צפריר עפרוני
Vozdushno-Desantnye Voyska – VDV
פרשת המעורבות הרוסית האחרונה באוקראינה, שבהחלט ניתן לכנותה פלישה, הינה רבת פנים ומימדים. אחד ממאפייני מעורבות זו הוא השימוש שעשה הצבא הרוסי בכוחות מיוחדים ויחידות עלית בלבוש אזרחי ללא סימנים מזהים. בין הכוחות הללו שהצד הרוסי עשה בהן שימוש, היו יחידות המשתייכות לכוחות המוטסים של הצבא הרוסי. ניתן היה לזהותם על פי כלי הנשק, הציוד וכלי הרכב המשורייניים שברשותם, היחודיים לכוחות המוטסים של רוסיה. בין שזו המפלגה הקומוניסטית בתקופת ברה"מ ובין שזו הממשלה של הפדרציה הרוסית, הכוחות המוטסים הרוסיים (ה-VDV ברוסית) מאז הקמתם היוו זרוע ארוכה ומשענת של המשטר המשמשת בין השאר לאבטחת המשטר ולביצוע מדיניותו ולכן הימצאותם בזירה האוקראינית אינה מהווה דבר חריג. תקדימים לכך היו למשל בעת הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב-1968 או תחילת הפלישה לאפגניסטן ב-1979. בשני המקרים יחידות של הכוחות המוטסים עמדו בראש הכוחות שביצעו את הפלישות הללו והם ביצעו את המשימות הרגישות והקשות לביצוע לפני עיקר הכוחות.
כאשר מנסים לבחון את מאפייני הכוחות המוטסים בברה"מ לפני התפרקותה והפדרציה הרוסית כיום, ראוי לבחון ראשית את המקורות להם היתה השפעה על האופן בו התפתחו. הדבר חשוב מאחר והמחשבה הצבאית הרוסית שואבת את הרעיונות והתפיסות שלה מההתנסויות של העם הרוסי בכלל והצבא הרוסי בפרט לאורך ההיסטוריה.
אלמנט הלחימה הלא ליניארית:
מרכיב הלחימה הלא לינארית מאופיין בעיקר בהיעדר קווי חזית מוגדרים ולחימה בעומק תוך ביטול/התעלמות מאותם קווי חזית מוכרים. מרכיב זה באופן הפעלת הכוחות והלחימה של הצבא הסובייטי ומאוחר יותר הצבא הרוסי העכשווי, שואב ממקורות היסטוריים רוסיים עמוקים. אחד האלמנטים החשובים בלחימה הלא ליניארית בראיה הרוסית, היה רעיון הפעלת כוחות עצמאיים בעורף היריב, מה שמכונה "העוצבה הקדומנית", Peredovoi Otryad ברוסית או באנגלית Forward Detachment. מקורותיה של תפיסה זו בגירסתה הרוסית, מימיו של הצאר פיוטר הגדול במאה ה-17 שהקים במסגרת הרפורמות שערך בצבא הצארי את "הקורפוס המעופף" (ברוסית Korvolan, שיבוש מצרפתית של המונח Corps Volant). הקורפוס המעופף כלל אלמנטים של חיל רגלים, חי"ר רכוב, ופרשים. "הקורפוס המעופף" נועד לפעול בעורף האויב עצמאית אך במתואם עם כח ראשי נוסף. משימותיו העיקריות של הקורפוס המעופף היו סיור ואיסוף מודיעין, סיורים אלימים ותקיפת יעדים נבחרים בעורף האויב לשם זריעת בלבול בקירבו.
במהלך המלחמה בין רוסיה הצארית והאימפריה העות'מנית ( (1876-77 בזירה הבולגרית, עמד הפילדמרשל הרוסי גורקו בראש כח בסדר גודל של אוגדה שהיה בעל מאפיינים רב-חייליים שכלל יחידות חי"ר, חי"ר רכוב, פרשים, ארטילריה והנדסה. כח זה שפעל כעוצבה קדומנית, נע בעורף היריב התורכי, תקף מעברי הרים חיוניים, גשרים ומוצבים תורכיים חיוניים והחזיק בהם – בכך הביא למיטוט יכולת היריב התורכי להילחם כמערכת לוחמת אחודה. כל זאת נעשה באופן עצמאי אך בתיאום עם הכח הרוסי העיקרי בפיקודו של יורש העצר הרוסי. יותר מאוחר היה ישום נוסף לעוצבה הקדומנית, במהלך מלחמת רוסיה-יפאן ב1904/5, בה ערך הצבא הרוסי פשיטה רכובה רחבת היקף על העמדות היפאניות במנצ'וריה.
ביטוי מובהק ללחימה הלא ליניארית היה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה כנגד ההתערבות הזרה ("אינטרוונציה" כפי שקרויה בז'ארגון הסובייטי) לאחר המהפכה הבולשביקית, בשנים 1917-22. בעת מלחמת האזרחים, כוחות "אדומים" נאלצו לפעול סימולטנית כנגד מספר רב של כוחות בכל רחבי רוסיה, "לבנים" וצבאות זרים, בדרך כלל במרחקים של אלפי ק"מ מהמרכז וללא קשר קבוע עימו. למעשה, ההתנסויות של הצבא האדום במלחמת האזרחים היוו מעבדת ניסויים ראשונה עבור הוגים צבאיים סובייטיים שיותר מאוחר יישמו אותן בפיתוח חשיבה צבאית חדשנית.
החל מהמחצית השניה של שנות ה-20 ועל יסוד ההתנסויות במלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים לאחריה, ניתנה תשומת לב הולכת וגוברת בצבא האדום לרעיון "הקרב העמוק", שבבסיסו הוא מושג טקטי. על פי תפיסה זו, הקרב העמוק יתבצע תוך מאמץ רב זרועי סימולטני של חי"ר, שריון, ארטילריה וסיוע אוירי צמוד (גורם חדש יחסית באותה תקופה). המחדש הגדול בתפיסת "הקרב העמוק", ההוגה הצבאי ולאדימיר טריאנדאפילוף, שם דגש על ארמיות הלם/מחץ שיכללו כוחות ניידים מהירים של שריון ומה שהוא כינה "פרשים ממוכנים" שיפעלו בעורף האויב כאמצעי של פריצה טקטית וכמבוא לפריצה לעומק המערכתי/אופרטיבי של האויב.
האדם ששמו מזוהה יותר מכל עם אמנות המערכה, תפיסת המערכה העמוקה/קרב עמוק, ופיתוח רעיון ההפעלה של כוחות מוטסים כחלק אינטגרלי מתורות אלה, היה מיכאיל טוכאצ'בסקי, מי שעתיד מאוחר יותר להתמנות לרמטכ"ל הצבא האדום בדרגת מארשל. טוכאצ'בסקי וסביבו קבוצה של קצינים והוגים צבאיים שהבולטים בהם היו איסרסון, וורפולומייב ואחרים, זיככו את רעיון הקרב העמוק לתפיסה מערכתית המהווה גורם מקשר ומפרש בין הרמה האסטרטגית של ההנהגה, לרמה הטקטית שבאה לידי ביטוי בתפיסת אמנות המערכה ורעיון המערכה העמוקה במהלך שנות ה-30. כפועל יוצא של בדיקת רעיון הקרב העמוק בסדרת תימרונים רחבי היקף שנערכו בשנים 1933-1936, תקנון השדה הזמני – 1936 (PU-36) ביטא לראשונה דוקטרינה מגובשת של מערכה העמוקה שאמורה לפרוץ דרך העומק הטקטי של האויב כשבמהלך הפריצה יוחדרו כוחות שריון, חי"ר ממונע וממוכן בסיוע של כוחות שיונחתו מהאויר בעורף האויב.
כדי ליישם תפיסה זו, טוכאצ'בסקי הביא להקמת קורפוסים ממונעים מוטסים ועוצבות מוטסות רב זרועיות שכללו אלפי חיילים, כל זאת באמצע שנות השלושים! עם זאת, ב-1937-8 במהלך הטיהורים הגדולים, סטאלין חיסל את מרבית צמרת הצבא האדום ובכלל זה את טוכאצ'בסקי ורבים מחסידי רעיונותיו. עם חיסולם, תפיסת המערכה העמוקה ובכלל זה תפיסת הפעלת כוחות מוטסים כחלק אינטגרלי ממנה, נזנחו ולא נעשה בהן שימוש פרקטי עד 1943 במערכות על מוסקבה, סטלינגרד וקורסק. התוצאה הישירה של חיסול אסכולת המערכה העמוקה בצבא האדום היתה היעלמות הכתבים הרלוונטיים וביטול המסגרות של קורפוסים ממוכנים מוטסים שהוקמו בשנות ה30.
הקמת הכוחות המוטסים של הצבא האדום:
ככל שהתחדדה בסוף שנות ה-20 התפיסה של קרב עמוק המשלב החדרה של כוחות במהירות גבוהה לעורף האוייב, הובן שיש צורך במציאת פיתרון שיאפשר יישום דרישה זו. פיתרון לכך נמצא באמצעות הקמה של מסגרות של כוחות שיונחתו מהאויר בהצנחה או בהנחתה בשדות תעופה שיתפסו למטרה זו על ידי כוחות חלוץ מוצנחים.
מושג ה- Desant:
בשפה הרוסית למושג Desant יש מספר משמעויות. משמעות אחת היא הורדה/ירידה ממקום גבוה לנמוך יותר. משמעות שניה הינה הנחתה.
בהקשר הטקטי, דסנט מתקשר לתיאור כח ממוכן זוטר, העוסק בהקמת ראש גשר בגדה מרוחקת של מכשול מים לאחר שצלח אותו על גבי כלי רכב. בהקשר המערכתי/אופרטיבי והאסטרטגי, המונח מתקשר לפעולות מוטסות ואמפיביות בהיקף נרחב וכן להחדרת סוכנים ושל כוחות מיוחדים ולאופן תיפעולם בעומק שטח האוייב. הכוחות המוטסים, או הדסאנט האוירי כפי שמוגדרים בתפיסה הסובייטית של שנות ה 30, קשור קשר הדוק לביצוע מחטפים ברמה המערכתית – יצירת מרכזי כובד בעומק, במקביל ובו זמנית לתימרון החדירה המערכתי. הדסנט האוירי עושה שימוש בפלטפורמות אויריות להובלת מרכיבי הכח, ומיישם גישה עקיפה באמצעות ניצול המימד האנכי של המרחב – האויר. בתוך הדסאנט האוירי קיים תחום משנה שנקרא "המיכון האוירי" Aviamekhanizatzia שפירושו הפיכת כוחות החי"ר המוטסים לממוכנים – מצויידים בכלי רכב קרביים משוריינים שיוצנחו/יונחתו עימם ובכך יעניקו להם אלמנטים משופרים של מיגון, כח אש וניידות טקטית.
ניתן לומר שראשית "ההרפתקה" עם נושא הצניחה הקרבית באופן מעשי נעשה ב-1927 כשניתן אישור ע"י הממשלה הסובייטית לרכוש בארה"ב כמה מאות מצנחי "ארווין" במחיר של כמה מאות דולרים ליחידה. מדובר היה בסכום עתק במונחים של אותה תקופה בכלל ובמיוחד עבור מדינה במצב כלכלי רעוע כפי שהיתה באותה עת ברה"מ. עם זאת, בברה"מ שבאותה עת היתה תסיסה מחשבתית ועיונית במגוון תחומים, היו מוקסמים מהניסיונות שנערכו באותה עת בארה"ב בנושא הצניחה.
ב-1929 נשלח לארה"ב הטייס L. G. Minov, על מנת ללמוד את נושא הצניחה "לצרכי הצלה אוירית" כלשונם. מאחר ובברה"מ שרר מחסור קשה במצנחים , הוחל במאמץ מחקרי לפיתוח דגמים חדשים של מצנחים ועד מהרה הוחל בייצור המוני שלהם. נושא הצניחה הפך יעד להקמת מועדוני נוער לאימון ויצירת קאדר עתידי של כח אדם מיומן. 7 שנים מאוחר יותר, מינוב עתיד לבצע את ההצנחה הקרבית הראשונה בברה"מ.
ב-1930 נולדו באופן מעשי הכוחות המוצנחים הסובייטיים. ב-2 באוגוסט נערך סמוך לוורונז' תרגיל שבמהלכו הוצנחו 8 לוחמים וקצין חמושים במקלעים ורובים. הם תירגלו קבלת אספקה מוצנחת והשתלטות על יעד. יותר מאוחר באותה שנה תורגלה הצנחת 11 חיילים "בעורף האויב". היחידה שתירגלה השתלטות על מפקדת אויב, תפסה את מפקד הקורפוס ונמלטה עימו חזרה אל מעבר לקווים. על בסיס לקחי שני התרגילים הללו התקבל אישור להמשך האימונים והתרגילים כדי לבחון היבטים טקטיים וטכנולוגיים הקשורים לנושא הצניחה הקרבית.
במחוז הצבאי של לנינגרד תחת פיקודו של המרשל טוכאצ'בסקי בטרם היותו רמטכ"ל, הוקמה יחידה מוטסת ראשונה שתירגלה שת"פ עם כוחות קרקעים וימיים. בדצמבר 1932 המועצה הצבאית המהפכנית של ברה"מ הורתה על הקמת בריגדה מוטסת ראשונה שתוצב במחוז הצבאי של לנינגרד. בתוך כשנה הוקמו 29 גדודים מוטסים שמנו בסה"כ כ-10,000 איש.
במקביל להתפתחויות האירגוניות, הוכנסו לשימוש לטובת הכוחות המוטסים, מפציצי טופולב TB-3 שהוסבו למשימות הצנחה. למרות צעד זה שהיווה התפתחות, הם לא היו הבחירה האידיאלית למשימות אלה מאחר ולא תוכננו למשימות תובלה אוירית והצנחה. ההצנחה מהם התבצעה בקצב איטי מדי מאחר והמעבר לעבר דלת היציאה היה צר מדי, דבר שהאט את קצב יציאת הצונחים וכתוצאה מכך נגרם פיזור רב שלהם.
ב-1935 במסגרת תמרוני קייב, הסובייטים הדגימו לפני משקיפים צבאיים זרים, הטסה של אוגדה מוטסת ממוסקבה לוולאדיווסטוק שבמזרח הרחוק. 14,000 הלוחמים הונחתו על ציודם לאחר תפיסת שדה תעופה על ידי למעלה מ-1000 צנחנים. בתמרון מוסקבה של 1936, הוצנחו 5000 צנחנים לתפיסת ואבטחת שדה תעופה ולאחר מכן הונחתה אוגדת חי"ר 84 בשדה התעופה על ציודה שכלל תותחים וכלי רכב שונים. הכוחות המוטסים המשיכו לגדול בהיקפם וב-1936 נוספו 2 בריגדות נוספות ועוד 4 בריגדות נוספו ב1938.
מטוסי טופולב TB-3 היו עיקר כח המטוסים שעמדו לרשות הכוחות המוטסים בברה"מ בשנות השלושים. עקב מגבלות המטוס נאלצו לעשות שימוש בשיטת הצנחה יחודית שבמהלכה עלו הצנחנים דרך פתח על גג המטוס וכנפיו ומשם קפצו ברגע המתאים. לבעלי לב חזק במיוחד…
כפי שתואר כאן כבר, אחת השאיפות של הוגי ומקימי הכוחות המוטסים של ברה"מ במהלך שנות השלושים, היתה להקנות להם יכולות משופרות ב-3 מרכיבי הלחימה: הניידות הטקטית, המיגון וכח האש. כדי לתת מענה לצורך הזה הועלו מספר רעיונות, חלקם מעניינים אשר בגלל מגבלות טכנולוגיות ואילוצי העת ההיא נידחו הצידה לתקופה ארוכה. אחד הרעיונות שהועלו היה הרעיון לספק לכח המוצנח טנקים שניתן יהיה להטילם מהאויר יחד עם כח הצנחנים. טנק כזה היה וואריאנט של טנק ה- T-60 שעבר הסבה במשרד התיכנון טופולב במהלכה הוצמדו לו כנפיים ומכלול זנב להיגוי. טנק זה שנקרא KT-40, תוכנן להיות מוטל מהאויר ולדאות לשטח הנחיתה המיועד, שם יפורקו מכלולי הכנפיים והזנב והוא יהיה מוכן למשימות הקרקעיות שלו.
עם זאת, כפי שכבר נאמר, הטיהורים של סטאלין קטעו באיבחה אחת את הפיתוח הרעיוני והאירגוני של הלוחמה המוטסת בברה"מ.
הכוחות המוטסים של ברה"מ יוצאים לקרב:
למרות שבעת פרוץ מלחמת החורף עם פינלנד ב-1939, היו בידי הצבא האדום מספרים די משמעותיים של עוצבות מוטסות, הכוחות הללו הוכו קשות במהלך הלחימה בפינים הנחושים או שלא הצליחו להשיג הישגים משמעותיים בשדה הקרב. הסיבות לכך היו מגוונות, בין השאר חוסר ניסיון משווע של המפקדים שניצלו מהטיהורים ואשר קודמו באופן מואץ כדי למלא את שורות הפיקוד שהדלדלו, טייסים לא מיומנים בכלל ובהצנחה בפרט, היעדר ציוד מתאים ובכמות מספקת וקשיי תקשורת. התוצאה היתה נטישת הקונספט של כוחות מוטסים והטלתם לקרב כיחידות חי"ר רגילות. למרות זאת, רעיון ההפעלה של כוחות מוטסים לא ננטש לחלוטין וביוני 1940 עשו בכוחות המוטסים שימוש בעת ההשתלטות על חלקים מרומניה שצבאה לא היווה יריב משמעותי.
על יסוד הלקחים מההכרעה המהירה של צרפת ע"י הוורמאכט במאי-יוני 1940 וקצב הלחימה הגרמני המואץ שניצפה במהלכה נתקבל סיוע מכוחות שהוצנחו בעורף האויב, הוקמה בברה"מ מנהלה מיוחדת לכוחות המוטסים והם הוצאו משרשרת הפיקוד של חיל האויר הסובייטי. כמו כן, הוגדלה מצבת הכוחות מ-6 בריגדות ל-5 קורפוסים שמנו מספר כולל של כ-100,000 לוחמים.
למרות שינוי זה, כוחות אלה סבלו מרמת הצטיידות מאד לקוייה, רמה נמוכה של אימונים, ומחסור חמור במטוסי תובלה. פתיחת מבצע ברברוסה ב-22 ביוני 1941 תפס את הכוחות המוטסים הסובייטיים בעיצומו של תהליך התארגנות. קצב ההתקדמות המהיר של הגרמנים בחודשים הראשונים של הלחימה, המחסור החריף במטוסי תובלה והיותם של הלוחמים איכותיים בבסיסם, הביאו להחלטה מודעת של הפיקוד העליון להטיל אותם לשדה הקרב כלוחמי חי"ר רגילים.
ההגנה על מוסקבה – מערכת ויאזמה:
במתקפת הנגד הראשונה בחזית מוסקבה – דצמבר 1941 עד יוני 1942 – נעשה לראשונה שימוש במבצעים מוטסים בהיקף מערכתי. בשלב זה המאמץ הגרמני לכיוון מוסקבה מיצה עצמו והם החלו להיעצר כשמספר הנפגעים הגרמניים הלך וגבה ועימו אובדן ציוד רב. על בסיס העובדות הללו, הסובייטים תיכננו לאבטח את מוסקבה באמצעות שימוש בכל הכוחות שעמדו באותה עת לרשותם כנגד קבוצת ארמיות מרכז הגרמניות. במקביל למתקפה מהקרקע, הוצנח קורפוס מוטס בעורף הכוחות הגרמנים סמוך לעיירה ויאזמה כדי לסייע בכיתור הגרמנים. זה היה ניסיון נועז לעשות שימוש בכח מוצנח בהיקף מערכתי. אולם הניסיון נכשל ומתוך 14000 הלוחמים שהוצנחו, רק 4000 שרדו את הלחימה. כישלון הקורפוס ה- 4 המוטס נבע בין השאר מתיכנון לקוי שלא הביא בחשבון את עוצמת התגובה הגרמנית. מתוך 600 המטוסים שתוכננו למשימה, הוקצו רק 62 מטוסים, דבר שהביא להתמשכות ההצנחה על פני 8 יממות. כמו כן, התגלעו ליקויים חמורים בתקשורת עם כוחות הקרקע, תיאום לקוי ומחסור חמור בסיוע ארטילרי ותנאי מזג אויר חורפי גרועים שהקשו על ההצנחה והתנועה על הקרקע.
מערכת הדנייפר – ניסיון שני לעשות שימוש בהיקף מערכתי בכוחות מוטסים התרחש בספטמבר 1943 במהלך ההתקדמות הסובייטית לעבר נהר הדנייפר. הוטל על 3 בריגדות מוטסות לתפוס ראש גשר על נהר הדנייפר בכדי לחסום את נסיגת הגרמנים. הפעולה נכשלה מסיבות דומות לאלה שארעו במערכת ויאזמה. סיור מקדים שנערך 3 ימים לפני הפעולה, לא זיהה את הרכב והיקף הכוחות הגרמניים האמיתיים וביום ההצנחה ניתקלו הסובייטים בכמעט 5 דיוויזיות גרמניות. בקרב 4575 הלוחמים שהוצנחו, היו אבידות כבדות בשיעור של 60%. לאחר מערכת הדנייפר וכישלון המאמץ המוטס, הצבא האדום לא ביצע יותר פעולות מוטסות בקנה מידה מערכתי עד תום המלחמה, אם כי פעולות בהיקפים טקטיים נערכו במספרים לא מעטים.
למרות התוצאות הקשות הללו, עדיין נותרה בקרב הפיקוד העליון של הצבא האדום, התפיסה שבתנאים מתאימים ועם הציוד המתאים, יש מקום לפעולות מוטסות בהיקף מערכתי בעידן של לוחמה מודרנית. תקנון השדה של מהדורת 1944 מדבר על כך שיש לפעולות מוטסות מערכתיות מקום כי "כוחות מוטסים המאופיינים במידה גבוהה של ניידות, עוצמת אש גבוהה, היכולת להופיע במהירות ובפתאומיות ולהלחם בעורף האויב". ועדיין, תקנון השדה 1944 מסייג: "הפעלה מוצלחת של כוחות מוטסים מחייבת תיכנון והכנה מדוקדקים ותיאום אפקטיבי של האויריה עם כוחות פרטיזנים וניידים על הקרקע." הלקחים הללו נלמדו היטב על ידי הסובייטים ובשנים שבאו לאחר מלחמת העולם השניה יושמו מבחינה דוקטרינרית ופיתוח פלטפורמות ואמצעי לחימה מתאימים.
השנים שלאחר "המלחמה הפטריוטית הגדולה":
התקופה שבאה לאחר מלחמת העולם ה-2 מאופיינת בשינויים דרמטיים באיכות ובתפיסות ההפעלה של הכוחות המוטסים הסובייטיים שהושפעו מארועי התקופה כמו התפתחות המלחמה הקרה בזירה הבינלאומית ותום עידן סטאלין עם מותו ב-1953. התגבשות המלחמה הקרה והניסיון ההיסטורי הרוסי של פלישות מהמערב כשהאחרונה בהם ב-1941 הביאה לחורבן והרס אדירים, היה לאחת הסיבות לחיזוק העוצמה הצבאית הסובייטית בשנים שלאחר המלחמה, בעוד שבמערב ובמיוחד בארה"ב נערכו קיצוצים דרסטיים בקרב הכוחות המזויינים עד לפרוץ מלחמת קוריאה ב-1950.
א. 1945 עד מות סטאלין ב-1953:
עם סיום המלחמה, נערכו בברה"מ שינויים ורפורמות בתחום הצבאי. נושאים בתחום הדוקטרינה הצבאית, התיאוריה, ארגון מבצעים ועוד, שהיתה להם תרומה להשגת הניצחון במלחמה קיבלו דחיפה. חל גידול משמעותי במספר האוגדות המשוריינות הכבדות והן קיבלו משאבים רבים. בנוסף לכך, הסובייטים החזיקו בכח מוטס משמעותי ביותר בהיקפו, שכלל 10 אוגדות שכללו כוחות מוצנחים וכוחות מונחתים בדאונים.
ניסיון המלחמה ובמיוחד התנסויות דוגמת ויאזמה והדנייפר נלמדו כדי לקבוע מה יהיה תפקידם המדוייק של הכוחות המוטסים במלחמה עתידית. בין התפקידים שהוגדרו עבור הכוחות המוטסים היו משימות טקטיות, מערכתיות וכאלה בעלות מאפיינים אסטרטגיים שכללו הפרעה ופגיעה למאמצי גיוס כוחות האויב, השתלטות על איזורי תעשיה חיוניים, חופים ואיים. עם זאת היו שני גורמים חשובים אשר מנעו תפקיד יותר מרכזי עבור הכוחות המוטסים הסובייטיים בתקופה ההיא:
ראשית, ההסתייגויות החריפות של סטאלין והיעדר אמונתו ביכולתם של הכוחות המוטסים לשרוד בסביבה של לחימה ממוכנת מודרנית, זאת על בסיס ההתנסויות הקשות במערכות בויאזמה וובדנייפר.
גורם שני היה עובדת המחסור החריף באמצעים טכנולוגיים מתאימים ובמיוחד מחסור בפלטפורמות מוטסות בעלות כושר נשיאה מספק, מחסור באמל"ח כבד וכן ניידות טקטית קרקעית מוגבלת.
פיתוחים בתחום ההיטס – הפיגור בתחום התובלה האוירית באותה עת היווה את הגורם המגביל ביותר בפיתוח הכוחות המוטסים הסובייטיים. מטוסי שנות ה-40 בברה"מ שהיו בעיקר מטוסי ליסונוב LI-2 (גירסה סובייטית למטוס הדקוטה C-47 שסופק במסגרת "החכר והשאל" במהלך המלחמה) הוגבלו לנשיאת מספר מוגבל של חיילים ולנשיאת נשק וכלי רכב קלים בלבד ובמספרים קטנים. כתוצאה מכך הכוחות המוטסים אולצו להשאר במתכונת של כוחות קלים והוגבלו לשימוש בתותחים קלים נגד טנקים, מרגמות עד 120 מ"מ, תול"רים וכלי רכב קלים בלבד. גדודים מוצנחים נאלצו להתנייד על הקרקע רגלית ולהסתייע בעצמת אש מסייעת מוגבלת למדי.
בעיית היעדר מטוסי תובלה בעלי יכולת נשיאה מספקת, לא קיבלה תשובה במהלך התקופה הזאת מאחר ותעשיית התעופה הסובייטית הוכוונה מגבוה להתמקד ביצור מפציצים ארוכי טווח ומטוסי יירוט. לקראת סוף התקופה החלו לגשת לתיכנון מטוסי תובלה מתאימים והראשון שהוחל בייצורו היה האנטונוב An-8 , דבר שארע לא לפני שנת 1956.
העובדה שהכוחות המוטסים הסובייטיים הוגבלו להיות כוחות קלים באופיים הגבילה גם את יישום התורה שפותחה עבור הכוחות המוטסים 20 שנים קודם לכן כחלק מתורת המערכה העמוקה. עד שלא חל שינוי טכנולוגי בתחומי יכולת הנשיאה והתובלה, משימות הכוחות המוטסים הוגבלו ודמו למשימות שבוצעו במהלך מלחמת העולם ה-2. בעיקרון מדובר היה בתפיסת תאי שטח מצומצמים והחזקתם עד לחבירה עם כוחות קרקעיים. המשימות נותרו פאסיביות באופיין מאחר ולאחר הנחיתה, הצנחנים חסרו ניידות וכח אש כבד החיוניים לביצוע התקפות.
עם זאת, לפחות בתיאוריה נותרו הכוחות המוטסים בתקופה המדוברת מרכיב חיוני בתורת המערכה העמוקה: "כח מוצנח המוטס לעומק עורף האוייב חייב להיות בעל יכולות לבצע משימות צבאיות מבלי להסתמך על חבירה עם כוחות קרקעיים. על מנת לבצע זאת, החיילים המרכיבים את הכח חייבים להיות בעלי אותן יכולות שמחזיקים חיילים התוקפים קרקעית: רמה גבוהה של ניידות ובעלי אמל"ח ואמצעים אחרים החיוניים לביצוע משימות צבאיות ארוכות טווח. רק בדרך זו ההצנחה וההנחתה של מספרים גדולים של צנחנים יהיו בעלי משמעות צבאית ויהיה זה מוצדק להשקיע את הכמות האדירה של כוחות ומשאבים שחיוניים להבטחת הנחיתה".
ב. העידן הגרעיני – 1953-1968:
בתקופה השניה שלאחר מלחמת העולם ה-2 ההתפתחות של הכוחות המוטסים הסובייטיים עמדה בסימן הופעת המימד הגרעיני והשפעתו על שדה הקרב. בהתבסס על ההנחה ששררה אז שמלחמה עתידית עשוייה להתחיל בסדרת חילופי מהלומות גרעיניות, הסובייטים שינו את הגישה מהתבססות על ריכוזים גדולים של כוחות משוריינים וממוכנים לכיוון של כוחות יותר קטנים ויותר ניידים (כמובן בקנ"מ רוסי…). עפ"י התפיסה שהתגבשה, כוחות קטנים יהוו מטרה פחות פגיעה במציאות גרעינית והניידות תאפשר ניצול יותר מיטבי ומהיר של האפקטים הנוצרים כתוצאה משימוש בנשק גרעיני. לכן הסובייטים עברו תהליך מואץ של מיכון הכוחות הקרקעיים תוך התאמתם לסביבה גרעינית. פיתוחי האמל"ח שלהם הביאו להופעת דורות חדשים של טנקים דוגמת ה- T-54 T-55 וה- T-62, ארטילריה, מערכי נ"מ נייד קניים ורקטיים, ציוד הנדסי ועוד. בה בעת, התיאורטיקנים הסובייטיים החלו להתאים גם את התפישות המבצעיות של הפעלת כוחות מוטסים לעידן הגרעיני.
אלמנט הניידות המערכתית והאסטרטגית –
עם קבלת ההנחה שמלחמה עתידית צפוי שתיפתח במהלומה גרעינית, הסובייטים הרחיבו גם את תפקידם ומקומם של הכוחות המוטסים בשדה הקרב תוך התאמתם לשינויים שחלו בו. ההנחה היתה שיווצר פער זמנים בין ביצוע המתקפה הגרעינית לבין הזמן בו יוכלו הכוחות הקרקעיים התוקפים להגיע לאיזור המטרה. לשיטתם, כוחות מוטסים יוכלו לצמצם או אף לבטל את פער הזמנים הזה. החדרה מהירה של כוחות מוטסים, מיד לאחר מתקפה גרעינית אמורה היתה לשמש לצורך תפיסת והחזקת יעדים או כדי לתקוף ולהשמיד כוחות אוייב שנותרו לאחר מתקפה גרעינית.
עם שינוי יסודי זה בתפיסת ההפעלה ובמשימות הכוחות המוטסים הסובייטיים, היה עליהם להיות בעלי יכולות מוגברות בתחום של כח אש, ניידות ושרידות – גבוהה בהרבה מאשר היו בעת מלחמת העולם ה-2.
הצורך הנ"ל הביא למאמץ מואץ לפיתוח מערך מטוסי תובלה בינוניים וכבדים: ראשית פותח מטוס האנטונוב An-8 Camp שהיה מצוייד לראשונה בדלת הטענה רחבה בירכתיו. מטוס זה יכול היה לשאת כ-50 חיילים לטווח של 3500 ק"מ.
יכולות מערך התובלה המוטס הוגברו עוד יותר עם הכנסת האנטונוב An-12 Cub לשרות ב-1961 והאנטונוב An-22 Cock ב-1965.
האנטונוב An-22 תוכנן בראש ובראשונה לשאת מטענים בעלי מימדים גדולים ובמשקל של עד 72.5 טון לטווח 5000 ק"מ, או מטענים קלים יותר לטווחים גדולים בהרבה:
עמוד השידרה של מערך התובלה העומד לרשות הכוחות המוטסים בברה"מ ורוסיה כיום הוא מטוס האיליושין IL-76 המשמש אותם לביצוע משימות התובלה וההצנחה של עיקר הכוחות.
לאחר הכנסת מטוסים אלה לשרות, יכלו המתכננים הסובייטים לעבור לשלב הבא ולהתרכז בפיתוח ציוד ואמל"ח הנדרשים על ידי הכוחות המוטסים לטובת היעדים החדשים שיועדו להם. בכתב העת של הצבא האדום "מחשבה צבאית" (Voinaya Misl) משנת 1966 נכתב: "כוחות המרכיבים את הכוחות המוטסים חייבים להחזיק באותן יכולות ואיכויות של כוחות קרקעיים התוקפים מהחזית: רמה גבוהה של ניידות והצטיידות בכל סוגי האמל"ח, הציוד והמשאבים החומריים". חשוב להדגיש כי על פי התפיסה הסובייטית את הכוחות המוטסים ותפקידם, הנחתת כח מוטס מהווה רק את נקודת ההתחלה של המבצע. דברים אלה היוו את הקווים המנחים בפיתוח הדוקטרינה, תורות הלחימה והציוד עבור הכוחות המוטסים.
אלמנט הניידות הטקטית – קרי היכולת של הכח המונחת להתנייד לאחר ההנחתה – היא יכולת חיונית על מנת להוציא אל הפועל מבצעים מוטסים.
הניסיון המוקדם ביותר של הסובייטים להתמודד עם בעיית הניידות הטקטית וכח האש, נעשה עם חשיפתו של תותח הסער ASU-57 ב-1957.כלי זה שפותח על פי צרכי הכוחות המוטסים נושא תותח 57 מ"מ ותא לוחמים פתוח המסוגל לשאת 6 לוחמים. הכלי ניתן לנשיאה על ידי מטוסי התובלה שפותחו באותה עת וניתן להצניחו אל אתר ההצנחה המיועד. תותח זה הפך די מהר ללא רלוונטי בשדה הקרב מאחר והתותח שלו היה קטן מידי כנגד השריון המערבי מולו היה אמור להתמודד. כמו כן, תא הלוחמים הפתוח לא התאים לאפשרות של לחימה בתנאים של שדה קרב גרעיני.
לאור התפחויות במאפייני השריון במערב, הוצג לאחר מספר שנים כלי נוסף שמהווה המשך התפתחותי והוא תותח הסער ASU-85 בעל תותח בקליבר 85 מ"מ, בעל תא סגור שנועד לתת מענה להיעדר יכולתו של התותח הקודם להתמודד עם השריון המערבי שפותח באותן שנים.
שתי מערכות הנשק הללו אורגנו בראשית שנות ה-60 במסגרות של גדודי תותחי סער כאשר לכל אוגדה מוטסת, צוות גדוד תותחי סער אחד. על מנת להקנות ליחידות הכוחות המוטסים כח אש נוסף ויכולת מסויימת להתמודד עם איומים אויריים הוצמדו להן צוותים של משגרי רקטות רב קניים נגררים RPU-14 וכן תותחי נ"מ דו-קניים ZU-23 שבהמשך הותקנו על נגמ"שי BTRD.
ג. התקופה השלישית 1968-1988:
נפילתו של ניקיטה כרושצ'וב ב-1964 הביאה לחשיבה מחדש בתפישת "האופציה היחידה" של האסטרטגיה הגרעינית הסובייטית ובעקבותיה לאימוץ גישה חדשה ומתונה יותר הרואה במלחמה קונבנציונאלית ללא שימוש בנשק גרעיני, דבר שאין להוציא מכלל אפשרות. החל מראשית שנות ה-70 הסובייטים הכינו עצמם לאפשרות של פרוץ מלחמה קונבנציונאלית עם אפשרות להסלמה למלחמה גרעינית גרעינית בהיקף מלא. דבר זה היה גירסא סובייטית לתיאוריית "התגובה הגמישה" האמריקאית. למעבר ממבצעים תחת סביבה גרעינית לכאלה שהם קונבנציונאליים במהותם, היו השלכות משמעותיות עבור הכוחות המוטסים הסובייטיים. פגיעה במשאבים הגרעיניים של האויב המשיכה להיות מטרה עליונה עבורם, אולם הסובייטים האמינו שללא שימוש בנשק גרעיני לדיכוי מערכי הנ"מ של האויב ולפגיעה בתנועת כוחות העתודה שלו, מבצעים מוטסים באיזורים מוגנים של האויב יהיו בלתי מציאותיים.
עם השינוי באסטרטגיה הסובייטית לכיוון של מלחמה קונבנציונאלית ברת אפשרות, הסובייטים קבעו שהכוחות הקוננבציונאליים שהפכו קלים יותר כדי לנצל במהירות מתקפות גרעיניות, חייבים להיות מחוזקים. כתוצאה מכך פותחו דורות חדשים של אמל"ח קונבציונאלי עבור כוחות הקרקע – טנקים,ארטילריה, רקטות ולראשונה רכב לחימה משוריין לחי"ר אמיתי – BMP-1.
סביבת הלחימה הקונבציונאלית העלתה גורם חדש שהיה צורך לתת לו מענה – הצורך ביצירת עומק מערכתי. כוחות מוטסים עשויים היו להעניק את היכולת ליצירת עומק מערכתי באמצעות התקפות עמוקות, באמצעות יצירתן של עוצבות קדומניות ו"קבוצות התימרון המערכתי" החדשות (OMG).
מבצעים מוטסים בעלי חשיבות מערכתית או אסטרטגית היו יכולים משלב זה, להיות ברי ביצוע בזירת הפעולות. בעיני התיאורטיקנים, הרחבת המשימות של הכוחות המוטסים הביאה לשימת דגש מופחת על חבירה מהירה עם כוחות קרקעיים ידידותיים ובכך הועלה הסיכון לשרידות הכוחות המוטסים. היה ברור שכדי להשיג את היעדים והמשימות המורחבות שלהם, יש צורך להקנות לכוחות המוטסיםמידה רבה יותר של אוטרקיות באמצעות כח אש, מיגון וניידות מוגברים.
על בסיס ההנחות הללו, הנחתת כוחות מוצנחים ומוטסים, תהיינה צריכות להתבצע באיזורים הפחות מוגנים של האוייב תוך מעבר מהיר למתקפה עליו. ללא מיכון מלא של הכוחות המוטסים, טקטיקות כאלה לא היו יכולות להיות ישימות. בנוסף, מערכים סטטיים גדולים של הכוחות שהוצנחו יהוו מטרות מפתות למתקפות גרעיניות של האויב.
משפחת ה-BMD:
על מנת לשרוד במציאות כזאת, היה על הכוחות המוטסים בהגיעם אל הקרקע להשאר מפוזרים וניידים, כשהם מיועדים להתרכז רק בעת ביצוע ההסתערות – עובדה שחיזקה את חיוניות מיכון כלל הכוחות. כמו כן, היה צורך להקנות יכולת לתת מענה ולהגיב להתקפות נגד משוריינות של האויב, ולכן הצורך בהקניית יכולת נ"ט חזקה ולניידות מתאימה. גורמים אלה עמדו לנגד עיני מעצבי ומתכנני כלי הרכב המשוריין הראשון לשימוש חי"ר שניתן להצניחו Boevaya Mashinya Desantnaya – BMD-1 הקונספט שעמד מאחורי פיתוח כלי זה היה יכולת נשיאת 6 לוחמים נוסף לשני אנשי צוות, תותח 73 מ"מ חלק קדח, משגר טילי נ"ט AT-3 "מאליוטקה" ("סאגר"),יכולת אמפיבית לצליחת מכשולי מים, מיגון אב"כ ועוד. כלי זה הינו רכב לחימה מוטס, שלראשונה פותח במיוחד עבור הכוחות המוטסים על פי מפרט ספציפי.
Bronye TRanspotrer Desantnoye – BTRD
הדור השלישי במשפחה, BMD-3, היווה קפיצת מדרגה משמעותית. כלי זה תוכנן ונבנה עם דגש על כוח אש מוגבר ויכולת אמפיבית משופרת, ובנוסף הוגדר במיוחד להצנחה כשאנשי הצוות (3) והלוחמים (7) יכולים להימצא בתוך הכלי בעת ההצנחה. עם התקרבות משטח הנשיאה אליו מרותק הכלי אל הקרקע, מופעלות רקטות האטה רבות עצמה שמאיטות את מהירות המגע עם הקרקע ומשככות את הזעזוע. למרות שחימושו הבסיסי זהה לזה של ה-BMD-2 , תוכנן עבורו צריח חליפי משופר ("Kliver") למפעיל בודד המכיל טיל נ"ט מתקדם "קורנט" ותותח 30 מ"מ מיוצב.
אחרית – עם התפרקות ברה"מ עמדו לרשותה 7 אוגדות מוטסות מבצעיות בעלות יכולת ממוכנת מלאה. עוצבות אלה היו בעלות יכולת פעולה בטווחים של אלפי קילומטרים ובקנה מידה גלובלי, כשהן מהוות את משענת המפלגה הקומוניסטית והמשטר בעת משברים. כיום, לאחר כל הצימצומים שעברו על הצבא הרוסי, עומדים לרשות הפדרציה הרוסית 5 דיוויזיות מוטסות המהוות כח עילית להתערבות מהירה באיזורי סכסוך. למעשה, מעולם לא נעשה שימוש ביכולות המוטסות הנ"ל ובכל העימותים בהם כן נעשה שימוש בכוחות המוטסים הם תיפקדו ככוחות סער מוסקים, כך היה למשל באפגניסטאן וכך גם בעימות בצ'צ'ניה ולאחרונה בפלישה הגלויה למחצה למזרחה של אוקראינה בה פעלו קרקעית ככוחות חיל רגלים מעולים.
קריאה נוספת מומלצת:
Zaloga, Steven J., Inside the Blue Berets a Combat History of Soviet and Russian Airborne Forces, 1930-1995, Novato CA, Presidio. 1995.
Glantz, David, The History of Soviet Airborne Forces, F. Cass, 1994.
נווה, שמעון, "מרכיבים חדשניים בתמרון – תפיסה אופרטיבית מהפכנית סובייטית", חלק א', מערכות, מס' 324, עע' .20-29
נווה, שמעון, "מרכיבים חדשניים בתמרון – תפיסה אופרטיבית מהפכנית סובייטית", חלק ב', מערכות, מס' 326, עע' 12-23.
(פורסם לראשונה בפורום צבא ובטחון באתר "פרש" תחת כינוי המחבר G_Zhukov)
אופ-אד מאחורי הדברים ומה שבינהם 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.