשפה האסטונית. מיקסון סיפר כי חקירת סורה התמשכה על פני מספר שבועות וכללה 10 ראיונות בני כשעתיים כל אחד. במהלך אותם ראיונות, בנסותו להציל את עורו, סורה חשף בפני חוקרו רבים מחבריו לתשתית המחתרתית הקומוניסטית. בין החומרים שעלו בחקירתו, סורה אישר כי שהה בשנות ה-30 בשנחאי, שם על פי עדותו, היה חלק מרשת של המודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU. אוואלד מיקסון מספר עוד, כי בחקירתו ב-1941, סורה הזכיר מספר פעמים באופן מפורש, בריטי צעיר בשם רוג'ר הוליס. אותו הוליס, שהה באותה עת בשנחאיי והיה מאהבה של חברת רשת ה-GRU בשם לואיז רים, אשת ראש הרשת קארל רים. הנקודה החשובה לענייננו היא שסורה ציין מפורשות בחקירתו, כי אותוהוליס גויס על ידו כסוכן של ה-GRU! כאשר הצבא האדום שב ב-1944 לאסטוניה, מיקסון שחשש ממאסר עקב שיתוף הפעולה שלו עם הגסטאפו, נמלט לשבדיה ומשם לאיסלנד, שם חי עד מותו ב-1993. לדברי כותב הביוגרפיה, איינר סאנדן, בביתו של מיקסון, מצוי חומר נוסף הנוגע בין השאר לפרשת הוליס אשר ממתין להמשך המחקר בנושא.
אוואלד מיקסון – שימש כחוקר במשטרה החשאית האסטונית. על פי עדותו, חקר את קארל סורה בכילאו בטאלין. לטענת מיקסון, סורה אישר בחקירתו שגייס בעת שהייתו בשנחאי בסוף שנות ה-30, בריטי צעיר בשם רוג'ר הוליס כסוכן של ה-GRU.
עקב סיועו לגסטפו ועבודתו הצמודה עם הגרמנים בתקופת כיבוש אסטוניה, אוואלד מיקסון הוכרז ע"י ברה"מ בעבר ורוסיה כיום, כחשוד בסיוע לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. אפרים זורוף, חוקר פשעי הנאצים, תבע מממשלת איסלנד את העמדתו לדין אולם תביעתו לא קיבלה כל התיחסות מצד הממשלה ברקיאביק. ממשלת אסטוניה שוללת בעיקשות את ההאשמות נגד מיקסון וטוענת כי הוא הוחשד עקב חשש של ממשלת רוסיה ולפני כן, ממשלת ברה"מ, כי מיקסון יחשוף בחקירתו את קשריו של סורה עם המודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU.
ההיסטוריה הרשמית של MI5 –
באוקטובר 2009 התפרסם בבריטניה הספר Defence of the Realm. הספר שנכתב על ידי פרופ' כריסטופר אנדרו, הינו ההיסטוריה הרשמית של שרות הבטחון הבריטי MI-5. לצורך כתיבת הספר, פרופ' אנדרו קיבל לטענתו מ-MI5 גישה חופשית לארכיון השרות, ממנו שאב מידע על רבות מהפרשיות שליוו את האירגון מאז הקמתו ב-1909. בניגוד לפירוט הרב שאנדרו נוקט בספר בכל הנוגע לסוגיות רבות בהיסטוריה של MI-5, בכל הקשור לפרשת החשדות נגד ראש השרות רוג'ר הוליס, אנדרו כותב בתמציתיות ובצמצום שהשתרע על פני כשני עמודים, כשהוא נמנע כמעט מכל פירוט. בנוגע לחשדות נגד הוליס, אנדרו מאמץ את העמדה הרשמית של הארגון כי פיטר רייט בגד בשבועת הסודיות לארגון עליה חתם עם כניסתו לעבודה בארגון עבור בצע כסף בכך שפירסם את סיפרו ברבים. במקום לסתור את הטענות שהועלו לאורך השנים הן על ידי רייט (אותו הוא בוחר לתקוף באופן אישי על רקע הפירסום ללא אישור של סיפרו של רייט Spy Catcher), על ידי העיתונאי הארי צ'אפמן-פינצ'ר בשורת ספריו ועל ידי אחרים, אנדרו בחר לאמץ את הקו הרשמי ולתקוף את הטוענים שהוליס היה סוכן סובייטי. כמו כן, פרופ' כריסטופר אנדרו מאמץ גירסאות מוטעות (שיקריות?) שהופצו על ידי גורמי ממשל בריטיים בהשראת הארגון (בהם רה"מ מרגרט ת'אצ'ר), דוגמת הטענה כי בדיקת הלורד טרנד את חקירת הוליס מצאה את הוליס חף מכל אשמה. למעשה, כל שטרנד מצא בבדיקתו היה וזה היה גם המנדט שניתן לו, שהחקירות שהתבצעו ע"י MI5 בעניינו של הוליס התנהלו כשורה. הלורד טרנד קובע עוד, כי לא ניתן להוכיח את אשמתו של הוליס (בהחלט גם לא ניקו אותו) וכפועל יוצא מכך (מדובר בראש שרות הבטחון) "יש לתת לו להינות מהספק".
תהיות ומחשבות:
הנבירה בחומרים הנוגעים לארועים אלה שארעו לפני עשרות שנים, מעלה מחשבות ותהיות אודותיהם. ראשית, מחשבות אודות הקלות בה אדם שכל הסימנים מצביעים על כך שהיה קשור קשר הדוק לגורמים קומוניסטיים בבריטניה, הצליח להכנס לקודש הקודשים של שרות הבטחון הבריטי. לא רק שהצליח להתקבל לארגון בנסיבות חשודות, הוא גם שרד שם לאורך שנים ועלה בסולם התפקידים עד למשרת ראש השרות. עדויות של בני דורו בשרות מצביעות על כך שהיו מתאימים ממנו ובעלי כישורים עדיפים ולמרות זאת, הוא זכה לשמש בתפקידים הרגישים ביותר בשרות הבטחון הבריטי, כאשר ארועים רדפו ארועים בשיא המלחמה הקרה מול הגוש המזרחי. התמונה שמתקבלת היא שהסביבה שסבבה אותו דוגמת אישים כמו דיק ווייט, שימשה עבורו כמעטפת מגוננת שגם איפשרה את קידומו, ככל הנראה במחדל ומתוך ריפיון של כלל המערכת.
דבר נוסף שעובר כחוט השני בארועים הנוגעים לרוג'ר הוליס, הוא התעקשותו להמשיך בתיפקודו הלקוי כשברור לעין שתוצאת מעשיו משרתת את האינטרס הסובייטי. כך היה למשל בזיכויו הבטחוני החוזר פעם אחר פעם (6 פעמים על פי הידוע עד כה) של מרגל האטום קלאוס פוקס על ידי הוליס עצמו, זאת למרות שבארכיון שרות הבטחון ובתיקו של פוקס עצמו הצטברו לגביו אותות אזהרה למכביר. כך גם, הדברים נכונים לגבי היעדר הטיפול בקצינת ה-GRU אורסולה (רות) קוצ'ינסקי למרות אזהרות מצד גורמים בתוך שרות הבטחון ומצד גורמים ב-FBI האמריקאי, אותה הגדיר הוליס "כלא יותר מאשר עקרת בית תמימה".
הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר לוקחים בחשבון את העדר ההתיחסות ולעיתים אף העלמת עין, מצד גורמים שונים בממסדים הפוליטיים, המשפטיים והביטחוניים בבריטניה, בנוגע לעדויות בעיתיות אודות להוליס שצפו בציבוריות הבריטית החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. למרות פירסומים אלה, בין השאר על ידי עיתונאים וחוקרים בריטיים דוגמת הארי צ'פמן-פינצ'ר ואחרים, עדיין ההתיחסות היתה מבטלת והיו ניסיונות חוזרים ונישנים לכסות על הדברים. חשיפת פעילות ריגול והפעלת סוכנים הינה אחת הפעולות היותר מסובכות של הבטחון המסכל. הסיבה לכך נובעת מהעובדה שרוב רובה של פעילות זו אינה משאירה עקבות פיסיים. כאשר אין הודאה, חשיפתה צריכה להתבצע בדרך כלל בשעת מעשה, דבר מסובך וקשה מאד לביצוע. סוגיית החשדות נגד רוג'ר הוליס נותרה עדיין בגדר חשדות בין השאר מהסיבה הזאת. עדותו של האסטוני אוואלד מיקסון בביוגרפיה שפורסמה אודותיו, מהווה את הדבר הקרוב ביותר ל"אקדח מעשן" בכל הנוגע להוליס. עדות מיקסון כי קארל סורה הודה בפניו במהלך חקירתו בידי הגסטאפו, כי בשנות ה-30, גייס בשנחאי עבור ה-GRU בריטי צעיר בשם רוג'ר הוליס, הינה עדות חשובה מאד שהיתה חסרה בפאזל. למרות שעדיין יש צורך בהצלבתה ולוודא את האותנטיות שלה, עדיין היא מקרבת מאד את העוסקים בפרשה למסקנות בנוגע להוליס ומקומו בין שאר הסוכנים הבריטיים שגוייסו לטובת המודיעין הסובייטי.
תהיה נוספת שעולה למקרא הדברים נוגעת לישראל. סמוך להתמוטטות ברה"מ ושינויי המשטר בשאר מדינות ברית וארשה לשעבר, הגיעו לישראל מאות אלפי עולים ממקומות אלה. שטף העליה החל עוד בימי מיכאיל גורבצ'וב לפני שברה"מ חדלה להתקיים וגבר לאחר פירוקה הרשמי של ברה"מ. בעבר סוכנויות המודיעין הסובייטיות ניסו להשתיל בישראל מרגלים, חלקם סוכנים שגוייסו למטרות אלה. חלק ניכר מהם נחשף על ידי פעילות שרות בטחון כללי ופעילותם הסתיימה או שהם הופעלו ע"י השב"כ כסוכנים כפולים. סביר להניח שהעליה רחבת ההיקף מברה"מ לשעבר, במיוחד בתקופה הסמוכה להתמוטטות ברה"מ, נוצלה על ידי גופי המודיעין הרוסיים לצורך השתלת סוכנים בישראל במטרה שיופעלו בעתיד, לעיתים הרחוק. אחד ממאפייני הפעולה שאפיינו את ה-KGB וה-GRU, היה חשיבה לטווח ארוך והשתלת סוכנים רדומים לשנים ארוכות. סביר להניח שכך היה ואולי עודנו, בכל הקשור לעלייה בממדינות ברה"מ לשעבר.
Thames House במילבנק, לונדון. מקום משכנו הנוכחי של מטה שרות הבטחון הבריטי MI5.
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.