יסודות הגאופוליטיקה – המקור הרעיוני להתנהגותה של רוסיה כיום

מאת: צפריר עפרוני

מאז התפרקות ברה"מ והתמוטטות הגוש המזרחי, שררה עד לשנים האחרונות במערב ובמיוחד בארה"ב, תחושת ניצחון ושביעות רצון. האויב הגדול נעלם וארה"ב נותרה לכאורה כמעצמת העל היחידה. אלא שברוסיה, היורשת של האימפריה הסובייטית, היו ועודם גורמים שרחוקים מלקבל את התחושות הללו. נהפוך הוא, כפי שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין קבע, התפרקות ברה"מ היא אסון היסטורי שחובה לתקנו.

למעשה, עוד מאמצע שנות ה-90, כשרוסיה נמצאת לכאורה על הקרשים, החלו לפעול שם לשינוי המצב והשבתו לקדמותו, זאת תוך השקעת מחשבה עמוקה ומשאבים חומריים אדירים להשגת המטרה. כך למשל, הדברים התבטאו במאמצים גוברים להחדרת סוכנים ללב הממסדים הבטחוניים בארה"ב דוגמת תכנית הגרעין האמריקאית, שנמשכו כרגיל כאילו לא ארע דבר. יצירת בסיס אידיאולוגי שיתווה את הדרך, היתה גם כן אחת המטרות והיא באה לידי ביטוי בכתיבת ספר שמהווה בנוסף לאותו בסיס אידיאולוגי גם "מפת דרכים" להגשמת הרעיונות שהועלו בו. הכוונה לספר "יסודות הגאופוליטיקה – העתיד הגיאופוליטי של רוסיה" שנכתב ב-1997 על ידי אלכסנדר דוגין. ניתן לומר על סמך בחינת הנושאים שהועלו בספר, שרבות מהתופעות שקרו בשנים האחרונות בזירה הבינלאומית כגון: אי השקט החברתי בבריטניה על רקע הברקסיט, מבצעי ההשפעה בארה"ב והחדירה הרוסית למערכת הבחירות בארה"ב ב-2015, החדירה למערכת הבחירות באיטליה, "מחאת האפודים הצהובים" בצרפת, עליית מפלגות לאומניות קיצוניות באירופה, ההשתלטות על מזרחה של אוקראינה וחצי האי קרים, המלחמה בגיאורגיה ועוד ועוד, מקורן ברעיונות שהספר מציג שהתקבלו בברכה בקרב הממסד הרוסי.

אלכסנדר גלאייביץ' דוגין (נ. 7 בינואר 1962) – מנתח פוליטי ואידיאולוג רוסי, ידוע בנטיות פשיסטיות ולאומניות קיצוניות. מטיף מזה שנים לניטרול מעמדה של ארה"ב כמעצמת על ולהחלפתה על ידי רוסיה. כמו כן מטיף להתפשטות רוסית בכל המרחב האירו-אסיאתי על חשבון מדינות דוגמת אוקראינה. על רקע מעורבותו בעידוד המשבר באוקראינה, הוטלו עליו סנקציות של מחלקת האוצר של ארה"ב ויותר מאוחר על ידי קנדה. נחשב כבעל קשרים הדוקים בקרמלין.

"יסודות הגאופוליטיקה – העתיד הגיאופוליטי של רוסיה" (Osnovy geopolitiki: Geopoliticheskoe budushchee Rossii) הוא שמו של ספר מאת אלכסנדר דוגין. הספר הפך במהרה  לבעל השפעה רחבה ברוסיה בקרב חוגי הממשל, השלטון, המתכננים הצבאיים ברוסיה, בקהילת המודיעין ושרות החוץ הרוסי. מאז כתיבתו, הספר הפך לטקסט-בוק חשוב באקדמיות הצבאיות והמודיעיניות הרוסיות דוגמת האקדמיה של המטה הכללי של הצבא הרוסי ועוד. הספר שהתפרסם ב-1997, התקבל בברכה ברוסיה ומקבלי החלטות רוסיים בכירים החלו לגלות עניין בדוגין שדוגל בהתפשטות רוסית פיסית ומבחינת והשפעתית, בכל המרחב האירו-אסיאתי. דוגין מחזיק גם בהשקפות שניתן להגדירן כפשיסטיות/לאומניות קיצוניות.

דוגין הזכיר את הגנרל ניקולאי קולקוטוב מהאקדמיה של המטה כללי ככותב שותף של הספר וכהשראה עבורו, זאת למרות שקולקוטוב עצמו הכחיש זאת. כמו כן, קולונל גנרל לאוניד איוואשוב, ראש המחלקה הבינלאומית של משרד ההגנה הרוסי הוזכר כמי שעזר לערוך את הספר.

קולקוטוב התבטא וציין גם שהספר עשוי לשמש בעתיד כ"יסודות האידיאולוגים האיתנים להקמת פיקוד ודוקטרינה צבאיים חדשים". דוגין ציין שהספר אומץ כטקסט-בוק במספר מכוני מחקר חינוכיים רוסיים. גנאדי סלזניוב, יו"ר הדומא הרוסי לשעבר, לו שימש דוגין יועץ לענייני גיאופוליטיקה, קבע ש"הדוקטרינה שהגה דוגין תהפוך למחייבת בתוכניות הלימודים בבתי הספר ברוסיה".

תוכנו של הספר:

ב"יסודות הגאופוליטיקה" דוגין קורא בראש ובראשונה להקטנת השפעתה של ארצות הברית וההשפעה הטראנס-האטלנטית על "המרחב האירו-אסיאתי". בכך לבטל למעשה את המצב שנוצר לאחר מלחמת העולם ה-2 והיחסים בין מערב אירופה לצפון אמריקה. במקביל, רוסיה תבסס מחדש את השפעתה במרחב באמצעות סיפוחי שטחים שנחשבים חיוניים ובריתות עפ"י הצורך.

הספר קובע ש"הקרב על השליטה הרוסית בעולם" כלשונו, לא הסתיים ורוסיה נותרה כ"שטח ההערכות למהפכה האנטי בורגנית, אנטי אמריקנית". האימפריה האירו-אסיאתית העתידית, תהיה מבוססת על "עקרון היסוד של אויב משותף: דחיית הנטייה האטלנטית, בקרה ופיקוח אסטרטגי על ארה"ב תוך ביטול השפעתה וסירוב לאפשר לערכים ליברליים לשלוט בנו".

מבחינה צבאית, מבצעים צבאיים משחקים בעיני דוגין תפקיד משני. הספר מטיף לגיבוש ויישום תוכנית מתוחכמת של חתרנות, דה-סטביליזציה ודיס-אינפורמציה באמצעות הכוחות המיוחדים הרוסים. למבצעים אלה יסייעו שימוש אגרסיבי במשאבי הגז, נפט ושאר המשאבים הטבעיים של רוסיה כדי לאיים וללחוץ על מדינות אחרות.

הספר מציין שהיעד העתידי הסופי מבחינת רוסיה צריך להיות פינלנדיזציה של כלל היבשת האירופית, קרי הכפפתה כמרחב וסאלי לאימפריה הרוסית שתקום. להלן כמה נקודות בולטות שהספר מציין שמקבלים ציביון מיוחד לאור סדרת הארועים שארעו בשנים האחרונות באירופה וארה"ב:

המצב הרצוי באירופה (END GAME) על פי הספר –

  • לגרמניה יוצע לשלוט דה פאקטו על כל המדינות הפרוטסטנטיות והקתוליות שממוקמות במרכז ומזרח אירופה. מובלעת קלינינגרד שכעת נמצאת בשליטה רוסית, ניתן יהיה להעביר את השליטה בה חזרה לגרמניה. הספר משתמש במפורש במונח "ציר מוסקבה-ברלין".
  • צרפת תומרץ להצטרף לבלוק צרפתי-גרמני מתוך הנחה של דוגין שבשתי המדינות יש רגשות אנטי-אטלנטיים חזקים.
  • בריטניה והממלכה המאוחדת צריכה להינתק מאירופה.
  • פינלנד תאלץ להתמזג לתוך רוסיה. דרום פינלנד תמוזג לתוך הרפובליקה של קארליה וצפון פינלנד יועבר לשליטת מחוז ("אובלאסט") מורמנסק.
  • אסטוניה תינתן על פי דוגין לאזור ההשפעה הגרמני.
  • לטביה וליטא יקבלו מעמד מיוחד במרחב האירו-אסיאתי הרוסי.
  • פולניה אמורה לקבל מעמד מיוחד במרחב האירו-אסיאתי הרוסי.
  • רומניה, מקדוניה, "סרביה-בוסניה ויוון – המזרח הקולקטיבי האורתודוכסי" – יאוחדו במה שדוגין מכנה "רומא החדשה" וידחו את "המערב הרציונלי-אינדיווידואליסטי".
  • אוקראינה למעשה תחוסל ותסופח על ידי רוסיה כי "אוקראינה כמדינה, חסרת משמעות גיאופוליטית, חסרת חשיבות תרבותית יחודית או אוניברסלית, חסרת ייחודיות גיאוגרפית ואתנית. שאיפותיה הטריטוריאליות מהוות סכנה לכלל המרחב האירו-אסיאתי וללא פתרון לשאלה האוקראינית, יהיה מגוחך לדבר על פוליטיקה של היבשת". ככלל, דוגין קובע שאסור לאפשר את המשך עצמאותה של אוקראינה אלא אם כן תהיה מנוטרלת, בבחינת "קורדון סניטר", דבר שיהיה לדעתו בלתי קביל.

במזרח התיכון –

למרות שהמרחב של המזרח התיכון נחשב לאזור בעל חשיבות רבה לרוסיה, לא הצלחתי למצוא התייחסות לישראל.

  • הספר מדגיש את "הברית הרוסית – אסלאמית" במרחב שמהווה אבן יסוד לאסטרטגיה האנטי-אטלנטית". הברית מבוססת על האופי המשותף של התרבות הרוסית והאיסלמית.
  • אירן היא בעלת ברית חשובה. הספר עושה שימוש במושג "ציר מוסקבה – טהרן" כביטוי לחשיבותה.
  • לארמניה יש תפקיד חשוב: היא תשמש כבסיס אסטרטגי וחיוני יהיה ליצור את הציר המשני "מוסקבה – ירבאן – טהרן". הארמנים הם בני התרבות הארית, כמו האירנים והכורדים.
  • אזרבייג'ן יכולה להיות מפוצלת וחלקים מממנה יכולים להינתן לאירן.
  • גיאורגיה צריכה להיות על פי הספר מפורקת לגורמים: חבלי אבחאזיה ואוסאטיה כולל החלק הדרומי של אוסאטיה, ישולבו לתוך רוסיה. המדיניות העצמאית של גיאורגיה לא יכולה להיות מקובלת.
  • רוסיה צריכה ליצור זעזועים גיאופוליטיים בתוככי טורקיה. את זה ניתן להשיג באמצעות הכורדים, הארמנים ושאר המיעוטים המרכיבים את טורקיה.
  • הספר מתייחס לקווקז כטריטוריה רוסית, כולל החופים המזרחיים והצפוניים של הים הכספי (הטריטוריות של קזחסטן, אוזבקיסטן, קירגיסטן וטג'יקיסטן).

במזרח ודרום-מזרח אסיה –

  • סין שמייצגת איום לרוסיה, צריכה ככל הניתן להיות מפורקת למרכיביה. דוגין מציע שתחילה רוסיה תיקח את טיבט, שינג'יאן, מונגוליה ומנצ'וריה כחגורת בטחון. רוסיה צריכה להציע לסין "עזרה" בכיוון הדרומי – הודו-סין (למעט וייטנאם), הפיליפינים, אינדונזיה, ואוסטרליה כפיצוי גיאופוליטי.
  • על רוסיה לבצע מניפולציות על הפוליטיקה היפאנית באמצעות העברת האיים הקוריליים לרשותה ובמקביל לעודד רגשות אנטי אמריקניים בתוכה.
  • מונגוליה צריכה להיטמע ברוסיה ובמרחב האירו-אסיאתי.

הספר שם דגש מיוחד על כך שרוסיה צריכה לעסוק בהפצת רגשות אנטי אמריקאיים בכל מקום אפשרי: "השעיר לעזאזל העיקרי תהיה ארה"ב".

מעניין לקרוא את ההתייחסות לארצות הברית:

  • רוסיה צריכה לעשות שימוש בשירותים המיוחדים שלה בתוככי ארצות הברית כדי לעורר אי יציבות ובדלנות. למשל, עידוד גזענות אפרו-אמריקאית. רוסיה צריכה עפ"י דוגין "להכניס אי שקט וחוסר סדר גיאופוליטיים לתוך החיים האמריקאיים הפנימיים, לעודד כל סוגי הבדלנות ולעודד כל סוגי הקונפליקטים החברתיים, האתניים והגזעיים, לעודד תנועות התנגדות וחתרנות פנים אמריקאיות, קבוצות קיצוניות, גזעניות וקנאיות. כך תתערער היציבות הפוליטית הפנים אמריקאית. כמו כן, על פי הספר כדאי לעודד נטיות בדלניות של ארה"ב מהזירה הבינלאומית, נטיות שבלאו הכי כבר קיימות בה.

לאחר פרשת החדירה הרוסית להטיית מערכת הבחירות בארה"ב ב-2015 וסדרת הגילויים אודות קשרי דונלאד טראמפ ברוסיה, הדברים בספר מקבלים נופך מוחשי בהרבה.

הספר קובע גם, שניתן יהיה להרחיב את "הפרויקט האירו-אסיאתי" לדרום ומרכז אמריקה.

כיצד הספר התקבל:

ג'ון דאנלופ, עמית בכיר במכון הובר האמריקאי, ציין ש"הרושם שהספר עשה על דמויות מפתח באליטות הרוסיות מעיד על ההתגברות המדאיגה של הרעיונות והרגשות הפשיסטיים שניטעו בסוף תקופת ילצין ותקופת פוטין".

הספר תואר במגזין "פוריין פוליסי" כ"אחד מהספרים המוזרים, מרשימים ומפחידים שיצאו ברוסיה בכל התקופה הפוסט-סובייטית" וכ"ספר יותר מפוכח מספריו הקודמים של דוגין ועם טיעונים מוצגים היטב".

רשת החדשות האוסטרלית news.com.au  תיארה את הספר ככזה שיש לקרוא אותו כרשימת  צ'-ליסט לעשיה להתנהגות פוטין בזירה העולמית.

מעין סיכום:

תקופת שלטונו של וולדימיר פוטין מאז עלה לשלטון בשנת 2000, מתאפיינת במאמצים בלתי פוסקים להגביר את השפעתה של רוסיה כיורשתה של ברית המועצות, באזורים שונים ומגווונים, כולל כאן במזרח התיכון סמוך לישראל. האמצעים לכך מגוונים וכוללים שימוש בכוחות צבאיים רוסיים רשמיים ומוסווים, חיסולים של דמויות שנחשבות כסיכון, מבצעי השפעה רחבי היקף כדי להשפיע על תהליכים במדינות יריבות לטובת רוסיה ועוד ועוד.

דומה, שהמערכת האזרחית והבטחונית ברוסיה, למדה היטב את סיפרו של דוגין ועושה בו שימוש כמדריך להתנהלותה של רוסיה בזירה הבינלאומית. בהנחה שהמשטר ברוסיה לא ישתנה בטווח הנראה לעין, נראה שהמהלכים הרוסיים שראינו בשנים האחרונות ימשיכו להתקיים ואף ביתר שאת.

 

 

 

אנטוני בלאנט – מרגל סובייטי בשירות בית המלוכה הבריטי – בשלבי כתיבה

מאת: צפריר עפרוני

רבות דובר על פרשות הריגול סביב מרגלי קיימברידג' שגויסו לטובת שרותי המודיעין של ברה"מ לפני מלחמת העולם ה-2. אחד החשובים בהם, אם כי פחות בולט מקים פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין, היה אנטוני בלאנט, שפעל בשרות מוסקבה במשך שנים רבות כשהוא מסייע לשאר חבריו לרשת. אלא שנוסף לאדוניו בברה"מ, אותם שירת נאמנה במשך כשלושה עשורים, בלאנט, כאדם משכיל שתחום עיסוקו היה ההיסטוריה של האמנות, שירת במידה רבה גם את האינטרסים של בית המלוכה הבריטי, מלאכה שעסק בה בדבקות מעט מוזרה על רקע היותו כלי מרצון בידי מדינה זרה אידיאולוגיה שתכליתן היתה הפלת המלוכה. במסגרת אותו שרות עבור בית המלוכה הבריטי, בלאנט קיבל לאחר מלחמת העולם ה-2 את התואר "אוצר האמנות" של בית המלוכה הבריטי, במסגרתו הוטל עליו לטפל בכל חפצי האמנות שהיו בארמונות בית וינדזור. בתוך כך, היה אירוע שהתרחש מיד עם סיום המלחמה ובו אתמקד, במסגרתו נשלח בלאנט באופן חשאי לגרמניה הכבושה בשליחות חשאית של בית המלוכה, שככל הנראה לא הייתה קשורה כלל להיבטים האומנותיים של תפקידו המלכותי.

אנתוני בלאנט כסוכן סובייטי –

אנטוני בלאנט –  25.9.1907-26.3.1983. אוצר בית המלוכה האחראי על חפצי האמנות שברשות הארמון. נחשף כסוכן שגוייס בשנות ה-30 לשרות הקומינטרן וה-NKVD. בתמונה עם המלכה אליזבת ה-2 עימה היו לו קשרי ידידות. 

עריקתם לברה"מ ב-1952 של עובד משרד החוץ הבריטי דונלד מקלין וחברו גאי ברג'ס, הכתה בהלם את המנגנון הממלכתי בבריטניה ובמיוחד את שרותי המודיעין שלה. פרשה זאת שבאה לאחר סדרה של פשלות קודמות הביאה למעשה להקפאת הקשרים המודיעיניים של בריטניה עם השותפים בארה"ב, זאת מאחר ובארה"ב החלו לחשוד שלא ניתן לסמוך עוד על השותפים הבריטיים. העריקה המתוקשרת של השניים שהיו תחת מעקב מזה זמן, הציפה חשד שמישהו עם ידע על המתרחש, הזהיר אותםמבעוד מועד ובכך איפשר את הימלטותם על מעבר למסך הברזל. אחד האנשים אליהם כוונו החשדות היה אנטוני בלאנט. אלא שרק לאחר עריקתו של הרולד "קים" פילבי לברה"מ ב-1963, החשדות קיבלו ביסוס ממשי והוא החל לעבור סדרה של תחקורים שנערכו על ידי אנשי שרות הביטחון הבריטי M.I.-5.

הראשון שחקר את בלאנט היה חוקר בכיר באגף הריגול-הנגדי הסובייטי בשם ארתור מרטין. בשלב מסוים, לאחר שהחקירה לא התקדמה, מרטין הבטיח לבלאנט חסינות מהעמדה לדין ובלבד שיחשוף באופן מלא את השתלשלות העניינים שהביאו לגיוסו לטובת הסובייטים ופירוט פעילותו בשרותם. כמו כן, בלאנט נדרש לחשוף את הדמויות שגויסו על ידו ושותפיו למעשי הריגול. עם התרחבות החקירות באותה עת, בניסיון לחשוף חפרפרות סובייטיות שהיו סימנים שהושתלו בשרותי המודיעין הבריטיים, חקירת בלאנט הועברה לידיו של פיטר רייט, הקצין הטכני הראשון של שרות הביטחון הבריטי, שבאותה עת עסק במסגרת M.I.-5 במחקר מודיעיני בנושא החדירה הסובייטית לקהילת המודיעין הבריטית.

סיר אנתוני בלאנט בחברת אוצרות האמנות עליהם היה מופקד בבית המלוכה.

בכיר שרות הבטחון הבריטי לשעבר, פיטר רייט העיד ב-1987 בספרו האוטוביוגרפי Spy Catcher, שבניגוד לסוכנים הסובייטיים האחרים שנחקרו בבריטניה, חקירתו של בלאנט נשאה אופי אחר לגמרי. כדי להשיג את שיתוף הפעולה שלו, הוחלט לבצעה בלשכתו של בלאנט במכון האמנות "קורטוואלד" שבלאנט שימש אז כמנהלו ולא בחדר חקירות של שרות הביטחון כמקובל. במסגרת ההכנות למפגשים עם בלאנט, הותקנו בלשכה שלו מיקרופונים חבויים על מנת שניתן יהיה לתעד את המפגשים וכדי שניתן יהיה לבצע הערכה מודיעינית בזמן אמת לדבריו ולהכווין את השאלות במפגשים הבאים.  על רקע היכרותו של רייט את אישיותו של בלאנט הוחלט על קו חקירה מתון ולא מתעמת. אט אט בלאנט החל להיפתח ולהרים את המסך על נסיבות גיוסו לטובת ה-NKVD והאופן בו פעל. אחת הפרשיות שעלתה במהלך תחקורו של בלאנט היתה נסיעתו בשליחות בית המלוכה הבריטי לגרמניה, סמוך לסיום הקרבות באירופה בסוף מלחמת העולם ה-2. הנסיעה מיוחדת ויוצאת דופן שכן, בלאנט באותה עת היה מסופח מטעם MI-5 למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית בפלישה לאירופה SHAEF. ככזה, בלאנט עבד במטהו של הגנרל אייזנהאואר, שם עסק לכאורה בתחום הלוחמה הפסיכולוגית. ראוי לציין שבעת שפעל באירופה לא היה לבלאנט כל קשר ישיר עם בית המלוכה, קשר שהחל להירקם ערב פרוץ המלחמה.

פיטר רייט – גוייס ב-1949 כקצין הטכני הראשון של שרות הבטחון הבריטי MI5. לאור כישלונות רבים של מבצעים בהם היה מעורב החל לחשוד בדבר חדירה סובייטית ל-MI5. בהמשך החל לעסוק במחקר מודיעיני בנוגע לחשדות האלה. במסגרת עיסוקו זה, חקר מ-1964 ואילך את אנתוני בלאנט לאחר שנחשף כסוכן סבייטי שגוייס בקיימברידג' בשנות ה-30. במסגרת חקירה זו נתקל בפרשה במהלכה נסע בלאנט לאחר המלחמה מטעם ארמון המלוכה לגרמניה במשימה חשאית גם שרות הבטחון מודר ממנה.

בשנת 1964, פיטר רייט ששימש עד אז כקצין הטכני הראשון של MI5, עבר לעסוק במחקר מודיעיני לצורך איתורן של עדויות לחדירה סובייטית לממסד הבריטי ובעיקר לשירותי המודיעין הבריטיים. הדבר נעשה במסגרת עבודת המחקר המודיעיני שלו באגף D של שרות הביטחון הבריטי MI5. כך אירע שבאחד הימים הוא נקרא להגיע למשרדו של מייקל אדין, שהיה באותה עת המזכיר הפרטי של המלכה. הפגישה שהוגדרה כפגישת תדרוך מטעם בית המלוכה, התקיימה במשרדו של אדין בארמון המלוכה. עפ"י עדות רייט, אדין הקרין במהלך השיחה מידה של קורקטיות יבשה משולבת במעט מתח. רייט מספר בסיפרו שאדין הבטיח לו שבית המלוכה מוכן לשתף פעולה עם כל נתיב פעולה בו יבחר לפעול עם אנטוני בלאנט. "המלכה עודכנה בנוגע לסר אנטוני והיא שבעת רצון עם כל דרך שתינקט כדי להגיע לחקר האמת" אמר אדין. אלא שאז באה תוספת שנשמעה אז לרייט די מוזרה: "מעת לעת, אתה עשוי להיתקל במהלך חיפושיך בכל הקשור לבלאנט, בדברים המתייחסים לנסיעה מסויימת שלו לאחר המלחמה לגרמניה מטעם הארמון. בבקשה, אל תחקור בכיוון הזה. חייב להיאמר, הדבר אינו נוגע כלל לנושאי ביטחון".

מייקל אדוארד אדין – 30.9.1910-30.4.1984
שימש כמזכיר הפרטי למלכה אליזבת ה-2 בשנים 1953-1972. בפגישה בארמון וינדזור, הפציר באיש MI5 פיטר רייט, להמנע מלחקור אודות נסיעה מסויימת של אנתוני בלאנט לגרמניה הכבושה בשרות בית המלוכה.

רייט מתאר בהמשך הדברים, כיצד בסיום המפגש אדין ליווה אותו לדלת ברשמיות ולמעשה נפטר ממנו. רייט טען שבמשך כל מאות שעות השיחה שרייט ניהל עם בלאנט, הוא לא הצליח לברר מה היה נושא אותה משימה החשאית שמילא בלאנט מטעם הארמון בגרמניה הכבושה.

בלאנט מוצב ל-SHAEF –

כדי לברר את מהות אותה נסיעה מיסתורית של בלאנט לגרמניה לאחר המלחמה, יש לחזור לשנת 1944, סמוך לפלישה לנורמנדי. עם התקדמות כוחות בעלות הברית לאחר הנחיתה בנורמנדי ביוני 1944, הלך וגבר הצורך לשים את היד על כמויות גדולות של חפצי אמנות יקרי ערך שבכירי המשטר הנאצי שדדו מקורבנותיהם. כדי להתמודד עם המשימה הוחלט להקים עוד במאי 1944 במסגרת SHAEF יחידת משנה שתכליתה היתה לאתר ולתפוס יצירות אמנות שדודות שנקראה Monuments And Fine Arts section  (SHAEF -MAFA). בראש היחידה הקטנה הועמד סא"ל ליאונרד וולי, ארכיאולוג שקנה את פירסומו בחפירות שערך במסופוטמיה וגילוי שרידי העיר העתיקה אור (כשדים). וולי שהבין את חשיבות המשימה שהוטלה עליו גייס לצוותו את טובי חוקרי האמנות בבריטניה של אותה תקופה בהם עמיתו, היסטוריון האמנות אליס ווטרהאוס.

סר אליס ווטרהאוס – 16.2.1905-7.9.1985 פרופ' ווטרהאוס עמד בראש MAFA, היחידה לאיתור אצרות אמנות שדודים על ידי הנאצים. ווטרהאוס גייס לשורות היחידה את אנתוני בלאנט שנודע בהתמחותו בציירים צרפתיים דוגמת פוסאן.

אחד המקומות בהם אותרו מועמדים ליחידה היה MI-5 – שרות הבטחון הבריטי שצרכי המלחמה הביאו לגיוס טובי המוחות האקדמיים בבריטניה לשרות הבטחון. באותה עת סרן אנטוני בלאנט שרת ב-MI5 ביחידה שעסקה בתפיסת שקי דואר דיפלומטי של הנציגויות השונות שעל אדמת בריטניה, פתיחתם, הוצאת מסמכים רלוונטיים מהם, צילומם והשבתם לשקים מבלי שהבלדרים שלהם יהיו מודעים לכך. עדויות מאנשים ששרתו באותה יחידה מספרות שבלאנט הצטיין בהסחת דעתם של הבלדרים בעת נסיעות רכבת לצורך סילוק השקים הדיפלומטיים. למרות ששרות הבטחון לא היה להוט לשחרר אנשים לטובת גופים אחרים, בלאנט שוחרר בסופו של דבר בעקבות התערבות מגבוה והוא הועבר ל-MAFA. יתכן והסיבה להיענות מצד השרות טמונה על פי עדות בלאנט עצמו במהלך תחקוריו, בעובדה שבאותה עת, סיום המלחמה המתקרב, רמת הפעילות של היחידה הקטנה ירדה ולמעשה כבר לא היו צריכים כל כך את שרותיו.

כך התגלגל בלאנט לפעילות שתשרת את עניינו שנים מאוחר יותר כאשר נחקר על ידי חוקרי MI-5 דוגמת ארתור מרטין ופיטר רייט אודות היותו סוכן NKVD: למעשה קבלת חסינות מהעמדה לדין בתמורה לשמירת חיסיון גילויים מביכים אודות קשרי בית המלוכה הבריטי עם המשטר הנאצי לפני פרוץ מלחמת העולם ה-2 ובמהלך השלב במלחמת העולם ה-2 שנודע כ"מלחמה המזוייפת" ב-1940.

מכתבי המלכה ויקטוריה וקשרי בית ווינדזור בגרמניה –

ההיסטוריון הבריטי פרופ' יו טרוור-רופר 15.1.1914 – 26.1.2003. שירת במלחמת העולם ה-2 ב-MI5. בסוף המלחמה ולאחריה עבר לשרת בצבא הכיבוש בגרמניה. העיד כיצד אנתוני בלאנט השיג מקרובי בית המלוכה הבריטי בגרמניה תכתובות מביכות שנגעו לבית המלוכה הבריטי בנוגע לקשרים עם המשטר הנאצי

על אופי הנסיעה של בלאנט לגרמניה העיד ההיסטוריון הבריטי יו טרוור-רופר ששרת במהלך המלחמה ב-MI5. לקראת סיום המלחמה עבר לשרת ב-SHAEF תחת איש MI5 "דיק" ויייט שהפך יותר מאוחר לראש הארגון. לטענת טרוור-רופר שהוצגה ב-1979 בכתבה בעיתון הבריטי Sunday Times, בלאנט נשלח לגרמניה בשליחותו של המלך הבריטי ג'ורג' ה-6. מטרת הנסיעה היתה על פי טרוור-רופר, להשיג ולהשיב לבריטניה התכתבויות ארוכות ואינטימיות בין המלכה ויקטוריה לביתה הבכורה "ויקי" שנישאה ב-1858 לקייזר וליהלם ה-2. ג'ורג' ה-6 כמו אימו, נהגו להתכתב עם קרוביהם בגרמניה וביקרו רבות בטירות בית האסה שלאחר המלחמה, היו בשטח הכיבוש האמריקאי. טרוור-רופר העיד עוד שבלאנט תיאר בפניו את ביקוריו בטירות וכיצד סעד על שולחנם של בני משפחת האסה.

 

סר אוון מורסהד – 28.9.1893 – 1.7.1977 הספרן הראשי של בית המלוכה הבריטי. באביב 1945, יחד עם אנתוני בלאנט השיגו מטירת משפחת האצולה האסה שבגרמניה, תכתובות מביכות ורגישות הנוגעות לבית המלוכה הבריטי בשנים שקדמו למלחמת העולם ה-2 ולשלבים הראשונים שלה.

לאחר פירסום דברי טרוור-רופר ב-Sunday Times, כתבי העיתון הצליחו לראיין את הנסיך הגרמני הקשיש וולפגאנג מהאסה. לדבריו, אכן יום אחד הגיעו באביב 1945 לטירתו כשהם רכובים על משאית צבאית סר אוון מורסהד (באותה עת הספרן הראשי של בית המלוכה הבריטי) ואנתוני בלאנט. הוא לא היה בטוח בנוגע לתאריך המדוייק, אולם הוא העיד הוא בטוח שהיה זה לאחר שחיילי ארמיה 3 בפיקודו של גנרל פאטון הגיעו לגזרת כפרי קרונברג, בשבוע האחרון של מרץ 1945. על פי נקודת הזמן הזאת, הביקור המדובר ארע בסוף אפריל, תחילת מאי 1945, אז שימשו הטירות מהמאה ה-19 חיילים אמריקאים למטרות נופש.

על פי עדות הנסיך וולפגאנג מהאסה, אוון מורסהד הציג בפני הקצינים האמריקאיים שהיו אחראיים על הטירה מכתב מהמלך ג'ורג' ה-6 בו הוא מבקש מבן דודתו הקשיש לקבל לידיו מכתבים "רגישים" לצורך העברתם לשמירה בבריטניה. לאחר התדיינות משפחתית ולמרות התנגדות בקרב חלק מבניה, ניתן האישור והחוליה המסתורית של בלאנט ומורסהד נסעה לטירת פרידריקסהוף הסמוכה. בזמן שבלאנט התדיין עם הקצינה האמריקאית  שהיתה ממונה על מחנה הנופש בטירת פרידריקסהוף והעסיק אותה, מורסהד ושאר אנשי החוליה עלו במדרגות המתפתלות לעליית הגג, שם איתרו שתי תיבות בהן היו התכתובות המדוברות.

טיב היחסים של בית המלוכה עם גרמניה –

עם עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, צאצאי בית המלוכה הגרמני נפלו גם תחת השליטה של המשטר הנאצי. היטלר מאד האמין בחשיבות קשרי הדם של בתי המלוכה וניסה לנצל אותם לטובתו בשורה של מקרים, במיוחד במשברים שארעו לפני מלחמת העולם ה-2. לצורך קידום האינטרסים הגרמניים, היטלר רתם הנסיך פיליפ שבעצמו היה נאצי נלהב כששהוא מעניק לו דרגת גנרל ב-SA. לאחר "ליל הסכינים הארוכות" בו חוסלה צמרת הארגון הנסיך פיליפ נותר במעמדו ולא נפגע. ככל הנראה היה זה הודות לעובדה שאישתו היתה ביתו של המלך אומברטו מאיטליה שהצילה את חייו. זו גם הסיבה שהיטלר בחר בנסיך פיליפ לצורך שמירת הקשר עם שארי הדם המלכותי ברחבי אירופה וכמתווך בשורה של פרשות בינלאומיות בהן היתה מעורבת גרמניה. כך למשל, היטלר השתמש בו יחד עם מוסוליני כמתווך במהלך משבר האנשלוס באוסטריה ובהמשך במהלך המשבר בצ'כוסלובקיה. כך נוצר מצב בו היה זה טבעי מבחינת היטלר לשוב ולעשות בנסיך פיליפ שוב שימוש במהלך המגעים עם הדוכס מוינדזור, עימו חלק קירבת דם בהיותו נינה של המלכה הבריטית ויקטוריה.

טירת פרידריקסהוף (ידועה גם כטירת קרונברג). משכנה של משפחת האצולה האסה. כיום משמש המקום כמלון יוקרתי.

גילוי העובדה הזאת התרחש במהלך ראיון משנת 1979 שנערך עם הנסיך הישיש וולפגאנג מטעם העיתון הבריטי Sunday Times. בראיון, הנסיך וולפגאנג אמנם נמנע מלאשר באופן ישיר שהנסיך פיליפ היה מתווך מטעם היטלר במלוא מובן המילה, אולם הוא תיאר את תפקידו של הנסיך פיליפ כ"תיווך לא רשמי". לדבריו "זה לא היה תיווך במובן הרגיל של המילה, אלא שיחות שנערכו עם המלך אדוארד ה-8 באמצעות אחיו אדוארד, הדוכס מקנט.

כאן ראוי לציין, שבני בית האסה, כמו גם בני ווינדזור היו רדופי פחדים עזים בעקבות הדחת בית רומאנוב וציחתו של הצאר ניקולאי יחד עם כל משפחתו בעקבות המהפיכה הבולשביקית כשהחשש מהבולשביקים ליווה את המלך ג'ורג' ה-5 עד למותו. כאשר אדוארד ירש את כס המלוכה ב-1936, היטלר הסיק שזה הזמן ליזום מגעים עם הבריטים, זאת באמצעות המלך החדש וחסר הניסיון. המלך אדוארד ה-8, כמו אחיו הצעיר ואיש אמונו ג'ורג', היתה לו חיבה רבה לגרמניה. למרות תדמיתו הציבורית כפטרונם של חסרי התעסוקה והעניים, אדוארד היה אנטי-קומוניסט מושבע והוא הא ין בכל ליבו שהנאצים הצילו את גרמניה ממהפיכה.

כגרמנופיל האמין אדוארד במשטר אוטוריטרי. ככזה, גם העריץ את מנהיגותו של היטלר שלדעתו עמדה בניגוד לשרים בריטיים חסרי יכולת לפתור את בעיותיה הכלכליות והחברתיות של בריטניה. כתוצאה מכך, להיטלר לא היתה כל בעייה מהותית להקים ולקיים אפיק קשר חשאי עם אדוארד. דבר זה התקיים כאשר היה אדוארד היה כבר מלך וגם לאחר ויתורו על הכתר, כדוכס מווינדזור, כל זאת באמצעות בן דודתו הנסיך פיליפ מהאסה ודרך קארל-אדוארד, הדוכס מסאקס-קובורג-גותה.

הנסיך קארל-אדוארד שהיה חבר ללימודים של אדוארד ה-8 בקולג' באיטון, היה גם כן נאצי נלהב והוא קיבל כהערכה דרגת קצונה בכירה ב-SS. ככזה, קארל-אדוארד ביקר תכופות בלונדון שם נהג להמצא בקירבתו של המלך אדוארד ה-8 בשעותיו הראשונות לאחר הכתרתו, כשבאותו הזמן, הצבא הגרמני נערך לכניסה ולהשתלטות על חבל הריין. באמצעותו למד היטלר שלרווחתו שהוא חופשי לפעול ולקרוא תגר על מערכת הסכמי וורסאי ולא לחשוש מתגובה צבאית.

בשנים האחרונות התברר גם שהמלך אדוארד ה-8 לפני שויתר על הכתר, פעל בנחישות לפתח מדיניות חוץ בריטית "לא רשמית" ביחס לגרמניה כשהוא מתכוון לתזמר אותה יחד עם הפיהרר, דרך בן דודתו. קארל-אדוארד העיד עם שובו לברלין שהמלך אדוארד ביקש "שיבקר אותו בתכיפות כדי שעניינים חשאיים יבוררו במהירות גבוהה יותר וכך ימצאו את פתרונם". נראה היה שהמלך אדוארד ה-8 היה מוכן להתעלם ממגבלות חוקתיות במידת הצורך. "מי המלך כאן, בולדווין או אני?" התבטא באזני קארל-אדוארד. "אני מבקש לדבר עם היטלר ואעשה זאת כאן או בגרמניה. אמור לו זאת בבקשה".

מבחינת היטלר, אדוארד היה נכס שראוי היה להשקיע בו רבות. כפי שהיטלר עצמו התבטא: "המלך (אדוארד) הוא אדם כלבבי ואדם שמבין היטב את ה-Fuhrerprinzip, שהיה נכון ליישם אותו בארצו (בריטניה)". את הויתור על הכתר הגרמנים ראו כאבדן מצער של נכס חשוב. אלא שלכך נמצא פיתרון בדמות הסיבה לויתור על הכתר: הגרושה האמריקאית ווליס סימפסון עצמה. סימפסון האמביציוזית בעלת השיק, הפכה במהרה מטרה לחיזורים נמרצים מצד האגודה האנגלו-גרמנית ושל השגריר הגרמני בלונדון עצמו.

עם הויתור על הכתר ולאחר שהמלך ג'ורג' ה-6 סיר להעניק לה תואר "הוד רוממותה", היטלר מיהר לנצל את המצב העכור שנוצר בבריטניה והזמין את הזוג לביקור אצלו. הדוכס ובת זוגו מיהרו להיענות להזמנה כדי לפצות אותה בכך שתקבל במהלך הביקור טיפול מלכותי. הביקור הפרטי גרם בבריטניה לחששות שהתממשו כשהתועמלנים הנאצים עשו בביקור בן השבועיים שימוש והציגו אותו ככזה שקיבל אישור מבית המלוכה. להשתוממותם של בכירים בממשל הבריטי, הדוכס הצטלם לצידם של גרינג  וגבלס כשהוא מציג גירסה משלו למועל היד.

דמות חשובה שליווה את הדוכס ובת זוגו במהלך ביקורם בגרמניה, היה בעל הון אמריקאי בשם צארלס בודו Charles Bedaux. בוו השאיל לבני הזוג את טירתו שם קיימו את טכס הנישואים שלהם. בודו גם הפך לבן לוויה קבוע וחלק מהפמליה שנישרכה בעקבותיהם במהלך סיוריהם באירופה. בודו מת ב-1942 בנסיבות לא ברורות כאשר נעצר על ידי שרות הבטחון של ממשלת צרפת החופשית בצפון אפריקה כשנחשד בקיום קשרים עם גרמניה הנאצית והיותו סוכן חשאי של ממשל וישי.

על פי כל הסימנים, ארמון וינדזור, משכנם של שני בני הזוג, הפך למרכז של אינטריגות שמקורן היה בברלין. יום לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, בודו אמר בארוחת ערב בארמון ריץ למכר שלו ש"המצב באירופה הולך ומתברר ואם תישאר לצידי אדאג לך". בודו שהמשיך להתלוות לבני הזוג עמד במקביל בקשר הדוק עם שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושליחו אוטו אבץ שהצרפתים גירשו מפרי ב-1939.

מסמכים שנתפסו הראו שבודו עמד במרכזם של מהלכים שמקורם היה בגרמניה שתכליתם ליצור מה שכונה "חזית לקידום השלום". חזית שאמורה היתה לכלול את בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה. למעשה, בודו שימש צינור להעברת מסרים חשאיים בין היטלר לארמון וינדזור.  הדבר עולה ממסר מינואר 1940 מהשגריר הגרמני בהאג לתת מזכיר במשרד החוץ הגרמני הבארון ארנסט פון ויצקר. "באמצעות קשר אישי עם הדוכס מוידזור" כותה הדוכס פון זק-בורקסרוזה, "מתברר כי הדוכס מוינדזור לא מרוצה מהתפקיד שניתן לו כחלק מחיל המשלוח הבריטי". הדוכס מוסיף גם שנוצרו קשרים ידידותיים עם (הדוכס מוינדזור) שיאפשרו בעתיד ובנסיבות מתאימות להפוך ליותר משמעותיים".

חיל המשלוח בצרפת

במסגרת ההסכמים שהיו בין צרפת ובריטניה, שיגרה בריטניה לאחר הכרזת המלחמה על גרמניה, חיל משלוח לצרפת כדי לסייע בהגנתה ולהיערך להתקפה גרמנית צפויה. כנושא דרגת מייג'ור-ג'נרל, הדוכס היה בעל גישה למפקים הבכירים ביותר במפקדתו של הגנרל מוריס גמלאן, רמטכ"ל הצבא הצרפתי. כך, ידע הדוכס מוינדזור ממקור ראשון מה האופן בו נערך הצבא הצרפתי כדי לקדם מתקפה גרמנית. הוא גם הכיר היטב את "תכנית D" שהתוותה את האופן בו אמור היה להיערך חיל המשלוח הבריטי בצרפ בכיוון צפון כדי לקדם אפשרות להתקפה גרמנית מכיוונה של בלגיה. קידום הכח הבריטי לשם, אמור היה לגרום קשיים חמורים לצבא הגרמני במקרה ונסה לתקוף דרך יערות הארדנים. ואכן, הארדנים היו המקום ממנו תקף כח השריון בפיקודו של היינץ גודריאן ב-10 במאי 1940 כחלק מההתקפה על צרפת.

בפברואר 1940, הגרמנים שינו את תכניותיהם המקוריות וקבעו שתתבצע פריצה דרך יערות הארדנים לכיוונה של בלגיה מתוך כוונה להגיע לחוף הים ובכך לכתר את חיל המשלוח הבריטי. סיבה לשינוי הזה יכולה להיות נעוצה באופן בו התנהל הדוכס עצמו שלא נמצא בחזית עם חייליו כשהוא עוצר פעם אחר פעם ל"הפסקות תה" ולקפיצותת מוזרות לפריס שם ישב בבתי קפה. במהלך אותן "קפיצות לפריס הוא נפגש עם בן לווייתו המליונר האמריקאי בודו. אותו בודו, הקפיד בכל החודשים שקדמו להתקפה הגרמנית, מה שכונה "המלחמה המזוייפת", לנסוע להאג ולהפגש עם השגריר הגרמני שם שהקפיד לדווח לברלין על מעשיו של הדוכס. כך למשל, ב19 בפברואר 1940, השגריר העביר לברלין דיווח של הדוכס כיצד מתכוונות בריטניה וצרפת להתמודד עם מתקפה גרמנית צפויה. הדיווחים האלה עמדו ככל הנראה מאחורי השינויים בתכניות ההתקפה הגרמניות שהביאו במאי למיטוט צאו של גמלן ולכיתור חיל המשלוח הבריטי בכיס דנקרק.

בהמשך, לאחר הפינוי החפוז של חיל המשלוח הבריטי מדנקרק, הדוכס מוינדזור המשיך לעמוד בקשרים עם ברלין, זאת כששהה בפורטוגל. שם, הדוכס עמד בקשר עם גורמים במודיעין הצבאי הדרמני אבווהר. על פי מסמכיו שפורסמו בשנים האחרונות, מתברר שהמגעים נסובו סביב סביב המצב שישרור בבריטניה לאחר הפלישה הגרמנית הצפויה וכיבוש האי הבריטי. דובר שם שבעקבות הפלישה הגמרנית, הדוכס מוינדזור וזוגתו יחזרו לגרמניה, שם יומלכו כמלך והמלכה של בריטניה.

 

 

 

פרשת חיסולו של מהדי בן ברקה

מאת: צפריר עפרוני

בשבועות האחרונים נמצאת בראש הכותרות פרשת היעלמותו וחיסולו של העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י. לפרשה הזאת יש קווים רבים המזכירים פרשה קודמת שהתרחשה לפני 53 שנים בפריס.

ב-29 באוקטובר 1965 נעלמו עקבותיו של מרוקאי בשם מהדי בן ברקה במהלך שהותו בבירה הצרפתית. על פי עדויות שונות, בן ברקה שהיה מתנגד למשטרו של חסן ה-2 מלך מרוקו , היה אמור להיפגש עם צוות טלוויזיה שקבע להיפגש עמו במסעדה פריסאית ולקיים עמו ראיון אודות הפעילות האופוזיציונית שלו.

מלך מרוקו חסן ה-2

בן ברקה היה מנהיג מרוקאי בולט בעל פופולריות לא מעטה בקרב הציבור המרוקאי. פעילותו והפופולריות שלו, נתפסו בבית המלוכה המרוקאי כסיכון פוטנציאלי להמשך שלטונו של המלך הצעיר באותה עת חסן ה-2. לאחר שצעדיו הוצרו במרוקו, בן ברקה נאלץ לגלות ממרוקו והוא השתכן בפריס. שם המשיך בפעילותו באופן פומבי והוא החל להיתפס כמהפכן מרוקאי – מעין גרסה של צ'ה גווארה. בין שהחששות היו מבוססים או לא, הוחלט בבית המלוכה להביא לכך שבן ברקה יחדל להוות איום בצורה של חיסולו הפיסי. על המבצע הופקד ראש השירותים החשאיים של מרוקו גנרל מוחמד אופקיר.

מהדי בן ברקה

לפרשה יש גם צד ישראלי כשאנשי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים יצרו עם בן ברקה קשר בז'נבה והצליחו לפתות אותו להגיע לפגישה בפריס עם אותו "צוות טלוויזיה" מפוברק. לפי פרסומים שונים, מוחמד אופקיר פנה אל ראש המוסד דאז מאיר עמית וביקש ממנו לחסל את בן ברקה. עמית, סירב אך הסכים לעשות מעין מחווה שהתבטאה באותה יצירת קשר והנעת בן ברקה להגיע לפגישה בפריס. הרקע להסכמת עמית לבקשה המרוקאית, היה הקשרים המתהדקים עם מרוקו והמלך חסן ה-2 שנתפסו כגשר בין ישראל לעולם הערבי. כמו כן, הקשר המתהדק עם בית המלוכה סייע לא מעט בשמירת שלומם של יהודי מרוקו ובאפשרות להעלאתם לישראל באופן מחתרתי ובידיעת השלטונות המרוקאיים. כמו כן, אנשי מוסד ושב"כ עסקו בהכשרת אנשי השירותים החשאיים של מרוקו ולאנשי המוסד הותר לפעול על אדמת מרוקו.

עם הגעת בן ברקה לבית הקפה הפריסאי, הוא הובא ע"י שוטרים צרפתיים ששיתפו פעולה עם המודיעין המרוקאי בתואנת שווא לווילה בפאתי פריס. שם הוא נחקר ועונה ולבסוף נרצח. גופתו הועברה בטיסה למרוקו שם בפיקוחו של מוחמד אופקיר הגופה הושמדה, ככל הנראה באמצעות המסתה בחומצה.

גנרל מוחמד אופקיר – ראש השרותים החשאיים של מרוקו ויד ימינו של המלך חסן ה-2

עדויות לפרשה הגיעו לישראל והיא הושתקה על ידי הצנזורה. אלא שעורכי השבועון "בול" מקסים גילן ושמואל מור פרסמו פרטים אודותיה. שני העורכים נעצרו על פי התקנות לשעת חירום והם הועמדו לדין בגין פגיעה בביטחון המדינה וריגול חמור. בעסקת טיעון הסעיפים הומרו בסעיף של פרסום ידיעה סודית ונגזרה על כל אחד הם שנת מאסר.

במקביל התחולל מאבק בצמרת המודיעינית הישראלית. איסר הראל ששרת אז כיועץ ראש הממשלה אשכול  לענייני מודיעין טען כי אסור היה לישראל להיות מעורבת בעניין והוא תבע לערוך חקירה על מידת אחריות ראש המוסד מאיר עמית במעורבות הישראלית בפרשה. ראש הממשלה אשכול, טען שלא ידע על הפרשה ואילו ראש המוסד עמי טען מנגד כי עדכן את אשכול על הפרשה לפני תחילת הפעולה.

מוחמד אופקיר שעמד בקשרים עם המוסד הישראלי ואף פורסם שביקר בישראל מספר פעמים, שימש כיד ימינו של המלך חסן ה-2 במשך שנים לא מעטות לאחר הפרשה. אלא שבשנות ה-70 נחשד כי הוא זומם להפיל את חסן ה-2 ולרצוח אותו. בסופו של דבר אופקיר חוסל על ידי הטמנת פצצה במטוס בו טס.

מקסים גילן – עורך השבועון "בול" בו חשף את מעורבות ישראל והמוסד בפרשת חיסולו של בן ברקה
מאיר עמית – ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים

מבצע Foot – גירוש 105 ה"דיפלומטים" הסובייטיים מבריטניה – ספטמבר 1971

מאת: צפריר עפרוני

אחר צהריים קריר של ה-21 בספטמבר 1971 התכנסו בחשאי במעונו של ראש הממשלה הבריטי אדוארד הית' שבדאונינג 10, קבוצה של שרים ופקידי ממשל בריטיים בכירים. מטרת המפגש שהיה שיאו של מבצע שנמשך מספר רב של חודשים היתה, להחליט סופית האם ואם כן מתי, להודיע לסובייטים שמספר גדול של נציגיהם בבריטניה המועסקים בשגרירות, בקונסוליה, במשלחת הסחר ובגופים אחרים בבריטניה, יגורשו בעקבות 'מעשים שלא מקובלים' על הממשלה הבריטית – או במילים אחרות ריגול. שם הקוד למבצע המתוכנן שפרטיו היו סודיים ביותר היה, "מבצע FOOT". שלושה ימים לאחר מכן, הציג סר דניס גרינהיל, תת מזכיר קבוע במשרד החוץ הבריטי, את ההחלטה הבריטית לאיוון איפוליטוב ההמום, ששימש באותה עת כ- Charge de Affaire בשגרירות הסובייטית בלונדון. בפגישה ביניהם, גרינהיל הציג לו את רשימת המועמדים לגירוש ובה שמותיהם של 105 ממלאי תפקידים סובייטיים שהיו מוצבים בבריטניה שזוהו ע"י שרות הבטחון הבריטי MI5 כאנשי מודיעין סובייטים. אלו מהרשימה שנמצאו באותה עת על אדמת הממלכה המאוחדת, היה עליהם לעזוב אותה תוך שבועיים ממועד הפגישה. על אלו שנמצאו מחוץ לגבולות הממלכה נאסר לשוב אליה. יותר מכך, נאמר לנציג הסובייטי כי לא יותר לברה"מ להציג להם מועמדים להחלפה. "היינו סבלנים", אמר גרינהיל לנציג הסובייטי ההמום, "די והותר ובמשך זמן רב מדי".

ראש ממשלת בריטניה מטעם השמרנים אדוארד הית' (מימין) ושר החוץ בממשלתו אלק דאגלס-יום

מבצע הגירוש המאסיבי, נחשב לגירוש דיפלומטים הגדול ביותר של איזושהי מדינה. במערכת היחסים בין בריטניה וברה"מ, גירוש דיפלומטים היה ונותר מקובל. במקרים דומים שתי המדינות נהגו לגרש מתחומן מספר מצומצם של דיפלומטים בפעולות הדדיות של מידה כנגד מידה, כפי  שארע מוקדם יותר באותה שנה, עת בריטניה גירשה  מספר מצומצם של דיפלומטיים סובייטיים. מבצע FOOT שילח גלי הלם לא רק לקרמלין אלא בקהילה הבינלאומית של אותה תקופה בכלל. מה הביא להוצאה לפועל של מבצע כל כך רחב היקף?

בריטניה מוצפת באנשי מודיעין סובייטיים –

מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין בריטניה לברה"מ לאחר המהפיכה הבולשביקית ובמיוחד מתקופת מלחמת העולם ה-2, שתי המדינות החזיקו על אדמותיהן משלחות דיפלומטיות, קונסולריות ומשלחות סחר שייצגו את האינטרסים שלהן. אלא שבשלב מוקדם יחסית, ברה"מ החלה בתהליך שנמשך שנים רבות שהתאפיין בהרחבת המשלחות הללו בהיקפים אדירים שלא דמו כלל למשלחות של מדינות אחרות. מעבר להיבט הכמותי הבעייתי של הנוכחות הדיפלומטית הסובייטית בבריטניה, נבע ממנו היבט בטחוני שהציב את בריטניה במצב בעייתי. מאז שנות ה-30 פריסת אנשי המודיעין הסובייטי ברחבי העולם ובבריטניה בכלל זה, כללה אנשי מודיעין של אגפי מודיעין החוץ של ה-NKVD/KGB ושל המודיעין הצבאי הסובייטי GRU, שפעלו תחת כסות דיפלומטית, קונסולרית ורשמית אחרת של ברה"מ והם כונו בז'רגון הסובייטי כ"ליגאליים". ככאלה, הם נהנו מכל הפריווילגיות המוקנות במסגרת האמנות הבינלאומיות ובכלל זה חסינות דיפלומטית. נוסף להם הפעילו ה-NKVD/KGB וה-GRU מערך נרחב של אנשי מודיעין בזהות בדויה של דמויות כגון אנשי עסקים לכאורה ממדינות שאין קשר ביניהן לברה"מ שכונו "לא לגאליים", חלקם רדומים למשך שנים רבות. היו גם כאלה שפעלו תחת כסות תמימה לא דיפלומטית דוגמת עיתונאים ונציגי חברות סובייטיות. ה"לא לגאליים" פעלו לא פעם תחת סיכון עצמי רב במקרה של חשיפה. מעקב מתמשך שקיים שרות הבטחון הבריטי MI5 אחר תנועות אנשי הקורפוס הדיפלומטי הסובייטי, החל לזהות עוד מהתקופה שלפני מלחמת העולם ה-2 רבים מאותם "דיפלומטים" כאנשי מודיעין. ככל שהמלחמה נמשכה וגם לאחריה, מספריהם של אותם "ליגאליים" הלך וגדל במספרים שעברו בהרבה את מספר מקביליהם הבריטיים בברה"מ.

סר רוג'ר הוליס – ראש שרות הבטחון הבריטי MI-5   1958-65. נחשד כחפרפרת של GRU.

סיבה לפחות חלקית להיווצרות מצב זה שנמשך גם לכל אורך שנות ה-50 וה-60, נעוצה בין השאר בדמותו של סר רוג'ר הוליס. הוליס שימש בתפקיד ראש המחלקה שעסקה בחקירת נושאים קומוניסטיים וסובייטים עד סוף שנות ה-40. לאחר מכן עלה בסולם התפקידים כשהוא מכהן כראש אגף הבטחון (C), סגן ראש השרות ומ-1956 מונה לתפקיד ראש שרות הבטחון, אותו מילא עד לפרישתו ב-1965. ניתן לומר על הוליס, כי קיימים לגביו ספקות כבדים אודות מהימנותו. הכוונה לחשדות כי שימש סוכן של ה-GRU שגוייס ע"י הסובייטים במהלך לימודיו בקיימברידג' בסוף שנות ה-20. מעבר לאותם חשדות, לגביהם יש עדויות נסיבתיות תומכות לא מעטות שלא הוכחו עד תום, אך גם לא הוזמו כלל, קיימת עובדת אופן התנהלותו (שניתן לראות בה גורם מסייע לאותם חשדות). בכל הקשור לנוכחות המאסיבית של אנשי מודיעין סובייטיים על אדמת בריטניה, הוליס הציג לאורך השנים קו מתמיד ועקבי שהמעיט מאד מחומרת המצב. באופן קבוע, הוא נמנע במפגיע מלפעול באופן תקיף ומנע לא פעם פעולות שעשויות היו לפגוע באינטרסים סובייטיים, ובכלל זה בנושא מצבת הדיפלומטים הסובייטיים בבריטניה.

לשאלת גודל והיקף נוכחות קציני המודיעין הסובייטיים שהוסבו כדיפלומטים, יש חשיבות מכמה בחינות:

ראשית, על ניהול וקיום המעקב המתמיד אחר תנועות נושאי אנשי הנציגויות הסובייטיות השונות, היה מופקד מערך העוקבים והתצפיות של שרות הבטחון הבריטי MI5 כשהוא מסתייע בעוקבי ה-Special Branch של משטרת לונדון. עד שנות ה-60 של המאה ה-20, המעקב אחר התנועות הסובייטיות התבסס על חוליות ניידות, רגליות וממונעות, שנעו בעקבות האובייקטים שלהן. המכוניות שנעשה בהן שימוש למעקבים הממונעים נראו כרגילות, אולם צוידו במנועים מחוזקים. אחת לחודשיים שלושה, הן נצבעו מחדש ולכל מכונית היו מספר סטים של לוחיות זיהוי אותם החליפו כל כמה ימים ולעיתים בתדירות גבוהה יותר. עקב התנגדות ושמרנות של בכירי השרות, עיקר מלאכת העיקוב הרגלי הוטלה על עוקבים גברים. פיטר רייט שגוייס ב-1949 כקצין טכני ראשון של שרות הבטחון הבריטי, שבדק את התנהלות מערך העוקבים, עמד על כך שלעבודת העיקוב תגויסנה נשים מקרב עובדות השרות. עדיין, גם לאחר מכן, מספרם של העוסקים בעיקוב היה קטן באופן מגוחך ביחס למספר הרב של הדיפלומטים הסובייטיים שנעו ברחובות לונדון בכל שעות היממה ובכל ימות השנה. כדי להתמודד עם המעמסה, היו לא מעט מקרים שגייסו למעקבים גם את נשות עובדי השרות, לצורך קיום מעקבים בארועים מיוחדים.

עמדת תצפית אופיינית של MI5 מתחילת שנות ה-70 בדירת מיסתור צופה לעבר יעד המעקב. בעמדות כאלה היו אמצעי תצפית ותיעוד ויזואליים. כמו כן כללו אינדקס תמונות של יעדי מעקב שזוהו בעבר כדי להשוותן לאובייקטים המצולמים. מקור: אתר MI5

סוגיית הקושי הרב לקיים מעקב מהימן אחר היעדים הסובייטיים, קיבלה משנה חשיבות כשהחלה להתברר עובדת זליגת המידע לצד המזרחי אודות המעקבים. מידע זה התקבל ממקור עלום כלשהו בצמרת MI5. כאשר שונתה בראשית שנות ה-60 שיטת המעקב הבריטית (מבצע Coverpoint), עובדת שינוי אופן ביצוע המעקבים הגיעה כמעט בזמן אמת לנעקבים הסובייטיים וחבריהם מהגוש המזרחי. כך, במקום שהמעקבים אחריהם יחלו עם יציאתם משערי השגרירות הסובייטית גני קסינגטון, נקבע כי הם "יאספו" על ידי העוקבים באזור הגשרים על נהר התמזה. כך קיוו שהיעדים המזרחיים יתקשו לזהות את הזנבות שהוצמדו להם. אלא שכמעט מיד התברר, שהנעקבים זיהו את העוקבים והיה צורך לנטוש את שיטת המעקב הזאת.

מטוס Vickers Varsity ששימש ע"י MI5 מסוף שנות ה-50 ובמהלך שנות ה-60, למשימות ELINT מעקב אלקטרוני אוירי אחר משדרים סובייטיים לא חוקיים על אדמת בריטניה. שיטת מעקב זו התפתחה משימוש בציוד איכון ומעקב אחר המשדרים הסובייטיים שהותקנו בכלי רכב מסחריים מוסווים. המעקב התבסס על איכון המתנדים של המשדרים הסובייטיים שעם הפעלתם הפיקו "קרינה" אלקטרומגנטית יחודית שהסגירה את מועדי הפעלתם ומיקומם.

נוסף למידע שככל הנראה זלג לסובייטים, התעורר גם חשד שהסובייטים מצליחים להבין אחר מי מתבצע מעקב ומתי באמצעות מעקב שביצעו אחר תנועות התקשורת של מערך העוקבים של שרות הבטחון וה-Special Branch. פיטר רייט תיאר כי החל לחשוד בכך במקרה כאשר הפעיל מכשיר קשר שקלט תהודה בתדר מסויים סמוך לקונסוליה הסובייטית. לאחר שיכנועים רבים של בכירי השרות, המחלקה הטכנית בראשה עמד רייט, התקינה ציוד מעקב אלקטרוני ברכב מסחרי תמים למראה. מעקב זה שכונה Operation Rafter, זיהה הפעלת מכשיר שידור סובייטי במועדים שתאמו את תנועות העוקבים. לשיטה זו הוא קרא Movement Analysis. שיטה זו גם סייעה לו בהמשך לעקוב אחר משדרי אנשי מודיעין סובייטיים, "ליגאליים" ו"לא ליגאליים". ככל שחלף הזמן, הלך והתברר לרייט ולאלו שעבדו עימו היקף הפעילות הנרחב של הסוכנים הסובייטים על אדמת בריטניה. בשנת 1964 רייט הגיש מסמך ובו דו"ח שקבע כי בעזרת שיטת ניתוח התנועות ואופי השידורים החשאיים הסובייטיים הוא הגיע להערכה כי בבריטניה פעלו באותה עת כ-400 עד 550 אנשי מודיעין סובייטיים. סביר להניח שרובם היו זוטרים או כאלה שעסקו במשימות מודיעין פריפריאליות: מארגני דירות מסתור, בלדרים וכיוצ"ב. על פי מסמך זה, גם אם מדובר היה שכ-10 אחוזים בלבד הם מפעילי סוכנים ורשתות, הרי שמדובר בכ-50 קציני מודיעין מקצועיים ומיומנים שפעלו באופן מתמשך ללא מפרע בבריטניה. אלא שהמסמך שהגיש רייט נתקל בהתנגדות וזלזלול רב מצד צמרת שרות הבטחון.

מרטין פארניבל-ג'ונס. ראש MI5 1965-1972. כראש אגף הריגול הנגדי התמודד תוך תיסכול רב עם ההיקף הנרחב של פעילות הריגול הסובייטי על אדמת בריטניה. מבצע FOOT ב-1971 היה עבורו בבחינת פיצוי מאוחר.

התנאים שאיפשרו התמשכות הנוכחות המאסיבית של אנשי מודיעין סוביטיים –

התופעה שהתבטאה בגידול מאסיבי במספרם של אנשי מודיעין סובייטיים בכסות לגיטימית לכאורה התאפשרה הודות למספר תנאים מסייעים:

מצבת כח אדם מצומצמת של מערך העוקבים  – ככל שחלף הזמן במהלך מלחמת העולם ה-2 בה ברה"מ הפכה לבעלת ברית אד הוק מול גרמניה הנאצית ולאחריה, הלכה וגברה הנוכחות הסובייטית בבריטניה. מספרם של אנשי הנציגויות הסובייטיות השונות הלך וגבר. בניגוד למקביליהם הבריטים בברה"מ שחיו תחת פיקוח הדוק של שרותי הבטחון הסובייטיים, אלו שהוצבו בבריטניה חיו בתנאים טובים בהרבה למרות שלכאורה הוצב עליהם פיקוח. כפי שרייט העיד באוטוביוגרפיה שלו, מחלקת A4 של שרות הבטחון שהיתה מופקדת על ביצוע המעקבים, מנתה בשנות ה-50 כ-100 אנשים ומספר זה לא גדל משמעותית בשנים שלאחר מכן. כמו כן, היה על העוקבים לבצע את מעקבים אחר עשרות רבות של יעדים סובייטיים ושאר מדינות הגוש המזרחי בכל ימות השנה, סביב השעון. כאשר צצו ועלו פרשות שונות שהצריכו גם הן ביצוע מעקבים, ביצועם הוטל גם כן אנשי המחלקה המצומצמת. כך הלך ונוצר מצב של עומס יתר מתמיד ומתמשך על מערך העוקבים. כתוצאה מכך למשל, לא פעם נוצר מצב בו נאלצו לא להציב עוקבים אחר דמויות שהיה צורך במעקב אחריהן, או להגביל את המעקבים בזמנים או מבחינה גיאוגרפית, כתוצאה מחוסר מתמשך בעוקבים.

חוסר התיחסות מצד בכירים ב-MI5 ומשרד החוץ הבריטי – המצב המתמשך בו הפריסה הנרחבת על אדמת בריטניה של יעדים מהגוש המזרחי יצרה כאמור הרוויה של שרות הבטחון הבריטי וחוסר מענה מתאים. פניות של MI5 למשרד החוץ הבריטי שיזום הקטנה מוסכמת עם הסובייטים של מספר הנציגים שלהם נענתה בשלילה. היה במשרד החוץ הבריטי חשש מתמיד ליזום מהלכים כאלה. פניות לבצע מהלך יזום של גרוש דיפלומטים סובייטים שזוהו כאנשי מודיעין, נענה בשלילה קטגורית מצד משרד החוץ שהסתמך על קביעה של שרות מודיעין החוץ MI6, שחשש שמהלך כזה יענה בתגובה סובייטית חריפה, דבר שיפגע בפעילות MI6 מעבר למסך הברזל. נוסף להתנגדות משרד החוץ הבריטי, גם בתוך שרות הבטחון הסוגיה לא קיבלה התיחסות מספקת ונתקלה בגרירת רגליים, במיוחד מצד ראש השרות בשנים 1956-1965 סר רוג'ר הוליס.

הרולד וילסון – ראש ממשלת בריטניה מטעם הלייבור בשנים  1964-1970 ו-1974-1976. קשריו המסחריים בברה"מ העמידו אותו תחת חשד של שרות הבטחון הבריטי. הית' חשד מצידו ששרות הבטחון מאזין לו במעונו בדאונינג 10 וחותר תחתיו.

סביבה פוליטית לא תומכת – סוגיית מספרם הרב של דיפלומטים הסובייטים בבריטניה הלכה וצברה תאוצה ככל שחלף הזמן, עד שבמחצית השניה של שנות ה-60 הפכה אקוטית. שרות הבטחון הבריטי הפנה את תשומת ליבו של הדרג המדיני בבריטניה בנוגע לחריפות הבעיה. אלא שבתקופה זאת עמד בראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון, איש מפלגת הלייבור. יחסיהם של וילסון ושרות הבטחון הבריטי היו מתוחים לכל אורך תקופת כהונתו הראשונה בשנים 1964-1970 ובתקופת כהונתו השניה בשנים 1974-1976. מבחינת שרות הבטחון הבריטי, קשריו של וילסון לפני ותוך כדי פעילותו הפוליטית, עם גורמים שונים בברה"מ היוו עילה לחשד. וילסון היה תעשיין שקיים קשרים מסחריים מעבר למסך הברזל, במיוחד בברה"מ. ככזה, אירח לא פעם דמויות מברה"מ שהיו יעד למעקב מודיעיני. קשרים אלה היו עילה לסידרה של פניות אליו מצד MI5 כדי לפחות לצמצם את נסיעותיו לברה"מ ואת קשריו שם. וילסון לא הסכים להיענות לפניות הללו וככל שחלף הזמן עד בחירתו לראשות ממשלה ב-1964 יחסיו עם MI5 הפכו מתוחים. כאשר כיהן כראש ממשלה הוא השמיע בפני מקורביו טענות ששרות הבטחון התקין במעונו ומשרדו בדאונינג 10 אמצעי האזנה, טענות שלא נמצא להן ביסוס. בסוגיית הכמות הגדולה של דיפלומטים סובייטים היו לו עם MI5 חילוקי דיעות קשים גם כן. בשנה הראשונה לכהונתו כיהן רוג'ר הוליס כראש MI5. בשנה זאת צפו ועלו חשדות בקרב דמויות בשרות הבטחון כי הוא סוכן GRU מאז לימודיו החלקיים בקיימברידג'. למרות שפנו אל הוליס מתוך השרות להעלות את סוגיית הנוכחות הדיפלומטית הסובייטית, הוא נמנע להעלות את הסוגיה לפני הדרג המדיני: שר הפנים שאחראי על MI5 ולפני ראש הממשלה וילסון. אולם, לאחר פרישת הוליס לגימלאות וכניסת מחליפו לתפקיד, מרטין פארניבל-ג'ונס, הסוגיה שבה ועלתה לפני שרי הפנים והחוץ ולפני ראש הממשלה וילסון. אולם, כאמור, גם בגלל התנגדות משרד החוץ/MI6 וגם בגלל החשדנות של וילסון כלפי שרותי המודיעין ובמיוחד כלפי MI5, הסוגיה לא קיבלה טיפול ונדחתה לאורך כל שנות כהונתו הראשונה, עד הפסדו בבחירות של 1970 והחלפתו ביוני 1970 על ידי אדוארד הית' השמרני.

עריקת אולג ליאלין ושינוי המגמה באופן הטיפול ; "לראשונה לא זיהינו את סימני טביעות אצבעותיהם הדביקות של הסובייטים" –

אדוארד הית' – ראש הממשלה הבריטי מטעם השמרנים  1970-1974. תחתיו יצא לפועל מבצע FOOT – גירוש 105 הדיפלומטים הסובייטים מבריטניה ב-1971.

אם לאורך שנות ה-50 וה-60 שררה בשרות הבטחון הבריטי תחושה מוצדקת שהם מתקשים להתמודד עם הנוכחות והפעילות של שרותי המודיעין הסובייטיים בבריטניה, הרי ששנות ה-70 נפתחו בשינוי מגמה לטובת הבריטים. בינואר 1970 הצליח ה-MI5 לגייס סוכן סובייטי מתוך שגרירות ברה"מ. היה זה קצין KGB בשם אולג ליאלין ששרת כקצין מודיעין בדרג נמוך יחסית, במחלקת החבלה ברזידנטורה של ה-KGB בשגרירות בלונדון. תפקיד המחלקה להכין ולבצע מעשי חבלה באתרים קריטיים נבחרים בבריטניה עם פרוץ מלחמה גרעינית בין ברה"מ ובריטניה. ליאלין שהופעל ע"י MI5 בהצלחה במשך כחצי שנה סיפק מידע רב אודות פעילות ה-KGB בבריטניה. בין השאר, הדבר איפשר לקבל אישור לגבי זהותם של קציני KGB ו-GRU רבים ששהו בבריטניה בכסות רשמית: דיפלומטית, קונסולרית, משלחת הסחר, סוכנות הידיעות TASS וחברת התעופה אירופלוט.  אספקט נוסף לעריקתו של ליאלין היה, שלראשונה מאז פרישתו של רוג'ר הוליס ב-1965, הצליח MI5 לגייס, להפעיל ולארגן את עריקותו של עריק סובייטי ללא כל ניסיון נראה לעין לניסיונות התערבות מהצד הסובייטי. או כפי שפיטר רייט התבטא: "לראשונה לא זיהינו את סימני טביעות אצבעותיהם הדביקות של הסובייטים".

תיחקורו של ליאלין והזיהוי של אנשי המודיעין הסובייטיים שדמויותיהם כיכבו בקטלוגים שהחזיק MI5, אישר גם את האומדנים שניתנו ביחס לכמות אנשי המודיעין הסובייטיים על אדמת בריטניה, כפי שניתנו במסגרת ניתוחי ה-Movement Analysis שנים קודם לכן. הזיהוי שביצע ליאלין העלה כי בבריטניה שהו באותה עת כ-450 אנשי מודיעין סובייטיים מטעם ה-KGB וה-GRU.

אלק דאגלס-יום – שר החוץ בממשלת אדוארד הית' בעת גירוש 105 הסובייטים. כיהן כראש ממשלה בשנים 1963-1964

כאמור, עם היבחרו של אדוארד הית' לראשות ממשלה, סוגיית הנוכחות הסובייטית בבריטניה קיבלה תפנית. מעתה ההתיחסות היתה יותר רצינית וגרירת הרגליים שאפיינה את השנים הקודמות הסתיימה. הדיונים לקראת מבצע גירוש 102 הסובייטים נמשכו במשך מספר חודשים, כאשר התקיים שיח מתמיד בין דאונינג 10, שרות הבטחון, משרד הפנים ומשרד החוץ. שר החוץ הבריטי אלק דאגלסס-יום פנה אל מקבילו הסובייטי אנדריי גרומיקו מספר פעמים באופן פרטי וביקש ממנו להקטין את מצבת הדיפלומטים הסובייטיים בבריטניה באופן דיסקרטי. הבקשה נותרה ללא מענה ולמעשה לא נותרה לבריטים כל ברירה אלא להוציא לפועל את הגירוש. כאמור, בסופו של דבר הדרישה הבריטית לעזיבת ה-105 הובאה לידיעת הסובייטים בספטמבר 1971 לביצוע בתוך שבועיים.

תוצאות:

מבצע גירושם של 105 הסובייטים מבריטניה גרר אחריו תגובות חמות ואוהדות בקרב קהילות מודיעין רבות בעולם המערבי. מרטין פרניבל ג'ונס קיבל עשרות מברקי ברכה ממקביליו ברחבי העולם, כך גם שר החוץ וראש הממשלה הבריטי. אדם אחד הגיב בכעס שלא לומר בתוקפנות: היה זה מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסנג'ר שהתפוצץ מזעם על פי תיאורים שהגיעו מארה"ב, על כי לא הובא בסוד העניינים. כמו כן הכעס שלו נבע מהחשש של על הסיכון שהמהלך הבריטי יפגע קשות במאמצי הדטאנט עם ברה"מ שבאותה עת הוא שקד עליהם.

בעקבות הדרישה לעזיבתם של 105 הסובייטים שהציג בפגישה האמורה תת מזכיר החוץ היל לנציג הסובייטי והאיום לגרש עוד 200 נוספים, ברה"מ נמנעה מלהגיב באופן מעשי. ההנהגה הסובייטית הסתפקה בכינוס מסיבת עיתונאים בה בריטניה הותקפה קשות על המעשה. מבחינת הפעילות הסובייטית בכלל ובבריטניה בפרט, מידע שהושג מהסוכן הסובייטי אולג גורדיאבסקי שגוייס על ידי  MI6 בתחילת שנות ה-80, הצביע על כך שבעקבות גירוש ה-105, יכולת הפעולה המודיעינית של ברה"מ בבריטניה ספגה מכה אנושה. גנרל ה-KGB אולג קלוגין שעבר לאחר התמוטטות ברה"מ לארה"ב, העיד כי בעקבות מבצע FOOT, עד התפרקותה של ברה"מ, הפעילות הסובייטית על אדמת בריטניה לא חזרה להיות כשהיתה והוא אישר למעשה את דבריו של גורדיאבסקי.

 

 

ביקור כרושצ'וב בבריטניה ותעלומת היעלמות הצוללן הבריטי

מאת: צפריר עפרוני

בעת כתיבת שורות אלה,  מתבררת בקופנהגן, דנמרק, פרשה מוזרה במהלכה נעלמה עיתונאית שבדית שיצאה להפלגה על גבי צוללת שנבנתה באופן עצמאי בידי יזם דני ידוען. ימים לאחר היעלמה של העיתונאית, נמצאה גופת אשה ערופת ראש וכרותת גפיים שיותר מאוחר זוהתה על ידי הרשויות הדניות כגופת העיתונאית. כיום אותו ידוען שארח אותה על סיפון הצוללות, חשוד על ידי המשטרה השבדית ברציחתה על רקע שאינו ידוע כרגע. לפרשה זאת יש מאפיינים המזכירים במידה מסוימת פרשה שהתרחשה לפני 61 שנים בנמל פורטסמות' שבבריטניה בעת ביקורם של מנהיגי ברה"מ באותה עת, ניקיטה כרושצ'וב וגאורגי מלנקוב. במהלך אותה פרשה, נמצאה במי הים לא רחוק מנמל סאות'המפטון, גופה חסרת ראש וחלק מגפיה. יותר מאוחר, הגופה זוהתה כזו של הצוללן הבריטי המפורסם וגיבור מלחמת העולם ה-2, קומאנדר ליונל "באסטר" קראב.

 

קומאנדר ליונל "באסטר" קראב (28.1.1909 – 19.4.1956?). צוללן בריטי, גיבור מלחמת העולם ה-2. נעלם במשימת צלילה לא רשמית  בשרות MI6, לבדיקת המשחתת הסובייטית "אורג'וניקידזה". בעת ביצוע הפעולה, קראב היה בגיל 46, מעשן כבד, בעל משקל עודף, שותה אלכוהול ובכושר לקוי. על רקע זה, היתה התנגדות לגייסו לפעולה אולם ניקולאס אליוט שעמד בראש הפעולה התעלם ממנה.                                             
ניקולאס אליוט (15.11.1916 – 13.4.1994) – קצין MI6. עמד בראש הפעולה במהלכה נעלם הצוללן ליונל "באסטר" קראב. כשהתברר שקראב נעלם, פנה בבקשה בהולה על סף ההיסטריה ל-MI5 לסייע לכסות על הפעולה ולהעלים עדויות להתרחשותה. בהמשך היה ראש תחנת MI6 בביירות, בה צולמה התמונה. כידידו של קים פילבי הגן עליו כשחשדו בפילבי שהינו סוכן סובייטי. כשהתברר שפילבי אכן מרגל סובייטי, אליוט יצא לביירות, שם חילץ מידידו פילבי את ההודאה שלו בחשדות.

ההנהגה הסובייטית מגיעה לביקור בבריטניה על גבי הספינה המסקרנת –

במהלך חודש אפריל 1956 התקיים בבריטניה ביקורם של מנהיגי ברה"מ ניקיטה כרושצ'וב וגיאורגי מלנקוב, ביקור שנועד למתן את המתחים בין שתי המדינות על רקע המלחמה הקרה. השניים הגיעו לבריטניה בהפלגה על גבי ספינת המלחמה 'אורג'וניקידזה' לה נילוו שתי ספינות מלחמה סובייטיות נוספות. הספינות עגנו בנמל פורטסמות' שם הוקצה להן אזור נפרד כשה'אורג'וניקידזה' צמודה לרציף ושתי האחרות צמודות אליה. הסיירת 'אורג'וניקידזה' מדגם סברדלוב, היתה באותה תקופה די חדשה בצי הסובייטי והתאפיינה בין השאר, במהירות גבוהה יותר ממה שהיה מקובל עד אז לספינות מסוגה. בפיקוד האדמירליות הבריטית היתה סקרנות רבה אודותיה ובמיוחד לגבי מבנה מערכת המדחפים של הספינה. כדי לברר את המבנה שלהם, הוגשה ע"י מודיעין הצי הבריטי, בקשה דחופה לשרות המודיעין הבריטי MI6, להוציא לפועל פעולה חשאית לבחינת המדחפים של ה'אורג'וניקידזה'. עם זאת, היתה באותה עת מגבלה חמורה שהעמידה את הפעולה הזאת בבעיה קשה. לקראת ביקורם של כרושצ'וב ומלנקוב בבריטניה, ראש הממשלה הבריטי אנטוני אידן שהיה נחוש להביא להצלחת הביקור בכל מחיר, הוציא הנחיה מפורשת לראשי שרותי המודיעין הבריטיים להמנע מכל פעולה שעשויה לסכן את הצלחת הביקור.

ראש ממשלת בריטניה אנטוני אידן ומנהיג ברה"מ ניקיטה כרושצ'וב בפתח דאונינג 10

התעלמות MI6 מהנחיית אידן –

אולם, למרות הנחייתו המפורשת של ראש הממשלה הבריטי, ג'ון סינקלייר, שהיה באותה עת מנהל MI6, היה נחוש בכל זאת להוציא את הפעולה לפועל. אחת הסיבות לכך היתה, המצב הקשה בו היה שרוי הארגון בראשו עמד באותה עת, זאת לאחר סדרת שערוריות שפקדו את הארגון באותן שנים. הארגון היה תחת רושם מפוקפק שהשתרר בציבור, בתקשורת ובקרב ארגונים מקבילים בארה"ב ובמערב, בין השאר בעקבות סדרת חשיפות של מרגלים בשרות ברה"מ בלב הארגון ומשרד החוץ: קים פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין. פרשות אלה ציירו את קהילת המודיעין הבריטית בכלל ואת MI6 במיוחד, כחדורים ככברה על ידי שרותי המודיעין הסובייטיים וכחובבניים חסרי תקנה. בין ההשלכות לכך, היתה הסכנה הדי מוחשית שארה"ב, שותפתה של בריטניה במלחמת העולם ה-2 ולמעשה מצילתה, תנתק עימה את הקשרים המיוחדים בתחומי הבטחון, המודיעין והגרעין.

לצורך הוצאת הפעולה לפועל שבראשה עמד קצין ה-MI6 ניקולס אליוט, אנשי MI6 יצרו קשר עם הצוללן קומאנדר ליונל "באסטר" קראב וגייסו אותו באופן לא רשמי לביצוע צלילה לצורך בחינת שידרית ה'אורג'וניקידזה' ומערכת המדחפים שלה. קראב שהיה יוצא חיל הים המלכותי, נחשב באותה עת לדמות אגדתית בבריטניה וזכה לסדרה מכובדת של אותות הוקרה והצטיינות בזכות פועלו במלחמת העולם ה-2. (בהקשר הארץ-ישראלי, ליונאל קראב עמד במחצית השניה של שנות ה-40 בראש יחידת צוללנים בנמל חיפה שתפקידה היה לבדוק את תחתיות ספינות הצי הבריטי בנמל מחשש למעשי חבלה של הפל-ים במסגרת תנועת המרי העברי והפגיעה באניות גירוש המעפילים). אלא שבאותה תקופה קראב היה כבר בגיל 46, סבל ממשקל עודף והיה מעבר לשיאו. למרות אזהרות של גורמים שונים להמנע מהפעולה ובוודאי לא עם קראב, בשרות המודיעין הוחלט בכל זאת להמשיך בפעולה.

ג'ון סינקלייר (29.5.1897 – 22.3.1977) – מנהל MI6 בעת ביקור כרושצ'וב בבריטניה. הודח מתפקידו על ידי ראש הממשלה הבריטי אנטוני אידן על רקע התעלמותו של סינקלייר מהנחייתו של אידן להמנע מכל פעולה שתסכן את הצלחת ביקורו של כרושצ'וב.

היעלמות קראב וניסיונות הכיסוי על הפעולה –

קראב יצא לצלילה המתוכננת ב-19 באפריל 1956, מסירה שהושטה על ידי קצין של הצי הבריטי שהסכים לבקשת קראב לסייע לו. הפעולה התבצעה כאשר פיקוד בסיס חיל הים המלכותי הסמוך לנמל פורטסמות' בו עגנה האורג'וניקידזה, לא היה מודע לעצם קיומה. קראב צלל לעבר הספינה הסובייטית כשהוסכם עם הקצין המלווה על חזרתו לאחר פרק זמן קצוב לסירה. לאחר שלא חזר בזמן שנקבע ולאחר המתנה ארוכה נוספת, הקצין המלווה נאלץ לעזוב עם הסירה את המקום וחזר למלון ששניהם שכרו בעיר פורתסמות' תחת שמותיהם האמיתיים… קראב נעלם ללא כל סימן!

בשעות הערב התקיימה על סיפון ה" אורג'וניקידזה" ארוחת ערב חגיגית שערך קברניטה עם קצינים מהצי הבריטי. במהלך הארוחה הוא הפנה את תשומת ליבם לכך שמלחי הספינה הבחינו בצוללן שצלל מתחתיה והוא אף הגיש תלונה רשמית על כך. ימים ספורים לאחר היעלמו של קראב, כשהתברר היקפה של השערוריה המתפתחת, האדמירליות הבריטית פרסמה הודעה לאקונית בה נאמר שקומאנדר קראב נעלם במהלך משימה שגרתית לבחינת מנגנון צלילה חדש שהתקיימה בסביבות נמל פורטסמות'. מייד כאשר התברר שקראב נעלם, ניקולאס אליוט והגורמים ב-MI6 שעמדו מאחורי ביצוע הפעולה, פנו עפ"י עדויות של אנשים שנכחו בפגישה, בבהילות שגבלה בהיסטריה, לשרות הבטחון הבריטי MI5 כדי לסייע לכסות על הפרשה. שרות הבטחון הבריטי נעתר לבקשה ופתח במבצע כיסוי והשתקת הפרשה שכלל בין השאר ניקוי חדר המלון בו שהו השניים מחפציהם והעלמת עדויות ברישומי המלון אודותיהם שכללו חיתוך דפי יומן המלון בהם היו רישומים קראב והקצין המלווה מהצי הבריטי בשמותיהם האמיתיים.

אפריל 1956 – הסיירת הסובייטית מדגם סברדלוב "אורדג'וניקדזה" עוגנת בנמל פורתסמות' במהלך ביקורם של מנהיגי ברה"מ ניקיטה כרושצ'וב וגיאורגי מלנקוב בבריטניה.
ריצ'רד "דיק" גולדסמית ווייט (20.12.1906 – 21.2.1993) – ראש MI5 1953-1956.  ב-1956 מונה כמחליפו של ג'ון סינקלייר בראשות MI6 בעקבות פרשת היעלמותו של "באסטר" קראב.

תפנית בפרשה –

פרשת היעלמות קראב קיבלה תפנית משמעותית 14 חודשים לאחר היעלמותו, אז נמצאה על ידי שני דייגים מספר קילומטרים ממקום ההיעלמות, גופה חסרת ראש ששתי ידיה כרותות והיא עטויה בחליפת צלילה. ממצאי הבדיקה הפתולוגית נותרו חסויים יותר מ-50 שנה אולם עולה ממנה כי סימנים דוגמת צלקות ישנות שאובחנו על הגופה, הביאו את הבודקים למסקנה שמדובר בגופתו של ליונל קראב. חליפת הצלילה אותה לבש קומאנדר קראב בעת צלילתו, היתה חסרת שרוולים והוא נמנע מלעטות ברדס גומי על ראשו למעט מסכת צלילה. על פי הממצאים, הגופה ששהתה במים כ-14 חודשים נרקבה היכן שלא היה עטויה בחליפת הצלילה. כך, הטורסו נותר מוגן כמו גם הרגליים. למרות שלאחר ההעלמות נפוצו שמועות כגון כאלה שטענו כי קראב נתפס על ידי הסובייטים והועבר לברה"מ שם נחקר, לא נמצא להן כל ביסוס. גם טענת ווטרנים של הצי הסובייטי שטענו כי הוא נהרג במהלך עימות תת מיימי, במהלכו נחתך צינור האויר שלו, נמצאו כלא מבוססים.

סר רוג'ר הוליס (2.12.1905 – 26.10.1973)  ראש שרות הבטחון הבריטי  1958-1965. נחשד כסוכן של ה-GRU, חשד ממנו לא נוקה.

השלכות הפעולה –

לפרשת היעלמותו של קומאנדר "באסטר" קראב, היו השלכות רבות ונרחבות: בהיבט המדיני, מטרת ביקורם של כרושצ'וב ובולגאנין בבריטניה, שנועדה למתן את המתח והחשדנות בין ממשלות בריטניה וברית המועצות, לא הושגה והיחסים בין המדינות נותרו מתוחים כשהיו, אם לא מתוחים יותר. היו גם השלכות פנים בריטיות. בעקבות כישלון המשימה של קראב ובמיוחד על רקע הוצאתה לפועל בניגוד להנחייתו המפורשת של ראש הממשלה אידן, מנהל MI6, ג'ון סינקלייר, נקרא לדאונינג 10 והודח מתפקידו. את מקומו תפס "דיק" ווייט שכיהן באותה עת כראש שרות הבטחון הבריטי MI5.

את מקומו של וויט בראש שרות הבטחון תפס סגנו, רוג'ר הוליס, דמות שנויה במחלוקת שאודותיה קיימים חשדות כי שימש מאז סוף שנות ה-30, סוכן של מודיעין הצבאי הסובייטי GRU. למהלך ההצלבה בין השניים והצבתו של ווייט בראש MI6 היו השלכות בקהילת המודיעין הבריטית. בתוך MI6 ווייט התקבל כנטע זר ובדחיה, זאת במיוחד על רקע היריבות ארוכת השנים בין שני הארגונים, עוד מתקופת הקמתם ב-1909. הדחתו של סינקלייר שהיה מקובל בקרב רבים ב-MI6, יצרה תחושות מרירות בארגון והיתה סיבה לפרישת מספר בכירים, חלקם כאלה שראו עצמם כיורשים טבעיים של סינקלייר. ווייט עצמו כראש MI6, לא חזר על ההצלחה שמיוחסת לו כראש MI5 וכהונתו היתה צל חיוור לתקופתו בשרות הבטחון.

אולם, קידומו והצבתו של רוג'ר הליס, סגנו של ווייט ב-MI5, הביאה לתוצאות שיש הרואים בהן כפגיעה החמורה בארגון בכל תולדותיו. לאורך שרותו, הוליס היה אחראי על הפעילות נגד הריגול הסובייטי בממלכה הבריטית ובאימפריה המצטמצמת. פעילותו התאפיינה בחוסר יוזמה במקרה הטוב, ובמקרה היותר גרוע, כזו שפגעה באינטרסים הבריטיים ואלו של המערב בכלל. עד כדי כך שבמהלך שנות ה-50 ואילך עד לפרישתו, היו בארגון ובשותפים לעבודה בארגונים המקבילים בארה"ב, שחשדו כי הוליס הינו למעשה סוכן של המודיעין הצבאי הסובייטי, ה-GRU. חשדות אלה שהלכו והצטברו, הביאו לכך שהוא נחקר פרונטלית מספר פעמים בשנות ה-60 וה-70 כחשוד בריגול. ולמרות שהחקירות אודות הוליס לא הצליחו לבסס את החשדות נגדו, הוא גם כלל לא נוקה מחשד עד למותו ב-1973. כל תקופת כהונתו של הוליס כראש שרות הבטחון הבריטי, התאפינה בשיתוק הארגון עקב חוסר אונים מול פעילות המודיעין הסובייטית על אדמת בריטניה ועקב צילם הכבד של החשדות נגדו.

בשולי הדברים: ליונל "באסטר" קראב והמאבק הבריטי בהעפלה –

בשנים שלאחר מלחמת העולם ה-2, הישוב היהודי המאורגן בארץ ישראל שתחת המנדט, פתח במסע נרחב להבאת ניצולי השואה מאירופה לארץ ישראל במסגרת מה שנודע כמפעל "ההעפלה". ממשלת הלייבור בראשות קלמנט אטלי ושר החוץ ארסט בווין, הנהיגו מדיניות קשוחה שתכליתה מניעת הגעת המעפילים לחופי הארץ בכל מחיר. חיל הים המלכותי הבריטי מציד, היה עמוד השדרה של הניסיון הבריטי לסכל את הפלגות ספינות המעפילים וכן, בגירושם של אלא שנילכדו, למחנות מעצר בקפריסין באמצעות ספינות גירוש. המחלקה הימית של הפלמ"ח, ה"פל-ים", פתחה בהוראת הפיקוד העליון של ההגנה, במסע פגיעה באותן ספינות גירוש, בד"כ באמצעות הצמדת מטעני חבלה לתחתית הספינות בעת עגינתן בנמל חיפה. למרות הצלחה מסויימת ופגיעה בספינות הגירוש, הפעולות הללו ניתקלו בקשיים מרובים, הן מפאת חוסר ניסיונם של המבצעים, העדר ציוד מתאים וכן כתוצאה מהפעלת אמצעים לסיכול הפעולות על ידי חיל הים הבריטי.

אחד האמצעים לסיכול פעולות החבלה של הפל-ים, היה הפעלת יחידת צוללנים של הצי המלכותי הבריטי שפעלה בנמל חיפה באותן שנים. בראש היחידה עמד ליוטננט קומנדר ליונל קראב. תפקיד יחידת הצוללנים היה לבצע סריקות של תחתיות הספינו שעגנו בנמל חיפה ולנסות לאתר מטעני חבלה שהוצמדו לספינות.

התמונות המצורפות צולמו ב-1947, בשיא המאבק של הפל-ים לפגוע בספינות הגירוש. מקורן ב: http://www.mcdoa.org.uk/news_archive_24.htm

צוות הצוללנים הבריטיים בנמל חיפה – 1947. ליונל קראב, מפקדם, עומד במרכז.

 

 

צוללן בריטי לבוש ציוד צלילה לפני ירידה לצלילה לבחינת ספינות בריטיות בנמל חיפה – 1947

 

 

אנשי יחידת הצוללים בנמל חיפה – 1947. ברקע ספינת המלחמה HMS Chevron

 

 

אנשי יחידת הצוללנים על גבי סירת שרות בנמל חיפה. בתמונה נראים מצופים המסמנים רשת הגנה למניעת חדירת צוללנים.  ברקע ספינות הגירוש שהיו יעד חבלה של הפל-ים. – 1947

 

 

ספינת מעפילים שנתפסה על ידי חיל הים הבריטי עוגנת בנמל חיפה – 1947.

 

ספינת מעפילים שנתפסה על ידי חיל הים הבריטי בנמל חיפה. ברקע הכרמל – 1947

 

 

המבנה בנמל חיפה ששימש כמחסן הציוד של יחידת הצוללנים הבריטית – 1947.

"התפוז המכני" והרולד וילסון או האם MI5 ניסה להפיל אותו?

מאת: צפריר עפרוני

היה זה אחר צהריים אחד בשנת 1974, בשעה שפיטר רייט ששימש באותה עת יועץ מיוחד לראש שרות הבטחון הבריטי, ישב במשרדו במטה שרות הבטחון הבריטי MI5 בלונדון. רייט העיד בספרו האוטוביוגרפי SPY CATCHER כי לחדרו נכנסו שני קציני מודיעין של השרות, סגרו את הדלת אחריהם ופתחו עימו בשיחה. רייט טוען בסיפרו כי במהלך השיחה דרשו ממנו השניים לסייע להם ולדבריהם לעוד רבים בארגון השותפים לעמדתם, להוציא לפועל מהלך שיביא להפלתו של ראש הממשלה הרולד וילסון. במילים אחרות, סיוע להפיכה כנגד ממשלה נבחרת. רייט הוסיף עוד בספר, כי שני אנשי שירות הבטחון הבריטי, דרשו לקבל תיקים וחומר מודיעיני שהצטברו אצלו במהלך עבודתו שנגעו לוילסון, זאת כדי שיסייע להם להוציא לפועל את המהלך שנועד להפלתו. לפי מה שתיארו בפניו, עלה מדיבריהם שמדובר במהלך רחב שכלל אנשים וגורמים מחוץ לשרות הבטחון הבריטי MI5.

סוגיה חשובה שעלתה במסע הבחירות האחרון לנשיאות ארה"ב, נגעה להאשמות כי בתוך ה-FBI פעלו אישים כאלה ואחרים במטרה להכשיל את המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון. תקרית בולטת היתה כאשר ראש ה-FBI הורה לפרסם כשבוע לפני מועד הבחירות בארה"ב, כי הבולשת הפדרלית תפתח מחדש את חקירת פרשת האימיילים בה היתה מעורבת המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון. חלפו מספר ימים והוא שב והודיע כי החקירה נסגרה מחדש אולם כל הסימנים מראים שהדבר גרם נזק חמור מבחינת הילרי קלינטון ביחס לתמיכת הציבור ותרם למפלתה.  אין זו הפעם הראשונה שה-FBI מואשם בהתערבות אסורה בפוליטיקה האמריקאית ונקיטת פעולות הנוגדות את החוקה האמריקאית. בעבר הואשם ראש ה-FBI  ג'יי. אדגר הובר כי אסף חומרים מפלילים אודות דמויות פוליטיות ואף נשיאים, כדי שישמשו בבוא היום כקלפי מיקוח נגדם. ככל הנראה ההתנהלות הזאת אפשרה לו לשרוד כ-50 שנים בראש הארגון.

הרולד וילסון
הרולד וילסון – ראש ממשלת בריטניה מטעם מפלגת הלייבור בשנים 1964-1970 ו-1974-1976. לפני היבחרו לראשונה כראש ממשלה, היה ידוע כבעל קשרים במדינות שמעבר למסך הברזל, בהן ברה"מ.

סוגיה נוספת שעלתה במהלך מסע הבחירות בארה"ב נוגעת לחשדות כבדים בדבר מעורבות רוסית במערכת הבחירות במטרה לפגוע בסיכוייה של הילרי קלינטון. החשדות נוגעים למבצעי חדירה של מטה המפלגה הדמוקרטית והדלפת חומרים במטרה שיפגעו בסיכויי הבחירה של הילרי קלינטון. בחינה של הפרקטיקה הרוסית כיום ובעבר הסובייטית,  מראה שאין בכך חידוש ובעבר היו דיווחים על מעורבות של שרותי המודיעין הסובייטיים כדי להשפיע על דמות המנהיג שיעמוד בראשה של מדינה מערבית – לדוגמה בחירת ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון.

עלייתו של הרולד וילסון כמנהיג הלייבור באה די בהפתעה לכל מי שעקב אחר המערכת הפוליטית הבריטית בשנות ה-60 של המאה ה-20. הרולד וילסון היה תעשין בריטי חבר מפלגת הלייבור שהיו לו קשרים עסקיים מעבר למסך הברזל ובמיוחד בברה"מ. עלייתו לצמרת הלייבור ארעה לאחר שהמנהיג הקודם של מפלגת הלייבור יו גייטסקייל, נהרג בתאונת דרכים. מותו של גייטסקייל בתאונת הדרכים נתפס בידי רבים כארוע לא מקרי והיו לא מעט שחשדו שמדובר במוות שנגרם במזיד. הראשון שהעלה את התיאוריה הזאת היה העריק הסובייטי אנטולי גוליצין. לאחר עריקותו לארה"ב ב-1962, בין המבחר הנרחב של טיפים ופיסות מידע שעלו בתיחקוריו, היתה גם טענתו כי יו גייטסקייל שדגל בחיזוק הקשר של בריטניה עם ארה"ב והתקרבות אליה, נהרג בתאונת דרכים מבויימת. לטענת גוליצין, היה זה ה-KGB שניהל מבצע ארוך טווח במהלכו הביא למותו בתאונה המבוימת כדי לגלגל מהלך שיביא בסופו של דבר להחלפת גייטסקייל בדמות יותר נוחה למוסקבה. דמות נוחה כזאת היה הרולד וילסון לו היו כאמור קשרים רבים בברה"מ ובמז' אירופה.

ג'יימס ג'יסוס אנגלטון - עמד משנות ה-50 עד פרישתו ב1974 בראש אגף הריגול הנגדי של CIA. היה חניכו וידידו של קים פילבי. חשיפת פילבי כסוכן סובייטי הפכה את אנגלטון ללוחם עיקש לחשיפת חדירה סובייטית ל-CUA ולקהילות מודיעין במערב.
ג'יימס חסוס (ג'סוס) אנגלטון – עמד משנות ה-50 עד פרישתו ב1974 בראש אגף הריגול הנגדי של CIA. היה חניכו וידידו של קים פילבי. חשיפת פילבי כסוכן סובייטי הפכה את אנגלטון ללוחם עיקש לחשיפת חדירה סובייטית ל-CIA ולקהילות מודיעין במערב.

עם הפיכתו של וילסון לראש ממשלת בריטניה ב-1964, ראש אגף הריגול הנגדי ב-CIA, ג'יימס חסוס (ג'יסוס) אנגלטון הגיע בדחיפות לבריטניה ופנה לפיטר רייט עימו עמד בקשר הדוק. רייט שימש באותה עת בתפקיד במסגרתו חקר מטעם שרות הבטחון הבריטי MI5 את החשדות לחדירה סובייטית לשרותי המודיעין הבריטיים. דבר זה היה בין השאר, הבסיס לקשר עם אנגלטון. לטענת אנגלטון, כך טען רייט, המידע שהגיע מגוליצין ומעריקים אחרים הצביע בברור על כך שוילסון משמש כמקור עבור המודיעין הסובייטי. על פי עדותו של רייט, אנגלטון הציע לספק הוכחות לטענות של גוליצין בנוגע לקשרי וילסון עם ברה"מ, אולם הציב תנאי לפיו תמנע גישת הדרג הפוליטי בבריטניה למידע זה. לאחר שהנהלת MI5 (בראשו עמד רוג'ר הוליס, באותה עת בעצמו חשוד בדבר היותו סוכן סובייטי) סירבה לאחר דיונים בנושא לתנאי הזה, אנגלטון הגיב בסרוב לספק כל מידע נוסף ולמעשה ניתק מגע בכל הקשור לסוגיה. מאחר ונמנע מ-MI5 מידע נוסף בנושא, הוחלט להקפיא כל עיסוק נוסף בנידון.

יוזף פרוליק – קצין מודיעין של שרות הבטחון הצ'כוסלובקי. ערק למערב וסיפק מידע אודות חדירת שרותי המודיעין של הגוש המזרחי למערב ובכלל זה לבריטניה.

חיזוק לטענה הגיע בסוף שנות ה-60 עם עריקתם למערב של שני עריקים של שרותי המודיעין הצ'כיים: יוזף פרוליק ופרנטיסק אוגוסט (שמות קוד TOP HAT ו-FEDORA בהתאמה). בתוך  מגוון המידע שהופק מהם במהלך תיחקוריהם, שניהם טענו כי מפלגת הלייבור הבריטית נחדרה בכל דרגיה על ידי המודיעין הסובייטי. במהלך תיחקוריהם שנעשו בארה"ב, השניים נקבו בשמותיהם של שורת אישים בכירים במפלגת הלייבור ובאיגודים המקצועיים בבריטניה. עם זאת, הטענות נגד וילסון לא הוכחו למרות ששרות הבטחון החזיק תיק אודות וילסון במשך שנים רבות לאחר מכן.

הטענות לניסיונות קשר נגד וילסון –

ב-1976 פירסם העיתונאי והעורך הוולשי יו קודליפ ספר זכרונות אוטוביוגרפי. בספרו נטען בין השאר כי ב-1968 התבקש על ידי המו"ל רב העוצמה ססיל קינג, לזמן לפגישה חשאית מספר דמויות חשובות. בפגישה נוסף לקודליפ עצמו וקינג נכחו גם הלורד מאונטבאטן והיועץ המדעי הראשי לממשלה סולי צוקרמן. לטענת קודליפ, ססיל קינג פתח מייד עם כינוס הפגישה בתיאור הסכנות שבריטניה נמצאת בהן, להן היה אחראי לטענתו הרולד וילסון. לדברי קודליפ מאונטבאטן שאל לחוות דעתו של צוקרמן וזה ענה שהדברים עשויים להיחשב כבגידה ואז עזב את החדר. מאונטבאטן הגיב לאחר מכן באופן דומה והפגישה הסתיימה. ססיל קינג שהיה בעליו של עיתון ה"דיילי מירור", החליט לעקוף את העורך ופירסם מאמר ארוך בו קרא לנקוט פעולה אקטיבית לסילוקו של וילסון גם אם יהיה צורך לפעול מחוץ לפרלמנט. מעבר לכך, אין עדויות למהלכים יותר אופרטיביים מצד קינג כנגד וילסון.

הרולד וילסון בפגישה עם אנסטאס מיקויאן
הרולד וילסון בפגישה עם יו"ר נשיאות הסובייט העליון של ברה"מ אנסטאס מיקויאן

נוסף לקינג, היו גם עדויות כי בתוך MI5 היו גורמים שניסו להפעיל "תעמולה שחורה" (Black Propaganda) כדי להכפיש את וילסון תחת השם  Clockwork Orange. מטרת מסע ההכפשות הזה נועד לכאורה לסייע למפלגת השמרנים לזכות במערכת הבחירות ב-1974. כך למשל פוזרו רמזים בפליט סטריט כי מזכירתו של וילסון, מרשה ויליאמס (לימים ליידי פולקאנדר) והרולד וילסון עצמו, היו סוכנים סובייטיים. עוד נטען כי הרולד וילסון היה תומך של ה-IRA ופעל בשרותם. ארוע נוסף בו היה חשד לכאורה שנעשה ניסון להפיל את וילסון ארע במהלך תרגיל של כוחות הבטחון הבריטיים  ב-1974 שכלל בין השאר השתלטות על נמל התעופה "הית'רו", סמוך ללונדון במסווה של תרגיל לוחמה נגד טרור. על פי אותן טענות שהועלו בין השאר על ידי ליידי פולקאנדר, הדבר אמור היה להוות מסווה לקשר במהלכו יופל וילסון ואת מקומו יתפוס הלורד מאונטבאטן.

peter wright
פיטר רייט (1916-1995), שימש כקצין הטכני הראשון של MI5, האחראי על מתן פתרונות טכנולוגיים למבצעי השרות. במהלך שרותו נחשף לחשדות כי רוג'ר הוליס, ראש השרות, היה סוכן של ה-GRU. ב-1987 פירסם ספר אוטוביוגרפי בשם SPY CATCHER ובו פירוט החשדות נגד הוליס.

פיטר רייט שגויס לשרות הבטחון הבריטי MI5 בשנת 1949 כקצין הטכני הראשון של הארגון, שימש לאורך תקופת שרותו בארגון גם כחוקר של חשדות לחדירה סובייטית ל-MI5. לדבריו כפי שפורסמו בספרו האוטוביוגרפי SPY CATCHER, פנו אליו בלפחות שתי הזדמנויות, אנשי MI5 כדי שיסייע בניסיון להביא להדחתו של הרולד וילסון. לטענת רייט, בפעם הראשונה פנו אליו שני קולגות לשרות הבטחון, אותם לא זיהה בשמם ואמרו לו כי "וילסון הוא איום על בריטניה" וכי "הפעם ניפטר ממנו". רייט מתאר בסיפרו כיצד נכנסו השניים לחדרו במטה השרות ודרשו שיראה להם חומרים מתוך תיקים שהיו אצלו במסגרת עבודתו. לטענתו, השניים רצו להשתמש בחומרים הללו כנגד וילסון. לדברי רייט, התכנית להדחת וילסון כללה ניסיונות להדליף מידע שנאגר בתיקי השרות במטרה לגרום לוילסון נזק לקראת בחירות 1974. רייט טוען עוד, כי התכנית קיבלה את הסכמתם ואישורם של כ-30 קציני MI5. הרעיון שעמד בבסיס ההתארגנות היה להדליף את החומרים המזיקים לשורת עיתונאים שעמדו בקשר עם MI5 וראשי איגודים מקצועיים ברחבי בריטניה, בנוגע לשורת אישים בלייבור ובמיוחד וילסון. מידע זה יצביע על כך שוילסון הוא סיכון בטחוני. כדי להשיג את האפקט הנדרש, הרעיון היה שההדלפות והמידע שעלה מהן יועלו כשאילתות של חברי פרלמנט. רייט טען שהמידע היה אגור בתיקים שהיו ברשותו והוא סירב להציגם בפני אותה קבוצת קושרים. כתוצאה מכך, הניסיון לא הגיע לבשלות ולא צלח. עם זאת, רייט טען בסיפרו כי המאפיינים של אותו קשר היו דומים מאד למאפייניו של "מכתב זינובייב", שזוייף כדי לערער את ממשלת הלייבור ב-1924. חיזוק מסויים לדברי רייט מצוי בעדותו של איש MI5 לשעבר בשם ג'יימס מילר שטען ב-1987 כי השביתה שאורגנה בצפון אירלנד ב-1974 על ידי "מועצת העובדים של אולסטר" (גוף לויאליסטי) קיבלה סיוע מ-MI5 מתוך כוונה לערער את שלטונו של וילסון.

אישור על כך ששרות הבטחון MI5 החזיק בארכיונו תיק אודות הרולד וילסון, מופיע בספר ההיסטוריה הרשמי של שרות הבטחון הבריטי  Defence of the Realm שנכתב על ידי פרופ' כריסטופר אנדרו בסיועו המלא של הארגון. התיק אודותיו היה קיים מאז שנת 1945, עת וילסון נבחר לראשונה בחבר בפרלמנט. פתיחת התיק ארעה בעקבות מידע שהגיע מעובדים קומוניסטים בשרות המדינה הבריטי אשר טענו במהלך תיחקורים שנערכו להם, כי וילסון החזיק בדעות פוליטיות שאהדו את הרעיון הקומוניסטי. עם זאת, בספר שנכתב באישור ובחסות שרות הבטחון שאפשר לפרופ' אנדרו גישה לארכיונים של הארגון, אין כל אישוש לטענות הללו. כמו כן, הספר סותר את דבריו של רייט וקובע שאין אמת בטענה כי נעשו ניסיונות לקשור נגד וילסון וכי אין לכך כל עדות.

 

ריגול בין ידידים – אין חדש תחת השמש

צפריר עפרוני

מטה הסוכנות לבטחון לאומי NSA בפורט מיד, וירג'יניה. ה-NSA עוסקת באיסוף וניתוח מודיעין ממקורות אלקטרוניים ובכלל זה תשדורות, פיצוח וכתיבת צפנים ועוד. ה-NSA משתפת פעולה באופן הדוק עם אחותה הבריטית GCHQ וסוכנויות דומות בקנדה, אוסטרליה וניו זילנד מתוקף הסכמי BRUSA ו-UKUSA שנחתמו בסוף שנות ה-40. עפ"י דיווחים שונים NSA מקיימת גם שיתוף פעולה הדוק עם מקבילתה הישראלית, יחידה 8200 של אמ"ן.

"ישראל האזינה לשיחות הגרעין המתנהלות עם אירן" זועקות כותרות העיתון "וול-סטריט ז'ורנל" מהיממה האחרונה. העיתון האמריקאי פירסם מפי מקורות בממשל האמריקאי כי ארצות הברית חושדת שמדינת ישראל האזינה באופן קבוע לדיונים בין ארה"ב לאירן בנוגע לפרויקט הגרעין האירני. ישראל הרשמית כמובן נזעקה להכחיש באופן גורף שהיא עוסקת בריגול כנגד ארצות הברית. על פי הידיעה, גורמי מודיעין אמריקאיים החלו לחשוד כי ישראל השיגה מידע פנימי מהשיחות הסגורות באמצעות ירוט תשדורות בהן היתה האינפורמציה האמורה. ככל שהידיעה מעוררת רעש תקשורתי בארץ וברחבי העולם, מסתבר שחדירה מודיעינית לחדרי דיונים בהם מתקיימות שיחות סגורות וחשאיות איננה דבר יוצא דופן וגם כלל אינה דבר חדש. ניתן לומר שהדבר מתקיים כבר שנים רבות מאז ומתמיד שצדדים נפגשו לדיונים והוא רק הולך ומשתכלל ככל שהטכנולוגיות מתפתחות ומשתכללות.

800px-Lancaster_House_London_April_2006_032
בית לאנקסטר שממוקם בפרברי לונדון. במהלך שנות ה-60 וה-70 אירח את הדיונים לקראת קבלת העצמאות של המושבות הבריטיות באפריקה. צילום: ויקיפדיה.

דוגמה לפעילות מודיעינית אשר תכליתה היתה השגת מידע על הנעשה בחדרי דיונים היא סדרת פעולות שנקט שרות הביטחון הבריטי MI5. בשנים בהם התקיימו הדיונים בין ממשלת בריטניה ונציגי מושבות הכתר הבריטי שעמדו לקבל את עצמאותן כחלק מתהליך הדה-קולוניזציה, MI5 היה מופקד על ביצוע האזנות בתוככי חדרי הדיונים בארמון בהן הן התקיימו, בית לאנקסטר שבפרברי ללונדון. בית לאנקסטר הוא ארמון שהקמתו החלה ב-1825 ובמשך השנים אירח מספר רב של כינוסים ודיונים מדיניים. כאשר בריטניה החלה בתהליך התפרקותה מנכסיה האימפריאליים, התקיימו בארמון סדרת ועידות בהן נדונו הסידורים השונים שינקטו במושבות הכתר לקראת קבלת עצמאותן כמו שאלת היחסים בין המושבות לשעבר לבריטניה לאחר קבלת עצמאותן. החל מסוף שנות ה-50 ועד סוף שנות ה-70 התקיימו בארמון דיונים שנגעו לעצמאות המושבות הבריטיות באפריקה דוגמת ניגריה וקניה ויותר מאוחר רודזיה שהפכה לזימבאבואה לאחר העברת השלטון לרוב השחור. בדיונים הללו נידונו סוגיות שונות כגון: אופי היחסים עם בריטניה ושאלת השתייכותן לחבר העמים הבריטי, האורייטנציה המדינית שלהן על רקע המלחמה הקרה, טיב הקשרים הבטחוניים והמודיעיניים לאחר קבלת העצמאות, הקשרים הכלכליים ועוד.

דיוני לאנקסטר לקראת עצמאות רודזיה והפיכתה לזימבאבואה. מימין שר החוץ הבריטי לורד קרינגטון ומשמאלו אחד מנציגי זימבאבואה הבישוף אבל מוזוראווה.
דיוני לאנקסטר לקראת עצמאות רודזיה והפיכתה לזימבאבואה. מימין שר החוץ הבריטי לורד קרינגטון ומשמאלו אחד מנציגי זימבאבואה הבישוף אבל מוזוראווה. צילום: ויקיפדיה.

שרות הביטחון הבריטי MI5 התבקש לספק את שרותיו לנציגים הבריטיים מטעם משרד החוץ  במטרה שישיג מידע אודות עמדות המשלחות שייצגו את המושבות בדיונים.  כך, לאנשי משרד החוץ הבריטי היה חשוב לברר מה הן העמדות של המשלחות בשורה של סוגיות, כיצד הן יוצגו בדיונים ואת עמדותיהם הספציפיות של כל אחד מחברי המשלחות. הדרך להשיג את המידע הזה היתה לצותת לאנשי המשלחות במהלך הדיונים וגם בשיחות הפנימיות שקיימו מחוץ לחדרי הדיונים.

peter wright
פיטר רייט – גוייס ל-MI-5 בשנת 1949 כקצין הטכני הראשון של הארגון. היה מופקד על מתן פיתרונות טכנולוגיים לסדרה של מבצעים של הארגון, בעיקר נגד יעדים של ברה"מ והגוש המזרחי. במהלך שנות ה-60 היה בין אלו שהתעקשו כי MI5 נחדר בדרגים העליונים שלו על ידי המודיעין הסובייטי, ככל הנראה ראש השרות בשנים 1956-65 סר רוג'ר הוליס ששימש סוכן GRU. צילום: BBC

פיטר רייט, הקצין הטכני הראשון של שרות הבטחון הבריטי MI5, שבסוף שנות ה-50 עמד בראש המחלקה הטכנית של השרות, מתאר בפירוט רב באוטוביוגרפיה שלו מ-1987 Spycatcher, כיצד הגיעה הדרישה לספק את המידע. לטענתו, לאחר שהוא ושותפיו לתכנון הפעולה נוכחו במורכבותה, הוחלט על סגירת הארמון למשך מספר שבועות בתואנה של שיפוצים. בתקופה זו, כל הארמון רושת בכבלי תקשורת שחיברו מערך נרחב של מיקרופונים שהותקנו בחדרים ואולמות הארמון, לחדר בקרה בו היה ציוד האזנה והקלטה. על ידי כך, ניתן היה להאזין באמצעות המיקרופונים לנאמר בכל רחבי הארמון באיכות קולית מעולה. לאחר פתיחת הארמון מחדש החלו לקיים בו את הדיונים. כך, לאנשי משרד החוץ הבריטי היתה אינפורמציה מפורטת בזמן אמת בנוגע לעמדות המשלחות עימן התדיינו ונקודות התורפה שלהן. לטענת פיטר רייט, מערך ההאזנות בארמון פעל ללא תקלות לאורך כל שנות ה-60 ואל תוך שנות ה-70 מבלי שאיש במשלחות הזרות ידע על כך.

חזרה לימינו ולסוגית הריגול לכאורה של ישראל כלפי ארה"ב. ניתן לומר כי למרות היחסים ההדוקים בין שתי המדינות, במיוחד בנושאי בטחון ומודיעין, עדיין שתיהן מקיימות פעילות איסוף מודיעינית חשאית זו כלפי זו. כך למשל, בשגרירות ארצות הברית בתל אביב קיים על פי דיווחים זרים מתחם מסווג של סוכנות ה-SIGINT האמריקאית NSA המכוון כלפי יעדים שונים בתוככי מדינת ישראל. מבחינה של מבנה השגרירות, ניתן לזהות על גגה מבנה ריבועי לבן העשוי ככל הנראה מחומר רך חדיר לקרינה, המכיל כף הנראה, ציוד ציתות והאזנה. בחינה של תמונות משנים עברו מראה כי המבנה על גג השגרירות בתל אביב לא היה קיים בעבר ונבנה רק בשנים האחרונות. מבנים דומים לזה שעל גג השגרירות בתל אביב זוהו על גם גגות של שגרירויות ארצות הברית בבירות שונות בעולם. כך ניצפו מבנים כאלה על גגות השגרירויות האמריקאיות בווארשה, ברלין, קואלה לומפור, שטוקהולם, מוסקבה, וינה ועוד. ככל הנראה מדובר בניסיון התממה של ציוד הציתות על ידי אנשי ה-NSA.

NSA-180719_copy1
שגרירויות ארה"ב במוסקבה, שטוקהולם, בייג'ינג וברלין. ניתן להבחין על גגותיהן במבנים לבנים המכילים ככל הנראה ציוד האזנה וציתות של NSA.
nimrod-direct
מבנה שגרירות ארה"ב בתל אביב. ניתן להבחין על גגה במבנה ריבועי לבן המכיל ככל הנראה ציוד ציתות והאזנה של ה-NSA.
1270671072melman_040710_380pxC
צילום משנות ה-80 של שגרירות ארה"ב בתל אביב. ניתן להבחין כי המבנה הריבועי איננו קיים. במקומו כדור גדול המכיל אנטנה לווינית. צילום: דוד רובינגר

פעילות איסוף מודיעיני בין מדינות ידידותיות קיימת מקדמת דנא והדיווחים שהתפרסמו בנושא לאחרונה אינם מחדשים דבר. ניתן לומר, כי הדברים מקובלים כל עוד לא נחצה קו אדום או כל עוד אינטרסים חיוניים של אחת המדינות לא נפגעים. מה שיוצא דופן בפרשה המדוברת הוא העברת המידע שנאסף לאנשי קונגרס אמריקאיים על ידי גורמים ישראליים, כך ניטען, על מנת שישמשו כנגד הנשיא אובאמה. אם הדבר נכון מדובר בניסיון ישראלי להשפיע על המערכת הפוליטית האמריקאית מבפנים. בפרשה בה נטען כי ישראל ריגלה אחר הדיונים של ארה"ב עם איראן, נראה כי ההסבר לפירסום קשור לשאלת המתח בין הקברניטים ולאו דוקא לעצם פעולות האיסוף הישראליות.

לפתע פתאום, או שלא בדיוק – כשהאינטרסים דורשים זאת ארצות הברית עשויה להפתיע

צפריר עפרוני

לפתע, כאילו משום מקום, זה קרה. סוכנויות הידיעות בעולם החלו להפיץ ביום רביעי האחרון את הידיעה כי שתי האויבות המרות, ארצות הברית וקובה, עומדות לסלק את משקעי העבר ולחדש את הקשרים הדיפלומטיים ביניהן. בידיעות נמסר כי מנהיגי השתיים, ברק אובאמה וראול קאסטרו קיימו בינהם שיחת טלפון, לראשונה מזה 54 שנים. כחלק מההתקרבות בין שתי המדינות, שוחררו והוחלפו אסירים שהוחזקו בבתי כלא באשמת ריגול.

תחילת הקשר - לחיצת היד בין ברק אובמה וראול קסטרו במהלך הלווית נלסון מנדלה
תחילת הקשר – לחיצת היד בין ברק אובמה וראול קסטרו במהלך הלווית נלסון מנדלה

שתי המדינות שהיריבות ביניהן כמעט הביאה את האנושות לכדי חורבן בעת משבר הטילים ב-1962, ניצבו זו מול זו במשך עשרות שנים כשהן משמרות את היריבות בינהן גם כשהפטרון של קובה, ברה"מ מזמן חדלה מלהתקיים. ואז המהלך המפתיע שהתבשל בערוצים חשאיים פרץ לכותרות. וכאן חשוב לזכור שלא היתה זו הפעם הראשונה שארה"ב נוקטת בצעדים מפתיעים במדיניות החוץ שלה.

הנשיא ריצ'רד ניקסון משיק כוסית עם ראש ממשלת סין ג'ואו אנלאי במהלך הביקור בסין.
הנשיא ריצ'רד ניקסון משיק כוסית עם ראש ממשלת סין ג'ואו אנלאי במהלך הביקור בסין.

כך למשל, ב-21 בפברואר 1972 נחת בשדה התעופה של בייג'ינג מטוס ה"איירפורס 1" ועל סיפונו ריצ'רד ניקסון נשיאה הרפובליקאי של ארה"ב בראש משלחת שכללה מספר רב של אנשי תקשורת. לראשונה, דרכה על אדמת סין העממית, האישיות הבכירה העומדת בראש מי שנחשבה האויבת של המחנה הקומוניסטי. הביקור היה שיאו של תהליך חשאי אותו ניהל היועץ לבטחון לאומי ולימים מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר וגרם להפתעה מוחלטת ברחבי העולם. בסידרת ביקורים חשאיים בבייג'ינג, קיסינג'ר הכין את הקרקע לביקור ההיסטורי שהיה הביטוי הפומבי לתהליך ההתקרבות בין שתי המדינות. תוצאת המהלך החשאי והביקור שסופו היה ב-1979 הקמת קשרים דיפלומטיים, היתה הרחקת סין העממית מהאחות הבכירה והפטרונית ברית המועצות והרחבת הפירוד בתוך המחנה הקומוניסטי שנתפס בעיני רבים בארה"ב כגוש מונוליטי.

משלחתה של סין העממית תופסת את מקומה בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, 1971
משלחתה של סין העממית תופסת את מקומה בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, 1971

לתהליך ההתקרבות המפתיע בין ארה"ב וסין העממית נילווה צעד נוסף קודם ומפתיע לא פחות. מאז התבססות המפלגה הקומוניסטית בסין בשנת 1949 ובריחת אנשי המשטר הלאומני לטאיוואן, מושבה של סין באומות המאוחדות היה בידי סין הלאומנית. כחלק מצעדי ההתקרבות בין ארה"ב וסין העממית, הנרי קיסינג'ר הסכים במהלך ביקוריו החשאיים בבייג'ינג להעביר את המושב באו"מ מסין הלאומנית, בת חסותה של ארה"ב, לידי היריבה הקומוניסטית סין העממית. כתוצאה מכך הועברה בשנת 1971 באומות המאוחדות, החלטה שהעבירה את היצוג לידי סין העממית וגירשה למעשה את נציגי סין הלאומנית.

לקח שכדאי ללמוד משני הארועים הללו, שלכאורה אין כל קשר ביניהם, הוא שכאשר האינטרסים הגיאופוליטיים של ארה"ב דורשים זאת, אלו שעוסקים במדיניות החוץ האמריקאית עשויים לנקוט בצעדים מפתיעים גם אם הם באים לעיתים על חשבונן של בעלות בריתה של המעצמה מספר 1. נקודה שראוי שתילקח בחשבון ע"י הקברניטים בישראל. במיוחד על רקע העובדה שארה"ב לא הבהירה השבוע שתטיל כפי שנהגה תמיד בעשורים האחרונים,  וטו אוטומטי על הפניה הפלסטינית לאו"מ.

התפתחות הכוחות המוטסים בברה"מ ורוסיה

צפריר עפרוני

סמל הכוחות המוטסים של ברית המועצות
Vozdushno-Desantnye Voyska – VDV

פרשת המעורבות הרוסית האחרונה באוקראינה, שבהחלט ניתן לכנותה פלישה, הינה רבת פנים ומימדים. אחד ממאפייני מעורבות זו הוא השימוש שעשה הצבא הרוסי בכוחות מיוחדים ויחידות עלית בלבוש אזרחי ללא סימנים מזהים. בין הכוחות הללו שהצד הרוסי עשה בהן שימוש, היו יחידות המשתייכות לכוחות המוטסים של הצבא הרוסי. ניתן היה לזהותם על פי כלי הנשק, הציוד וכלי הרכב המשורייניים שברשותם, היחודיים לכוחות המוטסים של רוסיה. בין שזו המפלגה הקומוניסטית בתקופת ברה"מ ובין שזו הממשלה של הפדרציה הרוסית, הכוחות המוטסים הרוסיים (ה-VDV ברוסית) מאז הקמתם היוו זרוע ארוכה ומשענת של המשטר המשמשת בין השאר לאבטחת המשטר ולביצוע מדיניותו ולכן הימצאותם בזירה האוקראינית אינה מהווה דבר חריג. תקדימים לכך היו למשל בעת הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב-1968 או תחילת הפלישה לאפגניסטן ב-1979. בשני המקרים יחידות של הכוחות המוטסים עמדו בראש הכוחות שביצעו את הפלישות הללו והם ביצעו את המשימות הרגישות והקשות לביצוע לפני עיקר הכוחות.

כאשר מנסים לבחון את מאפייני הכוחות המוטסים בברה"מ לפני התפרקותה והפדרציה הרוסית כיום, ראוי לבחון ראשית את המקורות להם היתה השפעה על האופן בו התפתחו. הדבר חשוב מאחר והמחשבה הצבאית הרוסית שואבת את הרעיונות והתפיסות שלה מההתנסויות של העם הרוסי בכלל והצבא הרוסי בפרט לאורך ההיסטוריה.

אלמנט הלחימה הלא ליניארית:
מרכיב הלחימה הלא לינארית מאופיין בעיקר בהיעדר קווי חזית מוגדרים ולחימה בעומק תוך ביטול/התעלמות מאותם קווי חזית מוכרים. מרכיב זה באופן הפעלת הכוחות והלחימה של הצבא הסובייטי ומאוחר יותר הצבא הרוסי העכשווי, שואב ממקורות היסטוריים רוסיים עמוקים. אחד האלמנטים החשובים בלחימה הלא ליניארית בראיה הרוסית, היה רעיון הפעלת כוחות עצמאיים בעורף היריב, מה שמכונה "העוצבה הקדומנית", Peredovoi Otryad ברוסית או באנגלית Forward Detachment. מקורותיה של תפיסה זו בגירסתה הרוסית,  מימיו של הצאר פיוטר הגדול במאה ה-17 שהקים במסגרת הרפורמות שערך בצבא הצארי את "הקורפוס המעופף" (ברוסית Korvolan, שיבוש מצרפתית של המונח Corps Volant). הקורפוס המעופף כלל אלמנטים של חיל רגלים, חי"ר רכוב, ופרשים. "הקורפוס המעופף" נועד לפעול בעורף האויב עצמאית אך במתואם עם כח ראשי נוסף. משימותיו העיקריות של הקורפוס המעופף היו סיור ואיסוף מודיעין, סיורים אלימים ותקיפת יעדים נבחרים בעורף האויב לשם זריעת בלבול בקירבו.

במהלך המלחמה בין רוסיה הצארית והאימפריה העות'מנית (‭ ‬(1876-77 בזירה הבולגרית, עמד הפילדמרשל הרוסי גורקו בראש כח בסדר גודל של אוגדה שהיה בעל מאפיינים רב-חייליים שכלל יחידות חי"ר, חי"ר רכוב, פרשים, ארטילריה והנדסה. כח זה שפעל כעוצבה קדומנית, נע בעורף היריב התורכי, תקף מעברי הרים חיוניים, גשרים ומוצבים תורכיים חיוניים והחזיק בהם – בכך הביא למיטוט יכולת היריב התורכי להילחם כמערכת לוחמת אחודה. כל זאת נעשה באופן עצמאי אך בתיאום עם הכח הרוסי העיקרי בפיקודו של יורש העצר הרוסי.‬ יותר מאוחר היה ישום נוסף לעוצבה הקדומנית, במהלך מלחמת רוסיה-יפאן ב1904/5, בה ערך הצבא הרוסי פשיטה רכובה רחבת היקף על העמדות היפאניות במנצ'וריה.

פילדמרשל יוסיף ולדימורוביץ' רומיקו גורקו
פילדמרשל יוסיף ולדימורוביץ' רומיקו גורקו

ביטוי מובהק ללחימה הלא ליניארית היה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה כנגד ההתערבות הזרה ("אינטרוונציה" כפי שקרויה בז'ארגון הסובייטי) לאחר המהפכה הבולשביקית, בשנים 1917-22. בעת מלחמת האזרחים, כוחות "אדומים" נאלצו לפעול סימולטנית כנגד מספר רב של כוחות בכל רחבי רוסיה, "לבנים" וצבאות זרים, בדרך כלל במרחקים של אלפי ק"מ מהמרכז וללא קשר קבוע עימו. למעשה, ההתנסויות של הצבא האדום במלחמת האזרחים היוו מעבדת ניסויים ראשונה עבור הוגים צבאיים סובייטיים שיותר מאוחר יישמו אותן בפיתוח חשיבה צבאית חדשנית.

החל מהמחצית השניה של שנות ה-20 ועל יסוד ההתנסויות במלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים לאחריה, ניתנה תשומת לב הולכת וגוברת בצבא האדום לרעיון "הקרב העמוק", שבבסיסו הוא מושג טקטי. על פי תפיסה זו, הקרב העמוק יתבצע תוך מאמץ רב זרועי סימולטני של חי"ר, שריון, ארטילריה וסיוע אוירי צמוד (גורם חדש יחסית באותה תקופה). המחדש הגדול בתפיסת "הקרב העמוק", ההוגה הצבאי ולאדימיר טריאנדאפילוף, שם דגש על ארמיות הלם/מחץ שיכללו כוחות ניידים מהירים של שריון ומה שהוא כינה "פרשים ממוכנים" שיפעלו בעורף האויב כאמצעי של פריצה טקטית וכמבוא לפריצה לעומק המערכתי/אופרטיבי של האויב.

האדם ששמו מזוהה יותר מכל עם אמנות המערכה, תפיסת המערכה העמוקה/קרב עמוק, ופיתוח רעיון ההפעלה של כוחות מוטסים כחלק אינטגרלי מתורות אלה, היה מיכאיל טוכאצ'בסקי, מי שעתיד מאוחר יותר להתמנות לרמטכ"ל הצבא האדום בדרגת מארשל. טוכאצ'בסקי וסביבו קבוצה של קצינים והוגים צבאיים שהבולטים בהם היו איסרסון, וורפולומייב ואחרים, זיככו את רעיון הקרב העמוק לתפיסה מערכתית המהווה גורם מקשר ומפרש בין הרמה האסטרטגית של ההנהגה, לרמה הטקטית שבאה לידי ביטוי בתפיסת אמנות המערכה ורעיון המערכה העמוקה במהלך שנות ה-30. כפועל יוצא של בדיקת רעיון הקרב העמוק בסדרת תימרונים רחבי היקף שנערכו בשנים 1933-1936, תקנון השדה הזמני – 1936 (PU-36) ביטא לראשונה דוקטרינה מגובשת של מערכה העמוקה שאמורה לפרוץ דרך העומק הטקטי של האויב כשבמהלך הפריצה יוחדרו כוחות שריון, חי"ר ממונע וממוכן בסיוע של כוחות שיונחתו מהאויר בעורף האויב.

מרשל ברה
מרשל ברה"מ מיכאיל ניקולאייביץ' טוּכאצֶ'בסקי (1893 – 1937). רמטכ"ל הצבא האדום, אחראי על פיתוח והטמעת תורת המערכה. כמו כן, הביא להתפתחות משמעותית בפיתוח תורת ההפעלה של הכוחות המוטסים הסובייטיים. חוסל ב-1938 במהלך הטיהורים שערך סטלין בצבא האדום

כדי ליישם תפיסה זו, טוכאצ'בסקי הביא להקמת קורפוסים ממונעים מוטסים ועוצבות מוטסות רב זרועיות שכללו אלפי חיילים, כל זאת באמצע שנות השלושים! עם זאת, ב-1937-8 במהלך הטיהורים הגדולים, סטאלין חיסל את מרבית צמרת הצבא האדום ובכלל זה את טוכאצ'בסקי ורבים מחסידי רעיונותיו. עם חיסולם, תפיסת המערכה העמוקה ובכלל זה תפיסת הפעלת כוחות מוטסים כחלק אינטגרלי ממנה, נזנחו ולא נעשה בהן שימוש פרקטי עד 1943 במערכות על מוסקבה, סטלינגרד וקורסק. התוצאה הישירה של חיסול אסכולת המערכה העמוקה בצבא האדום היתה היעלמות הכתבים הרלוונטיים וביטול המסגרות של קורפוסים ממוכנים מוטסים שהוקמו בשנות ה30.

הקמת הכוחות המוטסים של הצבא האדום:
ככל שהתחדדה בסוף שנות ה-20 התפיסה של קרב עמוק המשלב החדרה של כוחות במהירות גבוהה לעורף האוייב, הובן שיש צורך במציאת פיתרון שיאפשר יישום דרישה זו. פיתרון לכך נמצא באמצעות הקמה של מסגרות של כוחות שיונחתו מהאויר בהצנחה או בהנחתה בשדות תעופה שיתפסו למטרה זו על ידי כוחות חלוץ מוצנחים.

מושג ה- Desant:
בשפה הרוסית למושג Desant יש מספר משמעויות. משמעות אחת היא הורדה/ירידה ממקום גבוה לנמוך יותר. משמעות שניה הינה הנחתה.
בהקשר הטקטי, דסנט מתקשר לתיאור כח ממוכן זוטר, העוסק בהקמת ראש גשר בגדה מרוחקת של מכשול מים לאחר שצלח אותו על גבי כלי רכב. בהקשר המערכתי/אופרטיבי והאסטרטגי, המונח מתקשר לפעולות מוטסות ואמפיביות בהיקף נרחב וכן להחדרת סוכנים ושל כוחות מיוחדים ולאופן תיפעולם בעומק שטח האוייב. הכוחות המוטסים, או הדסאנט האוירי כפי שמוגדרים בתפיסה הסובייטית של שנות ה 30, קשור קשר הדוק לביצוע מחטפים ברמה המערכתית – יצירת מרכזי כובד בעומק, במקביל ובו זמנית לתימרון החדירה המערכתי. הדסנט האוירי עושה שימוש בפלטפורמות אויריות להובלת מרכיבי הכח, ומיישם גישה עקיפה באמצעות ניצול המימד האנכי של המרחב – האויר. בתוך הדסאנט האוירי קיים תחום משנה שנקרא "המיכון האוירי" Aviamekhanizatzia שפירושו הפיכת כוחות החי"ר המוטסים לממוכנים – מצויידים בכלי רכב קרביים משוריינים שיוצנחו/יונחתו עימם ובכך יעניקו להם אלמנטים משופרים של מיגון, כח אש וניידות טקטית.

ניתן לומר שראשית "ההרפתקה" עם נושא הצניחה הקרבית באופן מעשי נעשה ב-1927 כשניתן אישור ע"י הממשלה הסובייטית לרכוש בארה"ב כמה מאות מצנחי "ארווין" במחיר של כמה מאות דולרים ליחידה. מדובר היה בסכום עתק במונחים של אותה תקופה בכלל ובמיוחד עבור מדינה במצב כלכלי רעוע כפי שהיתה באותה עת ברה"מ. עם זאת, בברה"מ שבאותה עת היתה תסיסה מחשבתית ועיונית במגוון תחומים, היו מוקסמים מהניסיונות שנערכו באותה עת בארה"ב בנושא הצניחה.

ב-1929 נשלח לארה"ב הטייס L. G. Minov, על מנת ללמוד את נושא הצניחה "לצרכי הצלה אוירית" כלשונם. מאחר ובברה"מ שרר מחסור קשה במצנחים , הוחל במאמץ מחקרי לפיתוח דגמים חדשים של מצנחים ועד מהרה הוחל בייצור המוני שלהם. נושא הצניחה הפך יעד להקמת מועדוני נוער לאימון ויצירת קאדר עתידי של כח אדם מיומן. 7 שנים מאוחר יותר, מינוב עתיד לבצע את ההצנחה הקרבית הראשונה בברה"מ.

ב-1930 נולדו באופן מעשי הכוחות המוצנחים הסובייטיים. ב-2 באוגוסט נערך סמוך לוורונז' תרגיל שבמהלכו הוצנחו 8 לוחמים וקצין חמושים במקלעים ורובים. הם תירגלו קבלת אספקה מוצנחת והשתלטות על יעד. יותר מאוחר באותה שנה תורגלה הצנחת 11 חיילים "בעורף האויב". היחידה שתירגלה השתלטות על מפקדת אויב, תפסה את מפקד הקורפוס ונמלטה עימו חזרה אל מעבר לקווים. על בסיס לקחי שני התרגילים הללו התקבל אישור להמשך האימונים והתרגילים כדי לבחון היבטים טקטיים וטכנולוגיים הקשורים לנושא הצניחה הקרבית.

במחוז הצבאי של לנינגרד תחת פיקודו של המרשל טוכאצ'בסקי בטרם היותו רמטכ"ל, הוקמה יחידה מוטסת ראשונה שתירגלה שת"פ עם כוחות קרקעים וימיים. בדצמבר 1932 המועצה הצבאית המהפכנית של ברה"מ הורתה על הקמת בריגדה מוטסת ראשונה שתוצב במחוז הצבאי של לנינגרד. בתוך כשנה הוקמו 29 גדודים מוטסים שמנו בסה"כ כ-10,000 איש.

במקביל להתפתחויות האירגוניות, הוכנסו לשימוש לטובת הכוחות המוטסים, מפציצי טופולב TB-3 שהוסבו למשימות הצנחה. למרות צעד זה שהיווה התפתחות, הם לא היו הבחירה האידיאלית למשימות אלה מאחר ולא תוכננו למשימות תובלה אוירית והצנחה. ההצנחה מהם התבצעה בקצב איטי מדי מאחר והמעבר לעבר דלת היציאה היה צר מדי, דבר שהאט את קצב יציאת הצונחים וכתוצאה מכך נגרם פיזור רב שלהם.

מפציץ TB3
מפציץ טופולב TB-3 במהלך הצנחת צנחנים בתהליך יחודי במהלכו הצנחנים עולים על גג המטוס, גולשים לעבר הכנף ומשם מחליקים וצונחים. תהליך זה פותח מאחר ודלת היציאה הרגילה היתה צרה מדי וכתוצאה מכך נגרמה האטה בהצנחת כלל דבוקת הצנחנים דבר שהביא לפיזורם על הקרקע.

ב-1935 במסגרת תמרוני קייב, הסובייטים הדגימו לפני משקיפים צבאיים זרים, הטסה של אוגדה מוטסת ממוסקבה לוולאדיווסטוק שבמזרח הרחוק. 14,000 הלוחמים הונחתו על ציודם לאחר תפיסת שדה תעופה על ידי למעלה מ-1000 צנחנים. בתמרון מוסקבה של 1936, הוצנחו 5000 צנחנים לתפיסת ואבטחת שדה תעופה ולאחר מכן הונחתה אוגדת חי"ר 84 בשדה התעופה על ציודה שכלל תותחים וכלי רכב שונים. הכוחות המוטסים המשיכו לגדול בהיקפם וב-1936 נוספו 2 בריגדות נוספות ועוד 4 בריגדות נוספו ב1938.

מטוסי טופולב TB-3 היו עיקר כח המטוסים שעמדו לרשות הכוחות המוטסים בברה"מ בשנות השלושים. עקב מגבלות המטוס נאלצו לעשות שימוש בשיטת הצנחה יחודית שבמהלכה עלו הצנחנים דרך פתח על גג המטוס וכנפיו ומשם קפצו ברגע המתאים. לבעלי לב חזק במיוחד…

כפי שתואר כאן כבר, אחת השאיפות של הוגי ומקימי הכוחות המוטסים של ברה"מ במהלך שנות השלושים, היתה להקנות להם יכולות משופרות ב-3 מרכיבי הלחימה: הניידות הטקטית, המיגון וכח האש. כדי לתת מענה לצורך הזה הועלו מספר רעיונות, חלקם מעניינים אשר בגלל מגבלות טכנולוגיות ואילוצי העת ההיא נידחו הצידה לתקופה ארוכה. אחד הרעיונות שהועלו היה הרעיון לספק לכח המוצנח טנקים שניתן יהיה להטילם מהאויר יחד עם כח הצנחנים. טנק כזה היה וואריאנט של טנק ה- T-60 שעבר הסבה במשרד התיכנון טופולב במהלכה הוצמדו לו כנפיים ומכלול זנב להיגוי. טנק זה שנקרא KT-40, תוכנן להיות מוטל מהאויר ולדאות לשטח הנחיתה המיועד, שם יפורקו מכלולי הכנפיים והזנב והוא יהיה מוכן למשימות הקרקעיות שלו.

אנטונוב KT-40
אנטונוב KT-40. הפרוייקט הניסיוני בוטל לאחר ביצוע שתי טיסות ניסוי ומעולם לא נכנס לשימוש. למרות זאת, הדבר מעיד על החשיבה המקורית של התכננים הסובייטיים.

עם זאת, כפי שכבר נאמר, הטיהורים של סטאלין קטעו באיבחה אחת את הפיתוח הרעיוני והאירגוני של הלוחמה המוטסת בברה"מ.

הכוחות המוטסים של ברה"מ יוצאים לקרב:
למרות שבעת פרוץ מלחמת החורף עם פינלנד ב-1939, היו בידי הצבא האדום מספרים די משמעותיים של עוצבות מוטסות, הכוחות הללו הוכו קשות במהלך הלחימה בפינים הנחושים או שלא הצליחו להשיג הישגים משמעותיים בשדה הקרב. הסיבות לכך היו מגוונות, בין השאר חוסר ניסיון משווע של המפקדים שניצלו מהטיהורים ואשר קודמו באופן מואץ כדי למלא את שורות הפיקוד שהדלדלו, טייסים לא מיומנים בכלל ובהצנחה בפרט, היעדר ציוד מתאים ובכמות מספקת וקשיי תקשורת. התוצאה היתה נטישת הקונספט של כוחות מוטסים והטלתם לקרב כיחידות חי"ר רגילות. למרות זאת, רעיון ההפעלה של כוחות מוטסים לא ננטש לחלוטין וביוני 1940 עשו בכוחות המוטסים שימוש בעת ההשתלטות על חלקים מרומניה שצבאה לא היווה יריב משמעותי.

על יסוד הלקחים מההכרעה המהירה של צרפת ע"י הוורמאכט במאי-יוני 1940 וקצב הלחימה הגרמני המואץ שניצפה במהלכה נתקבל סיוע מכוחות שהוצנחו בעורף האויב, הוקמה בברה"מ מנהלה מיוחדת לכוחות המוטסים והם הוצאו משרשרת הפיקוד של חיל האויר הסובייטי. כמו כן, הוגדלה מצבת הכוחות מ-6 בריגדות ל-5 קורפוסים שמנו מספר כולל של כ-100,000 לוחמים.

למרות שינוי זה, כוחות אלה סבלו מרמת הצטיידות מאד לקוייה, רמה נמוכה של אימונים, ומחסור חמור במטוסי תובלה. פתיחת מבצע ברברוסה ב-22 ביוני 1941 תפס את הכוחות המוטסים הסובייטיים בעיצומו של תהליך התארגנות. קצב ההתקדמות המהיר של הגרמנים בחודשים הראשונים של הלחימה, המחסור החריף במטוסי תובלה והיותם של הלוחמים איכותיים בבסיסם, הביאו להחלטה מודעת של הפיקוד העליון להטיל אותם לשדה הקרב כלוחמי חי"ר רגילים.

ההגנה על מוסקבה – מערכת ויאזמה:
במתקפת הנגד הראשונה בחזית מוסקבה – דצמבר 1941 עד יוני 1942 – נעשה לראשונה שימוש במבצעים מוטסים בהיקף מערכתי. בשלב זה המאמץ הגרמני לכיוון מוסקבה מיצה עצמו והם החלו להיעצר כשמספר הנפגעים הגרמניים הלך וגבה ועימו אובדן ציוד רב. על בסיס העובדות הללו, הסובייטים תיכננו לאבטח את מוסקבה באמצעות שימוש בכל הכוחות שעמדו באותה עת לרשותם כנגד קבוצת ארמיות מרכז הגרמניות. במקביל למתקפה מהקרקע, הוצנח קורפוס מוטס בעורף הכוחות הגרמנים סמוך לעיירה ויאזמה כדי לסייע בכיתור הגרמנים. זה היה ניסיון נועז לעשות שימוש בכח מוצנח בהיקף מערכתי. אולם הניסיון נכשל ומתוך 14000 הלוחמים שהוצנחו, רק 4000 שרדו את הלחימה. כישלון הקורפוס ה- 4 המוטס נבע בין השאר מתיכנון לקוי שלא הביא בחשבון את עוצמת התגובה הגרמנית. מתוך 600 המטוסים שתוכננו למשימה, הוקצו רק 62 מטוסים, דבר שהביא להתמשכות ההצנחה על פני 8 יממות. כמו כן, התגלעו ליקויים חמורים בתקשורת עם כוחות הקרקע, תיאום לקוי ומחסור חמור בסיוע ארטילרי ותנאי מזג אויר חורפי גרועים שהקשו על ההצנחה והתנועה על הקרקע.

מפת מערכת ויזמה
מפת מערכת ויאזמה

מערכת הדנייפר – ניסיון שני לעשות שימוש בהיקף מערכתי בכוחות מוטסים התרחש בספטמבר 1943 במהלך ההתקדמות הסובייטית לעבר נהר הדנייפר. הוטל על 3 בריגדות מוטסות לתפוס ראש גשר על נהר הדנייפר בכדי לחסום את נסיגת הגרמנים. הפעולה נכשלה מסיבות דומות לאלה שארעו במערכת ויאזמה. סיור מקדים שנערך 3 ימים לפני הפעולה, לא זיהה את הרכב והיקף הכוחות הגרמניים האמיתיים וביום ההצנחה ניתקלו הסובייטים בכמעט 5 דיוויזיות גרמניות. בקרב 4575 הלוחמים שהוצנחו, היו אבידות כבדות בשיעור של 60%. לאחר מערכת הדנייפר וכישלון המאמץ המוטס, הצבא האדום לא ביצע יותר פעולות מוטסות בקנה מידה מערכתי עד תום המלחמה, אם כי פעולות בהיקפים טקטיים נערכו במספרים לא מעטים.

למרות התוצאות הקשות הללו, עדיין נותרה בקרב הפיקוד העליון של הצבא האדום, התפיסה שבתנאים מתאימים ועם הציוד המתאים, יש מקום לפעולות מוטסות בהיקף מערכתי בעידן של לוחמה מודרנית. תקנון השדה של מהדורת 1944 מדבר על כך שיש לפעולות מוטסות מערכתיות מקום כי "כוחות מוטסים המאופיינים במידה גבוהה של ניידות, עוצמת אש גבוהה, היכולת להופיע במהירות ובפתאומיות ולהלחם בעורף האויב". ועדיין, תקנון השדה 1944 מסייג: "הפעלה מוצלחת של כוחות מוטסים מחייבת תיכנון והכנה מדוקדקים ותיאום אפקטיבי של האויריה עם כוחות פרטיזנים וניידים על הקרקע." הלקחים הללו נלמדו היטב על ידי הסובייטים ובשנים שבאו לאחר מלחמת העולם השניה יושמו מבחינה דוקטרינרית ופיתוח פלטפורמות ואמצעי לחימה מתאימים.

השנים שלאחר "המלחמה הפטריוטית הגדולה":
התקופה שבאה לאחר מלחמת העולם ה-2 מאופיינת בשינויים דרמטיים באיכות ובתפיסות ההפעלה של הכוחות המוטסים הסובייטיים שהושפעו מארועי התקופה כמו התפתחות המלחמה הקרה בזירה הבינלאומית ותום עידן סטאלין עם מותו ב-1953. התגבשות המלחמה הקרה והניסיון ההיסטורי הרוסי של פלישות מהמערב כשהאחרונה בהם ב-1941 הביאה לחורבן והרס אדירים, היה לאחת הסיבות לחיזוק העוצמה הצבאית הסובייטית בשנים שלאחר המלחמה, בעוד שבמערב ובמיוחד בארה"ב נערכו קיצוצים דרסטיים בקרב הכוחות המזויינים עד לפרוץ מלחמת קוריאה ב-1950.

א. 1945 עד מות סטאלין ב-1953:
עם סיום המלחמה, נערכו בברה"מ שינויים ורפורמות בתחום הצבאי. נושאים בתחום הדוקטרינה הצבאית, התיאוריה, ארגון מבצעים ועוד, שהיתה להם תרומה להשגת הניצחון במלחמה קיבלו דחיפה. חל גידול משמעותי במספר האוגדות המשוריינות הכבדות והן קיבלו משאבים רבים. בנוסף לכך, הסובייטים החזיקו בכח מוטס משמעותי ביותר בהיקפו, שכלל 10 אוגדות שכללו כוחות מוצנחים וכוחות מונחתים בדאונים.

ניסיון המלחמה ובמיוחד התנסויות דוגמת ויאזמה והדנייפר נלמדו כדי לקבוע מה יהיה תפקידם המדוייק של הכוחות המוטסים במלחמה עתידית. בין התפקידים שהוגדרו עבור הכוחות המוטסים היו משימות טקטיות, מערכתיות וכאלה בעלות מאפיינים אסטרטגיים שכללו הפרעה ופגיעה למאמצי גיוס כוחות האויב, השתלטות על איזורי תעשיה חיוניים, חופים ואיים. עם זאת היו שני גורמים חשובים אשר מנעו תפקיד יותר מרכזי עבור הכוחות המוטסים הסובייטיים בתקופה ההיא:
ראשית, ההסתייגויות החריפות של סטאלין והיעדר אמונתו ביכולתם של הכוחות המוטסים לשרוד בסביבה של לחימה ממוכנת מודרנית, זאת על בסיס ההתנסויות הקשות במערכות בויאזמה וובדנייפר.
גורם שני היה עובדת המחסור החריף באמצעים טכנולוגיים מתאימים ובמיוחד מחסור בפלטפורמות מוטסות בעלות כושר נשיאה מספק, מחסור באמל"ח כבד וכן ניידות טקטית קרקעית מוגבלת.

פיתוחים בתחום ההיטס – הפיגור בתחום התובלה האוירית באותה עת היווה את הגורם המגביל ביותר בפיתוח הכוחות המוטסים הסובייטיים. מטוסי שנות ה-40 בברה"מ שהיו בעיקר מטוסי ליסונוב LI-2 (גירסה סובייטית למטוס הדקוטה C-47 שסופק במסגרת "החכר והשאל" במהלך המלחמה) הוגבלו לנשיאת מספר מוגבל של חיילים ולנשיאת נשק וכלי רכב קלים בלבד ובמספרים קטנים. כתוצאה מכך הכוחות המוטסים אולצו להשאר במתכונת של כוחות קלים והוגבלו לשימוש בתותחים קלים נגד טנקים, מרגמות עד 120 מ"מ, תול"רים וכלי רכב קלים בלבד. גדודים מוצנחים נאלצו להתנייד על הקרקע רגלית ולהסתייע בעצמת אש מסייעת מוגבלת למדי.

בעיית היעדר מטוסי תובלה בעלי יכולת נשיאה מספקת, לא קיבלה תשובה במהלך התקופה הזאת מאחר ותעשיית התעופה הסובייטית הוכוונה מגבוה להתמקד ביצור מפציצים ארוכי טווח ומטוסי יירוט. לקראת סוף התקופה החלו לגשת לתיכנון מטוסי תובלה מתאימים והראשון שהוחל בייצורו היה האנטונוב An-8 , דבר שארע לא לפני שנת 1956.

העובדה שהכוחות המוטסים הסובייטיים הוגבלו להיות כוחות קלים באופיים הגבילה גם את יישום התורה שפותחה עבור הכוחות המוטסים 20 שנים קודם לכן כחלק מתורת המערכה העמוקה. עד שלא חל שינוי טכנולוגי בתחומי יכולת הנשיאה והתובלה, משימות הכוחות המוטסים הוגבלו ודמו למשימות שבוצעו במהלך מלחמת העולם ה-2. בעיקרון מדובר היה בתפיסת תאי שטח מצומצמים והחזקתם עד לחבירה עם כוחות קרקעיים. המשימות נותרו פאסיביות באופיין מאחר ולאחר הנחיתה, הצנחנים חסרו ניידות וכח אש כבד החיוניים לביצוע התקפות.

עם זאת, לפחות בתיאוריה נותרו הכוחות המוטסים בתקופה המדוברת מרכיב חיוני בתורת המערכה העמוקה: "כח מוצנח המוטס לעומק עורף האוייב חייב להיות בעל יכולות לבצע משימות צבאיות מבלי להסתמך על חבירה עם כוחות קרקעיים. על מנת לבצע זאת, החיילים המרכיבים את הכח חייבים להיות בעלי אותן יכולות שמחזיקים חיילים התוקפים קרקעית: רמה גבוהה של ניידות ובעלי אמל"ח ואמצעים אחרים החיוניים לביצוע משימות צבאיות ארוכות טווח. רק בדרך זו ההצנחה וההנחתה של מספרים גדולים של צנחנים יהיו בעלי משמעות צבאית ויהיה זה מוצדק להשקיע את הכמות האדירה של כוחות ומשאבים שחיוניים להבטחת הנחיתה".

ב. העידן הגרעיני – 1953-1968:
בתקופה השניה שלאחר מלחמת העולם ה-2 ההתפתחות של הכוחות המוטסים הסובייטיים עמדה בסימן הופעת המימד הגרעיני והשפעתו על שדה הקרב. בהתבסס על ההנחה ששררה אז שמלחמה עתידית עשוייה להתחיל בסדרת חילופי מהלומות גרעיניות, הסובייטים שינו את הגישה מהתבססות על ריכוזים גדולים של כוחות משוריינים וממוכנים לכיוון של כוחות יותר קטנים ויותר ניידים (כמובן בקנ"מ רוסי…). עפ"י התפיסה שהתגבשה, כוחות קטנים יהוו מטרה פחות פגיעה במציאות גרעינית והניידות תאפשר ניצול יותר מיטבי ומהיר של האפקטים הנוצרים כתוצאה משימוש בנשק גרעיני. לכן הסובייטים עברו תהליך מואץ של מיכון הכוחות הקרקעיים תוך התאמתם לסביבה גרעינית. פיתוחי האמל"ח שלהם הביאו להופעת דורות חדשים של טנקים דוגמת ה- T-54 T-55 וה- T-62, ארטילריה, מערכי נ"מ נייד קניים ורקטיים, ציוד הנדסי ועוד. בה בעת, התיאורטיקנים הסובייטיים החלו להתאים גם את התפישות המבצעיות של הפעלת כוחות מוטסים לעידן הגרעיני.

גנרל וואסילי פיליפוביץ' מרגלוב (1908-1990). בשנים 1954 - 1959 ו-1961 - 1978 פיקד על הכוחות המוטסים של ברה
גנרל וואסילי פיליפוביץ' מרגלוב (1908-1990). בשנים 1954 – 1959 ו-1961 – 1978 פיקד על הכוחות המוטסים של ברה"מ. במהלך שתי הכהונות הביא לחיזוק ושיפור של היכולות ותורות הלחימה של הכוחות המוטסים ובכך תרם להפיכתם לחוד החנית של הצבא הסובייטי.

אלמנט הניידות המערכתית והאסטרטגית –

עם קבלת ההנחה שמלחמה עתידית צפוי שתיפתח במהלומה גרעינית, הסובייטים הרחיבו גם את תפקידם ומקומם של הכוחות המוטסים בשדה הקרב תוך התאמתם לשינויים שחלו בו. ההנחה היתה שיווצר פער זמנים בין ביצוע המתקפה הגרעינית לבין הזמן בו יוכלו הכוחות הקרקעיים התוקפים להגיע לאיזור המטרה. לשיטתם, כוחות מוטסים יוכלו לצמצם או אף לבטל את פער הזמנים הזה. החדרה מהירה של כוחות מוטסים, מיד לאחר מתקפה גרעינית אמורה היתה לשמש לצורך תפיסת והחזקת יעדים או כדי לתקוף ולהשמיד כוחות אוייב שנותרו לאחר מתקפה גרעינית.

עם שינוי יסודי זה בתפיסת ההפעלה ובמשימות הכוחות המוטסים הסובייטיים, היה עליהם להיות בעלי יכולות מוגברות בתחום של כח אש, ניידות ושרידות – גבוהה בהרבה מאשר היו בעת מלחמת העולם ה-2.

הצורך הנ"ל הביא למאמץ מואץ לפיתוח מערך מטוסי תובלה בינוניים וכבדים: ראשית פותח מטוס האנטונוב An-8 Camp שהיה מצוייד לראשונה בדלת הטענה רחבה בירכתיו. מטוס זה יכול היה לשאת כ-50 חיילים לטווח של 3500 ק"מ.

מטוס תובלה אנטונוב AN-8
מטוס תובלה אנטונוב AN-8

יכולות מערך התובלה המוטס הוגברו עוד יותר עם הכנסת האנטונוב An-12 Cub לשרות ב-1961 והאנטונוב An-22 Cock ב-1965.

האנטונוב An-12 יכול לשאת כ-80 חיילים או יותר מ-20 טון מטען לטווח 5500 ק
מטוס תובלה אנטונוב An-12 המסוגל לשאת כ-80 חיילים או יותר מ-20 טון מטען לטווח של 5500 ק"מ

האנטונוב An-22 תוכנן בראש ובראשונה לשאת מטענים בעלי מימדים גדולים ובמשקל של עד 72.5 טון לטווח 5000 ק"מ, או מטענים קלים יותר לטווחים גדולים בהרבה:

AN-22
מטוס תובלה כבד An-22 Cock מתוצרת משרד התיכנון "אנטונוב"

עמוד השידרה של מערך התובלה העומד לרשות הכוחות המוטסים בברה"מ ורוסיה כיום הוא מטוס האיליושין IL-76 המשמש אותם לביצוע משימות התובלה וההצנחה של עיקר הכוחות.

מטוס איליושין IL-76 מצניח רכב לחימה משוריין מוטס BMD. הוא מסוגל לשאת שני רכבי BMD בבטנו. המיוחד כאן הוא הצנחת צוות ה-BMD כולל הנהג כשהם ישובים בתוך הכלי, רתומים למושבים מיוחדים. הדבר מהווה יתרון גדול מאחר ועם הנחיתה הצוות מנתק את רתמות המצנחים והכלי מוכן לתנועה בתוך דקות. בכך נחסך זמן יקר הכרוך באיתור הלוחמים שהתפזרו בשטח.
מטוס איליושין IL-76 מצניח רכב לחימה מוטס ממשפחת ה- BMD. המטוס מסוגל לשאת שני רכבי BMD בבטנו ובנוסף צנחנים.  המיוחד הוא הצנחת צוות ה-BMD כולל הנהג כשהם ישובים בתוך הכלי, רתומים למושבים מיוחדים. לדבר יתרון גדול מאחר ועם הנחיתה הצוות מנתק את רתמות המצנחים והכלי מוכן לתנועה בתוך דקות. בכך נחסך זמן יקר הכרוך באיתור הלוחמים שהתפזרו בשטח.

לאחר הכנסת מטוסים אלה לשרות, יכלו המתכננים הסובייטים לעבור לשלב הבא ולהתרכז בפיתוח ציוד ואמל"ח הנדרשים על ידי הכוחות המוטסים לטובת היעדים החדשים שיועדו להם. בכתב העת של הצבא האדום "מחשבה צבאית" (Voinaya Misl) משנת 1966 נכתב: "כוחות המרכיבים את הכוחות המוטסים חייבים להחזיק באותן יכולות ואיכויות של כוחות קרקעיים התוקפים מהחזית: רמה גבוהה של ניידות והצטיידות בכל סוגי האמל"ח, הציוד והמשאבים החומריים". חשוב להדגיש כי על פי התפיסה הסובייטית את הכוחות המוטסים ותפקידם, הנחתת כח מוטס מהווה רק את נקודת ההתחלה של המבצע. דברים אלה היוו את הקווים המנחים בפיתוח הדוקטרינה, תורות הלחימה והציוד עבור הכוחות המוטסים.

אלמנט הניידות הטקטית – קרי היכולת של הכח המונחת להתנייד לאחר ההנחתה – היא יכולת חיונית על מנת להוציא אל הפועל מבצעים מוטסים.

הניסיון המוקדם ביותר של הסובייטים להתמודד עם בעיית הניידות הטקטית וכח האש, נעשה עם חשיפתו של תותח הסער ASU-57 ב-1957.כלי זה שפותח על פי צרכי הכוחות המוטסים נושא תותח 57 מ"מ ותא לוחמים פתוח המסוגל לשאת 6 לוחמים. הכלי ניתן לנשיאה על ידי מטוסי התובלה שפותחו באותה עת וניתן להצניחו אל אתר ההצנחה המיועד. תותח זה הפך די מהר ללא רלוונטי בשדה הקרב מאחר והתותח שלו היה קטן מידי כנגד השריון המערבי מולו היה אמור להתמודד. כמו כן, תא הלוחמים הפתוח לא התאים לאפשרות של לחימה בתנאים של שדה קרב גרעיני.

 

תותח סער מוצנח ASU-57
תותח סער מוצנח ASU-57. כלי לחימה יעודי לכוחות המוטסים הסובייטיים בעל תותח אנטי טנקי בקוטר 57 מ"מ. הכלי העניק לראשונה לכוחות המוטסים הסובייטיים יכולות אנטי טנקיות מסויימות וניידות טקטית שלא היו לפני כן.

 

תותחי סער מוצנחים ASU-57 מלווים הסתערות רגלית
תותחי סער מוצנחים ASU-57 מלווים הסתערות רגלית
תותח סער מתנייע ASU-57 במהלך ניתוקו ממשטח ההצנחה שלו.

 

לאור התפחויות במאפייני השריון במערב, הוצג לאחר מספר שנים כלי נוסף שמהווה המשך התפתחותי והוא תותח הסער ASU-85 בעל תותח בקליבר 85 מ"מ, בעל תא סגור שנועד לתת מענה להיעדר יכולתו של התותח הקודם להתמודד עם השריון המערבי שפותח באותן שנים.

תותח סער מוצנח ASU-85 בעת פריקה ממטוס תובלה
תותח סער מוצנח ASU-85 בעת פריקה ממטוס תובלה. זמן קצר לאחר פריסת תותחי ה-ASU-57 התבררה נחיתותם בהשוואה לשריון המערבי עימו הם אמורים היו להתמודד. תותח הסער המוטס ASU-85 בעל תותח אנטי טנקי בקוטר 85 מ"מ, היה ניסיון לתת מענה לבעיה.

 

תותח סער מוטס ASU-85

 

שתי מערכות הנשק הללו אורגנו בראשית שנות ה-60 במסגרות של גדודי תותחי סער כאשר לכל אוגדה מוטסת, צוות גדוד תותחי סער אחד. על מנת להקנות ליחידות הכוחות המוטסים כח אש נוסף ויכולת מסויימת להתמודד עם איומים אויריים הוצמדו להן צוותים של משגרי רקטות רב קניים נגררים RPU-14 וכן תותחי נ"מ דו-קניים ZU-23 שבהמשך הותקנו על נגמ"שי BTRD.

 משגר נגרר לרקטות RPU-14
משגר נגרר לרקטות RPU-14
תותח נ
תותח נ"מ דו-קני ZU-23

ג. התקופה השלישית 1968-1988:
נפילתו של ניקיטה כרושצ'וב ב-1964 הביאה לחשיבה מחדש בתפישת "האופציה היחידה" של האסטרטגיה הגרעינית הסובייטית ובעקבותיה לאימוץ גישה חדשה ומתונה יותר הרואה במלחמה קונבנציונאלית ללא שימוש בנשק גרעיני, דבר שאין להוציא מכלל אפשרות. החל מראשית שנות ה-70 הסובייטים הכינו עצמם לאפשרות של פרוץ מלחמה קונבנציונאלית עם אפשרות להסלמה למלחמה גרעינית גרעינית בהיקף מלא. דבר זה היה גירסא סובייטית לתיאוריית "התגובה הגמישה" האמריקאית. למעבר ממבצעים תחת סביבה גרעינית לכאלה שהם קונבנציונאליים במהותם, היו השלכות משמעותיות עבור הכוחות המוטסים הסובייטיים. פגיעה במשאבים הגרעיניים של האויב המשיכה להיות מטרה עליונה עבורם, אולם הסובייטים האמינו שללא שימוש בנשק גרעיני לדיכוי מערכי הנ"מ של האויב ולפגיעה בתנועת כוחות העתודה שלו, מבצעים מוטסים באיזורים מוגנים של האויב יהיו בלתי מציאותיים.

עם השינוי באסטרטגיה הסובייטית לכיוון של מלחמה קונבנציונאלית ברת אפשרות, הסובייטים קבעו שהכוחות הקוננבציונאליים שהפכו קלים יותר כדי לנצל במהירות מתקפות גרעיניות, חייבים להיות מחוזקים. כתוצאה מכך פותחו דורות חדשים של אמל"ח קונבציונאלי עבור כוחות הקרקע – טנקים,ארטילריה, רקטות ולראשונה רכב לחימה משוריין לחי"ר אמיתי – BMP-1.
סביבת הלחימה הקונבציונאלית העלתה גורם חדש שהיה צורך לתת לו מענה – הצורך ביצירת עומק מערכתי. כוחות מוטסים עשויים היו להעניק את היכולת ליצירת עומק מערכתי באמצעות התקפות עמוקות, באמצעות יצירתן של עוצבות קדומניות ו"קבוצות התימרון המערכתי" החדשות (OMG).
מבצעים מוטסים בעלי חשיבות מערכתית או אסטרטגית היו יכולים משלב זה, להיות ברי ביצוע בזירת הפעולות. בעיני התיאורטיקנים, הרחבת המשימות של הכוחות המוטסים הביאה לשימת דגש מופחת על חבירה מהירה עם כוחות קרקעיים ידידותיים ובכך הועלה הסיכון לשרידות הכוחות המוטסים. היה ברור שכדי להשיג את היעדים והמשימות המורחבות שלהם, יש צורך להקנות לכוחות המוטסיםמידה רבה  יותר של אוטרקיות באמצעות כח אש, מיגון וניידות מוגברים.

על בסיס ההנחות הללו, הנחתת כוחות מוצנחים ומוטסים, תהיינה צריכות להתבצע באיזורים הפחות מוגנים של האוייב תוך מעבר מהיר למתקפה עליו. ללא מיכון מלא של הכוחות המוטסים, טקטיקות כאלה לא היו יכולות להיות ישימות. בנוסף, מערכים סטטיים גדולים של הכוחות שהוצנחו יהוו מטרות מפתות למתקפות גרעיניות של האויב.

משפחת ה-BMD:
על מנת לשרוד במציאות כזאת, היה על הכוחות המוטסים בהגיעם אל הקרקע להשאר מפוזרים וניידים, כשהם מיועדים להתרכז רק בעת ביצוע ההסתערות – עובדה שחיזקה את חיוניות מיכון כלל הכוחות. כמו כן, היה צורך להקנות יכולת לתת מענה ולהגיב להתקפות נגד משוריינות של האויב, ולכן הצורך בהקניית יכולת נ"ט חזקה ולניידות מתאימה. גורמים אלה עמדו לנגד עיני מעצבי ומתכנני כלי הרכב המשוריין הראשון לשימוש חי"ר שניתן להצניחו Boevaya Mashinya Desantnaya – BMD-1 הקונספט שעמד מאחורי פיתוח כלי זה היה יכולת נשיאת 6 לוחמים נוסף לשני אנשי צוות, תותח 73 מ"מ חלק קדח, משגר טילי נ"ט AT-3 "מאליוטקה" ("סאגר"),יכולת אמפיבית לצליחת מכשולי מים, מיגון אב"כ ועוד. כלי זה הינו רכב לחימה מוטס, שלראשונה פותח במיוחד עבור הכוחות המוטסים על פי מפרט ספציפי.

 

 רכב לחימה משוריין מוטס BMD-1
רכב לחימה משוריין מוטס BMD-1. נושא שני אנשי צוות + 6 לוחמים.
נגמ
נושא גייסות מוטס ללא צריח Bronye TRanspotrer Desantnoye – BTRD

Bronye TRanspotrer Desantnoye – BTRD

 

BTRD נושא תותח נ
נושא גייסות מוטס BTRD נושא תותח נ"מ דו-קני ZU-23
תותח מוצנח 120 מ
תותח מוצנח 120 מ"מ הוביצר/כינון ישיר SO-120 2S9 Nona. יתרונו של תותח זה ביכולתו להעניק לכוחות המוצנחים כח אש הן בכינון עקיף כתותח הוביצר סטנדרטי והן בכינון ישיר כנגד מטרות קשות, כשהוא מסוגל להתמודד מול שריון של האויב.
הכלי שהיווה המשך ישיר הינו BMD-2 בעל תותח מהיר ירי 30 מ
הכלי שהיווה המשך ישיר הינו BMD-2 בעל תותח מהיר ירי 30 מ"מ ונושא טילי נ"ט AT-4/AT-5

הדור השלישי במשפחה, BMD-3, היווה קפיצת מדרגה משמעותית. כלי זה תוכנן ונבנה עם דגש על כוח אש מוגבר ויכולת אמפיבית משופרת, ובנוסף הוגדר במיוחד להצנחה כשאנשי הצוות (3) והלוחמים (7) יכולים להימצא בתוך הכלי בעת ההצנחה. עם התקרבות משטח הנשיאה אליו מרותק הכלי אל הקרקע, מופעלות רקטות האטה רבות עצמה שמאיטות את מהירות המגע עם הקרקע ומשככות את הזעזוע. למרות שחימושו הבסיסי זהה לזה של ה-BMD-2 , תוכנן עבורו צריח חליפי משופר ("Kliver") למפעיל בודד המכיל טיל נ"ט מתקדם "קורנט" ותותח 30 מ"מ מיוצב.

BMD3
BMD-3 רתום למשטח הצנחה כשמערכת המתלים (מזקו"מ) מונמכת, אליו רתומים מערכי המצנחים. הצוות מוצנח כשהוא ישוב בתוכו. עם ההגעה לקרקע הצוות מנתק במהירות את רתמות המצנחים ואת הריתוקים למשטח ההצנחה, המזקו"מ מוגבה והכלי מוכן תוך דקות לתנועה.
BMD33
BMD-3 מוכן להטענה על מטוס תובלה. על הקרקע מלפנים מונח מצנח האטה שנועד לשלוף אותו ממטוס התובלה במהלך תהליך ההצנחה.
הצנחת BMD-3 תוך שימוש בכריות אויר לשיכוך ובלימה:
הצנחת BMD-3 תוך שימוש בכריות אויר לשיכוך ובלימה
שימוש במנגנון האטה רקטי PRSM לבלימה לפני הנגיעה בקרקע
תהליך ההצנחה של רכב קרבי משוריין תוך שימוש במנגנון האטה רקטי PRSM לבלימה לפני הנגיעה בקרקע. בארבע פינות משטח ההצנחה אליו מרותק כלי הרכב, מותקנים ארבעה מוטות הבולטים מספר מטרים כלפי מטה. בעת התקרבות משטח הצצנחה לקרקע הם פוגשים בה ראשונים ומפעילים את רקטת הבלימה שמרככת את עוצמת הפגיעה בקרקע, כל זאת כשבכלי הרכב יושבים אנשי צוותו…

אחרית – עם התפרקות ברה"מ עמדו לרשותה 7 אוגדות מוטסות מבצעיות בעלות יכולת ממוכנת מלאה. עוצבות אלה היו בעלות יכולת פעולה בטווחים של אלפי קילומטרים ובקנה מידה גלובלי, כשהן מהוות את משענת המפלגה הקומוניסטית והמשטר בעת משברים. כיום, לאחר כל הצימצומים שעברו על הצבא הרוסי, עומדים לרשות הפדרציה הרוסית 5 דיוויזיות מוטסות המהוות כח עילית להתערבות מהירה באיזורי סכסוך. למעשה, מעולם לא נעשה שימוש ביכולות המוטסות הנ"ל ובכל העימותים בהם כן נעשה שימוש בכוחות המוטסים הם תיפקדו ככוחות סער מוסקים, כך היה למשל באפגניסטאן וכך גם בעימות בצ'צ'ניה ולאחרונה בפלישה הגלויה למחצה למזרחה של אוקראינה בה פעלו קרקעית ככוחות חיל רגלים מעולים.

קריאה נוספת מומלצת:
Zaloga, Steven J., Inside the Blue Berets a Combat History of Soviet and Russian Airborne Forces, 1930-1995, Novato CA, Presidio. 1995.

Glantz, David, The History of Soviet Airborne Forces, F. Cass, 1994.

נווה, שמעון, "מרכיבים חדשניים בתמרון – תפיסה אופרטיבית מהפכנית סובייטית", חלק א', מערכות, מס' 324, עע' .20-29

נווה, שמעון, "מרכיבים חדשניים בתמרון – תפיסה אופרטיבית מהפכנית סובייטית", חלק ב', מערכות, מס' 326, עע' 12-23.

(פורסם לראשונה בפורום צבא ובטחון באתר "פרש" תחת כינוי המחבר G_Zhukov)